Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עמית ארז’

גבעתים

*

אני חוזר עם בני בן החמש מיפו. שם הוא התוודע לראשונה לבתי תפילה של מוסלמים ושל נוצרים. בחזרה באוטובוס על יד הקריה בתל-אביב הוא מבחין במגדל משרד הביטחון ושואל אותי האם זה גם בית תפילה של איזו דת. אני עונה לו: כאן יושבים מפקדי הצבא; זה בית משרדים. פתאום אוחזת אותי מחשבה כי ייתכן שלזה הישראלים מתפללים.

אני מבין שהוא כמובן חש בדמיון שבין צריח המואזין, מגדל הפעמון של הכנסיה/מנזר והמגדל החד הזה, שתמיד נדמה לי כתורנהּ של אניית מעפילים המחשבת לטבוע. יש ביסוד הדַּמיוּת, יכולת להפוך את השונה לחלוטין לדומה או לזהה או למצער לקרב בין רחוקים (בית-צבא ובית-תפילה). יותר מכך, אני מזהה בעצמי נטיה רבה מאוד לקרב בין רחוקים, למשל: לנסות לזהות באנשים זרים או באנשים שזה עתה הכרתי משהו המזכיר לי אנשים קרובים ללבי בהווה ובעבר, באופן שאצליח לגלות כלפיהם יותר סקרנות או חיבה, שהרי כמה אנשים שבינתיים הפכו עבורי ליקרי לב היו בעבר אנשים זרים לי לחלוטין ובכל זאת אני חש כי שפר חלקי ומזלי להכירם.

יותר מכך, לפעמים אני מוצא את עצמי מרגיש במקומות שאינם מוכרים לי איזה קול-פנימי הקורא לי לתור אחר דבר-מה מוכר, קוי דמיון; משהו שיגרום לי להרגיש בבית; נניח, דברים הקשורים בשכונת הילדוּת. ילדים משחקים בשכונה זרה לגמרי עשויים לקרב אותי למקום (כי גם אני הייתי ילד ששיחק ברחוב). חלון ראווה של חנות שמעורר בי זיכרונה של חנות אהובה אחרת. ארכיטקטורה דומה, אפילו דלת המדהדת זיכרון רחוק; נניח בפריז, על אף אופיו הנמלץ של מגדל אייפל, לא יכולתי שלא להרהר בו בחיבה, משום שהוא הזכיר לי את מגדל משרד התקשורת בגבעת קוזלובסקי בגבעתיים, שלצידה השתרעה ארץ הילדוּת (בשער הניצחון, נניח, חשתי זר ומנוכר וחשבתי רק על מלחמות).

זה נכון גם לטקסטים ולאמנות (חזותית או אקוסטית). כשאני נתקל בפריט אמנות או בטקסט עיוני אני מיד תר אחר הקירבה, אחר משהו שמעורר אצלי הדהוד של פרט אחר קרוב ללבי. איני מחפש השפעות, איני שמרן המחפש כי אותם דברים יוגשו לפיתחו שוב ושוב. אבל אני מחפש בחומת הבלתי-מוכר איזה סדק בחומת הזרוּת, משהו שיאפשר לי להביט, להאזין או לקרוא מבפנים ומתוך קירבת לב. לא להמשיך לעמוד בחוץ קופא מקור.

ובכל זאת, באיזה טיול רגלי קצר בשכונת ילדותי, אל גן ציבורי ואל ספסל מאוד משמעותי (כבר שנים אני הולך לשם מדי כמה חודשים) אני כל הזמן מבחין בשינויים. איך ככלות כעשרים וחמש שנים, כמעט שום דבר אינו כשהיה. אפילו הציפורים על העצים נשמעות שונות מכפי שנשמעו אז.  וכבר איני מוצא שם את ידיי ואת רגליי. ואני חושב על כל מני מקומות אחרים שהכרתי עם השנים, ושקצת נקשרתי אליהם, כי הזכירו לי איכשהו את הימים הרחוקים ההם. אבל לספסל הספציפי הזה ולנוף הנשקף ממנו עוד לא מצאתי תחליף. יותר מכך, לפני כשנה וחצי, כשהייתי צריך להתחיל איזה פרק חדש, אני זוכר שהלכתי אל הספסל "שלי" ומשלא מצאתיו (כנראה שהעיריה לקחה אותו לתיקון וחידוש ואני חשבתי שעקרו אותו מן המקום לתמיד) –  הואיל ושום דבר לא נראה לי כמונח במקום, יום אחר כך החלטתי סופית שלא להתחיל את הפרק החדש, אלא לקחת את עצמי לכיוון שונה לחלוטין. כמובן שאי מציאותו של הספסל לא שימשה כסיבה עיקרית, אבל בחשבון השנים, אני לגמרי לא בטוח אם היתה לגמרי שולית במערך שיקולי, כי פתאום לנוכח העדר-הספסל הבנתי כי מה שחשבתי שהוא מקומי ככל-הנראה אינו מקומי בכלל.

סמואל בקט כתב על גיבור ללא שם הלן על ספסל ולבסוף בסירה נטושה:

*

ברחוב הייתי אבוד. זמן רב לא ביקרתי בחלק זה של העיר והיה נדמה לי שהוא השתנה מאוד. בניינים שלימים נעלמו, גדרות-הכלונסאות שינו את מקומן, ומכל עֵבר ראיתי באותיות גדולות שמות של חנויות שלא ראיתי מעולם בשום מקום ושהייתי מתקשה אפילו לבטאם. היו שם רחובות במקומות שלא זכרתי שראיתי שם קודם רחוב, אחדים מאלה שזכרתי נעלמו, ועוד אחרים שינו לגמרי את שמם. הרושם הכללי היה בדיוק כמו אז. נכון שלא הכרתי כל כך טוב את העיר. אולי זו היתה עיר אחרת בכלל. לא ידעתי לאן אני אמור ללכת. ניצלתי, במזל רב, כמה פעמים מדריסה. בכל פעם עוררתי צחוק, אותו צחוק אדיר ולבבי היפה כל-כך לבריאות. מכיוון שהקפדתי כל הזמן שהצד האדום של השמיים יהיה ככל האפשר מימיני הגעתי לבסוף אל הנהר. שם הכל נראה, במבט ראשון, פחות או יותר כמו שהשארתי אותו. אך בהתבוננות יותר קרובה הייתי מגלה בוודאי שינויים לא מעטים. זה מה שעשיתי יותר מאוחר, אך המראה הכללי של הנהר, הזורם בין רציפיו וגשריו, לא השתנה. הנהר במיוחד נתן לי את ההרגשה, כמו תמיד, שהוא זורם בכיוון הלא-נכון. כל זה אינו אלא שקרים. אני חש. הספסל שלי היה עדיין במקומו. הוא היה חצוב בהתאם לצורתו של גוף ישוב.

[סמואל בקט, 'הסוף', אהבה ראשונה: סיפורים, תרגם מצרפתית: מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1982, עמוד 70]

טוב, זה עשרים שנה (אולי קצת פחות) שלא הזדמן לי ללון תחת כיפת השמים, אם לא היה מדובר בקמפינג. עד זה היה יותר נפוץ. לא מאוד נפוץ. העולם השתנה מאז מאוד. גם השכונה בה גדלתי והעיר שבה היא בלועה. כבר איני גר שם עשרים ומשהו שנים. כשאני רואה את השינויים בכל, אני חושב על הדינמיות; על האופן שבו אנשים מוחים בתים ושדות הזכורים לטוב אצל אנשים שגדלו בסביבתם, בשם יוזמת הנדל"ן המנצחת את הכל (אנשים צריכים לגור היכנשהו וקבלנים זקוקים לפרנסה). זה לא משנה. אני לא באמת מאוד מתגעגע לגבעתיים. ולא באמת איכפת לי אם זו העיר הזאת או עיר אחרת. ממילא, האנשים שאהבתי, כבר אינם גרים שם עשרות בשנים. ובכל זאת, גם אם לפעמים אני חש אבוד, ולעתים נדמה לי כי נהר החיים שלי זורם בכיוון הלא-נכון. בכל זאת חשוב לי באיזה אופן, שגבעתיים תהיה קיימת, בפרט הגן הציבורי ההוא, ושאמצא את הספסל ההוא ואת הנוף הנשקף ממנו נמצאים עדיין במקום.

פתאום אני מעלה בדעתי איש השב אל הריסות עירו (ישנן ערים כאלה ברחוק ובקרוב), והדבר הראשון אותו הוא יוצא לבדוק אינו האם הבתים עוד עומדים, אלא האם הספסל עוד עומד במקומו.
*

*

ביום שישי הקרוב, 8.5.2015, 12:30 נמל יפו, הופעה של Last os Songs, הדיסק הנהדר של אירית דקל ואלדד ציטרין. שירים מתוכו הובאו בסיום פוסטים שלי לאחרונה.

כניסה חופשית. כולן/ם מוזמנות/ים.

*

בתמונה: גבעת קוזלובסקי, גבעתיים (עם אנטנת בזק שבינתיים הוסרו ממנה משדריה), צלם לא ידוע, מן השנים האחרונות.

Read Full Post »

*

צְנַח

            צְנַח לָנֶצַח

צְנַח אֶל מַעֲמַקֵּי הָאֵינְסוֹף

צְנַח אֶל מַעֲמַקֵּי הַזְּמַן

צְנַח אֶל מַעֲמַקֵּי עַצְמְךָ

צְנַח כְּלַפֵּי מַטָּה כְּכֹל שֶתוּכַל לִצְנֹחַ

צְנַח לְלֹא סִחְרוּר

מֵעֵבֶר לְכָל הַחֲלָלִים וּלְכָל הָעִתִּים

מֵעֵבֶר לְכָל הַנְּפָשוֹת לְכָל הַכְּמִיהוֹת וּלְכָל הָאֳנִיוֹת

הַטְרּופוֹת

צְנַח וּשְרֹף בְּדַרְכְּךָ אֶת הַכּוֹכָבִים וְהַיָּמִים

שְרֹף אֶת הָעֵינַיִם הַצּוֹפוֹת בְּךָ וְאֶת הַלְּבָבוֹת הַמְּצַפִּים לְךָ

שְרֹף אֶת הָרוּחַ בְּקוֹלְךָ

הָרוּחַ הַסְּבוּכָה בְּקוֹלְךָ

וְהַלָּיְלָה הַקָּפוּא בִּמְחִלַּת עַצְמוֹתָיו

[ויסנטה אוּיְדוֹבְּרוֹ (1948-1893), אַלְטַסוֹר, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, הוצאת רימונים: רמת גן 2011, קנטו I, עמ' 28]

*

   כמעט כמו הוראות למדיטיציה של צניחה מתוך מה שהיית אל מה שתהיה. מתוך גוף נושא-זכרונות, ממלמל אל תוך החלל הריקן, חלל ששוב אין יודע האם עונה הוא על חוקי הגראביטציה, ועל כן האם מדובר בכלל בנפילה מן הרוֹם אל איזו קרקע, קרקעית;  או שמא זוהי הצניחה מן הידוע אל הבלתי ידוע— מן המודע אל התת-מודע (הבהובי תת-מוּדע הם תמיד הזוהר הקטבי של חיינו), כלומר לא צניחה במקום, בזמן, במרחב. אפשר כי הצנחן של אוידוברו אינו כאיקרוס ההולך ומתרסק מטה, אלא כדוגמת האדם הצף של אבו עלי אבן סינא (1037-980), הצף לנצח בתוך חלל של אין-מקום ואין-זמן, והנה לעת מבזיקה בו ידיעת עצמו (כח רעיוני אינהרנטי בנפש) יכול הוא לידע את בוראו ואת העולם אשר ברא.

    אבל אפשר כי ויסנטה אוידוברו (1948-1893) משורר שהתחיל את פעילותו הפואטית בשנת 1911, ובשנת 1914 הועלה באש ספרו השני שכלל התקפה רבתי על האמונות הנוצריות של המסדר הישועי ועל הבורגנות הצי'ליאנית דווקא מרמז לנפילתו של האדם הראשון. אצל התיאולוגים הנוצרים, הנפילה מעדן שמיימי אל תחתיות הארץ, בכדי שיישא תמיד בלבבו את העדן האוטופי (המצוי באין מקום ובאין זמן) בליבו: CivitasDei,SummaTheologiae,ParadiseLost ודומיהן; אפשר גם כי אלטסור, שנולד בגיל 33 ביום מותו של ישוּ (אלטסור, מבוא עמ' 14), הינו בן דמותו של ישוּ עצמוֹ (כסוג של בן דמותו של אדם הראשון), כבן-אלהים וכאדם-השלם הצריך, במצוות המשורר, ליפול מרום שליחותו, להיהפך לצל, ליורד-דוּמה, כדי שיצליח להרקיע אל מעבר לעצמו ולגורלוֹ, ואולי דווקא אז כאשר ייפול שוב ממלכות שמיים ויטעם מחרדת העפר ומוראותיו, יהיה ראוי לאמוּן כלשהו (גם אם לא אמונה), בשל היותו מחדש 'בן אדם'.

    אפשר גם כי אוידבּרוֹ, האינטלקטואל מדבר על דווקא נפילתו/התרסקותו של על-האדם הניטשיאני, או על-האדם-התעשייתי-טכנולוגי של פיליפו תומאזו מרינאטי (מנהיג הפוטוריסטים-האיטלקים ואחר כך מתומכיו הנלהבים של בניטו מוסולוני, שראה עוד במלחמת העולם הראשונה תהליך-תועלתי מרפא המנקה את האנושות מחלשיה) בעקבותיו, עָל-האדם המבזה את המוסר היהודי-נוצרי שלדידו הינו מוסר של עבדים; על-האדם, איש המדון, המחריב את הכל, ומדמה בכך את גאולתו שלו שאינה אלא חורבן. ואמנם בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הלך אוידוברו והתקרב כהוגים ואמנים אוונגרדים רבים בדורו לקומוניזם, ואף יצא ללחום במלחמת האזרחים בספרד (הוא היה אז כבר כבן 42) לצידם של הרפובליקנים כנגד הפאשיסטים של פרנקו. באלטסור ניכר כבר כי הצניחה מעבר לעצמך ומעבר לעולם, היא קריאה אי-אלימה, שיש בה התנגדות רבתי לשררה ולכח.

   אוידוברו הצ'יליאני, שהחל לכתוב את אלטסור בפריז 1919, ופרסם אותה בצ'ילה תריסר שנים אחר-כך, הכיר היטב את שירת האוונגרד ואת הקאליגראמות של גיום אפולינר; הוא אף חבר לטריסטן צארה, הרוח החיה שבדאדאיזם, בשנת 1918, ולזמן קצר היה קשור גם בתנועה זו. הוא אף נקשר אל חוגים פוטוריסטיים (שירה וציור) ופרסם שירים פרי עטו בתערוכה קוביסטית. הדברים ניכרים בחלקים נרחבים מיצירתו (הקאנטו השביעי החותם הוא רובו-ככולו, יצירה דאדאיסטית לכינור, מסור וקיפוד עם תיבת תהודה). יש להניח כי כדרום אמריקני, ששהה עת רבה בצרפת,  קרא גם את שירי מלדורור לרוזן דה- לוטארמוֹן, הפסיאודונים של איזידור דיקאס (1870-1846), משורר צרפתי יליד אורוגוואי (בכמה הזדמנויות באלטסור מביע אוידוברו את השאיפה להיוולד באורוגוואי). ובעצם אלטסור הוא כעין אלטר-אגו יצירתי-והרסני של יוצרו, כפי שמלדורור/ לוטארמון היו עבור דיקאס.

   למשל הקטע הבא של מלדורור שיש בו כמה וכמה מוטיבים מקבילים לקטע שצטטתי למעלה מאלטסור:

*

נרדמתי על הצוק. לאיש שרדף יום שלם אחרי היעֵן ולא הצליח לתפסו, לא היתה שהות לתת אוכל בפיו ולעצום עין. אם הוא קורא את דברי אלה, הרי יוכל אולי, לנחש איזו שינה כבדה נפלה עלי. ואולם, כשדחפה הסערה במאונך, בכף ידה, כלי שיט אחד אל קרקעית הים; אם מכל אנשי הצוות לא נותר על הרפסודה אלא איש אחד, תשוש מהתלאות ומכל המצוקות למיניהן; ואם נחשולי הים מטלטלים אותו כאניה טרופה, במשך שעות המתמשכות יותר מחיי אדם; ואם ספינת-המלחמה, החורשת אחר-כך את מחוזות השממה האלה בשדריתה הסדוקה, משגיחה באומלל הזה המשיט על פני האוקיינוס את עצמותיו היבשוֹת, ומושיטה לו עזרה שכמעט אחרה לבו, סבור אני שאותו טובע ייטיב אף יותר לנחש כמה גדול היה עלפון החושים שלי.

[לוטארמון, שירי מלדורור, תרגמה מצרפתית והקדימה מבוא: אילנה המרמן, שיר רביעי פרק שישי, עמ' 217-216] 

*

   הצוק המבטא את הסף, הצניחה אל החלום שכמוה צניחה אליי ים, הסערה הדוחפת במאונך (תנועת הצניחה), האניה הטרופה,  הקור, הרוח, העצמוֹת— כל אלו קושרים בין חלומו של מלדורור-דיקאס ובין חזונו השירי של אלטסור-אוידוברו. אבל יותר מכך, דומה כי אותה שינה כבידה עדי עלפון חושים, אותו חלום משונה שראשיתו באיש הרודף אחר יען, ואחריתו בסירה אסופית בלב ים— כמו מקדימה את הדהודיו של אלתוסר הנופל אל תוך עצמו ומעבר לעצמו, לקראת מציאות והכרה שיש בה מן הבלתי-נודע.

   הצניחה אל העצמי ומעבר לעצמי, שריפת העולם, היקוּם, כָּל הנודע  מהדהדת גם את צמד המניפסטים של אנדרה ברטון (ששירי מלדורור היתה אחת היצירות היקרות ללבו); ומנגד, גם את אנטונן ארטו, שהחל את דרכו כמקורב לחוג הסוריאליסטים של ברטון, ואחר-כך נוּדה ממנוּ, ופרש בשמחה לדרכּוֹ.

   הטקסט של אוידברו הוא טקסט גדוש הדהודים-אינטלקטואליים ואפשרויות פרשניות; ברם, ייחודו הוא דווקא בכך שהוא מבקש להוליך את הקורא אל מעבר לכל אותם מהלכים אינטלקטואליים, אנליטיים והרמנויטיים. אוידברו אינו מעוניין שנקרא את אלטסור בשלוות נפש ובהתבוננות מרוחקת של למדנים, הבוחנים-מודדים את שורותיו. הוא מעוניין שנצנח עימו, שנשרוף עימו, עד שנצטמרר מן הרוח הסבוכה בקולותינו, ומן הליל הקפוא במחילת העצמות.

   בכך מתקרב אוידוברו לטעמי לדברים אשר השמיע אנטונן ארטו (1948-1897) בפתח המאמר שלו אתלטיקה של הרגש (1929)     

*

יש להודות שלשחקן יש מעין מערכת שרירים של הרגש, המקבילה למיקומם של הרגשות בגוף.

השחקן כמוהו כאתלט גופני לכל דבר, אבל בשינוי אחד מפתיע: את האורגניזם של האתלט תואם אורגניזם אנלוגי של הרגש, המקביל לו וכמוהו ככפילו של האחר,אם כי אין הם פועלים במישור אחד.

השחקן הוא האתלט של הלב.

[אנטונן ארטו, 'אתלטיקה של הרגש', בתוך: התיאטרון וכפילו, תרגמה מצרפתית: אוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1996, עמ' 145].

*

   אם נמיר את המלה 'שחקן' (התיאטרון עבור ארטו היה האמנות העלאית) במלה 'משורר', נמצא את תכלית תנועת הצניחה אצל אוידוברו, המבטא את ההליך היצירתי-פואטי כמסע של נפילה דווקא, כעין התמסרות לעולם התנועות הפנימיות האפילפטי-כאוטי, המוציא את האדם מדי עצמו ומידי תובנותיו הרגילות/מורגלות על העולם, לידי פעילות מתוך מצב הכרה אלטרנטיבי, שיש בו שאיפה להימצאות במצבי הגבול של הנפש, על סף התהום, על סף הכאוס, ואולי גם מעבר לו.

   כאשר קוראים את אוידוברו, בשורות מפתיעות כגון: 'אני מאמין באקלימי תשוּקה בלבד' (עמ' 62), 'ספינה לבושה באורות מתרחקת בעצב' (עמ' 70), ו- 'אם תמוּתי/הכוכבים למרות פנסם הדולק/יאבד מסלולם/מה יהא על היקוּם?' (עמ' 88), שורות יפהפיות המתעקשות להפתיע את הלב בכל דף ודף, מבינים כי אוידוברו אינו מבקש להיות אתלט של הלב לבדו, אלא מבקש להפוך לאתלטים גם את קוראיו/קוראותיו. ניתן גם להבין, דרך הקריאה באלטסור, את התפתחותה ההיסטורית של שירת האוונגרד הדרום אמריקנית; לראות באלטסור סוג של מקביל-תודעתי לטרילסה (1922) לססאר ויאחו; ולחוש בהשפעתו על משורר צ'יליאני אחר, פבלו נארודה.

   לסיום, ברכות למתרגם מנחם ארגוב; להוצאת רימונים ולמפעל לתרגום ספרוּת מופת על הרקתהּ של שירת אוידוברו לעברית בכרך היפה והחשוב הזה. אני מקווה כי אלטסור, הוא אות לתרגומים נוספים מפרי יצירתו העניפה של המשורר,האתלט של הלב, הצונח באין-מקום ובאין-מצנח.

*

*

בתמונה למעלה:Giovanni Domenico Tiepolo (1727-1804), Punchinello with the Ostriches, Pen in brown ink and wash over black chalk on white laid paper 1800.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

על פני התהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפלה. אף על פי ששניים אלה תאומים זהים, ישקיף אדם על התהום שלפני הלידה ביתר שלווה מאשר זו שלקראתה הוא מתקדם  

[ולדימיר נאבּוקוב, דַבֵּר, זיכרון, תרגמה מאנגלית: לאה דובב, ספריית-פועלים, בעריכת נתן יונתן, תל אביב 1981, עמ' 15]

 

[1]. חשכת השעה הריקה: שבה היום כבר התרוקן מאורו ומופע השקיעה כבר נגמר. האור הסגול נעלם. אור לילי כחול עוטה את הכל, כמעט חסר ממשוּת. בדקות כאלה ניתן להבין איך האדם יצר את המיתוס של עליית הנשמה מתוך הגוף, הנותר מאחור, ככלי ריק ומופקר. רוח מנשב, מוכרח להמשיך לתהות.

[2]. חשכת הליל היורד: האור הכחול הכהה הלילי השתרר זה מכבר על השמים. הכוכבים נראים. האור הכחול הזה גורם לי לחייך. אבל איני מסוגל לשכוח אף פעם את חרדת השעה הריקה. כמישהו שכבר נפרד מן העולם ושב אליו, ועתה נודע לו, כי לעתיד לבוא, יהא נאלץ לאבד את עולמו בשנית. 

[3]. חשכת החשמל הפוסק: לאו דווקא בהפסקת חשמל, בבת אחת. לעתים בלחיצה רצונית ומודעת על מתג האור. ובכל זאת, כמו ילד רך, אני חש כי משהו פוסק וחדל לתמיד. כאשר האור מתחדש או כאשר אני לוחץ על המתג אני חש כי משהו חדש לגמריי נוצר. הפעלה של מיתוס הבריאה, כך בלחיצת כפתור. על כן, מתוך לחיצה קלה על מתג החשמל ניתן להשתגע. הווי זהיר בה.

[4]. חשכת לב הים: אדם שוחה לבדו. אין יבשה מאופק עד אופק. השמים מעוננים. ערפל מסוך כמו נשימה של דרקון על המים. אפשר כי מתהומות יעלה הלוויתן, חיית קדומים, אשר ליבהּ שוקל ארבע מאות קילוגרמים. עד שאבלע לא אדע האם באיבו של הלוויתן שוכן סוד סדר העולמות כולם או מאפליה שאין קצה לה,תהום חסר גבול.  כל קימור של הים מעלה בזכרוני את הלוויתן ההולך וקרב ואת הפתגם הפורטוגלי הנושן: האל כותב ישר בקוים עקומים.

[5]. חשכת לב היער:  אפלה מוחלטת. אני צועד לבדי. מדי פעם רמזי קבוצות כוכבים מבעד לצמרות וערפילים, כמו להקות דגים. אני חושב. שמא מדובר, ככלות הכל, בתמונת היפוך מדוייקת של חשכת לב הים. צורות גיאומטריות חולפות בצמרות. כבר איני חש את גופי. איני יודע את קיומי אלא בעד קיומן המשוער- האפשרי של מערכות השמיים. בחשכה הזו אני הירח בפגימתו האין סופית. אני אחד עם הכל. אחד עם לבי. אם אפול עכשיו, אהיה כמו שתמיד הייתי: עם הכל בתוך הכל.  

[6]. חשכת לב האדם: עצבות ושוב עצבות. סדרה הנדסית של עצבות, שאין לה קשר לתקוות שנטעו במתמטיקה ובגיאומטריה הפיתגוראים והאפלטוניים. לעתים נובעת כך דומני מחשכת האדמה. כשם שחשכת לב היער נובעת מחשכת השמים.

[7]. חשכה שמטרם בריאה ואחריה: הביצה הקוסמית שמבקיעתהּ הושתת העולם עלי ידי פאנס-זאגורוס (על פי הדת האורפאית). הכל הוה אופל, בטרם היות עולם. האם פְּנִים הביצה טרם בקיעתהּ מואר היה או חשוּך בטרם האיר העולם? האם האור היסודי ששפע מן הביצה היה נחלק מטבעו הראשון לכעין חלבון וחלמון של אור? שמא כבר אז בתוך שלוליות הצל עמדו נשימות ראשונות של אור, משל שלוליות הנקוות אחר הגשם הראשון בעולמינו זה, המביאות אותי תמיד למחשבה על אורגניזמים חדשים לגמריי, בריאות חדשות אולי, הממלאות אותן, ואשר ייתנו סוף-סוף בתום מליוני שנים פשר חדש לשהותנו היקומית, אם יש להּ בכלל פשר.  

[8]. חשכה נשמעת: אין להרחיב דיבור. להּ דומיה תהלה. הכל ממילא מהדהד מתוך קשב נורא. העולם הוא תיבת תהודה של מחשבות וזכרונות של כל מי שעברו בו אי פעם. 

*

*

*

*

*

*

בתמונה למעלה:  Luigi Russolo, Solidity of Fog, Oil on Canvas 1912

 

© 2009 שועי רז

 

 

Read Full Post »

 

 

 

'דברים זולים עולים פחוֹת' (אוהד פישוף, 'מתנה לחג', מתוך: נושאי המגבעת, מי רצח את אגנטה פלסקוג?)

 

הרב פרופ' אברהם יהושע השל (1972-1907), פרופסור לתיאולוגיה יהודית וצאצא למשפחת אדמור"י האפטא (דור שישי לר' אברהם יהושע השל מהאפטא, שנתכנה: 'האוהב ישראל'), לימד לאחר בריחתו מברלין בשנת 1938, בסמינר התיאולוגי של הרבנים בניו-יורק, מוסד השייך ליהדות הקונסרבטיבית. בשנות החמישים ביקש לעלות ארצהּ. ברם, פרופ' גרשם שלום ופרופ' אפרים אלימלך אורבך מן האוניבריסיטה העברית מנעוּ את העסקתוֹ באוניברסיטאות בארץ וכך נשאר לבסוף בניו-יורק עד פטירתו. כתב כמה חיבורים תיאולוגיים יוצאי דופן, כגון: God in Search of Man; ו- Man is not Alone; חיבור גדול על הנביאים, The Prophets וביוגרפיה ייחודית על הרמב"ם. כתב גם על עם ישראל ומעמדו ועל השבת. לדידי, השל ועמנואל לוינס (1995-1906) הם החשובים והחדשנים מבין הוגי הדעות היהודיים במחצית השנייה של מאה העשרים, במיוחד באשר לרוח האוניברסלית הנושבת בכתביהם והאחריוּת לכל אדם, באשר הוא אדם, ובראותם בפני האדם האחר את עקבותיו של האין-סופי (לוינס) או צל של האלהות ושותפות דיאלוגית אלהית-אנושית בכל(השל) . בשנות השישים של המאה העשרים מחה השל והשתתף בהפגנות ובפעילויות מחאה למען שוויון האפרו-אמריקאים, צעד בחברת מרטין לותר קינג באלבאמה, וכן השמיע קול מחאה חד כנגד המעורבות האמריקאית בלחימה בויאטנם ולאוס. אני מבקש להביא דברים שאמר השל בראיון לקרל שטרן בשנת 1972 בסמוך לפטירתו על היחס לאדם ולחיי אדם של הממשל האמריקאי שהתגלה במלוא נוולותו בשנות המלחמה. אני מביא את הדברים הבאים בשלהי שנת תשס"ט כמזכרת למבצע העיוועים, 'עופרת יצוקה' שידענו השנה, אשר עקבותיו ועקבות האבח שהביא על אוכלוסיה אזרחית (פלסטינית וישראלית) רבה טרם נימחו מלב, כסוג של מחשבה לאחור, הרהור נוסף, על השיבה, המהירה מדיי, של החיים למסלולם, אצל מרכזי המסחר ואצל הערוצים המסחריים בכל ערב וערב.

 

לפני מספר שנים ב- 1965, היה בלוס אנג'לס קליפורניה, כינוס לאומי על נושא "ויאטנאם". אני הייתי אחד הדוברים נגד המלחמה בויאטנאם. דוברים אחרים היו בעד המלחמה בויאטנאם. מר Bundy, תת מזכיר המדינה במשרד החוץ האמריקני דיבר, כמובן, דבריהם של אלה אשר הגנו על המלחמה בויאטנאם נשמעו כאילו ניצחנו כבר במלחמה. נשארה רק השאלה? מי מעכיר את שלומנו, את נצחוננו בויאטנאם? אלה העיתונאים האמריקאניים, כי אתם הרי יודעים שניצחנו במלחמת ויאטנאם.

 

ש: כלומר אלה היו דבריו של מר Bundy?

 

ת: מר Bundy וידידו, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת ברקלי. אבל אחר-כך סעדנו ביחד במלון אמבאסאדור בו התרחש הרצח הטראגי של רוברט קנדי. סעודה נפלאה, היה עליך לשלם 25 דולר עבור ארוחה זו. היא הוגשה בכלי חרסינה מקסימים, כראוי לזמנים בם אנו הורגים אנשים בויאטנאם, ולאנשים ניתנה הזדמנות להפנות שאלות אל הדוברים.   

כך קרה שעל הדובר אשר הגן על מלחמת ויאטנאם היה לעמוד לפתע מול שאלה שנשאלה על ידי גברת אומללה אשר קמה ואמרה: 'איך אתה יכול להגן על המלחמה אם אתה רואה כיצד אנשים כה רבים, חפים, נהרגים בה?'

ואז קם ועמד הפרופסור המכובד הזה, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת קליפורניה,בברקלי, ואמר: 'גבירתי, נראה כי אינך מכירה בכך שגידול האוכלוסיה הטבעי בויאטנאם עולה במספרו על מספר האנשים הנהרגים.'

וכי זקוק אתה לדוגמה חריפה יותר של דה-הומניזציה וחוסר אנושיות?

אני רואה זאת כל יום. כל יום. והרשה לי לספר לך על מקרה שאירע לי במציאות.

אני מכיר אב אחד שהיה עסוק מאוד בעבודתו שעה שאשתו הביאה תינוק לעולם. לראשונה נתאפשר לו לראות את תינוקו כאשר הגיעו הרך הנולד ואמו הביתה מבית היולדות.סוף סוף הגיע האב ורכן מעל התינוק. האב נראה נמתפלא ומופתע. ידידיו שאלוהו 'מדוע אתה כה מופתע?' ותשובתו היתה 'אינני יכול להבין.כיצד זה מייצרים עריסה כזאת ב-20.50 דולר'.

 

השבוע נלך לקנות מתנות לחג. הצלחת המבצע הצבאי תתורגם לשורת מבצעי סוף-עונה במרכזי הקניות הגדולים. הקיץ גווע מתוך זהב וכתם. נאחל איש לרעהו שנה טובה ושלום. נקפיד על פתקי החלפה. תפוחים בדבש ולא תפוחים בדם. לעתים אני חושב כי החברה האנושית בשיאה מציעה לחיי אדם תכלית של שיטוט סופי בין מרכזים מסחריים ושדות קרב. נלבש לבן ונתחדש לשנה טובה. ידינו לא שפכו את הדם. ראש דג קטוע, אכילת רימון. תקיעת שופר. שתיקה רפה. קול ענות חלושה. 25 דולר- כלי חרסינה. 20.50 דולר עריסה.

 

 

 

 

 

בתמונה: Nikolai Dubovskoy, Silence, Oil on Canvas 1890

 

נכתב בטרם פרסום דו"ח האו"ם על מבצע עופרת יצוקה ובלא קשר ישיר אליו

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

  *

   לגמרי במקרה מתוודעים לעתים ליצירות אמנוּת יפהפיות.לגמרי במקרה,כי בכלל הגעתי לבקר את גל ו',חברי הטוב,והבאתי לו את הדיסק החדש של רונה קינן.ישבנו יחד עם החתולה בעלת העיניים הירוקות שלו מגי, ודיברנוּ כמו שחברים זה חצי חיים ויותר מדברים. ברקע הוא שם דיסק של עמית ארז שלא הכרתי.'מה, הוא הוציא חדש?' שאלתי. 'כן, לפני כמה ימים' ענה. 'איך לא שמעתי על זה?' תהיתי. את הערב גמרתי בכך שלקחתי את הדיסק אליי לשמוע. נהדר. אחת היצירות היפות שיצאו לאור כאן בתחום המוסיקה הקלה. יחד עם אלבומהּ המפעים של רות דולורס וייס בעברית סוגר אלבומו של ארז שנה מוסיקלית יוצאת דופן ללייבל Anova Music שאייכשהו הולך ומסתמן כמעין ממשיך דרך של הלייבלים הבריטיים של שנות השמונים: 4AD או Creation, ביכולתו להנפיק סדרת אלבומים יוצאי דופן בכל קנה מידה בתוך פרק זמן קצר למדיי של פעילות.  

   אל עמית ארז התוודעתי לראשונה כבר בחורף 2004 אז השמיעה לי שרה,חברה ללימודים,שהיתה באותה עת מתופפת בהרכב רוק תל-אביבי קטעים מתוך האלבום הראשון שלו  Wish I Could make it a Story. דומני  כי היו שם גם חומרים שהופיעו אחר-כך ב- E.P של עמית ארז, tBlack Ligh. אני זוכר שהרכבתי על אוזניי את האזניות והופתעתי. אחר כך (למרות שאני בטוח שכבר הופיע בורסיה במה שהשמיעה לי שרה) הכרתי גם את Endings Get an Early Start וחשתי כדג ירוק שנלכד בתוך רשת צלילים המורכבת מכמה יוצרים והרכבים אהובים, כגון: Momus (כתבתי עליו כאן), Nick Drake, Robert Wyatt ובקשב לאיכויות מלודיות גיטרה/פסנתר עשירות ומורכבות. כאשר הגיע אלבומו השני של ארז (Amit Erez) לפני כשנתיים (קצת פחות) אהבתי מאוד חלק מן השירים, אבל דומני כי ארז ניסה בו להתחבר לקוים עדכניים יותר במוסיקת הרוק, ועל אף שהמשיך ליצור מוסיקה יצירתית למדיי משלו. הרגשתי כי האיש נעצר קצת במיאוצו ליצירת קול אישי לגמריי.

 

*   

ואז הגיעה היצירה החדשה:  Last night when I tried to sleep I felt the ocean with my fingertips ("אמש כאשר ניסיתי להירדם הרגשתי את האוקיינוס בקצות אצבעותיי") והחזירה את הצבע ללחייו של הסקפטיקן המזדקן. וכבר יומיים להוציא את שבת, שחיי הולכים ומתעגלים סביב אלבומו של ארז. מה הוא עוד הזכיר לי ? את Genesis המוקדמת עם פיטר גבריאל, את ה-Legendary Pink Dots ואת The Incredible String Band .אבל יותר מכל אני מרגיש את הנביעה השופעת ומהלכת כאוקיינוס בקצות מחשבותיי. האלבום הטוב ביותר באנגלית לו האזנתי בשנה החולפת. במקרה שמעתיו ואיני מפסיק מאז. אפילו מתקשה להירדם בגלל רחש האוקיינוס.  

 

 

Amit Erez, Last Night When I Tried to sleep I felt the Ocean with my Fingertips, Anova Music  (June 2009).  

 

© 2009 שוֹעִי רז

 
 

 

Read Full Post »