Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עמנואל קאנט’

*

שני ספרים נחים  בספריתי על האצטבה מזה זמן. לכל אחד רוצה הייתי להקדיש רשימה ארוכה אבל איני מוצא את העת לכך. לפיכך, אנסה להתייחס לאיזה חוט השוזר בין החיבורים ועורר בי עניין גדול במחשבות, משום שהוא מסמן איזה רגע של מפנה גדול בחייהם ובהגותם; רגע היציאה מהקווים שלהם, מה שארע, פחות או יותר, סביב אותן שנים, סביב אותן הוויות עולם, ובכל זאת שלח כל אחד מהם לדרך שונה בתכלית שייחדה כל אחת/אחד מהם בהמשך הדרך.

הספר הראשון הוא מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים מאת סימון וייל (1943-1909), האם אנו נאבקים למען הצדק?  (תרגום מצרפתית: שירן בק, עריכה, אחרית דבר והקדמות: אביעד חפץ ודניס שרביט, הוצאת כרמל: ירושלים 2019); והאחר –  ספרו של פרופ' ז'ורז' הנסל, נתיב המחשבה של עמנואל לוינס (תרגמה מצרפתית: רמה אילון, עריכה מדעית: ד"ר ז'ואל הנסל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2019), המוקדש מטבע הדברים להגותו של לוינס (1995-1906) ולנסיבות התגבשותה.

לוינס כזכור הודה בהשפעתה הניכרת של וייל על הנוער היהודי-צרפתי בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, ובפרט לאורך שנות החמישים, לאחר שאלבר קאמי (1960-1913) נטל על עצמו כמו"ל את השליחות של הוצאת ספריה פוסט-מורטם. לוינס, שלאחר המלחמה ניהל תיכון לבנים של אליאנס (כל ישראל חברים) ןרק לעתים הורה בפורומים פרזיאיים ואחרים פילוסופיה (לראשונה הפך לפרופסור מלמד באוניברסיטאות רק באמצע העשור השישי לחייו) ראה בסימון וייל אשה אצילת-רוח, מרטירית של ממש. עם זאת, הוא יצא בשקף-קצף כלפי פרסומיה, במיוחד בשל מה שזיהה כבורות הבלתי-נסלחת שלה במקורות היהודיים. היא לא קראה עברית. את המקרא הכירה מתרגום בלבד. למותר לציין, שלא קראה ולא העריכה את כתבי חז"ל (משנה, מדרשי הלכה ותלמודים). ולפיכך, לוינס הרבה לגעור, גם הרבה אחר פטירתה, על ההשפעה המתמשכת שלה על הנוער היהודי-צרפתי, ובפרט משום שהוציאה דין קשה על המורשת היהודית, לפיה כל הג'נוסיידים שהתארעו מאז ימי קדם ועד עתה, שורשם בתורה ובמצוות מחיית שבעת עמי כנען ועמלק במדבר. לדברי וייל (בהכובד והחסד) אלהי המקרא אכן מכונה אלוהים צבאות, מפני שזוהי מהותו –  מיליטריזם נקמני ואלים השואף למחות את כלל מתנגדיו. כמובן, מחריד עוד יותר, שוייל כתבה את הדברים הללו בתוך שנות מלחמת העולם השניה, ולמעשה טענה בקול –  כי את שורשי הנאציזם ניתן לגזור דווקא מהמקור היהודי המזוהה ביותר והמקודש ביותר (כלומר, למעשה משתמע מדבריה, כי יהודים קידשו רצח בשם הדת הרבה לפני שהדתות המאוחרות יותר הצטרפו למעגלי הרצח). לא פחות קשה ומכביד הוא מסמך שמפרסם המהדיר דניס שרביט באחרית הדבר ממנו עולה כי וייל ביקשה לאחר תחילת תקנות וישי להדרת יהודים ממערכת החינוך הצרפתית, שלא ייראו בה יהודיה (בת בעם היהודי) בפועל. איך לומר, יכול להיות שטובת הכלל (נערות צרפת, החינוך, הפילוסופיה, אהבת הרוח) עמדה לנגד עיניה, אבל התנתקות כזאת ואף התנכרות כזאת מגורלם של נרדפים, מגורשים ומעונים (כל אלו ודאי היו יהודי צרפת באותן שנים) – לא לחלוטין תואמת את מה שחשבתי שידעתי אודותיה.

אף שהיתה מדורגת ראשונה בלימודים בפילוסופיה ובלוגיקה ב- École normale supérieure בפריז. ורק אחריה דורגו סימון דה בובואר (1986-1908) ומוריס מרלו פונטי (1961-1908), שהיו בני כתתה, היא לא זכתה לעבודה קבועה ולמעמד אוניברסיטאי (השלימה תיזה, אבל לא הוסמכה כדוקטור). היא הפכה מורה לפילוסופיה בתיכון לבנות ואז לפועלת ייצור (מפני אידיאולוגיה), לימים התנדבה להילחם בפשיסטים בספרד ונכוותה בתאונה לא-קרבית; תוצאות כל אלו הביאו אותה לחוות חוויה מיסטית שהובילה אותה אל סף הנצרות ולהזדהות הולכת ומעמיקה עם דמותו של ישו, ובמיוחד עם המחויבות לקשב, לקושי ולנשיאת-סבל, המקל על הזולת. גם המושג "אחר" שליווה אחר כך את סארטר (1980-1905) ואת לוינס – מצוי במתכונתו לראשונה בין כתביה (שנכתבו עוד טרם כתב סארטר את ישות ואין). בימי המלחמה התנדבה לרזיסטנס ומשנמלטה לבסוף לניו יורק וללונדון, נסתה לשכנע את דה גול להצניח אותה למשימת התאבדות בצרפת (סטייל חנה סנש). שרל דה גול (1970-1890), שהיה כנראה מפוכח יותר ממנהיגי הישוב העברי בציון ומקברניטי הצבא הבריטי – פטר אותה מזה, וכשלא היתה לפניו טען באזני הסובבים שהיא פשוט משוגעת. כך או אחרת, וייל החליטה שלא לאכול יותר מאשר אוכלים עניי צרפת החיים שחיו בקיצוב תלושים תחת ממשלת וישי, וכך ככל הנראה החישה על עצמה את הקץ (גם סבלה מכאבי ראש איומים כל חייה). בפרט, דומני כי כל חייה היו התמודדות נחושה עם כאביה ועם מכאוביהם של אחרים.

קו משותף העולה היטב משני הספרים הוא שגם לוינס וגם וייל האמינו לפחות עד אמצע שנות השלושים כי האתיקה הראויה להוביל את העולם היא זו האירופאית נוצרית. שניהם ראו באותה עת ביהדות דת-מצוות או דת פולחן. כלומר: מסורת ריטואלית; טקסטים ומנהגים המגדירים את הקבוצה האנושית היהודית, אבל לאו דווקא מקדמים אותה או את האנושות במעלות המוסר. העובדה לפיה נוכחו פתאום כי המסורות האירופאיות-נוצריות מקדמות. עליית הפשיזם והנאציזם  – זעזעו את עולמם.

כך למשל, מראה הנסל בספרו (עמ' 23-18) כי לוינס עוד חיבר בשנת 1937 מאמר בשם "La signification de la practique religieuse" (משמעותה של העשיה הדתית), ממנו, באופן מקוטב לחלוטין להגותו לאחר המלחמה,  עמד על הצורך להקריב את הלאומיות היהודיות (גם למשמעיה הדתיים) בשל הצורך להתקרב אל העמים האחרים ולחיות איתם בשותפות. לוינס ודאי ראה בעצמו "צרפתי בן דת משה" אבל קודם כל ואחרי הכל צרפתי. כלומר באותם שנים יהדותו לא היתה רכיב עמו הוא ביקש "לצאת אל העולם" אלא רק פועל יוצא של מורשת לידתו. יתירה מזאת (ואני מצטט): וכעת מגיע החלק התמוה ביותר עבור מי שמכיר את המסלול האינטקלקטואלי המאוחר של לוינס; המוסר הופך לעניין הנוגע לנצרות ולא עוד ליהדות, באשר תפקידה של האמיתי של היהדות הוא דתי בלבד (=וכאן ציטוט מתורגם מהמאמר המדובר) –  "מאז שהעמים הנוצרים אימצו את עשרת הדברות ואת הנחיות הנביאים שלנו. המשימה המוסרית של היהדות הגיעה למעשה לסיומה. לעומת זאת, התפקיד הדתי שנותר בידיה כעת חוזר לטהרתו הראשונית (נתיב המחשבה של עמונאל לוינס, עמוד 20). כלומר, כשנתיים טרם מלחמת העולם השניה לוינס בחר וביכר את האתיקה של אירופה הנוצרית על פני אי-הבשורה האתית שגילמה עבורו היהדות באותה עת. כלומר, גם את התנגדותו המוחצת של לוינס להיטלר אותה פרסם בריש גלי כבר בשנת 1935, במאמר חשוב, יש לראות, בראש ובראשונה, כקריאה נרעשת כנגד הרס המסורת האתית-נוצרית שבישר ההיטלריזם הגרמני, למעלה מאשר רגישות מיוחדת לחורבנה של יהדות גרמניה למדניה, מוסדותיה ואוצרות-ספריה באותן שנים. מובן כי גישה זו השתנתה מהקצה אל הקצה בשנים שלאחר המלחמה עת פגש את מורו לתלמוד, מר שושני, ואולי עוד בעצם שנות שהותו של לוינס כקצין צרפתי במחנה שבויים גרמני שגבל במחנה ריכוז השמדה נאצי אליו הובלו יהודים.

כמו לוינס, גם וייל עוברת את המהפך שלה עוד טרם המלחמה והוא הולך ומתחדד ככל שהיא מתמשכת. הפיכת הלב של וייל משמעותהּ התרחקות הולכת וגדילה מהמוסר האירופאי הבורגני, וזאת לא רק מפני שהיתה קרובה למעמד הפועלים הצרפתי ושאפה (אף נטלה בו חלק לימים), אלא משום שהיא הבינה כי לא מאירופה זו, אשר בה בעלי ההון תורמים במו כספם לעלייתן של המלחמות ומעשי הרצח הבאים תבוא הישועה לאדם. היא פנתה אל הנצרות (אף על פי שלא התנצרה מעולם ורחשה הערכה רק לנצרות של עד ועידת ניקיאה בעיקר) משום שראתה בה בראש ובראשונה אופציה אתית ראשונה במעלה המבססת (לדידה) את האחריות לגורל האחר, כחובה בסיסית, ולא כזכות בחירה או רשות. שיח החובות הזה (הדומה מאוד לשיח המצוות היהודי על חובות האדם בעולמו, הגם שווייל מטבעה התעלמה כמובן כדרכה מהמקבילה היהודית) הוא לטעמה הבסיס האפלטוני והנוצרי של החברה המטיבה עם באיה. כנגדהּ, באופן מקוטב, הציבה וייל את תרבותה של רומא הקיסרית-אימפריאלית, שבה אמנם דיברו גבוהה-גבוהה על זכויות האזרח הרומאי ועל זכויות אדם בכלל (הסטואה דנו בלטינית בשיוויון בין בני האדם), אבל בפועל סחרו בעבדים, בנשים ובילדים לכל מטרה ועניין (כולל אונס תדיר). את עולם העוול הרומאי אפשר כי ייחסה וייל לקפיטליזם האירופאי של דורהּ, וכמו גם לממשלות הפשיסטיות בחצי האי-האיברי ובאיטליה ולמשטר הנאצי בברלין. לפיכך, כמו שלימים "הגילוי של התלמוד" שימש את לוינס כדי להפוך ליבו ולטעון בדבר זכותה הגדולה  של המסורת האתית היהודית בדברי ימיה של הציביליזציה האנושית, כך "התגלות המסורת הנוצרית הקדומה" לפני סימון וייל, והליכתה באדיקות אחריה, שימשה עבורה יסוד לשינוי תפיסותיה הקודמות, ולראות בנצרות דווקא וברוחו של ישוע את עתיד האדם וישועתו.

באופן אישי, ציון האחריות לאחר כחובה (או כצו אפודיקטי) בהגותו של לוינס תמיד נראתה לי כמו הצד הכנוע להלכה אצלו (אף על פי שטען כי לא הפך לאיש הלכה לפי שלא היתה לו "מערכת השרירים המתאימה" להיעשות רב ופוסק), וכך גם איני מבין עד תום את המשפט שגזרה וייל על זכויות האדם, כמחלישות דווקא באופן פרדוקסלי את אדיקותם של הבריות לעזרה לזולת ולמחויבות לגורלו (בשני מאמרים גדולים בספר: האישי והאנושי וטיוטת הכרזה בדבר החובות כלפי האדם). מחויבות אינה חייבת להיות פרי חובה (כמו אצל קאנט למשל). אדם פשוט יכול לבחור להיטיב עם זולתו מפני שהוא מאמין בזכותו של האחר לגורל טוב יותר בכל זמן. דווקא הניסיון לכפות על בני האדם הר (של עזרה הדדית) כגיגית, נראה לי כמו צעד בעייתי מאוד, ההופכת את ההתקדמות האנושית בדרכי ההטבה, הסולידריות וההשכלה, לאיזה פרי של כפיה יתר מאשר לפרי הרציה החופשית של הנפש, וזאת אפילו ביחס לשפינוזה שדיבר על ההכרחיות של האל או הטבע, אבל עם זאת, טרח לבאר כי האל או הטבע אינו כופה דבר על איש, אלא פועל מתוך הכרח טבעו (אגרת 56). כפיה משמעה שרירות והשתררות, לעומת זאת הכרח הוא סדר מתואם של דברים הנובע באופן מסוים ומסודר (גם סיבתי). כאשר וייל מגנה את "הזכות הטבעית" והופכת אותה לחובה – היא מסלקת באופן פרדוקסלי משהו מיכולת הביקורת העצמית של האדם, מיכולתו להוליך את עצמו בכח תבונתו ומריבונותו על מעשיו. הזכות מעניקה ברירה ובחירה; החובה – שומטת אותן.

ובכל זאת, למרות שמכרך זה של מאמרי סימון וייל, יצאתי הרבה יותר משוכנע בכך שהיא היתה רק אדם חכם, וככל אדם חכם (או אישה חכמה), היא נטתה לשגות,לטעות ולקלקל לעתים את השורה בשיפוטיות מוגזמת (והיא אכן היתה מבקרת נוקשה של עצמה ושל זולתה) של פנים שלא עלו לדידה עם המתחייב מתרבות אנושית, והלוקות לעתים גם בהכללה בלתי מחויבת המציאות. בכל זאת, מצאתי בו לא מעט שורות יפהפיות שסימנתי. לפיכך, עם הפסקה, שהפעימה רוחי במיוחד, אסיים את הרשימה הזאת, בתקווה שתחיש אתכם לקרוא את החיבור כולו:

*

מעשה הבריאה אינו מעשה של עוצמה. הוא ויתור. במעשה הבריאה נוסדה ממלכה שונה מממלכת האלוהים. מציאות העולם הזה מורכבת ממנגנון החומר ומן האוטונומיה של של יצורים רציונליים. זו ממלכה שאלוהים פרש ממנה.כיוון שוויתר על היותו המלך של הממלכה הזו, אלוהים אינו יכול לבוא אליה אלא כקבצן.

את הסיבה לוויתור הזה מבטא אפלטון כך: "הוא היה טוב".

[סימון וייל, האם אנו נאבקים למען הצדק?, עמוד 15].

*

מעניין לגלות, כי וייל התעניינה, אולי כהפך גמור מהתפיסות הדתיות השגורות (המלך כאב גדול, כריבון כל, כמלך רם), באל כמוותר, כפורש וכקבצן. הטוב הוא סלידה מכוח ומשררה .לכן, הבריאה, במידה שאירעה לדידה, אינה Big  Bang, אלא קול ענות חלושה, שבישרה עולם שבו שורר כל עוול כוחני, פרה ורבה כל העת, ובכל זאת, במידה שהאל בכל זאת נמצא בו היכנשהו הוא  ההפך הגמור מהפטרון בעל השררה (או מבעל ההון או מהקשור בהם), אלא דווקא מתגלם בכל מי שזקוק לכל עזרתנוּ, אחריותנוּ ולמשא הכבד שנהיה נכונים לשאת על גבינוּ, לא רק על מנת לשאת בייסורים את העולם כדי להגיע לחיי העולם הבא, אלא על מנת לאפשר את המציאות העשויה טלאי על טלאי, ורובהּ רוע צרוף העומד בפתחי-עיניים, משום שבכל זאת נותרה בו שוועת עניים, דלים, מנודים, מגורשים ופליטים, שהעזרה להם היא כעין נוכחות אלוהית מוחלשת בעולם. באמצעות בני האדם הקשובים לטוב, מצליחים בכל זאת לחולל איזה טוב מעוט, טוב של קבצנים, בעולם.

מעניין אפוא כי ברוח דומה ממש בחר פרופ' ז'ורז' הנסל לסיים את ספרו בהביאו ציטוט מתוך "טקסטים משיחיים" מספרו של לוינס חירות קשה:

אין הכוונה שהעניים יוותרו כדי להעניק לעשירים את השמחה המשיחית להזינם. יש לחשוב באופן רדיקלי יותר: הזולת הוא תמיד העני. העוני מגדיר אותו כזולת, והיחס אל הזולת תמיד יהיה יחס של מתן ותשורה, ולעולם לא התקרבות "בידיים ריקות". חיי הרוח הם במהותם חיי מוסר, ומקומם המועדף הוא הכלכלי. 

[ז'ורז' הנסל, נתיב המחשבה של עמנואל לוינס, עמוד 130; וכן: עמנואל לוינס, חירות קשה, תרגום מצרפתית: עידו בסוק, עריכה מדעית: ד"ר ז'ואל הנסל, הוצאת רסלינג, תל אביב 2007, עמוד 123].  

כמו אצל וייל, כך אצל לוינס, הזולת, האחר, הטוב, האלוהות, מתבטאים ביחסו  האתי של הסובייקט אל האחר החסר. הוא שהופך את האדם לאדם.

*

*

פעמיים כי טוב:

   יֹארצייטוֹ של مولانا جلال‌ الدین رومی [מוולנא(מורנוּ), ג'לאל אלדﱢין רוּמי] 1273-1207], מייסד טריקת אלמולויﱠה (הידועים במקומותנו כדרווישים המחוללים) ותלמידו של האנרכיסט המיסטי ומשובב (גם מסובב) הנתיבות, شمس التبریزی (שמס אלתﱠבריזי, 1248-1185 לערך) יצוין ברוב עם ובשמחה ביום שלישי הקרוב 17/12/2019 במרכז נווה שכטר, נווה צדק תל אביב רח' אהרן שלוש 43 ת"א-יפו יחדיו עם אורה ואהאב בלחה, הסוּפים ואנשי השלום היפואים, ומייסדי אגודת בוסתן בני אברהם; שיח' אמאם עבדאלכרים, ותזמורת בת 33 נגנים בראשותו של הראל שחל. הערב יחולק בין טקס סמאע (שמיעה) ובין טכס ד'כר (איזכור שם אללﱠה יתעלה), וילוו במוסיקה חיה,מחול מוולוולי, ומדיטציה השזורה בין העצמי ורוחו ובין הקבוצה כולו, לייחדהּ באחדוּת ההוויה מראשיתה עד תומהּ ומתומהּ עד ראשיתהּ

רכישת כרטיסים לכיסוי ההוצאות: במכירה מוקדמת 100 ש"ח בכתובת:

https://cutt.ly/re4HNJu
בערב האירוע בקופה: 120 ש"ח.

تعال وجلب روح السلام منه!
בואו והביאו את רוח השלום!

דבר אחר, יומולדתו השבעים של מוולנא אחר, המוסיקאי האמריקני, טום ווייטס (אשר גדלתי על נהרות ניגוניו והמה לי כמיסיסיפי, כבקבוק ברבן וכויסקי טנסי), ייחגג אף הוא ב-17/12/2019 ברוב עם ובשמחה בתאטרון תמונע התל-אביבי (שוונצינו 8 תל אביב יפו) בשעה 21:30 בניצוחה של מירב הלינגר ועם מוסיקאיות ומוסיקאים רבים, וכל השמח – יישמח במועדו ובמקומו, והעיר תל אביב יפו צהלה ושמחה (אם אתם אוהבים טום ווייטס אל נא תחמיצו את שירה ז' כרמל!)

כרטיסים במכירה מוקדמת בתאטרון תמונע: 50 ₪ ובערב האירוע: 60 ₪.

*

בתמונה למעלה: Isaac Levitan, Autumn Day, Skolniki, Oil on Canvas 1879

Read Full Post »

 

tiepollo-1755

 

*

פרק החתימה בממואר של הפילוסוף הברלינאי (במקורו: ליטאי), שלמה מיימון (1800-1753), מתחיל כך:

*

"בשביל אותם מקוראי, שהרצאתי החמורה על הספר "מורה נבוכים"  הפילה עליהם שעמום, הריני נותן בזה לשם פיצוי ולשם סיום את הסיפור האלגורי הקטן הבא …"

[חיי שלמה מיימון: כתוב בידי עצמו, מגרמנית: י"ל ברוך, עם פתח דבר למהדורה החדשה מאת יורם קניוק, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2009, עמוד 283] 

*

לפני שנעבור לסיפור ולאלגוריה ולכל אשר בהּ, ראוי להתעכב על התנצלותו של מיימון.הפילוסוף מקדיש בחלק השני של ספרו (פרקים א- י) כמעט 70 עמודי דפוס לסקירת ספרו הגדול של המיימון שקדמוֹ (הרמב"ם, 1204-1138).  אם רוב ספרו של מיימון המאוחר (שלמה בן יהושע, שנטל לעצמו את השם "מיימון" ע"ש הרמב"ם) הוא ממואר העוסק בהתהוותו כפילוסוף וביציאתו ממעגל היהודים מקיימי המצוות אל מעגלי ההשכלה היהודית והאירופאית, הרי בהרצאה הספציפית הזאת –  דן מיימון בכובד ראש בפרקי ספרו של הרמב"ם וההשפעה שנודעה להם עליו. הוא חש צורך להתנצל במפגיע על כובד הראש שתקפו ולהפיגו באמצעות סיפור קליל בהרבה, לכאורה כדי לתקן את הרושם הכבד שהפיל על חלק מקוראיו (סקירה ארוכה של חיבור רבני יהודי, שנכתב 600 שנה קודם, לקהל גרמני משכיל בן שלהי המאה השמונה–עשרה), בתקווה שלאחר קריאת הסיפור הקטן, – הם ייזכרוּ במיימון השנוּן והחד כתער  שהכירו מיתר חלקי הממואר שלו. זוהי התנצלות של פילוסוף היודע כי הפילוסופיה כל שכן לאפיקיה היהודיים היא מכשלה בדרכו של מי שמעוניין להצטייר ככותב עכשווי,  שנון, מבריק וקליל. קשה מאוד להציג את הרמב"ם ותפיסותיו בקלילות והומור. הרמב"ם היה אמן כתיבה אבל לאו דווקא טריקסטר, וכזכור היה רופא ואיש הלכה יותר מאשר ליצן על חד אופן בקרקס או סאטיריקן בן המאה השתים-עשרה.  משהו בתערובת שבנתה את עולמו: הלכה, חוק, תיאולוגיה, פילוסופיה מן האסכולה האלפאראביאנית (אבו נצר אלפאראבי, 950-880 לספ'), שאין עימן בידור ולא שחוק –  מקשה מאוד להציגו, כדמות שצחוק בצדהּ. עולם החובות המיימוני (הדברים שיש ללמוד להקים ולקיים בשם הדת והשכל) עוד יותר מעולם החובות הקנטיאני, נתפס על-ידי שלמה מיימון עצמו כדבר הרחוק ביותר מהומור וקלילות. אם היה שלמה בן יהושע, בן תקופתנו, ודאי היה נתקל בקוראים המדלגים על  הרצאתו אודות מורה הנבוכים מפני אמ;לק (=ארוך מדי; לא קראתי) ומחפשים בידור אלגנטי ומהיר יותר. לכל אלו מציע מיימון את הסיפור הקטן שלו.

הסיפור הקטן, נקרא: הנשף העליז: סיפור מתוך ספר-הזכרונות של ידידי והוא הצגה קצרה וסאטירית של תולדות הפילוסופיה כנשף מסכות שנערך לכבודה של גברת מהוללה, בלווי יין שמפני (=שמפניה), משחקי קלפים, מקטרות מעשנות טבק מן המובחר, וניסיון לנצח בתחרות ריקודים כדי לזכות בכבוד לרקוד מחול אחד עם אותה גברת שאין רואים את פניה, ולפיכך נאלצים הקרואים לחולל ולרקד בסגנונות שונים. אחד אחרי האחר נכנסים גדולי הפילוסופיה של הזמן העתיק וכל אחד מהם מציע את ריקודו שלו, אחדים מהם רוקדים בלי לנוע כלל ממקומם; אלו יוצרים חוקים חדשים, המבהירים כיצד מותר לחשוב וכיצד אין לחשוב (רמיזה לאורגנון של אריסטו); אחדים ספקנים בקשר למציאותהּ של הגברת המסתורית (הסקפטיקנים: פירון וטימון ואחרים), ואחרים מואסים בפולמוסי-הרקדנים, שרק הולכים ומתרבים ללא פשר, ושבים לביתם לעסוק בענייניהם. כל הסיפור  הזה הוא קריצה הומוריסטית של מיימון כלפי כובד הראש ו-"החתירה אל האמת" המגולמות במסורת הפילוסופית החל בקדמוניה וכלה במאספיה. מיימון לדידי, באמת מוטרד מכך, שאפשר כי איבד חלק מקוראיו במהלך החלק הארוך שייחד לסקירת מורה הנבוכים, בין אם אלו קוראים שנרתעו מן העיסוק 'היהודי' שיש בו הדרת-כבוד כלפי פילוסוף יהודי קדמון, ובין אם היו אלו קוראים שנזדמנו אל בין דפי ספרו של מיימון, כדי להתוודע אל סיפור חייו הצבעוני, מלא התלאובות ומעורר ההשראה –  מתלמיד ישיבה צעיר, שהתחתן כבר בגיל  13 לערך, דרך עזיבת משפחתו ונדודיו למערב, התקבלותו אצל משה מנדלסון בתחילה והרחקתו מחוגו אחר-כך, ועד הפיכתו לאחד מפרשניו החשובים של עמנואל קאנט (1802-1724 לספ'), כוכבהּ וחביבהּ של הבורגנוּת הפרוסית, אשר שלוש ביקורותיו נתפרסמו במהדורות חדשות ומחודשות בגרמניה, דבר שנה בשנה (איני יודע עד כמה קראו הגרמנים את קאנט, אבל ספריו הפכו למשהו ששום ספריה ביתית אינה שלימה בלעדיו –  כוכבהּ של פרוסיה החדשה).  יותר מכך, נראה כי מיימון מבקש להבהיר לקוראיו כי הוא לא שב אל אולם הישיבה אלא בקלילות יוצא לחלץ איבריו באולם הריקודים.

חשבתי על השניוֹת אצל מיימון ועל הדילוג הגדול שלו בחזרה מהרמב"ם אל החברה הגרמנית ואל נשף הריקודים, כאשר נחתה בתיבת המייל שלי הודעה על כנס החוגים למחשבת ישראל 2017 באוניברסיטת בר אילן, כאשר יום קודם נחתה הודעה על כך שהתקבלתי והרצאתי תיכלל בכנס; באותו שלב, לא זכרתי שבכלל ניגשתי לקול הקורא (את ההצעה שלחתי לפני כמעט שבעה חודשים ובינתיים שכחתי לגמרי מכל העניין). בחנתי את התכנית. אין רמב"ם ולא שלמה מיימון. לא יכולתי שלא להתרשם מכובד הראש, ועוד יותר –  מהגירתם ההולכת-ונמשכת של מוקדי-הדיון בכנס החוגים הזה מפילוסופיה ומדעים אצל היהודים ומ-"מחשבת ישראל" (שיסודהּ בתנועת ההשכלה היהודית-אירופאית) –  לתיאולוגיה, הלכה, מחשבה רבנית אצל היהודים – באופן ההולם את תהליכי ההדתה הפוליטיים הנוהגים במקומותינו. אין דעתי כמובן לבקר את מארגני הכנס ואת הועדה שבחרה את ההרצאות. יש להניח כי התכנית היא רק בבואה של מכלול ההצעות שנשלחו מקרב אנשי סגל ותלמידי מחקר בחוגים למחשבת ישראל; ובכל זאת— כ-20% מהרצאות הכנס עוסקות בראי"ה קוק, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ועוד כ-10%-20% נוספים עוסקים ברבנים ציונים דתיים אחרים, כלומר יש כאן, בראש ובראשונה, פניה לקהל ציוני-דתי (וימין-מתנחלי), ולקהל הצמא לעוד מהדוקטרינציה התיאולוגית-פוליטית המאפיינת את דרכהּ של הציונות הדתית ועיתוניה. כמו כן, מיוצגים הנדבכים התיאולוגיים-מיסטיים של היצירה הרבנית במאות השנים האחרונות במושבים המיוחדים לקבלה ולחסידות. מה שמפתיע, ואולי כבר לא כל כך מפתיע, היא הסתלקותהּ של הפילוסופיה. כלומר: יש עדיין הרצאה אחת על פילון האלכסנדרוני, אחת על ר' יהודה הלוי בפרספקטיבה של הלוגיקה הפילוסופית של ימי הביניים (ולאו מתוך הפרספקטיבה המיסטית-תיאולוגית-פוליטית המוכרת לעייפה), אחת נוספת על ברוך שׂפינוזה (תוגד על ידי חתול צ'שייר אנושי), אחת על עמנואל לוינס, ושני מושבים (הראשון והאחרון) שבהם ינסו חוקרים ותיקים לעסוק בפנים הפילוסופיים או ההיסטוריים-פילוסופיים בהגות היהודית המודרנית (Modern Judaism). מה שמסווה במעט את העיקר –  הידלדלות העוסקים/ות בקרב חוקרים שגדלו בישראל בפילוסופיה או במיסטיקה מתוך פרספקטיבות רחבות, ומתוך עיון משווה בין מקורות יהודיים ובין מקורות בלתי יהודיים, והצטמצמות הולכת ומתרחבת בשיח הרבני הפנים-יהודי לבדו (למשל, בכנס לא יינשאו הרצאות על ר' סעדיה גאון, שלמה אבן גבירול, אברהם אבן עזרא, ר' לוי בן גרשם, ר' חסדאי קרשקש, יהודה אברבנאל, יש"ר מקנדיאה, מנשה בן ישראל, משה מנדלסון, ר' אליהו בן אמוזג, הרמן כהן, א"ד גורדון, לב שסטוב,  פרנץ רוזנצוייג, מרטין בובר, סימון וייל, לודוויג ויטגנשטיין, אלברט איינשטיין, ולטר בנימין, גרשם שלום, חנה ארנדט, אברהם יהושע השל ועוד ועוד) . ובכן,  בשביל אותם מקוראיי, שהרצאתי החמורה על המתרחש בחוגים למחשבת ישראל  הפילה עליהם שעמום, הריני מפנה לשם פיצוי  לעובדה לפיה הכנס כולל גם מופע של שני מוסיקאים מצוינים בתכלית: מרק אליהו (קמנצ'ה) ואלדד ציטרין (פסנתר ואקורדיון). ושפֹּה ושם הוא אמנם כולל תכנים המגלמים את רוחהּ המקורית של מחשבת ישראל, זאת-אומרת בטרם הפכה האוריינטציה ציונית-דתית-ישיבתית לכח-הדומיננטי בתחום.  אני כנראה אגיע לכנס (חוץ מלפטפט קימעא) על מנת לעודד את ידידי ד"ר אבי אלקיים, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן, שאני סומך ובוטח, שמושב חיוני ומעניין כגון: מחשבה והגות בצפון אפריקה, שהדיון בה נעדר מכנסים קודמים, נקבע ביוזמתו, ונדמה לי שגם המקום שבכל זאת הוענק בכנס הנוכחי לפילוסופיה ולקבלה – קשור בו. נדמה כי בעתיד הלאו רחוק נאמר עשור קדימה (לאו דווקא באוניברסיטת בר אילן) כבר יעדיפו עוד כמה הרצאות  נוספות על הרב סולובייצ'יק על חסידות חב"ד או על התיקון הכללי של ר' נחמן מברסלב , על הרב שג"ר ועל התיאולוגיה של נאמני הר הבית (נושאים הקורצים בהרבה לשלומי אמוני ישראל).  גם הישיבה עדיין מעורבת, ויש גם נשים שמרצות, כך שגם אתן/ם מוזמנות/ים לבוא.

*

heb

*

*

בתמונה: Giandomenico Tiepolo (1727-1804), Scena di Carnavale, Oil on Canvas 1755 Ca

Read Full Post »

arno

*

לוס קוראסוניס סון איספיז'וס (לאדינו: הלבבות הם מראות)

  *

יש הרבה הקושר פילוסופיה ובדידות. כדי להתבונן במושגים, בתופעות, אדם צריך כפי-הנראה לשבת לבדו בחדר שליד, כאשר באולם המרכזי לא-הרחק מתקיימים החיים עצמם. אם יעזוב את עמדת הצופה וייכנס לאולם-המרכזי, משהו בעמדת המשקיף-המנתח-הצופה יאבד. פילוסופים ומדענים, גם משוררים לעתים, היו תדירים בהתבודדות, עתים מדעת, עתים לא מדעת. כמובן, הם נטלו חלק בכל מעגלי-החיים, על פי רוב, ועם זאת שמרו לעצמם את הזכות לפרוש לחדר על יד. למשל, אלברט איינשטיין (1955-1879) בילה שעות בחדרו בפרינסטון בהרהורים, ולעתים בילה ימים שלימים לבדו בדוגית קטנה, יש אומרים קיאק, שזכתה מידי הפיסיקאי לכינוי-החיבה "טִינֶף" (=טינופת).  כלי השייט הזה תואר על ידיו, כמקום בו הוא מסוגל להתרכז די הצורך על מנת לבצע את ניסויי-החשיבה.

וכך כתב איינשטיין (מתוך מאמר בעיתון אמריקני משנת 1949):

*

האדם הוא בעת ובעונה אחת יצור בודד ויצור חברתי. בתור יצור בודד הוא מבקש להבטיח את קיומו הוא וכן את קיומם של הקרובים לו, והוא רוצה להגשים את משאלותיו האישיות ולפתח את הסגולות הרדומות בו. בתור יצור חברתי הוא מבקש להשיג את אהדתם ואת הכרתם של שאר בני האדם, לחלוק עימם את סבלם ואת שמחותיהם ולהיטיב את גורלם. רק איחודן של שאיפות אלו, הסותרות לעתים קרובות כל כך זו את זו, מהווה את אופיו המיוחד של האדם; הן קובעות את שיווי המשקל הפנימי שלו ואת ערכו החברתי.     

[אלברט איינשטיין, מתוך: 'מהו סוציאליזם?', נדפס: רעיונות ודעות, תרגמו מגרמנית: דוד זינגר ויכין אונא, בעריכת יששכר אונא, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2005, עמוד 90]

 *

    בניגוד לאריסטו שהדגיש בספר השני מתוך אתיקה ניקומאכית את היותו של האדם מטבעו יֵשׁוּת פוליטית, כלומר: חיה חברתית, השואפת ליטול חלק בחברה, ובעצם יש בה התנגדות-פנימית לשהות בבדידות, מציג איינשטיין גישה מורכבת יותר. האדם לשיטתו הוא בד-בבד מתבודד המרוכז בעולמו הקטן, ועם זאת לומד לחרוג, לפחות באותה המידה, ולפנות כדי לזכות באהדה והכרה של שאר בני האדם; הוא גם מגלה אמפתיה, סולידאריות, וגם אחריוּת מה להטבת גורלם של האחרים. בעצם, טוען איינשטיין,כי ייחודו של האדם הוא בשיווי המשקל הפנימי שלו בין הפניה פנימה ובין הפניה החוצה, ומכאן עולה— כי לאנשים שונים יש דפוסים שונים, מהם מגלמים מופנמות, ואחרים— מוחצנות. במידה מה, גישתו של איינשטיין נשענת על שני פילוסופים סטואיקנים רומאים, מרקוס פורקיוס קאטו (נפטר 50 לפנה"ס)  ואפיקטטוס (נפטר 135 לספ'), שהבחינו בין "בדידוּת", מצב של ניתוק חברתי הנכפה על-האדם, ובין "התבודדוּת", מצב שבו האדם החי בחברה מקבל עליו לפרקים, כדי להיטיב את מחשבתו ומעשיו, שעות בהן יהיה שרוי לבדו.

אבל את דבריו של איינשטיין, שנדמים כמתבססים על חכמת-חיים פשוטה בתכלית, אני בוחר להבין על רקע דברים מפורסמים למדיי שכתב הפילוסוף הגרמני ממוצא יהודי (התנצר בהיותו כבן 30), אדמונד הוסרל (1938-1859), שכיהן בשנות העשרים כראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג.

וכך כתב הוסרל (בשנת 1922):

*

כל אני הווה בפני עצמו, הוא אחדות בפני עצמו, יש לו את זרם-החוויות שלו, יש לו את הקטבים הריאליים שלו, שמוצגים בתוך הזרם הזה, את תוצרי ההבניות האידיאליות שלו וכו' כל אני הוא "מונאדה". אבל למונאדות יש חלונות. אין להם חלונות או דלתות מבחינה זו שאף סובייקט אחר לא יכול להיכנס לתוכן באופן ריאלי. אולם ניתן להתנסות דרכן בסובייקט האחר (החלונות הם האמפתיות) בדיוק כמו בחוויות עבר עצמיות דרך היזכרות. אך באופן זה, בכל אחת מהמונאדות מבצעות-האמפתיה לא צומחות רק חוויה חדשה ודעה התנסותית חדשה ובעלת הצדקה.  

[אדמונד הוסרל, מתוך: הפנמנולוגיה של הבין סובייקטיביות, תרגמו מגרמנית: שמאי זינגר ואלעד לפידות, בעריכת אלעד לפידות, הוצאת רסלינג: תל אביב 2016, עמ' 225-224]

 *

הוסרל, שבתחילתו היה פילוסוף של המתמטיקה, ביקש לראות בפילוסופיה, מדע רציונלי חמור (כשם מאמר מפורסם פרי עטו משנת 1911), מדע שאינו  רלטביסטי חברתי, פסיכולוגי או פוליטי כלל ועיקר, אלא מבוסס הוא על התבוננות במהויות הדברים; כך למעשה חתר הוסרל להכרה בפילוסופיה לא כמדע הנלווה להתפתחותם המואצת של מדעי החברה, ההתנהגות והטבע; גם לא לחקר ההיסטוריה— אלא מדע התר אחר מבע התבוננותי,של תודעה רציונלית, המבקשת לחקור את מהויות-הדברים שאינם תלויים ברשמים חולפים. יש במחשבתו איזו התחקות אחר מושג ה-'Eidos' הסוקראטי-אפלטוני, ואפשר גם עקבות אריסטוטליים, שכן הוסרל היה תלמידו של פרנץ ברטרנו (1917-1838), שהתמחה בין היתר בתורת הזיקה האריסטוטלית שבין הכח האינטלקטואלי שבנפש האדם ובין השכל הפועל, נותן הצורות (De Anima, ספר שלישי). בסופו של דבר ביסוד תמונת העולם ההוסרליאנית עומדת התפיסה לפיה יש יסוד תבוני קוסמי, שניתן להתבונן במופעיו השכלתניים-מופשטים, על אף מגבלות התבונה האנושית. זוהי אינטואיציה הדומה מאוד מכמה פנים לזאת של איינשטיין, שכל ימיו סבר כי ביסוד כל עבודה מדעית עומד דבר הקרוב לרגש דתי; כעין ידיעה פנימית כי דרך התבונה ניתן להבין את העולם, וכי הקוסמוס כולו הוא פרי קיומה של תבונה עלאית ( אלא שאיינשטיין טען לקירבה שבין האינטואיציה הפנימית הזאת שלו ובין שיטתו הפילוסופית של ברוך שׁפינוזה, דווקא).

כשם שאיינשטיין עיין, ערער והפריך תורות בפיסיקה (של האור) ובמכניקה של סיר אייזק ניוטון (1727-1643) שנחשבו כמאתיים שנה ויותר כיסודות המדע המודרני; כך שב הוסרל אל כתבי הפילוסוף,המדען והמתמטיקאי, גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646).זהו עיון מחודש שבמידה רבה מפריך את אושיות המטפיסיקה של קודמו— והמבקש במידה רבה לבקש מקבילה לפריצת הדרך הפיסיקלית של איינשטיין (לגבי ניוטון)— בשדה הפילוסופי.

לייבניץ במונאדולוגיה שלו ובעקרוני הטבע והחסד המיוסדים בתבונה שהושלמו בשנת 1714 טבע את מושג המונאדה, כעצם פשוט ובלתי מתחלק. כל ישות היא מונאדה אטומה המכילה לכתחילה את כל הידע, האפשרויות ומקרי-החיים בהם תתקל מראשית-הווייתה ועד היפסדהּ. כל-אדם,בבחינת מונאדה, קבוע בהכרח בתווך שנטבע במונאדה שלו. האל הוא בעצם הגורם המתווך בין המונאדות מתוך עקרון-על של "היות יחדיו". בעצם, לייבניץ שכל ימיו היה קתולי אדוק, ניסה ליסד שיטה פילוסופית-תיאולוגית, שבמוקד שלה ניצב אלוה תבוני המאפשר את החיים (את המונאדות) ומתווך (משגיח) על כל באי-עולם, בהיותו מתווך, מאחד, ומוליך בתבונה ובחסד את תנועת המונאדות כולן— כמו גם את תנועת ההיסטוריה למקום של קידמה ונאורות, אשר בו ישירו עולם ומלואו את תהילת האל.

הוסרל, בניגוד ללייבניץ, כבר חי בעולם מחולן לגמריי; לא היה לו עניין באלוה כיסוד המכוון-מארגן-יודע את ההוויה לפרטיה. הוא שם את יהבו בפעולת ההכרה, ובמיוחד בפעולת ההתכוונות וההתבוננות שבהכרת האדם. האדם לדידו של הוסרל הוא "זרם חוויות". במובן זה הוא קיום מונאדי, משום שאין הכרה אנושית דומה לחברתהּ— הואיל וזרם החוויות והזכרונות שונה מאדם לאדם. זהו קיום מונאדי— משום שאף אדם לא יכול להבין מה מתרחש בתודעתו (זרם חוויותיו) של אדם אחר.  כאן, זנח הוסרל ברצון את הרעיון שיש אלוה המצַוֶּת את כל המונאדות בכל  רגע ורגע, ובמקום זה— פנה להציע, כי אין יסוד חיצוני המתאם בין תודעות שונות, אבל באדם יש אמפתיה. האמפתיה היא כושר מיוחד המאפשר לנו להכיר בתודעה אחרת המתקיימת לצד תודעתנו, לחוש אליה קירבה, לרחוש כבוד וחיבה, לרצות להקשיב ולהתכוון כלפיה. הוסרל אינו פילוסוף דיאלוגי. הוא אינו שם יהבו בדיבור או בשיח, אלא דווקא על הטרום-דיבור (או הדיבור השתוּק) של המחשבה. אמפתיה עשויה לשרור גם בין שני אנשים (תודעות) השקועים בהרהורים זה לצד זה או בחלקי עולם שונים, כל זמן שהם אמפתיים זה כלפי זה. אפשר כי הוסרל הושפע בזה ממשנתו של הפילוסוף הנאו-קנטיאן היהודי-גרמני, הרמן יחזקאל כהן (1918-1842), שבפתח המאה העשרים דיבר על "גילוי הזולת בחינת רֵעַ". הוסרל דיבר גם על הזיקה האמפטית העשויה להתפתח כלפי "הזר היומיומי" (Der Fremde), אותם אנשים החולפים על פנינו ברחוב לפעמים משך תקופות ארוכות, כאשר בעצם איננו מכירים אותם, אפשר איננו שותפים להם—לא בלשון ולא בתרבות, אבל אנו חווים אותם, ומכירים בקיומם. על כל פנים, הוסרל לא הרחיב על מקורותיו דיבור.

ארצה להתעכב עוד מעט על תיאורו של הוסרל את האדם כ"זרם חוויות". שרק עמוק אל-תוך המאה העשרים התגלה כי תהליכים חשמליים מאפיינים את פעילותהּ של מערכת העצבים כל משך חיי האדם, ובעצם– האדם אינו רק מוליך חשמלי, אלא תהליכים של חישה, תנועה וכאב מקורם בתהליך של מוליכות עצבית המתקיימת כל העת בגוף ומניעה בו תהליכים כימיים. בחירתו של הוסרל ב"זרם חוויות" אולי אינה מקרית. תפיסת האדם כיצור-חשמלי היתה אז חדשה לגמריי לדבר על גלים אלקטרומגנטיים בכלל החלו  לדבר רק מ-1870 לערך, ועל מוליכים עצביים בגוף רק בראשית שנות העשרים של המאה ה-20.. אני מניח שאנשים כהוסרל הוקסמוּ מעריה המוארות של אירופּה ומן הידיעה לפיה תהליכים בגוף הינם ביסודם חשמליים. המלה "זרם" איפה אינה מקרית. ואכן, באותם שנים, מתחילים לדבר באופן מקביל בחקר הספרות על "זרם התודעה". השימוש במלה "זרם" גם אינה משוללת יסוד, משום שאם המוליכים העצביים מוליכים ומבקרים תהליכי חישה, תנועה וכאב, הרי יש להם תפקיד בסיסי בפעילות התודעה, ובאופן עקיף גם במארג הזכרונות הגופני של האדם.

אם נחזור רגע לדבריו של איינשטיין עמם התחלנו, הרי שהבחינה החברתית באדם עליה מעמיד איינשטיין, המתבטאת בהשגת האמפתיה של הזולת, והבעת אמפתיה לזולת ולאדם בכלל, כמפתח לשיווי משקל פנימי, היא מקבילה במידה רבה לדברי הוסרל על החלונות במונאדה המאפשרות לאדם להיחלץ מעצמו ולא לשקוע בסוליפסיזם או בתהליך היזכרוּת תמידי. דבריו של איינשטיין נהירים על רקע היותו איש מדע ואיש זכויות אדם, שממילא הקדיש חלקים ניכרים מזמנו למציאוּת החיצונית. מפתיע יותר הוא דווקא המהלך של הוסרל, כפילוסוף של התודעה, המרוכז בהתכוונות התודעה, וטענתו כי האמפתיה, לא רק משליכה את האדם מפנימיותו, אלא בעצם מווסתת את התודעה, ומונעת אותה מלשקוע בעצמהּ.

בעצם האמפתיה אינה רק קוראת את האדם אל סדר פוליטי-סוציאלי אלא גם אל אתיקה. ההכרה לפיה ישנם אנשים נוספים שם בחוצות, שיש להם תודעה שוות-ערך, וכושר להיות אמפתי כלפיהן, כמוך ממש. מזמינה את האדם לא רק לצאת מעצמו לפרקים כדי לשמור על שיווי משקל בין פנים וחוץ, אלא משום שהוא דואג, אוהב, חושב שישנן שם ישויות מורכבות, פעילות וסינגולריות, שכל אחת מהן מהווה עולם מלא. כמוהו ממש. מבחינה זאת, גם איינשטיין וגם הוסרל הדגישו  כי להיות אמפתי לזולת קודם לכל מידת השתייכות לויאלית לחברה או למוסדותיה. כשהאמפתיה מתגלה, האתיקה קודמת לפוליטיקה וגם לדחף להימצא בודד או מתבודד. כשאדם אמפתי לזולת, הוא לא רק מגלה אחריות, שותפות-גורל ותודעה שיוויונית, אלא במידה רבה, פשוט שומר על שיווי המשקל.

*

*  

בתמונה למעלה: Sunday Morning Along the Arno River, Photographed by Alfred Isenstaedt 1935

Read Full Post »

andre.1962*

 *

כּמה וכמה ספרים ראו אור בחודשים האחרונים ולא הספקתי לכתוב עליהם מלּה; על מיעוטם הצלחתי לומר מלה טובה באיזה-מקום. מתרוצץ-מתרוצץ, בחוצות ובפנים. כמו ציפור כלואה בחדר המבקשת חלון.

מה שמביא אותי לטיעון מן הציפורים של חורחה לואיס בורחס:

*

אני עוצם את עינַי ורואה להקת ציפורים. החיזיון אורך כשניה או אולי פחות; איני יודע כמה ציפורים ראיתי. ההיה מספרן מוגדר או בלתי מוגדר? השאלה כרוכה בבעיית קיומו של אלוהים. אם אלוהים קיים, המספר מוגדר, מפני שאלוהים יודע כמה ציפורים ראיתי. אם אלוהים אינו קיים, המספר בלתי מוגדר, מפני שאין מי שיכול לעקוב אחרי הספירה. במקרה כזה, ראיתי פחות מעשר ציפורים (נניח) ויותר מצפור אחת, אך לא ראיתי תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, או שתיים. ראיתי מספר של בין אחת לעשר, אשר אינו תשע, שמונה, שבע, שש, חמש וכו'. מספר שלם זה הינו בלתי נתפס; משמע, אלוהים קיים.  

[חורחה לואיס בורחס, 'Argumentum Ornithologicum', שאין יודעין דבר: כתבים על אמונה, תרגם: אורי בן-דוד, מבוא ועריכה מדעית מרים פיין, הוצאת כרמל: ירושלים 2014, עמוד 31]

*  

הטקסט הזה כפשוטו בעיני קורא בן-זמננו הוא סתום מצד והזוי מצד, ובכל זאת חכמה של דורות אגורה בו, תיאולוגיה מחד גיסא, ואירוניה מאידך גיסא.

בספרות הסכולסטית בימי הביניים רווחה ספרות שניסתה להוכיח בטיעונים שונים את עובדת הימצאו של האל. רוב הטיעונים הללו בסופו של דבר התרכזו בסוגיות של תבונה ומציאות, משמע הואיל ויש עולם, ושוררים בו סדרים מסויימים (המלה קוסמוס ביוונית ביאורהּ סדר), יש מתכנן; הואיל וישנה תבונה, וישנם תהליכים רציונליים תבוניים שכל אדם מסוגל לעמוד עליהם (למשל: השלם גדול מחלקו, כללים בגיאומטריה) מקורם של אותם חוקים בלתי-ניתנים לשינוי (כך האמינו בימי הביניים) היא התבונה האלוהית היודעת את הכל.

זהו גם הטיעון על פניו בטקסט לפנינו. היכולת למנות את הציפורים המרחפות בחלל הפנימי של ההכרה או לאמוד את מספרם (אלו אינן ציפורים מציאותיות); העובדה לפיה ההכרה אינה רק מסוגלת לדמות צורות או דמויות (בכח הדמיון) אלא מסוגלת גם לנתח את המראה (החיזיון) באופן אנליטי. כלומר, להפריד בין הציפורים, למנות אותן או לנסות להעריך בכמה מהן מדובר (בכח הרציונלי-אנליטי) נתפס כיכולת האנושית לתפוס בשכלנו את הדברים במושגים תבוניים (שפה, מספר). את השכל האנושי ייחס המשכיל הימי ביניימי לשכל האלוהי, המכוון ומסדר ויודע את הכל. כך חלק לאדם את היכולת לחקות (על פי כשריו המוגבלים שכן האדם הוא שכל שבחומר) את הפעילות השכלתנית האלוהית. לפי תפיסה זו הפעילות הרציונלית אצל האדם היא חיקוי האלוה (Imitatio Dei).

עד כאן תיאולוגיה סכולסטית בלבוש מודרני. שכן בורחס קרא היטב את שפינוזה וגם את קאנט. שניהם, אם שהיו פילוסופים רציונליסטיים שוחרי תבונה, חרגו מתמונת העולם הסכולסטית. עבור שניהם העובדה שאנחנו קוראים או מחשבים היא במקרה הטוב עדות לכך במקצת אופניה משתתפת המחשבה האנושית בתבונה העלאית. אולם, שפינוזה מבחין באופן חד בין האדם המשתתפת רק בשני אופנים של העצם בעל אינסוף התארים (האל או הטבע)  כלומר לשיטתו גם חיינו הגופניים (התפשטותנו במרחב) וגם חיינו התבוניים הם מירב ומיטב הפעילות האנושית שבאפשר. האל או הטבע משתתף בהיקף שונה לחלוטין בתהליכים התבוניים והפיסיקליים ביקום. עם זאת ישנם לדידו אין סוף פחות שניים תארים נוספים בהם פועל האל, אשר הגישה אליהם כלל אינה נחלת האדם, שאינו שותף להם משום שכשריו אינם פתוחים בפני המימדים הנוספים. קאנט מצידו, הבחין היטב בין הטרנסצנדנטי (מה שנתון לידיעת התבונה האלוהית) ובין הטרנסצנטלי (מה שנתון לידעת התבונה האנושית) – שתי ההכרות אינן הולמות זו את זו. ועם שניתן לומר לשיטתו, שהטרנסצנדנטלי נובע מן הטרנסצנדנטי, על אודות הטרנסצנדנטי איננו יכולים לדעת דבר. כל פעילות הכרתנו גדורה היא במה שאפשרי להשגת אדם.

   וכאן נעוצה הבעיה. אם בימי הביניים האמין הפילוסוף הנוצרי (אגב גם עמיתיו היהודיים, הערביים והאראניים) כי התבונה האנושית מעידה על התבונה האלוהית, וכך כל טקסט, מלה, מספר, תו או גוף גיאומטרי שעולים לנגד עינינו, מקורם הראשון הוא בתבונה האלוהית הנאצלת על בני האדם; הוגה פוסט-שפינוזי או פוסט-קנטיאני כבר אינו יכול לטעון טענה דומה. העובדה שאדם מדמה לעצמו ציפורים בשמים, ממספר אותן, אומד אותן,ואחר כך טוען שהדבר מוכיח שישנו אלוהים בשמים (כל זה בעיניים עצומות) הוא אירוני. בסופו של דבר, הוא מעלה על הדעת את העובדה לפיה, אדם עשוי על סמך כל מני הנחות על המציאות, המנוסחות בשפה יפה או במערכת סימנים כזו או אחר, לבנות לעצמו עולם פנימי של מובָנים, סמלים וכיו"ב, אשר אין כל קשר הכרחי ביניהם ובין המציאוּת. למשל, במצב זה יכול אדם להפקיר את המציאות כמעט לחלוטין. הואיל והוא מסוגל לדמות דברים, ומסוגל לנתח את דמוייו על בוריים, הוא עשוי לשכוח שיש שם מציאות ממשית שיש לפקוח אליה עיניים. האם לא מוטב לשבת על ספסל, סתם כך בלי למדוד ולאמוד, ולהתבונן בלהק ציפורים נודדות החולף בשמיים הסתווים; מבלי לנסות למדוד ולאמוד, להבחין ולהשליך על המראה כל מני הנחות מוקדמות?

לעניין זה, חייבים לציין את עוורונו הממשי של בורחס. בורחס באמת לא רואה צפורים בשמים. הדבר מנוע ממנו. מעבר לזכרון המהבהב של צפורים בשמיים, כל שנותר לבורחס הוא להעלות את חזיונן לנגד עיניו העצומות. מעניין לציין כי אותו דימוי או חיזיון מתחיל לדידו (אדם שאינו מחויב בעצימת עיניו, שכן על פניו אין הבדל לדידו כך או כך) בעצימת העיניים. מעניין שבורחס פונה לטיעון ביחס לקיום אלוהים; הלא באותה מידה יכול היה לגייס את חיזיון הציפורים בעין-הפנימית ולעשות בהּ שימוש כדי נניח להוכיח את מושג החושים הפנימיים (Intarnal Senses) אשר רווח מאוד בספרות המדעית של ימי הביניים.

לאברהם חלפי יש שיר הממשיך באורח פלא את קו המחשבה של התבוננות בציפורים קונקרטיות ובמסען ברום. משום מה, גם הוא מגיע במהירה לאלוהים:

*

  אִם אֱלֹהִים יֶשְנוֹ

   הֲרֵי הוּא שָם מֵעַל לַצִפּוֹרִים

 

   וְאֶיךְ הוּא שָם

   אִם צִפּוֹרִים נוֹפְלוֹת

   אִם נִטְרָפוֹת

  

    בְּרִיּוֹת קְטַנוֹת מִדַּי

    מִכְּדֵי שֶיְדֻּבָּר בָּהֶן

 

     בַּצִּפּוֹרִים

 

 [אברהם חלפי, 'ועל צפורים', שירים: כרך שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמ' 292]

**

שלא כמגמתו של בורחס (על אף שכל הקטע שלו הוא הפוכה על הפוכה) מתמקד חלפי בציפורים קונקרטיות. גם אלוהים לדידו וגם הציפורים הם שוכני שמיים. אלא שאלוהים גבוה מעליהן. זהו דימוי נאיבי, כמעט כאילו ילד מצייר ומסדר את גליון הציור שלו לפי החלוקה (מלמטה למעלה) אדמה, שמים וציפורים, אלוהים. אבל דווקא הציפורים הנופלות ונטרפות הן ערעור על מציאותו של האל הגדול, הרם החובק כל. בסופו של דבר דווקא בן-החלוף, הסופי והאובד הוא המציאות במהותהּ. האדם מנסה לבור לו מעבר לזה מציאות של נצח, אומניפוטנציה, נחמה על הקטנוּת והארעיוּת שבקיוּם— ולפיכך זקוק לתפיסה או לאמונה שיש שם אלוה קיים.

גם בורחס וגם חלפי מוכיחים לכאורה (רק לכאורה) את קיום האל, אך יודעים בד-בבד, שלא הוכיחו דבר, כי לא ניתן לידע דבר פרט למציאות הציפורית או האנושית, השבירה-פגיעה, חשופה ומאוימת.

*

עדיה גודלבסקי מלחינה ומבצעת שיר מאת אורי לוינסון. לקוח מתוך אלבומהּ השני,  נכתבת (2015) 


*

*היום (7.6.2015) בספּוּר פָּשׁוּט (רח' שבזי 36 תל-אביב) בשעה 19:00. מפגש בין המוסיקאית והמשוררת רות דולורס וייס וביני. הערב ייקרא "והאנושות תשתחרר משיגעון המלחמה: על יצירה אנטי מלחמתית, ספרות ותרבות-נגד" ויהיו בו שירים של רות, מקורות אנטי מלחמתיים שונים פרי עטן של משוררות/ים והוגות/ים, מחשבות, ושיחה שוטפת, לא בין רות וביני בלבד, אלא, כך אנו מקווים, עם הקהל שיבוא. מחיר כרטיס: 60 ₪ במכירה מוקדמת ו-70 ₪ בערב האירוע. לפרטים ראו כאן ו-כאן.

 

בתמונה: Andre Kertesz, Rooster,  Silver Print 1963

Read Full Post »

hammershoi.1902

*

אני זוכר פולמוס שהתעורר בין אחד ממוריי לפילוסופיה וביני באחד מן הקורסים לפני כעשור. אותו פרופסור התרעם על עצם העובדה לפיה אנשים נוטים שלא להכיר בעצם יחידאיותה של שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה, אף נוטים להכליל בנשימה אחת את אותו מאורע לצד ג'נוסיידים אחרים שהתחוללו במאות השנים האחרונות. נימוקיו נסבו בעיקר על הקמת בתי חרושת להשמדת אדם, וכן על העובדה לפיה חלקים נרחבים מן הציבור הגרמני התגייסו בנפש חפצה לשירות באותם מתקני מוות. הנדסת המוות או תיעוש המוות כמובן אינם המצאה גרמנית (אף המוות אינו רב אמן מגרמניה כפי שטען פאול צלאן). בשעתו, ייצגתי אני מול אותו פרופסור את הנראטיב הטוען כי לא ניתן להפקיע מקבוצות לא-יהודיות את זיכרון השמדת-עמם כמשהו שאינו "שואה" כי-אם רצח עם בלבד. בוודאי, כך טענתי, לא ניתן לייחד את זיכרון השואה בדרך של מחיית נראטיבים של זיכרון או ערעור על הלגיטימיות שלהם. למותר לציין כי אני ואותו הפרופסור נותרנו חלוקים (גם אם איני חולק עליו כי השואה היא מאורע קולוסאלי מן הפרספקטיבה של היהודים ושל הגורל היהודי). אפשר כי שינה דעתו מאז. איני יודע. מה שביכרתי לא להזכיר באזניו אז, כדי לא להרתיחו, היא העובדה שקראתיה אי-בזה לפיה הספר המבוקש ביותר בספריית ההשאלה של גטו ורשה היה ארבעים הימים של מוסא דאג לפרנץ ורפל. שעסק רובו ככולו במאורע, המוכחש לא מעט— דברי ימי השואה הארמנית.

קריאה מייסרת-מתמסרת בספרו של ההיסטוריון האמריקני מרקוס רדיקר ספינת העבדים עוררה בזכרוני את אותו פולמוס שאירע כבר לפני ימים רבים. זאת הואיל והקו המוביל את ספרו של רדיקר הוא התבוננות בתופעת חטיפת האפריקנים והובלתם כעבדים לאירופה ולאמריקה משלהי המאה השבע עשרה ועד המאה התשע עשרה כשואה וכרצח עם. סיפרו של רדיקר חושף היסטוריה נסתרת של תעשיית רצח, שיעבוד, דֶהומניזציה, וגזענות, שהיתה נחלתם של מיליוני אפריקנים, שנהרגו או נרצחו לאורך נתיבי השייט וסחר העבדים—גוויותיהם המעונות הושלכו כטרף לתנינים או לכרישים— ואילו "בני המזל" מביניהם/ן שמסעם בא לידי גמר; נמכרו כעבדים לכל תקופת חייהם, והמשיכו לטעום חיי השפלה, שיעבוד, והדרה עד אחרית ימיהם. כן, מן הספר עולה ומתברר חלקם של סוחרי עבדים אנגליים בסחר-האדם וברצח העם השיטתי הזה. וליברפול— הרבה לפני שהיתה ערש הולדת הביטלס או עיר של כדורגל— היתה הבירה האירופית של סחר העבדים לכל אורך המאה השמונה עשרה בחסות הכתר האנגלי באופן לגאלי לגמריי.

הספר יורד אל לב המאפליה של ספינות העבדים (לא ייפלא כי דווקא אותן נמנע ג'וזף קונארד לתאר)— הוא מתאר את רודפי הבצע, תאבי הדם, עברייני המין ואת שפע כלי העינויים ששימשו בידיהם בחסות אידיאת עליונותו של האדם הלבן. קשה להאמין כי בשעה שכתבים הומניסטיים רנסנסיים כבר נמצאו בעולם, אתיקה של שׂפינוזה ראתה אור; לייבניץ פרסם את כתביו על המונאדות, הלכי רוח של "הנאורות" הצרפתית (וולטר ודידרו) בישרו את בשורת זכויות האדם, חירויותיו, ועמנואל קאנט השמיע את המאמר המפורסם בדבר היותו של האדם (משתמע, כל אדם) יש כשהוא לעצמו, המשיכו בתי המלוכה האירופאיים ונכבדי סוחריהם לעסוק בסחר וברצח כמטבע עובר לסוחר, ולנהוג זילות בחיי האחר רק על-שום מוצאו האפריקני, צבע עורו השחור, ודתו הפגאנית. הספר מדגים אפוא, גם אם לא במכוון, עד כמה אידיאות עדינות, אתיות או הומניסטיות רחוקות מאולמות השררה האנושית, שנוטה על פי רוב להתעלם מהן, או לגייסן לצורך טבח רבים (שהריי שיויון, חירות ואחווה היתה גם זמן מה סיסמתם של היעקובינים, לפחות עד שהגיליוטינה החלה לערוף).

נקודות אור בודדות עליהן מורה רדיקר הם כתבים שהשאירו לוחמי בעבדוּת, חלקם אירופאים-לבנים וחלקם עבדים ששוחררו וזכו בהשכלה שהתירה להם להותיר אחריהם רשמים ממסעם ואת קול מחאתם התקיפה על עולם של רצח וסחר בבני אדם— אולם חלקם של אלו בחיבור כולו הוא כחלקה של התקווה הבוקעת לבסוף מתוך תיבת פנדורה. רדיקר אינו חוסך מקוראיו שלל זוועות, שאינן מותירות ספק בלב שאמנם תעשיית רצח מתוכננת היטב התקיימה גם התקיימה. אולי לא בליבן של "ארצות מתורבתות" אלא על סירות וספינות בין נהרות אפריקה והאוקיינוס האטלנטי, ובכל זאת כאשר מתבוננים באיורים שנשמרו בהם מתוארות תכניות מתאר לספינות עבדים, המליאות בסרטוטי עבדים הגודשים דרגשים בבטן האניה, והנתונים כל העת לאימת השוט והרובה ושאר אביזרי עינויים— קשה מאוד שלא לצייר בעיניי הדימיון (זה לא רחוק) מחנות השמדה. מחנות השמדה צפים, אך מחנות השמדה. כדבר המחבר: "ברשומות ההפלגה הרשמיות הופיע כל עבד כסעיף חסר שם במערכת הנהלת החשבונות. רבי חובלים מספרו את האנשים החיים בשעה שעלו לספינה, הרופאים מספרו את המתים בשעה שהשליכו אותם לים" (עמוד 294).  לעתים דובר בכלכלת-מוות. אם פרצה מגפה על הסיפון והיה חשש להידבקות הצוות העדיפו רבי-חובלים להשליך את העבדים החולים בעודם חיים כטרף לכרישים. לצוות נאמר כי כל עבד שנופח נשמתו על הסיפון עולה בהפסד כספי לקברניט, ולעומתו כל המושלך הימהּ בטרם מוות הוא על חשבונם של המבטחים (עמוד 266). אונס נשים על הסיפון או במעבה האניה על ידי אנשי הצוות היה אף-הוא דבר שבשיגרה.

סיפור מדהים למדיי. כבר שבועיים מאז קראתי את הספר ובכל זאת הוא הולך איתי הלאה, הוא סיפורו של הקברניט ג'ון ניוטון; אנגלי נוצרי, מחבר השיר הידוע "חסד מופלא" (מתוך הספר מזמורי אולני, 1779). ניוטון ראה בתפקידו שליחות אלוהית, שכן זהו הייעוד שקבעה לו ההשגחה הסובבת בכל. ביומניו הוא כתב בהודיה שלימה לאל על שגאל אותו מחיי כפירה ושחיתות ועל שהביאו לרום המעלה לכדי פיקוד על ספינת עבדים גדולה. אותו איש כותב ביומנו על חובתו לפעול למען טובתם של הברואים בעודו משתרר באכזריות ובטרור על העבדים הכבולים. קשה שלא לחשוב עליו כדמות המטרימה את רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ בירקנאו; אדם שתואר כאיש משפחה למופת, פטריוט גרמני, ומארח נלהב— אלא שהס נתלה למוות במחנה עליו פיקד (לא לפני שהותיר מרצון הודאה מליאה ובקשת סליחה); ואילו ניוטון נהפך באחריתו לכומר נערץ ולחבר נכבד בקהילה ומת שבע ימים.

שיאו של הסיפור האמור בג'ון ניוטון הן בשורות שכתב לאשתו לאור נרות ביולי 1753, שם הודה לאל על שהוציאו מארץ מצריים מבית עבדים, ובמשך שמונה שנים רומם אותו מדלוּת מנוולת למעמד כלכלי וחברתי נכבד. כפי שמציין רדיקר— האיש היה כה שקוע בהתלהבות דתית על גאולתו האישית, עד כדי שלא הבחין בעובדה שהוא עצמו הפך למשעבד, לתליין,לרוצח המונים ולסוחר אדם (עמ' 210-209).

יש איזה סימאון תודעתי באדם. נקודות עיוורון רבות כל-כך, המובילות לאכזריות ולאטימות בלתי נתפשות. בין אם זהו רוע צרוף ובין אם זהו טמטום הולך ומתפשט. בכל זאת, דומה כי ההיסטוריה האנושית היא סיפור של התעלמות, הסתרה והשכחה משפע בלתי נתפשׂ של אלימות ושֹררה, שאנו נוטים לדחוק, אם אינו קשור לנו ולקרובים לנו. אם הוא קשור— אנו הופכים אותו לנראטיב יחידאי של סבל, כאילו ישנה אך ורק מכסת-הסבל שלנו בעולם. בין כל הרגשות הסוערים, לפעמים נמצאת בנו התבונה להכיר במושגים כמו הטוב הכללי או הרע במיעוטו. אבל האדם בוחר הרבה ברע במירבו ומשכנע את עצמו שזה הטוב המוחלט; שהוא עשה כן דווקא משום שהוא נאמן לערכים מסוימים או לחבריו או לעמו, או שהוא עצמו בשם חירותו וגאולתו מוכרח לגלם את התפקיד שהותירו בידיו אלוהים (אם הוא דתי) או המדינה והעם (אם הוא לאומן). לעתים הרצון להתקדם במעלה ההייררכיה החברתית גורמת לאדם לשכוח את אנושיותו. הוא הופך לבוס מענה ולא זאת בלבד אלא גם משכנע את עצמו כי קורבנו נועד לעינויים. העינויים הכרחיים. כדברי פודזו המענה את לאקי האומלל לולדימיר ולאסטראגון: "האם די בכך? דומה שכן. אבל אני רחב לב. כזה הוא הטבע שלי. היום, מילא, זה כבר יעלה לי. [הוא מושך בחבל. לאקי מביט אליו]. כי אני עתיד לסבול, זה ברור. [בלי לקום הוא מתכופף ולוקח את השוט שלו]. מה הייתם מעדיפים? שהוא ירקוד, שהוא ישיר, שהוא ידקלם, שהוא יחשוב? שהוא"  [סמואל בקט, מחכים לגודו, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: תל- אביב 1985, עמ' 51]. ובכן, יש להניח כי הטקסט הארכיטיפי הזה, שנכתב אחר מלחמת העולם השניה (הושלם בינואר 1949), כוחו יפה לתיאור מאורעות יומיומיים למן שחר היות האדם ועד ימינו אנו. היסטוריה של שיעבוד, דיכוי, ועינוי. לדאבון לב,  אין בכח כל הטקסטים שנכתבו על בעיית האלימות האנושית כדי למנוע את הישנות המקרים. עוד לא נמצאה הדרך לסכור את תאוות השררה האנושית (כסף, כח, שיעבוד הזולת). אין להניח כי משהו עתיד להשתנות מהותית, בקנה מידה נרחב, בקרוב או במרחק. כך אנו מפליגים ומִטלטלים בספינה אכזרית ויבשה אינה נראית באופק.    

*

מרקוס רדיקר, ספינת העבדים: היסטוריה אנושית, מאנגלית: עפרה אביגד ויואב כ"ץ, בבל (עיון) סדרה בעריכת שרון רוטברד, הוצאת בבל: תל אביב 2014, 480 עמודים.  

*

*

בתמונה למעלה: Wilhelm Hammershoi, Sun Over the Sea, Oil on Canvas 1902

Read Full Post »

marquise.5

*

"רצון שאינו תלוי בדחפים החושיים, אלא יכול להיקבע על ידי סיבות מניעות, שהתבונה לבדה מסוגלת לשוות לנגדה, מכוּנה רצון חופשי"

[עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, תרגם והוסיף מבוא והערות: ירמיהו יובֵל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמ' 595]   

*                                                                                           

כך נוסעות הפנים מארשת לארשת, כמו קרקס נודד הנע ברכבת מעיר לעיר, אחרי מלחמה.

אני רוצה להיות החיוך, תמיד רוצה להיות החיוך, אבל כיצד אני יכול לדעת מה יהא עליי ברגע הבא.

יש בי מיידה סכינים, ליצן ואמנית טרפז. לעתים אני הגברת עם הזקן.

לפעמים נדמה לי שאנשים החיים בקרקסים הנודדים— הם  נוודים  תמידיים, תמיד לא במקום; חסרי בית, שבינתיים נדרשו לעשות משהו לפרנסתם.

יש מדורת פחמים. צולים עליה את ארוחת הערב. אף פעם לא ראיתי כזה דבר.  לא ברור במה מדובר.

זו לא שעועית, ולא ארנב, גם לא פיל. את הדב המרקד כבר לא ראיתי איזה זמן.

עכשיו כשהתפנתה משרת הדב  הגיע אלינו מישהו אחרי הגשת דוקטורט. הוא חולם על חיים אחרים, הוא אומר. רוצה שנקבל אותו לעבודה. מוכן לעטות עור דב,לרקוד על פחמים. הכל בשביל קריירה שניה.

לך תסביר, שדב מרקד הוא דב מרקד. אדם יכול לרקוד כמו דב, אך לא להיות דב, לא ממש.

הוא מציע לנו שירקוד בקרקס בתוך עורו. גם איש מרקד יכול למשוך קהל.

קצת פשוט מדי, אנו חושבים. מוטב אם היית צף באויר. פשוט צף באויר, כאילו שבטל כוח הכבידה.

אבן סינא, הוא אומר, תיאר אדם כסוי עיניים צף בעלטה מוחלטת, חסרת גבול, וכל שיש לו היא הודאות הפנימית של קיומו, וכוח רעיוני. בכוחו זה הוא עשוי לאור מאור רעיונותיו; ואילו אלברט איינשטיין ניסה לדמות מצב בו הוא מנסה להביט בבואתו בראי תוך-כדי תנועה במהירות האור, והגיע למסקנה כי אגב תנועה במהירות האור לא יוכל לראות את פניו נשקפות, משום שהאור לא יצליח לעזוב את פניו ולהגיע למראה.

הו בחיי, אני חושב, להטוטנים-תיאורטיים, ליצנים תיאורטיים, האנשים האלה מזמן שכחו מהו קרקס.

*

*

בתמונה למעלה: Konstantin Somov, The Book of the Marquise: Illustration V, Lithography 1918

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

tanner*

אני כותב כאן רק על מיעוט- בטל של ספרים מתוך אלו שאני קורא. מדוייק יותר: אני מקפיד לכתוב על אלו שאני אוהב בלבד, או על ספרים מצאתי בהם דבר יוצא דופן, מסעיר, מעורר מחשבה; אני נמנע מלכתוב על ספרים שקראתי ולא הותירו בי רישום מחמת רישול, גריעות, או שלא הותירו בי רישום חיוני כלשהו. כמובן, אני מניח, אני יכול למנות כמה ספרים טובים, שלא כתבתי אודותיהם, הואיל והם לא קלעו ממש לטעמי, ולא מצאתי מה לכתוב עליהם או איך לדון בהם. סיפורו של הספר שאסקור כאן היום הוא אחר: הוא נכתב על נושא חשוב מאין-כמוהו וככל הנראה במיטב הכוונות הטובות של מחברו, ובכל זאת, אף על פי שחציתי אותו מצד אל צד, ככל שהצטברו להם העמודים עליהם  עברתי, הצטברה גם ביקורת (אולי גם תרעומת) שרק הלכה והתעצמה עם כל עמוד חולף.

לכאורה, ספרו של רוב רימן, מייסד ומנהל המכון הבין לאומי לזכויות אדם "נקסוס" בהולנד, אצילות הרוח – אידיאל נשכח, הוא קונטרס אמיץ המנסה בשארית כוחותיו לקרוא לציויליזציה האנושית לשוב (כלומר לחולל ריאקציה) אל ערכי התבונה, ההשכלה וחירויות האדם שהיו לפנים לוז הגותה של תנועת הנאורות האירופית; במיוחד מתעכב רימן על דמותו של הסופר תומס מאן, כמי שגילמה לדידו רוח פַּן-אירופאית של שלום, חירות, ואופטימיות ביחס לאדם ולגאון רוחו; אופטימיות שלדידו  נדרסה על ידי חברת הראווה הקפיטליסטית, ותרבות ההמונים, האומרת להפוך כל דבר (כל יצירת רוח) לכדי מוצר צריכה. המחבר אמנם מודה כבר בפתח דבריו על ידידותו האמיצה וארוכת השנים עם ביתו הצעירה של מאן (אליזבת מאן בורגזה) שנפטרה בינתיים, שהיתה פעילת איכות סביבה משפיעה ותורמת גדולה לארגוני "זכויות אדם". הוא גם מפרט באופן נוגע ללב את סיפור ידידותם אהבתם של ביתו של מאן ושל ידיד נעורים שלה, פסנתרן יהודי גאוני וטראגי (ג'וזף גודמן) שהעריץ את אמריקה על שהעניקה לו בית וחיים חדשים, ובמיוחד את המשורר וולט וויטמן שהיה לדידו אדם מופתי, יחיד בכל הדורות.

ניתן להתווכח על הפיכתו של תומס מאן דווקא לאידיאל המופתי של איש הרוח האירופי המעולה, אליבא דרימן. בפרט שבדורו לא היו חסרו אנשי רוח אחרים, שהיו מחויבים בכל מאודם לתפישה קוסמופוליטית ליברלית הדוגלת באידיאלים של שיויון, חירויות אדם, השכלה ושלום. חשוב להזכיר בהקשר זה את ספרו של סטפן צווייג, בן דורו של מאן, העולם של אתמול (1940), ממואר על חורבנה של אירופה, ועל קץ תקוותיו של אינטלקטואל וינאי שגדל וחונך לכך, כי השלום, החירות והאחווה בין בני האדם הנן בהישג יד, ואז באו מלחמות העולם: רעב, גירוש, חורבן, דכוי ומוות שהמיטו המשטרים הטוטליטריים, ושוב ושוב שברו את כל חלומותיו. כמו כן ניתן להזכיר שורה של מאמרים שחיבר הסופר והאינטלקטואל, בן-הדור, יוזף רות, שפורסמו בראשית שנות השלושים של המאה העשרים בכתבי עט אופוזיציונריים, בהם התריע על עליית הטוטליטריזם באירופה והשלכותיו העתידיות על חיי האדם וכויות הפרט, והֶרֶס כל-מה שמזוהה כיצירה אינטלקטואלית עצמאית וויטאלית תחת הדיכוי של אותם משטרים.

ביקורת התרבות של רימן, אינה קוראת אך ורק להרמת קרנה המחודש של ספרות הומניסטית ליברלית, השמה לפני עיניה את גאון רוחו של האדם ואת התבונה ואת ההשכלה כגורמים המקדמים את המין האנושי כולו לקראת עתיד טוב יותר, או מבקרת נמרצות את חברת הראווה הצרכנית המערבית, המעריכה את האדם על פי עומק ארנקו והיקף רכישותיו, ונכונה לשעבד בני אדם באסיה (ככח עבודה זול וחסר תנאים סוציאליים) לשם סיפוק צרכיה; רימן מזכיר את הזוועות של היטלר וסטאלין ושל משטרים טוטליטריים אחרים בני המאה העשרים; הוא גם מורה על בגידת אנשי רוח לא מעטים, שבכרו לאמץ את "העמדות המוכתבות מגבוה" ולא לאבד את כסאם ומעמדם התרבותי-חברתי. עם זאת, רימן בוחר לא לעמת את עצמו עם העובדה לפיהן רוב מוחלט של אזרחים העריץ ורומם את אותם דיקטטורים מעל לכל דבר אחר, ותמך בהם לאורך שנות שלטונם. יש מי שיקראו לזה פסיכוזת המונים, ובכל זאת המונים בחרו בדיקטטורים בנפץ חפצה. האידיאל ההומניסטי ליברלי חירותני וקוסמופוליטי אותו קורא רימן לקומם היה מראשיתו ועד הנה, נחלתו של מיעוט בין בני האדם, ומעולם לא היה לרוב מהותי באירופה או מחוץ להּ (אף לא בימינו-אנו).

 רימן גם נמנע לגמרי מביקורת גלויה כלפי ארה"ב של ימינו המדברת בשם ערכים של חירות, ליברליזם, ואחווה בין בני אדם, אף על פי שארה"ב הליברלית לכאורה הקימה מחנות מעצר גם בשנות הארבעים של המאה הקודמת וגם בראשית העשור הקודם, והפרה זכויות אזרח של מי שנתפסו כאויבי הממשל (יפנים—בשנות הארבעים, פעילים קומוניסטים- בשנות החמישים, פעילים אסלאמיסטיים—לאחר פעולת הטרור במרכז הסחר העולמי). לא ברור אפוא האם מי שרואות בעצמן דמוקרטיות ליברליות הן אכן מגינות חירויות האדם והשלום, אבל רימן העומד בראש מרכז שרבים הנוהג לערוך כנסים על אדמת ארה"ב (כך הוא מציג זאת בספרו) טורח דווקא להדגיש בספרו דמויות השרות שירי הלל לארץ החירויות וההזדמנויות הבלתי מוגבלות. כמובן, הוא גם אינו מתעכב מדיי מצב זכויות האדם הבעייתי מאוד ברוב מדינות מזרח אסיה, ברוסיה, אפריקה, המזרח התיכון ודרום אמריקה. הואיל ומגמת פניו היא כינון-מחדש של האינטלקטואל ההומניסט הקוסמופוליט הפועל ללא משוא פנים לרווחת כל בני האדם, לא יכולתי שלא לחוש פעמים, אגב קריאה, רתיעה ממה שניכר כביקורת אירופית הומניסטית כביכול כלפי תרבות הצריכה הוולגרית והדה-הומניסטית, אך ברגיל, מתעלמת מכל מי שאינו נתפס כאירופאי, ומכל תרבות שאינה עוברת בציר שבין אפלטון-שפינוזה- קאנט ושות'. קריאתו של רימן,עם כל כוונותיה הטובות, היא בסופו של דבר קונטר-פלורליזם ונגד רב-תרבותיות. אל הנאורות ואל החירות יכולה להוביל לדידו רק מורשת תרבותית אחת בלבד, שאין בלתה.

רימן מבכר לכל אורך ספרו לגלגל אנקדוטות על חיי פילוסופיים וסופרים, חלקן נדושות למדיי, על פני דיון מהותי במשנותיהם הפילוסופיות וההגותיות של אותן דמויות; גם לא ניכר בספרו דיון עמקני בסוגיות של מחשבת הנאורות, ספרו אינו כולל התייחסות להוגים, הממשיכים בימינו בארה"ב ובאירופה את מחשבת הנאורות (רולס, דבורקין,סרטורי) ואף לא למבקריהם (קימליקה, וולצר, חומסקי). מחשבתו— עם כל כוונותיה הטובות, היא קונפורמיסטית-שמרנית בהוויתה, ביקורתו— נעימה ומצודדת; ברם, בסופו של דבר, האורתודוכסיה הפילוסופית-התרבותית שהוא מייצג יש בה טעם לפגם רב; לטעמי— גם פגיעה עקיפה בזכויותיהם של בני אנוש בלתי-אירופאיים, במיוחד בזכותם לחיי תרבות פרי-רוחם, שאינם כפופים למערב, לאינטלקטואלים שלו, ולדיסקורס עתיר הממון שלהם, בהכרח. יותר מכך, ביקורתו של רימן על תרבות ההמונים, ועל הכסף המניע את העולם, אינה מביאה אותו לביקורת רדיקלית כלפי אצולת הממון העולמית והעדפותיה, וכלפי האופן שבהם האיחוד האירופי או הממשל האמריקאי מתנהל כלכלית. אף לא יכולתי להימנע מן המחשבה כי רימן מנסה להשמיע קול שהוא שמרני ומאופק די הצורך, כדי לא להקים עליו את התורמים למרכז שבראשו הוא עומד. ואם כך הוא, מה שחר יש לדבריו כאשר הוא מביא את ברוך שׂפינוזה כדוגמא לאיש רוח נעלה שסירב לקבל משרה באונ' גרמנית, כדי שהכסף שישתכר שם ותלותו בממסד האקדמי לא יפגע בחירויות הכתיבה שלו? רימן נוהג בדיוק ההפך— כאילו האפשרות לפגוע במי מאילי הממון התורמים לאוניברסיטאות הגדולות באירופה או בארה"ב ואולי גם למרכז שבראשו הוא עומד, פשוט מדירה שינה מעיניו. בכך הוא נדמה כעסקן-אקדמי יותר מאשר כאינטלקטואל בעל יושרה.

   אין ספק כי כתיבתו של רימן עשויה להיות למופת בפני אנשים העומדים בראש מרכזים אקדמיים בין לאומיים לזכויות אדם ולשלום באירופה ומחוץ לה, משום שספרו מצליח לדלג בין הטיפות, להתעלם מן העוולות היום-יומיות שמבצעים ממשלים שונים ועתירי ממון ברחבי העולם, לדחוק את כל מה שאינו עולה בקנה אחת עם תפישתו התרבותית האדוקה של מחברו. הוא באמת עושה את כל הניתן כדי להוכיח את נאמנותו לתורמיו וגם כדי לא להבריח תורמים עתידיים. אין לי ספק כי אותם ראשי מרכזים עמיתים ימהרו לטפוח על שיכמו בחיבה ויחמיאו לו על סיפרו היפה בפעם הבאה שהם ייפגשו בארוחת ערב מפוארת עם תורמים בכנס בין לאומי גדול המוקדש לזכויות אדם ולחירויות הפרט; אז יוכלו לספר זה לזה בפרוטרוט ובניחותא אגב האזנה לסוויטות לצ'לו ליוהאן סבסטיאן באך— אנקדוטות על ברוך שֹפינוזה, וולט וויטמן, תומס מאן, צ'סלב מילוש, נטליה גינצבורג, ללגום יינות משובחים בצוותא, ולהיאנח מעדנות על דלדולה העולמי של רוח האדם, ועל אותם ימים יפים שהיו ואינם עוד. האם הספר עשוי להחכים את מי שלא בא מתוך מעגל עמיתיו ותורמיו של רימן ואינו שייך לחוגי האריסטוקרטים-החדשים,"אצילי-הרוח",הטופחים זה לזה בידידות עלי-שכם? זוהי שאלה גדולה; ההוצאה לאור כותבת כי הספר זכה להצלחה גדולה בהולנד ותורגם לחמש-עשרה שפות. ובכל זאת, במחילה, אני אותיר את השאלה הזאת פתוחה.

רוב רימן, אצילות הרוח: אידיאל נשכח, תרגמה מהולנדית: ענבל זילברשטין, עם הקדמה מאת ג'ורג' סטיינר,  אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012, 165 עמודים.

חג חנוכה שמח לכל הקוראות והקוראים

 *

ביום שלישי הקרוב (23:00-19:00) יתקיים אירוע מיוחד של דרך אברהם: מפגשים רוחניים במתחם הסוּפִי ישרוּטִי בעכו העתיקה, שיעמוד בסימן מסורות האור המשותפות במיסטיקה הסוּפית, בקבלה ובחסידוּת. האירוע יכלול, בין היתר: הדלקת נרות מסורתית, קריאה בקוראן, מדיטציה, מחול סוּפִי, דיוּן ועיוּן (בהשתתפותי), מוסיקה, ומעגל אהבה לשלום. כל המעוניינים/ן בפרטי האירוע, כתבו אליי, ואשלח לכם/ן את פרטי האירוע ואת התכנית המליאה.

8

בתמונה למעלה: Henry Ossawa Tanner, The Banjo Lesson, Oil on Canvas 1893

© 2012 שועי רז

 

Read Full Post »

 

אנחנו נוֹלדים לַחֲלוֹם

ומתעוֹררים בַּמָּות

 

תקשיב לקרקעית הסירה המתנדנדת בַּמים.  

[יורם לוי פורת, 'ידיעה הבאה באיחור', החיים הם עניין מקומי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2006, עמ' 48]

 

1

 

   לכולנו על הראש יש זר של מחשבות הומיות על אודות שחרורו של גלעד שליט ועל אודות החדשות שאולי עוד יבואו ממצפה הלה, כּיונים בכִּכָּר שעתונאים מיידים אליהם בכל הזדמנות מעט פירורי לחם, להשביע את רעבונן, או כדיג הנכון לעשות שעות וימים ובלבד שיעלה לבסוף בחכתו דג . כאשר דווח כי ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו הכריז על כך שהוא השיב את החייל להוריו, וכי קיים את מצוות פדיון שבויים כמקובל באתוס היהודי, מחשבתי נשאתני דווקא למחוזות אחרים: רציתי לומר, הנה רגע יפה בו מקבלי ההחלטות הישראליים מימשו את הראיה הדה-אונטולוגית והדיס-אינטרסנטית, של ראיית האדם כיש כשהוא-לעצמו (עמנואל קאנט, הקדמות למטפיסיקה של המידות) או אם בכל זאת שבים למקורות יהודיים אזיי את חזונו של התנא ר' מאיר לפיו 'האדם נברא יחידי בעולם' ואין עוד כדוגמת כל אחת ואחד בעולמנוּ. האדם עשוי אמנם ליצור דברים בתבניות קבועות, מה שאין כן הקב"ה, היוצר לדעת ר'מאיר כל פרט ופרט באופן סינגולארי. מעניין כי דברי ר' מאיר מובאים במשנה (סדר נזיקין מסכת סנהדרין פרק ד' הלכה ה') כסוג של ביאור פנימי לאמירה 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא' (כך הוא הנוסח בכתבי היד הקדומים יותר של המשנה, ולא כנוסח דפוסי התלמוד הבבלי הגורסים 'נפש אחת מישראל' בלבד), ואלו מצידם מבארים את ההלכה לפיה יש להיזהר מאוד בחקירת עדים ובקבלת עדותם של עדי נפשות, שכן עדותם עלולה להביא לגזירת דין מוות על אדם; וכל הגוזר דינו של אדם למוות, הורס בזאת בריאה יחידאית שלא תהיה עוד לעולם כמוה. אבל תמהני האם מקבלי ההחלטות הביאו בחשבון את קאנט וממשיכיו (לא שמעתי אותם מדברים על הזולת בחינת רֵעַ כהרמן כהן, ולא על האדם 'כאחר' סינגולארי כדוגמת עמנואל לוינס); יתירה מזאת, לא שמעתי בין דברי העתונאים/הפוליטיקאים/ היועצים/ אנשי הרוח/ הרבנים, שהתראיינו השבוע עמדה המציינת את יחידותו של גלעד שליט כאדם, אלא דווקא כ"בן" (להוריו) וכ"יהודי" (בן לעם היהודי); ולפיכך הבנתי כי איני יודע האם הלך הרוח שלי מבטא-כלשהו הלך רוח שריר בחברה הישראלית, והסתפקתי בכך שבאשר קיומי מבטא בלאו הכי, חלק זעום ובטל בחיים הישראליים, הרי בכל זאת יכול אני להשמיע את הלוך-רוחי כאן.  

 

2

 

   חשבתי על אליפלט: שירם של נתן אלתרמן [מלים] ואלכסנדר (סשה) ארגוב [לחן]. על החייל הנופל שלא היה לו 'אופי' במִיל (כלומר היה קצת נטוּל-יכולת להבין אימתיי הופך שדה-הקרב מסוּכָּן באמת): על-כן זחל היישר אל האש מתוך רצון לחדש לחבריו את התחמושת; אליפלט, שאם גוזלים מידיו צעצוע הוא נותר מבולבל ומחייך; ההוא שנאמר בו 'איזה ילד אתה אליפֶלֶט'.

   השבוע במיוחד אנשים מדברים על 'הילד של כולנו'. אולי זהו רזונו הקיצוני, לפי שעה, של שליט, שמא אישיותו הביישנית-מופנמת ('אם גוזלים מידיו צעצוע'), תגובותיו השקטות-המכונסות, אבל שליט ודאי כבר אינו ילד. הוא אדם שעבר חווייה קשה וקצונית, חבריו נהרגו לעיניו, והוא עצמו היה נתון בשבי ללא ודאוּת לגבי מוצאותיו במשך חמש שנים ויותר; הבעותיו המעונות משהו, רעדים חולפים בזויות הפה, עומדות לדידי בתשתיתו של החיוך האמיץ שהוא בכל זאת מפריח, הן סימן לאותם מאורעות-עבר עמם הוא ייאלץ להתמודד מעתה ואילך.

   ובכל זאת, כמה טוב שבימינו מחזירים את אליפלט הביתה, כמה טוב שהוא אינו נשאר שוכב חוִֵּר בשדה הקרב או בבית שביו. כמה טוב שאיננו זקוקים עוד למיתוסים על ירידתו של המלאך גבריאל חבוש קסדת פּלד, הבא לבשר לחייל הגוסס ש'במרום לנו יש ממךָ נחת'. זה כל כך הרבה יותר נכון להעדיף את החיים על פני מיתוסים של עקידה, מגשי כסף ותקוות עדן. אנו לא זקוקים למיתוסים על תחיית המתים, אלא מסוגלים להקים מעפר את מי שעדיין לא מת, לפדותו, לרפאו, לשקמו. בהלכה היהודית ישנו דין לברך כאשר נקרה על דרכך אדם שלא פּגשת מעל שנה 'ברוך אתה מחייה המתים', מבחינה זאת— פעולות מטה המאבק למען שחרור שליט, שחרורו ושיקומוֹ הן לא מיתוס על תחיית המתים, היא תחיית מתים ממשית, אלא שהמת אינו מת, אלא אך שב להיות חופשי.

 

3

 

   חשבתי על הנסיך הקטן מפלוגה ב': שירם של יהונתן גפן [מלים] וקצת אחרת [שם טוב לוי: לחן], ובמיוחד על הבית השלישי: 'ואז עשו עמי חסד קטן/כתבו נא מהר לכל אמותינו/ שירווח להן קצת ויפוג צערן/ הנסיך הקטן חזר אלינוּ'. אלתרמן היה משורר וירטואוז ופזמונאי גם-כן; גפן לעומתו, פזמונאי בחסד (אסוציאטיבית המקבילה האמריקנית שלו היא בוב דילן, מה שמסביר תר חיפש גפן ליד הגיטרות של קלפטר וברוזה ועל יד המפוחית של של דני ליטני), אין ספק שהוא השפיע מאוד על הרוח הישראלית, מאז אמצע שנות השבעים ואילך. המקום שהעניק גפן לכאבן ולצערן של האמהות על נפילת הבנים לשמחתן על בשורת פדייתם משביים וכיו"ב, הוא משהו שלא נשמע כמוהו עד אז בפזמונאות העברית הפופולרית (אולי למעט: "האם השלישית" לנתן אלתרמן, שלא זכה להיות מושר באופן נרחב, גם אם הולחן כמדומני; וגם: "היכן החייל שלי?" לאהובה עוזרי, שלא ממש זכתה לתפוצה רבתי ברחבי הארץ כולה). אני חושב כי השיר הזה, קליטתו בחוגים רחבים כקלאסיקה ישראלית של ממש, סמלה בדרכה את הלגיטימציה לפעילותם של ארגונים כגון "ארבע אמהות", וכן נתן תוקף המשכי להופעותיהן התקשורתיות של בתיה ארד ושל מיקי גולווסר ושל כלתהּ קרנית; כאבה של האם על בנהּ השבוי או של האישה על בן-זוגהּ אי-שם הפך לקול לגיטימי יותר-ויותר בחברה הישראלית של עשרים השנה האחרונות. זוכר אני בילדותי כי "בית יד לבנים" בגבעתיים היה מקום משולל נשים או אמהוֹת.  בימי זכּרוֹן נצבו שם נרות ותצלומי נופלים. מנהלי הבית היו לעולם גברים, יוצאי יחידות צבא. משדרי הזיכרון של אותם ימים היו מלאים גברים קפוצי-פּה שדיברו על רעוּת ואחוות לוחמים, ועל טשטוש הגבולין בין אלו שחזרו ובין ההולכים (מה שכונה אז 'שיח לוחמים'), לא באמהות שכולות ואלמנות שהביעו באופן ישיר וכן את כאבן על מי שהלך לעולם. אפשר כי בדור האחרון כבר הפך יצאה הנהלת השכול והאבל הלאומי מידיהם של אנשי הצבא, לובשי המדים, ונעשה מקובל הרבה יותר, אפילו ראוי, בראש ובראשונה, לשמוע את אהוביו של הנופל מדברים עליו, לא של מפקדיו ורעיו.  

    אני חש כי במידה רבה, בהילותו-שמחתו של נעם שליט במילותיו הראשונות לגלעד (כפי שתועדו בטלויזיה) להזדרז לראות את אמא, לא היו עדות לרצונו להפגיש את בנם עם זוגתוֹ, לאחר שנים הרבה. אלא בהכרה עמוּקה לכך שהשיבה טרם נשלמה בטרם תחבוק האם האוהבת את בּנהּ האהוב.  הנסיך הקטן החוזר אלינו מבין מפרץ שתי הגבעות זקוק לשוב אל זרועות אימו (כמגלמת את המשפחה, כמגלמת אהבה ללא תנאי, כמגלמת את האפשרות של ישראל אזרחית) בכדי להתחיל את שיבתו לחיים חדשים בחיק משפחתו, ואולי את הדרך שעוד עליו לעשות בכדי להקים את ביתו ומשפחתו לעתיד.     

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, דיג בירקון,  שמן על בד 1967.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

lieu-1959

*

1

 

   במהדורה מיוחדת של ספר שיריו של המשורר,הפזמונאי, ההוגה והמוסיקאי מאיר אריאל (1999-1942)  נֶשֶל הנחש אשר ראתה  למלאת שנה לפטירתו (2000) נדפסו הדברים הבאים מן

העיזבון,  בהם דן מאיר אריאל בקיום המלה אלהים:

*

קודם כל, יש מלה כזאת. אלוהים. אם בכלל בכלל אין ולא היה אלוהים, לא היתה מילה כזאת. זה הכלל: אין דבר שאין לו מלה. זה אין אין. כל מלה בשפה היא סימן של יש.  

זה הכלל: כל מה שאפשר להגיד עליו אין, הרי זה יש. דבר שאי אפשר להגיד עליו אין כי אין על מה להגיד אין, כי אין מילה כזאת, הרי אין דבר כזה מכל וכל.

כל אין שאומרים על דבר- הוא זמני, עד שהמילה נמחקת מהמילון.

כשהחנווני אומר "אין סוכר" זה לא שלילת קיום של הסוכר בכלל, אלא כאן ועכשיו אין סוכר.אבל סוכר בכלל יש כל עוד יש מלה "סוכר".

שפה, ככלל כל הישים והישויות, היא הנותנת לגבי הדברים המוחשיים והמופשטים כאחד. וכשם שהחנווני אומר "אין סוכר", כך יכול אדם להגיד: "אין אלוהים", שאומר שאצלו עכשיו אין אלוהים. כמו שאומר אברהם אבינו לאבימלך: "כי אמרתי אין יראת אלוהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". או כמו ששמעתי אומרים בימינו על פלוני:"אין לו אלוהים". משמע שאין לו סיגים ומעצורים מוסריים וכו'. אם כן בכלל וכל עוד יש מלה כזו- יש אלוהים.

 [מאיר אריאל, נשל הנחש, מהדורה מיוחדת, תל אביב תש"ס, עמ' 14. בראש הרשימה כתוב: מתוך "ספר התירוצים" 12.11.98]

 

*

אריאל לא דן פה כלל בקיומו או במציאותו של האל, אלא בקיומו של האל בחינת מלה בשפה ורעיון בתרבות האנושית. אריאל ביכר שלא להיכנס כלל לדיון האם האל בעצמותו הוא יש אונטולוגי, גם אם יש עליון מושלם. ברם, המלה אלוהים לדידו היא יש אונטולוגי באשר היא נוכחת בחייו של האדם. האדם באותה מידה רשאי לומר כי אין אלהים, אך הדבר כמובן אינו מבטל את קיומה של המילה אלהים ואת האידיאות השונות הקשורות בה, אלא מצביעה על כך שבזמן המסויים בוחר האדם כי המלה אלהים לא תהיה נוכחת בחייו. עוד עולה, כי המילה כשלעצמה הנה ניטראלית מבחינת המשמעויות העצורות, כך שאין כל משמעות על פניו באם מדובר ב'אלהים' או ב'סוכר', מלבד היותה יש אונטולוגי, משמע בעלת נוכחות קונקרטית בחיי האדם. 

   אבל האם דוגמת ה'סוכר' בה השתמש אריאל היא מקרית? הייתכן שאולי התכוון כי המלה אלהים ממתיקה את הוויתו של האדם. פודָה אותו מהיות יש ארעי, בעל חיים מתכלה והולך, לכדי בעל חיים היכול להעלות בדעתו את יוצרו ואת יוצר ההויה כולה. אריאל לא עשה פה שימוש בטרמינולוגיה יוצר או בורא ביחס למלה אלהים ולכן האפשרות שהעליתי אינה אלא ספקולציה ולא יותר. עוד דבר, הייתכן שערך דווקא אנאלוגיה בין המלה 'אלהים' למלה 'סוכר', בהיות הסוכר מצרך נפוץ מאוד בקהילה האנושית, כזה ששכנים יכולים לשאול אלו מאלו (כלומר, יש ממנו לכל ואצל הכל)? 

   יתר על כן, 'סוכר' הנו תבלין, העשוי להסתיר דווקא את הטעם המקורי. האם המלה אלהים הנה כעין ממתיק הבא לנחם את האדם מטעמה של המציאות ומדוויה? האם כתשובת-נגד לנתן זך, שגרס 'במה להמתיק את הימים אם לא בשירים' (כל החלב והדבש), גרס מאיר אריאל כי אפשר להמתיק את הימים במשמעויות שניתן להעניק למלה אלהים? 

   מה שבהכרח משתמע מתוך דברי מאיר אריאל: שמעתי אומרים בימינו על פלוני:"אין לו אלוהים". משמע שאין לו סיגים ומעצורים מוסריים וכו' היא שישנו קשר שעושה הציבור ("האומרים") בין המלה אלהים ובין סיגים ומעצורים מוסריים. משמע, המלה אלהים נתפשת בציבור כלשהו כמקור הסייגים המוסריים, קרי: התפישה לפיה האדם  המייחס משמעות למלה אלוהים אינו רשאי לעולל כל דבר, אלא חש כורח לנהוג באופן העולה בקנה אחד עם משמע המלה אלהים עבורו, כלומר: לחייב עצמו בהתנהגות מסויימת באשר לסובביו, אשר יש אשר יכנו אותה: התנהגות מוסרית.

 

2

 

   באלבומו מודה אני (2000) בהפקתם של שלום חנוך, משה לוי ודורי בן זאב, אשר עיבדו מחדש סקיצות ביתיות  שנלקחו מן העזבון המוסיקלי של מאיר אריאל, נמצא השיר שיר מים רבים  ובו נכתב:

*

            זהו עצב של מים רבים

            יבבה של אין סוף נעצר בחוף

            יללה בצינורות

            ותהום אל תהום גונח

            (Track 11)

*  

לא אביא כאן את כל מילות השיר. רק אתמצת בקצרה את התמה היסודית המובילה אותו: העולם כולו היה מים ומשהסתלקו המיים והתגלו היבשות ובהם התהוו שפע של יצורים לא מימיים, חלה איזו עצירה, איזה סכר בהוויה המונע מן המיים לשוב אל מקומם הראשון. על פי הפילוסופים הימי ביניימיים היהודיים אברהם אבן עזרא ושמואל אבן תיבון דווקא סידור היחסים שבין האוקיינוסים ובין היבשות, ובין החומרים והיישים השונים הנמצאים על פני כדור הארץ היא פשר הבריאה (הקוסמוס לשיטתם נצחי ולא שייכת בו בריאה בזמן). ברם, אריאל הציג את התמונה לפיה כי מעת שנקוו המיים הכל שרוי בעצב גדול ומעצים של מים שאינם יכולים שוב לשרות בכל.

   אריאל בחר להשתמש בשני מונחים קבליים 'אין סוף' המציין על פי רוב את העצמות האלהית או את הספירה הראשונה כתר ("אין") [למשל: ר' משה קורדוברו, פרדס רימונים, מהדורת יוסף חסיד, ירושלים תשנ"ח, שער ג': לדעת אם האין סוף הוא הכתר, דף י"א ע"א- דף ט"ו ע"ד; שער כ"ג: ערכי הכינויים, דף ד' ע"ג] ו"צינורות" כצינורות השפע, המעבירים את האור האלהי (הפשוט, הרוחני) מלמעלה עד עולמינו שהוא הגס, העכור והחומרי שבעולמות [פרדס רימונים, שער ז': שער הצינורות, דף לא ע"ג- דף ל"ה ע"א]. כבר בספר היסוד של ההגות הניאופלטונית, אנאדות (התשיעיות) לפלוטינוס  תואר השפע השופע מן האחד ולמטה כנביעת מים. תיאור זה הובא גם בפתיחת השער החמישי מספרו של הפילוסוף והמשורר היהודי אנדלוסי שלמה אבן גבירול , ינבוע אלחיאת (מקור חיים). אריאל ודאי קרא קצת משיריו של אבן גבירול. האפשרות הסבירה לפיה עיין אריאל גם בתרגום העברי מן הנוסח הלטיני השלם של מקור חיים (הנוסח הערבי המקורי אבד) אשר ראה אור בשנת 1926, הנה מסקרנת.

   ישנם מאמרי חז"ל לפיהם נמשלה התורה למים. דבר ידוע הוא שהיו בתי כנסת, במיוחד בעולמן של קהלות המזרח שנבנו במיוחד בקרבתם של מקורות מים (כף החיים לר' חיים פלאג'י, תורכיה המאה התשע- עשרה). לפי התלמוד הבבלי 'אין השם נמסר אלא על המים', ואמנם פרקטיקת מסירת שם בן מ"ב אותיות נמסר ממורה לתלמיד כאשר שניהם היו עומדים במיים (ספר השם, לר' אלעזר מוורמס, גרמניה המאה השלוש-עשרה). ידועה גם אזהרת-המיים של (פסיאודו?) ר' עקיבא (מגיבורי ספרות ההיכלות והמרכבה) ליורדי המרכבה המגיעים אל פתח ההיכל השישי, לפיה: 'בהגיעכם אל מקום אבני שיש אל תגידו מים מים'. אף ר' יהודה לוואי בן בצלאל (1609-1520 לספ')  ראה בעצמו בבואו לפרש נכוחה לטעמו את אגדות התלמוד, כמי שגוֹלֶה ומגלה את פי הבאר שנסתם על ידי פרשנים אחרים, ושואב ממנו מים חיים (ספרו בֵּאֵר הגוֹלֶה, הקדמה).

   כך דומני, כי יש לראות בכל אלו את מקורותיו של אריאל ואין להסתפק נאמר, בהיגד של הפילוסוף הקדם- סוקרטי תאלס, לפיה יסוד הכל (Arche) הינו מים. זאת משום שתאלס התכוון למיים כתופעה ממשית, ואילו אריאל בעקבות מקורות הניאופלטוניזם וההגות היהודית נוקט לדעתי דווקא בראיית המיים כמסמלים את נביעת העולמות מתוך האלהות ואילך. 

   חשובה לדידי ההבחנה שיוצר אריאל בטור החותם את המקור שהבאתי לעיל בין  שני התהומות הגונחים זה כלעומת זה. זהו לדידי, התהום האלהי הגונח לעומת התהום האנושי ולהיפך, משום התהום הבלתי ניתן לגישור ביניהם. על כן, לדידו של אריאל הופכת האלהות למצער רק למילה במילון מילותיו של האדם, הניתנת לפרשנויות ולתובנות שונות. לאדם, לדידו, אין את היכולת לידע ישירות את האלהות. זהו 'האין סןף נעצר בחוף'. חתירת השפע האלהי אל האדם תמיד נעצרת, תמיד אינה מגיעה עדיו. כך גם נהייתו של האדם אל האלהים.

   כעין זה, הביע אריאל בסקיצה נוספת שנכללה באלבום מודה אני

*

            אף אחד לא יודע

            אף אחד לא מבין

            אם 'תה פ'תום תופס ת'צמך

            לדעת ביודעין

            אתה יודע ביודעין

            'תה שום דבר לא תופס, לא מבין

            'תה שום דבר לא תופס, לא מבין

            ת'מבינ'תי, ת'מבינ'תי.

            (Track 13)

*  

כלומר דעתו של אדם לעולם מוגבלת לגבולות הכרתו ואין הוא יכול לחוות את ההוויה כשלעצמה. זאת ועוד, גם כאשר נדמה לו כי חווה דבר- מה החורג מתחומי תבונתו- הכרתו, הרי זה למראית עיין בלבד, ולמעשה עדיין לא התקרב כלשהו אל ההשגה הודאית של ההווויה, ונותר עדיין בגבולותיו-תהומותיו  הוא. 

   הקשר בין האדם ובין האלוהים, אליבא דאריאל, הוא של נהייה שאינה בת-מימוש. אבל, האדם עשוי להתייחס למלה אלוהים ולייחס לה משמעים שונים לדידו. ההתייחסות אל האלוהות כך אליבא דאריאל הינה לעולם התייחסות פרשנית שבהכרתו של האדם, אשר אין במסוגלותו לחרוג ממנה- לכן אין הוא יכול לטעון באמת ובתמים כי הצליח לתפוס את המושג או את המלה אלוהים, אלא רק להעניק לה פרשנות משלו.  

   כמובן, שדומה שבכך הלך אריאל אחר המסורת הפילוסופית הקנטיאנית והניאו-קנטיאנית. מתוך ייחוס המעשים המוסריים כנובעים מן המלה אלוהים (ראו לעיל) ומתוך כך שהדיבור אודות האל הינו לעולם מוגבל להכרתו התבונית של האדם, עולה כי מאיר במידת- מה ממשיך את דרכו של עמנואל קאנט (1804-1724) שסבר כי הצווים המוסריים הקטגוריים הנם פרי תבונתו האימננטית של האדם. ברם, הנטייה האנושית היא ליחסם ליש המושלם (=משמע, האלוהות) הנמצא מעל ומעבר. ממשיכיו של קאנט במסורת ההגותית היהודית היו למשל הפילוסוף- היהודי הברלינאי, הרמן כהן (1918-1842), ובאחרונה ישעיהו לייבוביץ (1994-1903). דומה איפוא, כי אריאל רק ערך שימוש בטרמינולוגיות קבליות. ברם, אי היכולת לשיטתו להגיע מן המלה אלהים המופיעה בהכרת האדם אל האלהות כשהיא-לעצמה, מלמדת כי לאמיתו של דבר סבר כי אי אפשר לאדם להתעלות מעבר לגבולות הכרתו הסוֹפִית, וכי אף חוויות פנימיות חזקות אינם פרי קשר עם האלהים (התגלות), אלא פרי כוחות נפשו של החווה, אשר רשאי לבארן כפי ראותו ובלבד שיזכור, כי גם כאשר נדמה שהוא יודע ביודעין, הוא עדיין 'שום דבר לא תופס לא מבין'.  

 

3

 

 

  ברצועה החותמת אל אלבומו של אריאל וגלוי עיניים (1984), שהוכתרה בכותרת פרקים מיומנו של חוזר בתשובה, מובאות השורות הבאות:

*

            שעשועים- אני לפניךָ

            געגועים- אני אליךָ

            תעתועים- אני עדיךָ

  לדידי, מובנן של שורות אלה רק מחזק את שטענתי עד הנה. האדם נמצא לפני אלוהים, נוהה לאלוהים, אך כל יכלתו לדעת את אלהים נותרת לעולם בחינת 'תעתועים' דבר מה שאין בו ממש, משום שהאדם נותר כבול להכרתו ולתבונתו- ולכן נמצא תמיד בחינת פרשן של המלה אלוהים, שהיא קרבת אלוהים המירבית אליה יוכל אי פעם לשאוף ולהגיע.

   על אף כותר השיר המצהיר לכאורה על חזרה בתשובה במובנה המקובל, כהתמסרות לצוויי הדת וקבלת עול הממסד הרבני, כתב אריאל, ככלות כמה שנים, לדב אלבוים את המכתב הבא:

*

מזה זמן פונים אלי בעניין תופעת החזרה בתשובה ואני לא מבין מה רוצים ממני. אינני חוזר בתשובה. בכל אופן, לא זה שעליו נאמר 'במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד', כגון: מי שעשק אלמנה ויתום וחדל מזה. אם לוחצים אותי לקיר אני מודה בשפה רפה שיש לי אמונה באלוהים, בתורת משה ובעם ישראל. ומה שאני עושה עם זה, זה ממש לא עניינו של איש, כשם שזה לא ענייני מה מישהו עושה בשביל האמונה שלו. מקובלת עליי אמרתם של ג'ון לנון ואלטון ג'ון, שמה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר גמור: כסף, כדורגל, מין, אמנות, אופנה, כדורים נגד כאבים, סמים, הימורים, תקשורת, אוכל- מה איכפת לי. מה שמסדר לך את הראש- מקובל עליי.   

 למעשה, כל מה שאתה מאמין ועושה- זה דת. כל מה שנותן לך כיוון, קנה מידה, ביטחון עצמי, טעם- זה אמונה. כל אדם מאמין. אי-אפשר לאדם בלי אמונה כלשהי ואי-אפשר לאמונה שלו בלי צורה, גוף. והגוף של האמונה שלו זו הדת שלו. כולם דתיים. ולכל האמונות יש טקסים, תלבושות, מסורת, שולחנות ערוכים ויודעי ח"ן. למשל: 'שמעתי מאחורי הפרגוד של פיפ"א ששוקלים לבטל את הנבדל- ולהעניק נקודות למהלך טקטי מבריק". ויכול אדם להחזיק בכמה מיני אמונה כדי להעביר את הפחד. ויש חרדות. ואימה חשכה חיל ורעדה. ויש יראה שהיא רצונית חופשית, בשעה שכל השאר קופצות על בן- האדם פתאום ויש לו כוח לרסן אותן. אדם נתקף פחדים, אינו נתקף יראה. הוא מיירא עצמו מדעת כסגולה נגד פחדים וחרדות ואימה, מעין עסקת חליפין: 'קחו יראה ואל תקפיצו עליי ביעותים'. […]   

[מאיר אריאל, נשל הנחש, מהדורה מיוחדת, תל אביב תש"ס, עמ' 16. נדפס לראשונה: ידיעות אחרונות, 30.5.97]

*  

שוב יש לקרוא את הדברים לטעמי מבעד לפריזמה של המסקנות הקודמות. האדם שבוי בהכרתו, מוקף עולם בלתי ידוע. הבלתי ידוע מטיל על האדם פחד, חרדה וביעותים. על כן, נוטל על עצמו האדם אמונות ודתות מסוגים שונים כפי כושר ברירתו.  אין דת אחת עדיפה על זולתה. האדם אף אינו חייב באמונה אחת בלבד או בדת אחת בלבד, אלא הוא בורר לו את אמונותיו ואת הדתות בהן הוא מחזיק כפי כושר הבנתו. אריאל הביא כאן את הדברים בחדות שאינה משתמעת לשתי פנים בדבריו: 'מה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר גמור: כסף, כדורגל, מין, אמנות, אופנה, כדורים נגד כאבים, סמים, הימורים, תקשורת, אוכל- מה איכפת לי. מה שמסדר לך את הראש- מקובל עליי'. עם זאת, כאשר ראינו לעיל, כשלעצמו העדיף אריאל לקשור בין המימד המוסרי באדם ובין המלה 'אלהים'.    

   מאיר אריאל אפוא לא ראה עצמו כחוזר בתשובה כלל ועיקר. ברם, ראה עצמו כפרשן סוברני- אוטונומי של המלה אלוהים ונוכחותה בחייו. בבחירתו המיוחדת להתייחס אל הקורפוס היהודי כמרכיב חשוב ומהותי המרכיב את אמונתו ודתו הפרטיים, יש לראות כתולדה של בחירה אישית אינדיבידואלית- ודווקא כהמשך ישיר של התפישה, שנסיתי להציג כאן, לפיה האדם אינו אלא פרשן מתמיד של המילה אלוהים, כפי כשריו ומסוגלויותיו. המלה 'אלהים' לדידו של מאיר אריאל, הינה אפוא כאשר שיערתי לכתחילה: כעין ממתיק, המנחם את האדם מן המטיל בו חרדה. ברם, בד-בבד מעניקה לכל אדם משמעות ותוכן וממלאת את חייו. אין אפוא אמונה אמיתית או דת אמיתית דווקא, אלא האינדיבידואל הוא שבורר לו, כפי הכרתו, את דרכו בחייו ואת המשמעים שהוא מעניק למלה 'אלוהים'. 

בהקשר זה, נאמנים דבריו של מאיר בשלהי רשימתו, פלצף- פלסף:

            אחידים ייחודיים אחדים – יחידים – ומיוחדים. כל אחד יחיד ומיוחד.

        

*

*

 הרשימה לעיל פורסמה כאן לראשונה בתאריך 21.9.2008, במלאת כשבוע וחצי לקיום האתר. לרגל יום השנה הלועזי (18.7) להסתלקותו של מאיר אריאל (יום השנה העברי הוא ה' באב) החלטתי להעלות אותה כאן מחדש; הפעם, עם תגובות פתוחות (מה גם שהקוראות/ים פה רבּוּ-מאוד מאז).

*

זכיתי לצפות בהופעות רבות של מאיר אריאל בין השנים 1991- 1997, יותר מעשר לבטח, בחלקי ארץ שונים, מלווה להקה או מלווה בגיטרה האקוסטית שלו לבדה. הופעות שבהן נכחו לפעמים רק כמניין א/נשים לכל היותר ('רוקסן' תל אביב), עשרות בודדות של אנשים (מתנ"ס ערד) כמאה אנשים (פסטיבלים בצפון הארץ ובדרומה); וגם הופעה מאוחרת שלו ביום הסטודנט באוניברסיטת תל אביב בשנת 1996 או 1997, שם נכחו מאות אנשים וניכר היה האושר על פניו.

*

אני חושב שנקשרתי בראשונה למאיר אריאל לראשונה בשנת 1989-1988 (הייתי בכתה י' ושמעתי ברדיו את 'ארול' ואת 'שדות גולדברג', שלא הניחו לי) אחר כך בא סרטו הדקומנטרי המצוין של אידו סלע: מסע הבחירות של מאיר אריאל והתוודעתי גם לאלבום ירוקות. שמירות מסוימות בראשית שירותי הצבאי עוד עברו עליי בארבע שעות של שירה רצופה של אלבומיו של מאיר אריאל (שלשת הראשונים) ברצף… אל תוך הלילה ו/או הבוקר. אחר כך, בתום הזמן, שיכור מעייפות, הייתי תופס איזו הצצונת בראי, רואה שם משוגע… היתה לי אי-אז חברה שחשבתני להיות בן דמותו העירוני של ארול. אחר כך באו גם זרעי קיץ רישומי פחם ו- ברנרד ולואיז. לא פעם, ממש לא הזדהיתי עם אמירותיו הציבוריות של אריאל בראיונות עתונאיים, כגון: בדבר הצורך וההכרח להשיב את המלוכה (כבימי המקרא) ו/או התבטאותו הזכורה בגנות הקהלה ההומו-לסבית. עם זאת, האוּ-אוּ-אוּ-אוּ-אוּי שלוֹ עדיין מהדהד באזניי מכל עץ חולף ו/או גבעה מוריקה, כאשר אני חולף ברכב בדרכי הגליל. אוּ-אוּ-אוּי שיש בו מן האנחה היהודית, כיסוּפי חלוצים, הגשמה קיבוצית, וגם מן החמיצוּת של חיי ההווה הישראליים ושל טעויות העבר. רישומי פחם בעיניי, הוא אלבום תת מודע על-זמני המשקף את החיים הישראליים כולם ואת הסכסוך התמידי האצור בתוכם. צריך עוד להיעשות סרט אקספרסיוניסטי-אִלֵּם על פי בּס בַּבְּלוּן (בּיצת בבל), שכולנו עדיין משכשכים בהּ לבלי מוצא. אפשר שהתוצאה תיראה כמו תשליל של שיקוף רֵיאה. 

*

בתמונה למעלה: Josef Šíma,Lieu, Oil on Canvas 1959

©2009 שוֹעִי רז

    

 

Read Full Post »

*

*   

לפני כשבוע וחצי השתתפתי בדיון סוער ופורה מחשבות סביב שולחן עגול (למעשה הוא מלבני, אבל ודאי חורש זעיר נכרת לצורך הכנתו), אשר התקיים במכון מחקר בירושלים אודות שאלת הלגיטימיות של השימוש בנשק אטומי.אחד המשתתפים (חבר וידיד) הציג ברהיטות רבה תפישה,שמקורהּ עוד בספרו של יהושפט הרכבי מלחמה גרעינית ושלום גרעיני (1968), לפיה ההתחמשות בנשק אטומי הובילה את העולם המערבי דווקא לפריחה ולשגשוג, באשר מאזן האימה הבין גושי, מונע בפועל את השמוש בארסנל הגרעיני, ועל כן האיץ את הפעילות הדיפלומטית, הכלכלית והחברתית במדינות המערב, ומנע את יציאתן של המעצמות למערכות עולמיות נוספות- מה שמנע בהכרח הרג רב של אוכלוסיה אזרחית ברחבי העולם.  

   למשמע הדברים, חשתי שוב באותה צמרמורת ותיקה משכבר, פושה ומתפשטת דרך עמוד השדרה, נדלקת בגפיים ומזדחלת עוקצנית עבר קצות האצבעות בארבע רוחות הגוף. המתנתי לסיום הצגת העמדה וקיבלתי את רשות הדבור.  אמרתי, כי אי אפשר לראות בנשק הגרעיני כלי חיוני להתפתחות הציויליזציה, שהריי אותה יכולת טכנולוגית עשויה לדון את המין האנושי לכליה בכל עת ועת. אי אפשר להעמיד את האנושות כולה בפני איום השמדה עצמית בכדי שתיטיב דרכיה. אם ניתן להבין התפתחויות מסויימות שאירעו בארצות המתועשות ב- 65 השנים האחרונות, אולי מוטב להבינן בקונטקסט התרבותי, של האצת תהליכים רציונליים, סוציאל-דמוקרטיים, כלכליים, דיפלומטיים וליברליים במדינות המערב, העצמת שיוויון ומתן זכויות לנשים ולמיעוטים אתניים וכיו"ב (בהקשר זה בלבד, אולי גם הקפיטליזם המתון עשוי לשמש כח בונה ולא כח הרסני). הריי לכתחילה, כל הפרוייקט של הנאורות ושל הליברליזם יסודוֹ בהנחה חיובית- קונסטורקטיבית בדבר הטבע האנושי ללמוד, להשכיל ולהבין ויותר מכך- להשתמש בידע המצוי ברשותו על מנת להיטיב עם העולם. נכון, מוראות מלחמות העולם הוכיחו כי האדם אינו בהכרח היצור הרציונלי הבונה שהיינו מעוניינים בתום לחשוב שאפשר שהינו (זיגמונד פרויד עמד על כך במאמר, ארוס ותנאטוס), ברם ההנחה לפיה הציביליזציה זקוקה לאיום השמד תמידי על מנת להתפתח הינה מרחיקת לכת, ועוד יותר לשמוע אותה מפיו של עמית וחבר, היתה קשה עליי מאוד, מפני שמשמעותהּ הינו, הלכה למעשה, כי לדידו במוקד חיינו כאן עומד העניין הבטחוני-קיומי. שדרוגה הטכנולוגי של מערכת הבטחון, על מנת שתוכל להתמודד עם האיומים האסטרטגיים האזוריים, תעמוד לדידו לעולם לפני פתוחן של תכניות לאומיות שיביאו להטבת זכויותיהם של אזרחי המדינה, נגישותם להשכלה, דאגה לבריאותם, דאגה לחלשים, לצמצום הפערים בין מרכז ופריפריה ובין מגזרים חברתיים שונים. כל אלו לשיטתו לעולם לא יעמדו במוקד החיים הישראליים, משום שיש צורך לשמור על הגמוניה בטחונית, כל שכן, גרעינית, המבטיחה לדידו את המשך פריחתה של החברה הישראלית.

 

   ראש המכון, איש מדעי המדינה, סכם את הפולמוס כשתי עמדות מנוגדות. הראשונה ריאליסטית, השניה אידיאליסטית ונסה לתלות את מקורותיי ב- לשלום הנצחי לעמנואל קאנט. מה שאיני מצליח להשתחרר ממנו עד עתה, הוא התחושה לפיה הגרעין בדימונה וגם האופן בו מטופלת סוגיית הגרעין האראני (גם אני סובר כי מדובר באיום קיומי ממש) אינם אלא אופן שבה המדינה והממשל משתררים על הציבור באופן טוטליטרי (טוטליטריזם הגליאני, שבו מותר לרמוס את היחיד, בשל מה שנתפס כטובת הכלל). זוהי פאזה שבו פני האדם הייחודיות נמחקות, אין לו רצונות משלו, מחשבות משלו, יכולת יצירה משלו. חייו של האדם הפרטי הופכים משועבדים לחלוטין למדיניות הבטחונית המקיימת אותו בטובהּ, משום שהיא מסירה מעליו את האיום הקיומי המושת עליו מצדם של אויבים מרים, המבקשים להמיתו. למעשה הקטבים שאני חש כאן אינם נעים סביב גישה ריאליסטית ו-אידיאליסטית, אלא אדרבה: הגשה הראשונה הינה גישה טוטלריסטית המבקשת לשעבד את האזרח למדינה, כאשר ההנחה היא שהמדינה אינה רק מעל הכל, אלא היא-היא המבטיחה את קיומו של האדם המודרני ואת שלומו, שבאין הוא נהנה מעצמתהּ הצבאית והבטחונית הריהו מופקר ודמיו מותרים; הגישה השניה היא הגשה הדמוקרטית-ליברלית-שיוויונית הטוענת כי לכל אדם ישנו שיקול דעת תבוני ויכולת לנהל את חייו ואת החלטותיו באופן מושכל, כי רוב רובן של הבריות יבחרו, באשר תינתן להם בחירה חופשית, להיטיב עם זולתם ולא להרע עימו, וכי המדינה הינה ברית בין יחידים (אינדיבידואלים) סוברניים, המסוגלים לנהל בצוותא חיים משותפים פוריים. העובדה לפיה ישראל נאבקת בימים אלה במשטר דתי-טוטליטריסטי- אסלאמי-שיעי שהשתלט על אראן  אל להּ שתאפשר את חדירתם של רעיונות טוטליטריסטיים ואת העצמתם בתוך השיח הישראלי. אל נשכח את האדם ונתמכר למדינה, ועוד יותר- למדיניות האומרת לבטל את האינדיבידואל וזכויותיו, בכל עת שנדרש שדרוג של מערכות בטחוניות. לדידי, יש בהּ בשיטה שהציע בר-הפלוגתא שלי באותו דיון, ואליבא דהרכבי, הכנסתם של יסודות וטיעונים שאינם אמוּרים לאפיין את הדוגלים ביסוד הבונה והרוחני שבאנושות, אלא יש בהּם חזרה ל- לוויתן של תומאס הובס, ולדמוי האנושות כעדרי זאבים, האומרים לטרוף אלו את אלו בכל עת, אלא אם כן יימצא להם ריבון חזק. על אף שההיסטוריה האנושית מליאה היא באימה, והעם כאן ידע רגעי אימה רבים בשישים ואחת שנות. אי אפשר כי החיים הישראליים יתנהלו כל העת מתוך מחשבות על בניין מאזן אימה גרעיני מול אויבינו מחשבה בונה ויצירתית על בניין חברה ליברלית ושוויונית, שבה ניכרת מחשבה מעמיקה ודאגה לגורלו של כל אזרח ואזרח עדיפה היא בעיניי בהרבה. אולי אני תמים, אבל עדיין, אני מאמין כי רוב בני האדם יבכרו אותה, ואפשר גם כי היא הכרחית הרבה יותר לגורל הקיום האנושי.    

  

*

בתמונה למעלה: Zdazislav Beksinsky, Untitled Landsacape, Oil on Canvas 1981

© 2009 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

Older Posts »