Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עמר רייס’

*

    הקטע החותם את אלבומו של אמן הג'ז האוונגרדי והפסנתרן אנדרו היל (2007-1931), Point of Departure, משנת 1964, נקרא Dedication, מדי הקשיבי לו אני חושב על ים; הים הופך נוכח. לא חושב שיש עוד קטע מוסיקלי שמזכיר לי את הים וגליו המשתברים באופן דומה. קצת הופתעתי לגלות לאחרונה, כי אנדרו היל התכוון דווקא להביע במוסיקה שיצר אבדן שאין עימו נחמה. על החצוצרן קני דורהם סופר כי כשסיים לנגן עם אנסמבל הנגנים את הקטע באולפן הוא פרץ בבכי. מי שסיפר את הסיפור טען כי קני דורהם היה איש שלא בוכה. זה היה מפתיע לחלוטין למצוא אותו ממרר בבכי.

הבדווים בנגב, כך למדתי מהספר קסם הקברים מאת ששון בר-צבי, עארף אבו רביעה וגדעון מ' קרסל (אוניברסיטת בן גוריון בנגב: באר שבע 1998) מקיימים בחלקם ריטואלים שונים מאלה המנוהלים על-דרך השריעה (ההלכה האסלאמית).  למשל, ישנם תושבי נגב שעדיין מחזיקים בתפיסה מיתית לפיה כיוון התפילה – מזרח, משמעו: ברכה ושגשוג, ואילו המערב – מבטא התמסרות למוות. אספקט אחר של אמונה זו הם ריטואלים שתועדו על חוף הים בעזה, אשקלון, וצפון סיני באמצע המאה העשרים (ואולי מתקיימים גם היום), ביום הרביעי לשבוע האחרון שלפני חג הפסחא הנוצרי. יום זה נקרא במסורת ארבעת איוב, יום רביעי של איוב, שבו רחץ איוב בים ונתרפא מצרעתו. כך, באמונה העממית נקבע כי טבילה בים ביום זה של השנה מועילה לחסן את האדם ובעלי החיים מפני מחלות ממאירות ובעיקר מצרעת. לאחר הטבילה נהגו הרוחצים לזבוח צאן – אותו שילחו על פני המים והיו קוראים: הַאדַ'א עַשַׁאכּ, יַא בַּחְר (זו מנתךָ, הו ים!). את יתרת הבשר בשלו וסעדו. נוסח אחר של הקריאה הוא: הַאדַ'א לִאַלְלה וַּלִאִלְבַּחְר (זה לאל ולים!). הרעיון העומד מאחורי הטקס הוא שהנכנס לים כמוהו כמת, ומי שיוצא מתוכו בשלום כאילו נולד מחדש. על כן, הוא חייב להודות באופן ריטואלי על מיתתו ועל לידתו מחדש.

לבדווים, ממשיך הספר, יש מנהגי אבלות רבים ומנהגי ניחום אבלים מרובים. יש כמובן משפטי תנחומים שנהוג לאומרם, מהם נושאים אופי תיאולוגי ונסבים על שכר וגמול והשגחת האל (המזכירים פראזות דומות במסורת היהודית), ומהם נושאים אופי קיומי כגון: "כֻּלְנָא לִלְמַוְּת', (כולנו למוות).כלומר: כולנו בני תמותה. כמה הגיוני ונוגע ללב להיפרד מן האבלים בהצהרה על שיוויון החיים בפני המוות.

קיבלתי אחרי שבת בשורה קשה. שכנה שדרה שתי קומות מתחתיי נפטרה במפתיע. לפני פחות מחמש שנים איבדה את בנהּ שנפטר ממחלה קשה. כעת נותרו אחריה – בעלהּ, בת, אלמנת הבן ונכד אחד. כשבאתי אז לשבעה על הבן, התקשיתי להתאושש מזה גם לאחר צאתי מביתם. וכך, במוצאי שבת הקודם כשהודיעה לי אשתי על הפטירה הפתאומית, מצאתי את עצמי יושב מול המחשב ומחזיק כף יד אחת על המצח, זמן ארוך, כמי שמתקשה להאמין, ובד-בבד אחוז צער גדול.

לפני כחודש פגשתיה לאחרונה במעלית. זה היה יום שבו הייתי בכל רע. לילה קודם מצאתי את עצמי מקיא כשעה לסירוגין, בתחנת דלק בדרך הביתה מהצפון (המשפחה חכתה באוטו). בבוקר חשתי כל כך חלש, שתקף אותי החשש שאיזה חולי שבעבר כיניתי כאן שממית – שב לסיבוב נוסף. נוסף על כל הצרות, הייתה לי המון עבודה (מוגבלת בזמן), והייתי דאוג שמא לא יעלה בידי להשלימהּ. היא אמרה לי שלום, ועניתי שלום. רק כנראה שמפני כל מה שתיארתי יצאה ממני קול ענות חלושה; צל של קול. "מה, אתה כבר לא אומר שלום?" היא שאלה. "אמרתי; רק יצא לי חלש מאוד" עניתי להּ, ונסיתי לחייך שהכל-כרגיל, למרות שהרגשתי מאוד כלוא בתוך עצמי באותו הרגע. יכול להיות שלא הייתי זוכר את כל זה, אבל אז הגיעה בשורת מותה, ונזכרתי בשלום החלוש.

פוסק ההלכה והמלומד הפילוסופי, בן פרובנס, ר' מנחם המאירי (1310-1249 לערך), כתב בשלהי ספרו חיבור התשובה,  מלים ששאל כנראה מחיבור דוקסוגרפי ערבי, שתורגם לעברית:

*

הוראת כל זה שאין מפלט לאיש מֵהַמָוֶת, ולכן ראוי לאיש שלא להתאבל יותר מדאי, ולא לשמוח בחיים חוץ מהגדר. והיא כוונת מאמר החכם בזה הספר הנזכר: "זאת הדרך שאין ממנה מברח, וזאת הכוס אשר אין משתייתו מנוס. מי שיחשוב שיימלט ממנה ישמח בחייו; ומי שיכיר היותו נוקש בו, יודה ויתודע לאלוהיו". 

[מנחם ב"ר שלמה המאירי, חיבור התשובה: משיב נפש – שבר גאון, יוצא לאור ע"פ כתב יד משנת ר"מ עם מבוא, הערות השלמות ומפתחות מאת משה צוריאל, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תשע"ח, עמוד תק"ח]

*  

איני יודע; מחשבותיי לא שוהות כרגע בסביבה תיאולוגית, ולכן גם לא מוצא את הכרחיות הזיקה בין עובדת המוות ובין ריבונות אלוהים. אם הבאתי את הציטוט לעיל, הרי זה אך מפני יופיו, ומכך שבדרכו הוא הולם את תחושתי, שישנם ימים בהם, אפילו יותר מהרגיל, כל המציאות גָּדוֹל כָּיָּם שִׁבְרֵךְ, והכל דומה למחזה אבסורד מוזר, שבסופו הבמה אף פעם לא ריקה (קם דור חדש), אבל גם הוא מתמודד מול אותם אבסורדים מוזרים, שהדורות הקודמים התמודדו איתם.

עוד אני כותב שורות אלה (באמת ובתמים, בשעה שחתמתי את הפסקה הקודמת) וידידה ותיקה הביאה לי באיחור גדול את בשורת מותו של ראש הזאוויה הסוּפית השאד'לית-ישרוטית בעכו, ד"ר עמר רייס (נפטר בשישי בבוקר) ; ידיד, ידיד השלום, ומלומד גדול. "כֻּלְנָא לִלְמַוְּת'עוד זה מדבר וזה בא.

*

*

בתמונה: ציונה תג'ר, עיר נמל בצרפת ,שמן על עץ, שנות השלושים.

Read Full Post »

*

אלוהים הוא אור השמים והארץ. אורו נמשל לגומחה אשר בה מנורה, והמנורה עשויה זכוכית, והזכוכית ככוכב נוצץ; היא הוצתה (בשַמנוֹ של) עץ מבורך, עץ זית, לא מקצווי מזרח ולא מקצווי מערב. שַמנוֹ כמעט שיאיר אף אם לא תיגע בו אש- אור על גבי אור. אלוהים ינחה את אורו את אשר יחפוץ, ואלוהים ימשול לאנשים משלים; אלוהים יודע כל דבר.

[הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב: תל-אביב 2005, סורה' א-נור, סורה 24 פסוק 35, עמ' 288].

 *

מעט לאחר שחלפנו ברחוב מואר מאוד על פני אחת הכניסות השמורות והמאובטחות לעייפה של 'הפסטיבל לתיאטרון אחר', הנערך בחנוכה בעיר העתיקה, ולאחר שהתרחקנו מחברתם של אנשי ביטחון וביקשנו לצאת עבר הסמטאות החשוכות, כבר הגענו לקרן הרחוב משם משכונו המארחים ונרוצה דרך שער ברזל אל חצרו הפנימית של בית גדול העומד בשיפוצים. כחמישים נוכחים ונוכחות נאספים בכעין מעגל ישיבה (אידרא) תחת כיפת האבן הגדולה נוכח חלונות אבן פרוצי חושך, המסיעים רוח קר מן הים הרוחש. פיגומים, יופי וקור תחת שמים צפוניים, הנשקפים הרחק.  

    את מפגש האחוה בין המסדר המקומי, א-טריקה' א-שאד'וליה' א-ישרוטיה', ובין א-טריקה' אל-אבראהימיה' (דרך אברהם), מסדר סופי ערבי- יהודי, פותח ד"ר עמר אלרייס, מן העכואים הקורא בערבית את הפסוק מפרק האור בקוראן שהובא כאן לעיל בתרגום מדעי. אליו מצטרף הרב רוברטו ארביב, המדליק נר שני של חנוכה בנעימה רכה. אל השניים מצטרפת אורחת, זמרת איטלקיה, ממיודעותיו של הרב ארביב, זמרת בתחום מוסיקת העולם, המסלסלת ביופי רב פסוקים פוצעים של בקשת דרך ותפילה לשלום. לאחר מכן, מטעים ראיס את פרושו הסופי לסוד האור, הנר, והמנורה. נוּר אללה, אור אלהים, הכל שרוי בו באחדות שווה.האל האציל מתוכו כח נקבי, כך אליבא דהשאד'ולים- ישרוטים ומתוכו ברא עולמו. האור האלהי הממלא את הכל, שורר בנו. כל אדם הוא נר בו פורה האל מאורו, עליו לזכור זאת בכל רגע, בכדיי להשתתף ביצירה האלהית ולהיות אמצעי להפצתה בעולם.

   באולם קר מאוד, מפני רוח ימית, הזורמת פנימה, דרך חלונות ענק, פרוצים לרווחה כשערים. אני שוקע אל תוך מעילי. ולנוכח דברי ראיס והקור, אני חושב פתאום על ההארה לה זכה כביכול הפילוסוף הצרפתי, בלז פסקל, שאת רישומה הנפשי העלה על הכתב  בפתק אותו תפר בבטנת מעילו: 'אש. אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב. לא אלהי הפילוסופים והמלומדים'. מזכיר לעצמי שהערב עומד בסימנו של אלהי אברהם, ישמעאל ויצחק.  

   מורי בחקר הקבלה וחברי, ד"ר אברהם אלקיים, קורא משירתם של דן פגיס ושל פנחס שדה ומקבילם לשני מודלים של הדבקות באור האלהי, האחד: הבליעה והכיליון באור האלהי (פנאא' על-דרך הסופים) והשני: נסיון לנטול חלק באור האלהי ובהאצלו אל זה העולם באופן קונסטרוקטיבי המייסד חברות, תרבויות, וקורפוסים ספרותיים עשירים. אלקיים גם קורא עם הקהל קטע מתוך ספר הזהר הדן בהתבוננות בלהבת הנר ובגוונים השונים המצטיירים בה ומבקש להתבונן היטב באורם של נירות הצפים באגן של שמן  על גבי מיים הניצב במרכז המעגל, קורא לכל אחד לרדת לשאלת טיבו האם עשוי היה להיהפך למי שמשתוקק לכלות באור האלהי או האם הוא מן הטיפוס המיסטי המבקש לבנות עולם בהשראת הדבקות באור האלהי. 

    האורות סביב כבים ואיש איש נותר ונר אישי דולק לפניו. פרופ' עודד מיימון עובר להנחיית מדיטציה אל עבר האור הפנימי. על פי רוב קשה לי לעקוב אחר הוראותיהם של מודטים ועל כן אני נוקט מדיטציה משלי המבוססת על טכניקות הקשורות לעולם היווני- הלניסטי של שלהי הזמן העתיק ו/או על יוגה. ברם, הערב אני עיין המתבוננת בלהבה שלפניי, 'נר אלהים נשמת אדם', ומהרהר בכך שורסיות שונות של תורות האמנציה הניאופלטוניות תוארה הנפש הכללית, כעין גלגל המתווך בין המטפיסי ובין הטבע, המתבונן אל השכל הכללי, ההיפסותאזה הראשונה הנדמה לאש, ובאסלאם אף לנור אללה, ושב וחוזר אל גלגל העין המתבונן בשלהבת המרצדת לפניי. חושב גם על הפיתגוראים ועל תפישתם את האש היסודית שהיא מקור הקוסמוס ואשר היא עתידה לכלותו בתום כך וכך מחזורי זמן. וגם בסטואיקנים שדגלו ברוח יסודית, המאצילה לכל הנבראים כל אחד כפי חלקו. במיסטיקון הסופי האנדלוסי, בן המאה העשירית, אבן מסרה, שסבר כי נפש האדם היא שלהבת משלהבתו של האור האלהי. אור ורוח בעיניים עצומות. נרות ששלהבתם מרצדת בגין הרוחות העזות על פני אגן המיים במרכז החדר. ויאמר אלהים ויהי אור ויהי אור ועוד רוחו מרחפת על פני המים.  

   אנו עוברים לפריטת העוּד של המוסיקאי האמן יאיר דלאל, הבא לכבוד האירוע ממושב אמירים, המפייט בחשכה לאור נרות חמישה שירים, ביניהם: 'יא ריבון עלם ועלמיא' למילותיו של ר' ישראל נג'ארה הפייט הצפתי והדמשקאי בן המאה השש-עשרה, ו'זמן א-סלאם'. שיריו מקלפים ממני שרידי עצבות נפשית מרה של ימים עמוסים מדיי בין לבבות זוממים או אדישים מדיי; מפיקים מן הסדקים שבפינות עיניי דמעות של מים מתוקים.

   מעט אחר כך עוברים לטקסי ד'כר מן המסורת השאד'ולית- ישרוטית ולד'כר של דרך אברהם שהוא כעין מזיגה בין אזכור רפיטטבי- קצוב של שם אללה, פסוקים אסלאמיים וקטעי תפילות יהודיות. ברגע זה חולף אותי רטט של הבנה כי אירוע זה נדיר ככל שיהיה או תמהוני לעיניי צופים שמן החוץ, הינה תפילת הלב המתוקנת של האנושיות, כאשר בני מסורות דתיות שונות מתכנסים יחדיו לעבודת האל האחד הנמצא מעל ומעבר לכל המחלוקות הפוליטיות- לאומיות ומעבר לממסדים הדתיים, ואורה מאיר באופן ישיר, בלי צורך בתווך, בלבבות, ומאחדת את כולם, מעבר לשמות ולדימויים השונים המבדילים, שם מעבר לכל, אז באין כל, הכל אחד.    

   במהלך הערב אני פוגש פנים חדשות: את גדעון, סינולוג ברסלבי ואת אשתו ובנם התינוק שהגיעו לערב, את רועי, מרפא סיני, המתעניין כעת מאוד בתופעות אנטינומיות בעולמה של הקבלה היהודית; את אהאב, אחד ממובילי ארגון ההידברות הפלסטיני- ישראלי 'הדרך לסולחה'. רועי, אהאב ואני משוחחים עוד שיחה ארוכה כל הדרך חזרה באוטובוס לתל-אביב. אני ואהאב מתרשמים מן המקומות הדומים בחיים בהם אנו נמצאים. הוא, כמי שחי על הגבול שבין העולם הפלסטיני- הישראלי-יהודי (בא ממשפחה מוסלמית, נשוי ליהודיה וחלק ניכר מחבריו הנם יהודים)- ומצליח לאחוז וללכד את כולם; אני, שחוגי החברתי כולל אקדמאיים, ראשי-ישיבות, רבנים, שיח'ים, אמנים, הילרים וסופיים, נשוי ליהודיה אורתודוכסית, בורח מכל הגדרות ומיקומים, זולת אלו ששמתי בכותרת הבלוג. אני מתוודה על עייפות רבה מן הריקושטים הבלתי עדינים, הפוגעניים, העפים סביבי במעגלים החברתיים השונים, במיוחד אצל בני משפחה וחברים, השייכים לעולם הדתי-אורתודוכסי ולצד הימני של המפה הפוליטית, ומנגד- מחברים שאינם מבינים מה עוד מחזיק אותי בעולם הדתי-יהודי של ימינו, תהיות שאני עצמי מעלה לא מעט. מתגובות אי-סובלניות של אנשים שאינם מבינים את ההתעקשות לעסוק בעולם הרוח האסלאמי. הוא מדווח על תופעות דומות בהן הוא נתקל כאשר הוא מראה בקיאות וחיבה לידע יהודי או ישראלי בקרב פלסטינים. אני מחייך ואומר, כי זה מה שקורה כאשר דוחפים חומות, במשך שנים, בכדי שייפלו לבסוף. כאשר הן זזות מעט, אתה חש, את מלוא כאב הגוף המתאמץ ואת כאב הלב, אבל גם את ההכרה שבכל זאת משהו נע מעט, וזה מה שאפשר בכוחותינו הדלים. רק מעט מן המעט. 'גם את הקושי ואת הכאב נותן לנו אללה' אומר אהאב, ושלשתנו מחייכים בעצב בחושך, לנוגה נורות קריאה כחולות של אוטובוס, המפיצות אור קלוש. מביעים תקווה להתראות שוב בקרוב בפעילויות של 'דרך אברהם' בתל-אביב. יורדים מן האוטובוס, תחנה לפני 'השלום',

   בראשי עוד מרצדים אורות שונים ומשונים ומתנגן קולו של יאיר דלאל הפורט על העוּד ומפייט בקול שקט עדין ומדויק מאוד 'זמן א-סלאם אנשאללה'. לרגע איני בטוח האם אני משתתף באירועים כאלה משום נהיית המפגש הבין דתי או משום הנהייה אל אותו אור נעלם, שמעל ומעבר לכל הדתות, המפעים את חיי, הנוגה את הכרתי, ואשר כל הנבראים שותפים בו והוא מאחד בטובו את כולם. שמא מפני גלגל העין הפנימית המביטה אל האש השמיימית, אל אור השכל. ואולי כל המגמות אינן צריכות הכרע-דעת מפני שכולן אחד.      

 

בתמונה: מחול בני טריקה' אלמולויה, על שם מולנא, ג'לאל א-דין א-רומי, כפרפרים הנמשכים אל הנוגה האלהי.

 

© 2008 כל הזכוּיוֹת שמורות לשועי רז

Read Full Post »