Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פאולו קונטה’

*

בפרק השני של פגישה עם משורר סיפרה המשוררת לאה גולדברג (1970-1911) על שיחה שקשרה עם המשורר, האינטלקטואל המתבודד, אברהם בן יצחק (סוֹנֶה) [1950-1883]; על דבריה, כי היתה מבכרת לבקר בסין על פני הודו, אורו עיניו, וכך סיפר לה:

*

סיפר לי שפעם אחת, בוינה, התחיל ללמוד סינית, אך משום מה מוכרח היה להפסיק, ותמיד הצטער על כך […] אך על פי כן, במידה שאפשר היה לדעת את הספרות והפילוסופיה הסינית מתוך תרגומים הוא ידעהּ […] ובימיו האחרונים שוב דיבר איתי על התרבות הסינית: "ההסתכלת פעם היטב בסימני הכתב הסיניים? כמה מושלם כל סימן, איזה סמל של ניסיון חיים בכל אות אשר כזאת. בקווים האלה – איזה קלות, ואיזה ביטחון! סימן כזה הלא הוא – כמו טרף וחוק של חיים".

 [לאה גולדברג, פגישה עם משורר (על אברהם בן-יצחק סוֹנֶה), ספרית פועלים, תל אביב 1952, עמוד 23]  

*

זוהי עדות יחידאית, ככל שמצאתי, לכך שבן יצחק התעניין בתרבות הסינית. הוא היה בקיא בקלאסיקות של שירה, סיפורת והגות סינית בתרגומן ללשונות אירופאיות.

קרוב לודאי אפוא, כי בן-יצחק פגש כתבים דאואיסטים, שירה סינית קלאסית, או כתבי זן סיניים, ואלו מתוך שהלמו את אישיותו, ומתוך הקירבה שחש אליהם, השיאוהו להעמיק עוד נטיות שכבר נתהוו בו של צמצום-עצמו, התרחקות מן החברה, משיכת ידיו מן הפוליטיקה. אפשר כי הדברים נתהוו בו לנוכח אכזבותיו מן הפוליטיקה הספרותית ואחר כך מן הפוליטיקה הציונית. ברם, אין ספק כי מאמרות כגון אלו של לאו-צ'ה (דזה), או של ג'ושוּ, עשויים היו להתאים לתפיסת עולמו ולהנהגותיו היום-יומיות, קרי: שתקנות, הסתגרות, המנעוּת, המוזכרות גם במקורות אחרים. למשל: צריך דבר שאפשר לדבק בו: / גלה פשטות, לבש תֹּם / מעט עצמך, צמצם משאלותיךָ [לאו צה, דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית יורי גראוזה וחנוך קלעי, מוסד ביאליק: ירושלים 1973, עמ' 48] או: מישהו שאל, מה פירוש "לנטוש את העולם?" / ג'ושו אמר: לא לשאוף לתהילה, לא לרדוף אחר שחיתות  [ספר הזן של ג'ושוּ, תרגם מסינית לאנגלית והוסיף מבוא והערות יואל הופמן, תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין, פסקה 175 (ללא מספור עמודים)].

קשה לומר מה קרא סונה מן הספרות ומן השירה הסינית. בפרט, הואיל והנהגותיו והעדויות שנמסרו אודות מעשיו מהדהדות סיפורי מעשה על אנשי דאו ונזירי זן. כמובן, שקרוב מאוד הוא לקשור בין שירו הנודע  אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ/  כּי יַרְחִיקוּ נְדוֹ­ד וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר [אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת ספרי תרשיש: ירושלים 2003, ללא מספור עמודים], ובין חכם הדאו המטיף בלא אומר, היודע כי "רוב דיבור יביא סבל, מוטב לשמור זאת בלב"[דאו דה צ'ינג, עמוד 33].

אותי תופסים הדברים מצד מושג המקום. מהו מקום? האם זה המקום הקונקרטי שאליו יש להגיע או שמא ישנן גם דרכים אחרות להגיע למקום כמצב של תודעה. נניח, תרבות שהעמקתי בה, או ספרות שנעשיתי בן-בית בי, אכן הופכת לתרבות שלי למעלה מן התרבות אליה כביכול נולדתי ובה גדלתי, עד שאני חש את עצמי קשור אליה הרבה יותר, מאשר התרבות שאותה ניסו לחנך אותי לאהוב והניחו שאסתגל אליה על-דרך ההזדהות.

דרך ההזדהות היא כוח ממשי. על-פי הפילוסוף הסקוטי-אנגלי, דיוויד יוּם (1776-1711), זה אולי הכוח העז ביותר, לבטח בתחום החברתי:

נוכל תחילה לחזור ולעיין בטבעה של ההזדהות ובכוחה. רוחותיהם של כל האנשים דומות ברגשותיהן ובפעולות שלהן, ולא ייתכן שאדם אחד יהיה מונע מהיפעלות שחבריו אינם עשויים להיות מוּנָעים ממנו בצורה זו או אחרת. כשם שבמיתרים שנמתחו במידה שווה נמסרת התנועה של מיתר אחד לשאר המיתרים, כך כל ההיפעלויות עוברות במהירות מאדם לחברו, ומולידות בכל בן-אנוש תנועות נפש תואמות. כשאני רואה מולי את התולדות של הרגש בקולו של אדם ובמחוות שלו, רוחי עוברת מיד מהתולדות הללו לסיבות להן, ויוצאת לעצמה אידיאה חיה של אותו רגש … חוש היופי תלוי תלות גדולה בעיקרון זה … אותו העיקרון שמוליד אצלנו את הסנטימנטים של היופי  מוליד במקרים רבים את הסנטימנטים המוסריים …

[דיויד יוּם , מסכת על טבע האדם, תרגום מאנגלית: יפתח בריל, עורך: מרק שטיינר, הוצאת שלם: ירושלים 2013, חלק ג: על שאר המידות הטרומיות והמושחתות, עמ' 481-479, בדילוגים]

   

לדעת יוּם בני האדם משפיעים אלו על אלו, והקבוצתיות הופכת אותם מתאימים אלו לאלו, ובעלי תנועות נפש תואמות. יוּם מדגים זאת באמצעות אנאלוגיה לכלי-מיתר שמיתריו מתוחים במידה שוה, וכל אחד מן המיתרים מתואם עם המיתרים אחרים, וכיוונונן הדייקני הוא שיוצר הרמוניה. הַתֹּאַם הזה, כך אליבא דיוּם, מתבטא באדם על ידי התעוררות חוש היופי והסנטימנטים המוסריים. כלומר יוּם, קושר בהכרח את ההבנה הפנימית של מושגי יופי ומוסר, בהתאמתו של הפרט לבני קבוצתו, ובשאיפתו להימנות עליהם – ולהיהפך אף הוא לחלק ממנגנון חברתי (מעמדי ומתואם היטב) שבו כל פרט יודע את מקומו, ואת חלקו. יש כאן איזו תודעה הייררכית, האופיינית מאוד להוגי הנאורות, לפיה רק בחברות שבהם מתנגנת מוסיקה קלאסית וקוראים פילוסופיה העוסקת ב-Universals חלים הטוב והיפה. כמובן,  העובדה לפיה ליברפול, עיר בצפון אנגליה, לא רחוק ממקום מושבו, היתה בירת סחר העבדים האירופית הגדולה ביותר במאה ה-18, לא הפריעה ליוּם להביע את הכרתו בעליונותו התרבותית, המתבססת על הזדהותו עם התרבות והחברה בתוכה גדל והתחנך.

יוּם ודאי לא היה רוצה לצאת לסין, אולי רק כדי לספק את יצר הסקרנות או על מנת להתעשר (כקולוניאליסטים רבים), וקרוב לודאי שהיה נוהג: "כדרך אותם האנגלים העורכים מסעות במזרח ומשתעממים ושותים ויסקי ואינם נפגשים אלא עם פקידים אנגלים אחרים" (ראו לעיל) . יוּם הוא במידה רבה – ההיפך הגמור מבן יצחק. אדם שלא חש משיכה לשום דבר זר. לא ייפלא כי בשעה שבן-יצחק פרסם בחייו רק 12 שירים, נדד בין ארצות וספריות ולמד, יום השקיע שנים הרבה במשרת ההיסטוריון המלכותי, וחיבר כרכים על גבי כרכים של תולדות מלכי אנגליה. דומה כי לוּ רק היו השנים מצליחים לגשר על תהום הזמן, ומצליחים להיפגש, אזי יום היה מזהיר את בן-יצחק מפני היציאה מגדרי תרבותם של בני קבוצתו, בעזרת הסיפור היפני הבא (משנת 1716 לערך):

*

בסין היה פעם איש שאהב תמונות של דרקונים, ולבושו והריהוט בביתו עוצבו בהתאם לכך, אהבתו הגדולה לדרקונים הובאה לתשומת לבו של אל הדרקונים, ויום אחד הופיע דרקון אמיתי לפני חלונו.

אומרים שהוא מת מפחד.  

הוא כנראה היה אדם שתמיד דיבר מילים גדולות אולם התנהג אחרת כאשר פגש בדבר האמיתי.

[יממוטו טסונטומו, האגאקורה, תרגם לעברית באמצעות מהדורת התרגום לאנגלית: תומר י' רוזן, הוצאת אסטרולוג: הוד השרון 2010, עמ' 34]

*

אנשים לאומנים, המשתדלים להימצא רק בין "אנשי שלומם", היא תופעה אנושית רחבה. אנשים שכל מגמתם ליכוד הדעות כך שבסופו של דבר יהיו כל בני הקבוצה, ברצונם או שלא ברצונם, נתונים לריבונותם המוחלטת של האנשים היודעים בשביל כולם מהו הטוב והיפה – היא תופעה מצויה מאוד בכל החברות האנושיות. היפוכה המוחלט של רב-תרבותיות. אלו הם גם האנשים ההופכים אנשים כמו בן-יצחק ל"תלושים", "מנוכרים", או "בוגדים", רק משום שהם אינם נכונים לוותר על תרבויות שמחוץ לתרבותם, על קשריהם עם בני אדם שאינם בני הקבוצה ועל חיי שלום עימם. הלאומנים תמיד יזהירו את הקוסמופוליטים ואת הרב-תרבותיים, שבני הקבוצה האחרת, שהם מדמים שהם חבריהם, תיכף ומיד ייטרפו אותם. כשהם לא נטרפים, הם דואגים לומר להם, שהיה להם מזל גדול, אבל לא לעולם חוסן. אם ימשיכו בקשרי הידידות "המשונים" האלה סופם שייפלו קורבן. כשמתבוננים בגורלם ההיסטורי של יוּם ושל בן-יצחק, מתקבל הרושם כי ההיסטוריה הולכת דווקא עם הסתגלנים ועם המתחברים לכוח, ולא עם הסיפּיים המופנמים, המחפשים אנשים דומים להם, לאו דווקא בקרב בני עמם. ובכל זאת, להיות בן-יצחק פירושו להיות אדם שמקומו ומצבו מצויים בשינוי ובתהליך מתמיד של לימוד,עיון ותובנה; ואילו להיות דיוויד יוּם פירושו, לחיות את חייך בתכליתיות תועלתית, המבוססת על התחברות לכח הפוליטי המושל, שירותו המוחלט, והעמדת פנים ארוכה כאילו יש בו בחיבור הזה כדי יצירת תרבות דומיננטית השווה לכל נפש (וטובה לכולם).

אולי זה גם סוד ההבדל בין דמוקריטוס (370-460 לפנה"ס) ובין אפיקורוס (270-341 לפנה"ס). הראשון, שזרימת האטומים לדידו מוסדרת ומתואמת, וכך בזירה החברתית: על העשירים לתמוך בעניים ולחזקם כדי שתרבה ברכה בעולם ובקרב בני הקבוצה; האחרון, שזרימת האטומים לדידו מוסדרת ומתואמת אבל לעתים יש אטומים הבוחרים לקפוץ, לדלג ולחרוג מרצף אל רצף, באופן שאי אפשר להבין. כמו-כן, בזירה החברתית, אפיקורוס דגל בהקמת חברות אמון קטנות בין בני אדם שונים, לאו דווקא בני אותו עם, המבוססות על אמון ורצון טוב, וראה בהן חברה העדיפה על המדינה הגדולה ושלל עוולותיה. אני לא בטוח אם אברהם בן-יצחק היה שבע רצון מכך שאני מציב אותו עם אפיקורוס בין הקפצנים והדלגנים האקצנטריים. יהי חלקי עימהם בכל זאת.

*

*   

בתמונה:  Zao Wou-ki ( 1921-2013), Pintura, Oil on Canvas 1958

Read Full Post »

%d7%90%d7%9c%d7%94%d7%9d-%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%a0%d7%99

*

רָכֹב, רָכֹב, רָכֹב, דֶרֶךְ לֵיל, דֶרֶךְ יוֹם,

רְכֹב, רְכֹב, רְכֹב

 *

אֲנִּי רָץ-סוּס

עַל הַגְּבָעוֹת

אֲשָׁר הוֹלְכוֹת וּמִתְגַּבְּהוֹת

עַל-פִּי הוֹלֵם-לִבִּי

*

וְאֵין אִישׁ אִתִּי

אֵין

אִישׁ

אִתִּי

*

וְשֵׁמֶשׁ-חֹרֶף  

נִשְׁקֶפֶת בָּעַד עָב

כְּפֶצַע

הַשֹּׁותֶת  אִטִּי

 *

וְשֶׁלֶג קַל יוֹרֵד

פְּתִית

וְעוֹד

פְּתִית

 

וַאֲנִּי נוֹשֵׂא עֵינַי

אֶל נְקֻדַּת מָגוֹז

שֶׁבָּהּ

נִשְׁבָּר

לִבִּי

*

וְשׁוּב

נִשְׁבָּר

לִבִּי

[שוֹעִי, פברואר 2017]

*

המוטו לשיר הן צמד השורות הפותחות את  משא אהבתו ומיתתו של הקורנט כריסטוף רילקה מאת ריינר מריה רילקה (1899) בתרגום לעברית מאת יצחק שנהר (1942), עם כשלושים רישומים מאת אביגדור אריכא. ראה אור בהוצאת תרשיש בירושלים בעריכת ד"ר משה שפיצר בתשי"ג (1953).

עוד באותו עניין 

*

*

בתמונה: Elham Rokni, (Singular Image  taken  from her work) Five Frames per Second, Stencil Ink on Paper 2011 ©

 

Read Full Post »

whiteSands

*

שני שירים מאת פאולו קונטה, מוסיקאי ג'ז, משורר וצייר איטלקי (יליד אסטי, פיאמונטה, 1937); עד היותו כבן 37 עסק בעריכת דין וכתב שירים למבצעים אחרים; מאז— החליט על אמנוּת כייעוד, ובערך מאמצע שנות השמונים זוכה להצלחה גדולה באיטליה ומחוץ לה. מעבר לכך שהוא מוסיקאי יוצא-מן-הכלל, וכותב מלים שהן בו בזמן— פשוּטוֹת ועמוּקוֹת. הוא מקור השראה בלתי-מבוטל עבוּרי.

השיר, Max, הופיע לראשונה באלבומו של קונטה, Aguaplano בשנת 1987, והפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם יצירתו; השיר, Clown, לקוח מאלבומו של קונטה, Nelson משנת 2010.  

 

מקס

*

מַקְס הָיָה רָק מַקְס

שָׁלֵו מֵאֵי פָּעָם

בִּמְאוֹר פָּנָיו

*

עֲצוֹר אוֹתוֹ, מַקְס

אֶת הֶהַשְׁקֵט הַזֶּה,

אַל תְּפַשֵֹט אוֹתוֹ, מַקְס

*

מַקְס,

אַל תַּסְבִּיר לִי אוֹתוֹ,

תֵּן לִי לַרֶדֶת, מַקְס,  

אֲנִי רֹאֶה סוֹד –

הוּא מִתְקָרֶב אֵלֵינוּ, מַקְס.    

*

*

לֵץ

*

לֵץ, סְלַח לָנוּ, לֵץ

אִם אֵינֶנּוּ נִרְעָשִׁים  

לֵץ, הֲבֵן זֹאת, לֵץ

אָנּוּ בּלְתִּי-רְגִישִׁים

לֵץ, רְאֵה אותָנוּ, לֵץ,

אָנּוּ לֹא-מָמָשִׁיִּים

לֵץ, הֲבֵן זֹאת, לֵץ

אָנּוּ בּלְתִּי-נִרְאִים.  

*

*

תרגם מאיטלקית: שוֹעִי רז.

*

בתמונה: White Sands, New Mexico, Photographed by Ernst Haas 1952

Read Full Post »

sorensen.1994

*

אך כלום לא היינו יכולים לדמות לעצמנו שאלֹהים העניק לפתע הבנה לתוּכִּי, והתוּכִּי כעת מדבר לעצמו? – אבל יש חשיבוּת לכך שכדי לדמות זאת, נעזרתי בדימוי של אלוהות. 

[לודויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית והקדימה מבוא: עדנה אולמן מרגלית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1994, סעיף 346, עמוד 145]

 *

   את ספרו של סרחיו ביסיו בורחסטיין  [תרגמה מספרדית: סוניה ברשילון, זיקית הוצאה לאור: ירושלים 2014] קראתי כבר לפני כחודשיים וחצי; ספר מהנה, כמו נניח הצגה יומית טובה של סרט דרום אמריקאי יצירתי ועצמאי, אי-שם בשלהי שנות השמונים או ראשית שנות התשעים בקולנוע לב, או דיזינגוף, או טיילת או בקולנוע של מוזיאון תל-אביב. אני כותב את הדברים לשבחו של הספר; מציין את הרעננות שבו, את עבודת הכתיבה הרהוטה והנעימה הארוגה בו, ובכל-זאת, כאשר בשעתו חשבתי אם יש לי מה לומר על מסע שעברתי עם הספר, עצרתי מלכתוב עליו. לא חשבתי מאז שקראתי בו לשוב אליו, והנה לאחרונה התחלתי לשמוע מן העבָרים א/נשים המציינים/ות את הספר כפנינה ספרותית ראשונה במעלה, או לכל הפחות כספר השנה. אני מודע לכך שלאנשים שונים טעמים שונים ועוד יותר מקבל את זכותו של הזולת להנות ולהוקיר כל דבר שהוא חש צורך להנות ולהוקיר, ובכל זאת דווקא הקולות הללו בלוויית חוויית הקריאה השונה שלי, הביאו אותי לישב ולכתוב את הרשימה הזאת, בהּ איני מקווה חלילה לשלול את חוויית הקריאה של אחרים/ות, גם לא את ההנאה המסוימת שחשתי בזמן הקריאה בספר. אלא בעיקר על מנת לבקר את התפישׂה לפיה מדובר בפנינה ספרותית, קלאסיקה בהתהוות.

הספר כולו נקרא על שמו של מטופל אלים התוקף בסכין את הגיבור, הפסיכיאטר אֶנסוֹ, תקיפה המהווה טריגר לעלילה, משום שבעקבותיה מחליט הגיבור לרכוש בית-עץ על יד מפל-מים רועש, הרחק מן העיר, הרחק מזוגתו השחקנית-העולה חוּליה, אשר יחסיהם עלו על שרטון (היא נושאת את ילדו ברחמהּ אולם רוקמת רומן אהבים עם גבר אחר). כמו כן, הולך ומתבאר כי הגיבור ידע בעבר הלא-רחוק אבדן של אהובה ובת זוג (קיוּ), בתאונת דרכים קלה שאירעה אחר החלמה מתאונת דרכים קשה שהצריכה תהליך שיקומי ארוך.  בורחסטיין התוקפני שב להטריד את הגיבור, אלא שעד שלב די מאוחר בספר כלל לא ברור האם בורחסטין הוא אדם מוחשי או רק ביטוי לדכאונו ולנסיגתו ההולכת וגוברת של גיבורו הפסיכיאטר מן החברה. היו רגעים שבהם חשתי כי הסיפור הולך למקום בו יתבאר כי בורחסטין הוא סוג של הטרונים או אויב דמיוני; ביטוי לכאב הפנימי של הגיבור המבקש לפגוע בעצמו, במיוחד כאשר הוא מצטט שיר מאת בורחסטיין באזני שומעים, וכאשר הם שואלים אותו האם השיר שלו הוא עונה שהשיר חובר על ידי חבר (משורר סוריאליסטי) שמת.

 בורחסטיין בעיניי הוא, בראש ובראשונה, תרגיל ספרותי, בהשראת חרדת ההשפעה להרולד בלום. המחבר מעניק למטופל התוקפן שם הממזג בין שתי השפעות-בולעניות: חורחה לואיס בורחס ולודוויג ויטגנשטיין ומנסה לעצב לעצמו נתיב ספרותי,החורג מעולמם. הוא מסרב להיבלע. מבחינה זו הפומה המופיעה על יד הביקתה בכפר, התוכי המכור להתחשמלוּיוֹת; המפל הרועש שיש להחריש; וגם המטופל נושא הסכין, הם ביטוי לחרדת ההיבלעות הזאת ובד-בבד לאיווי להיבלע ולא להיות עוד; ביסיו יוצר ספרות אינטלקטואלית ברוח בורחס ועם זאת משאיר את המטפיסיקה, האפיסטמולוגיה, התיאולוגיה – החביבות כל-כך על בורחס והמזוהות עימו מחוץ לספרו; קו דומה מייחד המחבר בכל הנגע לויטגנשטיין המאוחר. הוא עוסק בשאלות של זהות, ודאות וספק, ובשאלת משמעות השפה ומשמעותן של המלים; עם זאת, גם כאן, מותיר ביסיו את התמות החוזרות אצל ויגטנשטיין, ואת האובססיה שלו למילולי וללוגי מחוץ לספרו. ביסיו מבכר להדגיש את שותפות-הגורל בין בני-אדם ובין חבריהם האנושיים/בעלי החיים –   אגב, כך הוא מצביע על מוגבלותם של המלוליות ושל ההגיון. מערכת התייחסויות שלנו אלו אל אלו, הקשרים הבלתי מילוליים שאנו רוקמים, הם לדידו משמעותיים לאין שיעור.

שמעתי מציינים את מקוריותו של ביסיו בכל הקשור בפרוייקט החרשת המפל של אֶנסוֹ, ובטוויית דמותו של התוכי המלנכולי, המכור להתחשמלויות, גואליצ'ו, המפוחם כולו מבפנים. אבל ניכר בעיניי כי ביסיו קרא כמה וכמה ספרים בני הדור האחרון, ואלו אפשר שהעניקו לו השראה. אֶנסוֹ העלה בזכרוני את טורו אוקאדה גיבור ספרו של הארוקי מוריקאמי, קורות הצפור המכאנית, המתמודד עם היעלמם של אשתו ושל חתולו, תחילה בירידה לבאר, ובהתרחקות מהכל, ואחר-כך, תוך מסע בסופו הוא נכון להמשיך בחייו (חסר-מזור, מודע לאלימות חסרת הקצה המשתוללת בעולם). קריאת הצפור המכאנית המבטאת את הדטרמניזם ואת החורבן הבהבה בי את גאוליצ'ו של ביסיו, הנמשך פעם אחר פעם אל השקע להתחשמל כמעט-למוות, כאילו הדבר כלל אינו נתון לבחירתו. כמו כן, מערכת היחסים בין אֳנסוֹ ובין גואליצ'ו הדהדה בזכרוני את יחסיהם של ויקטור ומישה הפינגווין, בספרו של אנדרי קרקוב, המוות והפינגווין; גם שם מוצג הפינגווין כדמות אנושית ונוגעת ללב. גם שם בסיום, מצליח הגיבור להגיע למצב שבו הוא יוצא ממשבר קיומי ומהסתבכות רבתי בכל מערכי חייו לחיים חדשים (אמנם ללא הפינגווין חולה הלב שלו, ולמרות האלימות המשתוללת שידע מקרוב); אנסו אף הוא מצליח בתום תהליך לשקם את עצמו, הן מבחינה מקצועית ונפשית, אולי גם מבחינה זוגית. הוא גם הופך אב. אנו יודעים שהאלימות והאבדנים שידע ילווהו גם הלאה. אך הוא פונה להמשיך.

מבחינה זאת, יש לדעתי למנות את בורחסטיין לצידם של קורות הצפור המכאנית והמוות והפינגווין (אולי גם לצד חברו של המנוח, ספר נוסף של קרקוב, אשר בין גיבורו טוליה ובין גיבורו של ביסיו ישנן כמה הקבלות מעניינות, גם בתהליך אותו הם עוברים).  איני בטוח אם אף אחד מהספרים האלה הוא יצירת מופת; אל אף אחד מהספרים הללו לא שבתי אחר שקראתיו. ואיני זוכר בהם קטעי כתיבה מפעימים המלווים אותי שנים. אבל הם ספרי עלילה מקוריים, עצמאיים; דומה כי יוצריהם ניסו להימנע מנוסחתיות אף לא כיוונו לכתחילה אל רשימות רבי המכר. כמו יוצרי קולנוע עצמאיים [האחים כהן, האל הארטלי, ג'ים ג'רמוש, דיוויד לינץ', קוונטין טרנטינוֹ –  ובכל זאת, איש מהם איננו Author  כקורוסאווה, גרינוויי, אנגלופולוס או פליני], שסרטיהם נכחו לא-מעט בחיי הצעירים, כך הספרים האלו, כוחם— בקריאוּתם, ביכולתם לצאת מן הקוים, ולערער על מגמות נוסחתיות קיימות, להציג אפשרויות רעננות פרוזה. האם בורחסטיין הוא פנינה ספרותית? אני חושב שאת התשובה שלי כבר נתתי— מדובר בספר קריא מאוד, מהנה, מקורי, כיפי. ספר נהדר לקחת לנסיעות. מן הסוג שאחריו רוצים לקרוא עוד כאלה (אבל שלא יהיו יותר מדיי כאלה; שלא ייהפך לשיטה). ובכל זאת, וזו אמת מידה בלתי מבוטלת לדידי: למרות שעלעלתי בו שוב לצורך כתיבת הרשימה הזאת, לא ניעור בי חשק לשקוע שוב בקריאתו.

לדף הספר

*

*

בתמונה למעלה: Arne Haugen Sorensen, Cat and Bird, Oil on Canvas 1994  ©

Read Full Post »

brassai*

   טפין-טפין אני מביט אחורה במעט פחות זעם ו/או פחד על הילדוּת והנעוּרים. בעל-כורחי הבנתי כי עד שלא אצליח לחיות בייתר שלום עם העבר, לא אצליח ליצור לי עתיד, משהו תמיד ייוותר תקוע. אדם יכול להיות אב טוב-מספיק לילדיו, או להיות הלץ מספר-הסיפורים של חלק נכבד מאחייניו, ובכל זאת להמשיך לחוש חרדה עמוקה מכל מה שמהדהדת בו ילדוּתו.

   למשל, בשבת, באיזה טיול הליכה בסביבה, מצאתי את עצמי שורק לעצמי שירים מתוך Raindogs  לטום ווייטס, אלבום שנוכח בחיי מאז שהייתי בן 14, שנה הרשומה בחיי כחלקת-אבדנים; והנה כשהגעתי לשיר Daimonds and Gold התהרהרתי (לא לראשונה), על קירבתו המוסיקלית הרבה לשיר Chim Chim Cheree, שירו של מנקה הארובות, טוב-הלב, ברט, מתוך הסרט מרי פופינס (השחקן ריק ון דייק שמגלם אותו נדמה לי תמיד כמי שמשתדל יתר על המידה להיות דני קיי). ווייטס, הופך את השיר במחי כמה דיסהרמוניות ובהינד טקסטואלי, משיר של מנקה ארובות טוב לב ושבע רצון הרואה בנופים הנראים מעל גגותיה של לונדון את היופי בהתגלמותו, לשיר של חסרי-בית, חריגים חברתיים, נוודים, הלנים בצדי דרכים, הנאבקים על מקומם בעולם. באותה שנה ממש כתבתי סיפור קצר. סיפור של בחור המאבד את זיכרונו בדרכים בדרך לניו-אורלינס. זה כמובן היה כתוב כפי שבן 14 כותב, אך מה שאני זוכר משם, הוא שלא היה בטוח האם הדמות הראשית איבדה את זכרונה או שמא לא יכולה היתה לשאת את זיכרונותיה עוד. אני לא בטוח עד כמה הייתי עירני מספיק, או מודע מספיק אז, כדי להבין, שהסיפור ההוא מבטא את הקושי שלי להתמודד עם מציאות, שבה לא מצאתי מסביב מי שאוכל לחלוק עימו את תחושותיי ורגשותיי, ובעצם מרבית הסביבה שהקיפה אותי אז לא רצתה לשמוע עליהם דבר וחצי דבר.

*

*

    בעודי הולך לצד כביש מהיר, בוחן את השמיים האפורים-כתומים המתאבכים מעל שרידי אדמות חקלאיות מעובדות, שמכל סביבותיהן ניבטים פרוייקטי נדל"ן חדישים ומתים, כטורי מצבות של בית עלמין. תוהה על הגוונים הללו האפרוריים- כתומים. על אפשרותם. על אפשרותי המוגבלת להציץ בשמיים הללו רק מפני שהאדמות החקלאיות עוד מצויות שם ומאפשרות הזדמנות להבחין בנוף,  הבנתי כי Daimonds and Gold קווה בי מועקה קשה, כבדות של עולם מלא צער, אבלוּת, קושי והישרדוּת, ששהיתי בו בעבר, אבל איני שוהה בו זה מכבר. ל-  Chim Chim Cheree איני יכול לחזור. רומנטי, הרמוני, מלא-אמון, תמים כמו ילד שלא פגעו בו. שהרי אני זוכר גם את שנותיי הראשונות בעולם, כמה שהתנהל לו רוב הזמן רווי מאבק, פצע ומחנק. געגוע עמוק לבית אחר. ואחר כך, אותה שנה שהזכרתי, ואבל, פשוט אבל שלא ידעתי לקרוא לו בשם אבל, שהשתרע מאז על פני מאה השנים הבאות. כאילו שאסור לי לשמוח מדיי, להצליח מדיי, לחיות מדיי. במובן מסוים התחלתי יותר ויותר להתקפל אל תוך עצמי, והיו שם רק מתי-מעט כדי לשים לב לכך.

   פעם קראתי לזה באחת מרשימות חוק הכובד הפנימי בפעם אחרת כיניתי זאת בלוז. בצעירותי, מצחיק ותזזיתי, הופעתי בטלויזיה בשעשועון גדול (בשמונה תכניות). כמה שנים אחר-כך הופעתי במופע סטנדאפ עם שותף ובכל זאת הפסקתי כשהוצע לנו חוזה קבוע.סיפרתי לעצמי סיפור על כך שאיני מוכן לזה. שהנפש שלי לא עומדת בזה. שאיני נהנה להיות מצחיקן. למעשה רציתי להמשיך להתאבל. שלא תאבד לי הקדרות והחומרה. שלא תאבד לי האפשרות להתכנס בעצב בתוך עצמי, לפגוש באופן יום-יומי את זכרונותיי. למעשה רק בשש השנים האחרונות החלו להתרחש דברים שהוציאו אותי ממצב של אבלוּת פּנימית שנמשכה כעשרים שנה. כמעט מאסר עולם. על כל פנים, שורה של מפגשים וגילויים ובחינות מחודשות לגבי חיי המוקדמים, הביאה אותי לשמחה גדולה ואז לעצבות כבידה מנשוא, שהתמשכה, עד שהבנתי לראשונה בשנים, שלא ניתן להמשיך כך עוד. אני מוכרח להתחיל לצאת, ליצור תואם מהותי יותר ביני ובין העולם.

*

*

   התחלתי לשרוק פתאום את Molto Lontano ("הרחק מאוד") לפאולו קונטה. אף פעם לא שמתי לב לפני כן עד כמה  Chim Chim Cheree, Daimonds and Gold והוא, הם בני משפחה אחת. בשיר מבקש קונטה להימצא בקרבת מוסיקה המצויה מעבר למלים, לזיקות, לפוליטיקה, לכוחנות, לערים, לנימוסים הטובים, מוסיקה שהיא מעבר לכל הקשר שנניח עליה, לכל אופן שבה ננסה לתפוס אותה; מוסיקה שמלווה את האדם בכל מקום, קרובה ומחבקת, אבל לא אוהבת אותו. תמיד נותר איזה פער בלתי נתפש בינה ובין האדם.

   יש בשיר של קונטה איזו ערגה אל מה שמעבר לכל. קונטה אינו מוצא מנוח לא בערים ולא בצידי הדרכים; רק באיזה רחש כמעט מופשט וחרישי של מוסיקה שהוא מזהה בתוכו ומחוץ לו, שכמדומה מניעה את הכל. מביאה את האדם לכדי פליאה; ולכדי חיסרון שלא יכול להימנות, כי כל דבר אנושי הוא רק בת-קול חלושה, של המוסיקה הפלאית הזאת, האופפת הכל.

*

*

   אף פעם לא  הייתי מנקה ארובות שבע-רצון, אבל הייתי ילד תמים ואני חושב שאני גם מבוגר מלא תום; אף פעם לא הייתי שנים חסר בית, הלן בצידי הדרכים, אבל הייתי נער ואיש אבל שלא מצליח למצוא בית ונוחם בשום מקום ומשהו בו תמיד אכול-לשיעורין, ובסוף, לפי שעה, נח בי הפילוסוף, העורג בכל ליבו למשהו שמעבר. עדיין לא מוצא מנוח. תמיד הכל נראה לי מעט אבוד וחסר.  עם זאת, אט אט אני מצליח לראות במכלול הזה של חיי, משהו הנוסך בי חיוך ותקווה. לא רק לגבי ההווה ובעתיד, אלא גם אשר לעבר הרחוק.

בתמונה למעלה: Paris Rooftops during Blackout, Photographed by Brassai, 1940

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

charing-cross

*

ובהסכמה מספקת מאוד זאת נפרדנו. אבן גדולה נגולה מעל ליבי.

ובכן, איני יודע איזה ניסיון יש לכם, אבל בניסיון שלי יש מעט מאוד רווח באבן שנגולה מעל הלב, משום שכעבור רגע אבן אחרת, כבדה הרבה יותר יש להניח, באה במקומה. ככל הנראה זהו משחק שאינךָ יכול לנצח בו.

[פ.ג'. וודהאוס, עונת הזיווגים, תרגם מאנגלית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2010, עמ' 123]

*

   מזמן כבר הייתי צריך לכתוב משהו על ספריו  של פלהאם גרנוויל ווּדהאוס (1975-1881) על ברטרם (ברטי) ווילברפורס ווסטר ומשרתו האישי הכל-יכול רג'ינלד ג'יבס; על מהות הקומדיה ד'לארטה שלהם, במפגשהּ עם ההומור הבריטי המעודן-מרושע, ועם שפע ציטוטים מצ'וסר,שייקספיר קיטס, התנ"ך והברית החדשה; על דמותו של ג'יבס המתואר למשל בעונת הזיווגים, כעסוק בקריאת האתיקה לשֹפינוזה, אך המסוגל, בד-בבד, להכות איש חוק באלת גומי עד אבדן הכרתו, או לשרוף במכוון את הזיג הלבן של אדונו במגהץ חם או להוציאו באישון לילה למסע אופניים ארוך ומיותר (טוב ויפה ג'יבס)— הכל למען השבת הסדר הטוב.

   לפעמים מושך את הדעת להציב את ג'יבס וווסטר כלעומת הולמס וווטסון. אם יש דבר-מה שוודהאוס מוכיח היטב הוא שאין כלל צורך ברצח מיסתורי באישון ליל, בגניבת ענק יהלומים הודי, בהעלמותו של שגריר, או בארכי-נבל בינלאומי הניצב מאחורי כל מקרה פשע, כדי להוליך עלילה מרתקת מהכא להתם. ג'יבס וווסטר הם אנשים למשימות מיוחדות. עיקר מלאכתם: יישוב סכסוכים משפחתיים, השבת לבבות פרודים לאהבתם כראשונה, התייצבות מול דודות אימתניות (אימת שבעת הימים) שאין עומד נוכח זעמן— תמיד הם דרוכים ומוכנים לנסיעות ולהתייצבות ללא חת אל מול חתחתי החיים. על פניו כמובן אפשר לראות בוודהאוס תלמיד-ממשיך של ג'רום ק' ג'רום (שלשה בסירה אחת), צ'רלס דיקנס (מועדון הפיקוויקים), ואוסקר וויילד (חשיבותה של הרצינות). אלא שלצד אלו לטעמי ניתן למנות שפע של קומדיות ראינוע (באסטר קיטון, צ'רלי צ'פלין, הרולד לויד, סטן לורל ואוליבר הארדי), ואפשר גם את השפעתן של קומדיות בנות שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, כגון: סרטי האחים מארקס, ארנסט לוביץ', פרנק קפרא ופרסטון סטארג'ס. הצבתן של הקומדיות של וודהאוס אי שם בימי התפוררות האימפריה הבריטית, ובבועת חיי האריסטוקרטיה הבריטית המתפוררת, עוזרת אף היא להיווצרות חיוך, שכן הדמויות שוב אינן דמויות של כובשי-ארצות, סוחרים בינלאומיים, ספקולנטים של גורלות אנוש, אלא אנשים שירשו אחוזות ומעמד ושוב אינם יודעים מה לעשות בשפע שהזדמן לידם מלבד להמשיך את השושלת. לעתים נדמה, כי כל מה שנותר להם הוא להגן בחירוף נפש על מועדוני הויכוחים, שעת התה, משחק הקריקט, ושימושם של בני האצולה כשופטי שלום באיזורים כפריים.

   בניגוד לספרי קונן דויל או גילברט קית צ'סטרטון (ספרו האיש שהיה יום חמישי: סיוט הוא מן הספרים הבריטים האהובים עליי ביותר, מה שאיני יכול לומר על סיפורי האב בראון שלו),עולמם של ווסטר וג'יבס חף-מרוע. דמויות ארוגות בקומדיה של מצבים ושל אי הבנות וחילופי תפקידים. ברם, אף דמות אינה מתכוונת להרע, אלא מתנהלת בחיים למיטב קוצר ידהּ והשגתהּ רוב הדמויות חפות גם מתבונה, לפיכך הן נזקקות תמיד לבסוף לג'יבס, שיבצע את המהלך שישיב את הסדר על כנו, ויביא ל-Happy End זמני, בטרם תפרוץ העקה הבאה. קל לי לצייר את ווסטר בדמות באסטר קיטון משום שתמיד על אף מכלול כוונותיו הטובות ותכניותיו ההגיוניות, שום מהלך שהוא מוביל אינו מוביל כרצונו להתרת הדברים, אלא דווקא לסיבוכם הנוסף. מבחינה זו ברטי ווסטר נוגע מאוד ללבי, לא רק משום שהוא נאלץ לראות פעם אחר פעם את מיטב הגיונו ומהלכיו חרבים לנגד עיניו. אלא גם משום שהתחנך במיטב האוניברסיטאות יודע לצטט מכאן ומשם, ומוכשר בכל מה שג'נטלמן בריטי בן זמנו אמור להיות מוכשר בו, אך מתקשה מאוד להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לפתחו השכם וערב. מן הבחינה הזו יש בספריו של וודהאוס גם קורטוב של קריצה חברתית לגבי בני האצולה הבריטים, הרחוקים כל כך מהוֹלֵם-החיים, עד שדומה כי משרתיהם הם שמרטפיהם, והם אינם מסוגלים לנקוף אצבע מבלעדיהם. ברי כי שלומו של האי הבריטי ושלום הסדר הטוב, אינם נתונים בידי בני האצולה, ולא בידי השופטים ואנשי החוק— אלא באנשים בעלי חכמת חיים דקה ועמוקה, ודוק של חיוך שובב, כג'יבס, הנמצאים תמיד בצל הדברים, ובכל זאת— הציביליזציה לא היתה יודעת להתניע מבלעדיהם, שלא לדבר על להישאר על הכביש.

   עד כה קראתי (פעמיים ויותר) את שני ספרי ג'יבס שראו עד כה בעברית (כדאי להתחיל מטוב ויפה, ג'יבס). אם הייתי מנסח המלצה היא היתה כזו: אלו ספרים לכל ג'נטלמן היוצא למסעות ומעוניין להעביר בקלילות את עתות הפנאי שלו. אין כאן הרבה יותר, אך יש כאן תזכורת מחוייכת לכך שרוב מהלכינו בעולם מבוססים על טרגי-קומדיה של אי הבנות, יותר מאשר על כובד מהותי, כוונות רעות, ורוע דמוני שאנו נתקלים בו מן החוץ. לאדם הקורא מותחנים ועיתונים או צופה במהדורתם הטלוויזיונית נדמה לעתים כי אין דבר בעולם שאין לו חלק באיזו קונספירציה דמונית היוצאת לאיטה לאוויר העולם ואז מתפשטת, גדילה ושוררת על הכל; ספרי ווסטר וג'יבס, כמו משיבים אותנו לפרופורציות. לדברים יש נטיה להסתבך, להתקלקל, למעוד, ולהתעקם בקלות יחסית, מפני שכל אחד מבני המין האנושי מלא מאוויים סותרים, ופערים גדולים בין טוהר כוונותיו, גודש רגשותיו, ויכולתיו להתנהל במציאות מול אתגרים העומדים לפיתחו. כאשר מצרפים לקומדיית המצבים האנושית כמה משתתפים שכל אחד מהם מסובך ומפלוּנְטָר (לשון פלונטֶר). לא ייפלא כי במהרה עומדים בפני רצף של קשרים גורדיים המצריכים לשון חדה כשל ג'יבס באין לנו את חרבו של אלכסנדר מוקדון. לא ייפלא כי דמותו הביזארית של אוגוסטוס (גאסי) פינק-נוטל,  בעל אובססיית חקר הטריטונים (לטאות מימיות), המדמה את בני האדם ליצורים ימיים אלו, ונכון להטיל את עצמו בכל עת לתחתית המזרקה כדי לשהות במחיצתם,  מצחיקה אותי כדבעי; כבר הכרתי אי-אילו בני אדם שלא היו מסוגלים להיפרד לרגע מנושאי מחקרם.

        בעקבות ווסטר וג'יבס פניתי לצפות בכמה אפיזודות של הסידרה  Jeeves and Wooster , שהופקה על ידי BBC, בכיכובם של סטיבן פריי (ג'יבס) ויו לורי (ברטי ווסטר). על אף העיבוד המהימן, הצילום האמנותי, השיחזור המוקפד, לא יכולתי שלא לחוש אכזבה קלה. ראשית, ג'יבס מתואר בספרים כמבוגר מווסטר לפחות כימי דור, שערו לבן לגמריי, ראשו ענק. חלק מן המתח הקומי המתגלע ביניהם בספרים עומד על פער הדורות שביניהם, ועל מרדנותו של ברטי הצעיר בשמרטף המיושן ויודע-הכל אשר מוּנה לוֹ. הצגתם של ווסטר וג'יבס בסידרה כבני אותו גיל, גורעת מן הקומי שבדמותו של ווסטר המנסה לתקן עולם, ולעולם הולך ומסתבך, עד שג'יבס באיזה מהלך בלתי צפוי (שנחזה על ידי ג'יבס לכתחילה) פודה את אדונו בפקחות ובשנינות מכל צרותיו. יותר מכך, הואיל וווסטר הוא סרבן-שידוכין ידוע, נמנע מכל קשר העלול להוביל לנישואין, ונבעת עד אימה ממש מכל נערה המתייחסת לירח ולכוכבים כמחרוזת המרגניות של אלוהים, יש בגירסת ה-BBC  איזו אינטרפרטציה סמויה בדבר האפשרות של הבנת יחסי ווסטר-ג'יבס כיחסים זוגיים (לאו דווקא מיניים)— אפשרות שאינה ניבטת כלל מתוך ספרי וודהאוס, בהם ג'יבס נוסע אל חופשותיו לבדו. העיבוד הטלוויזיוני גם נוטה להציב את ברטי בזמנו החופשי במועדונים של ג'נטלמנים, בני אצולה, צעירים, בסביבה שאין בה נשים. בספרים, כמעט ואין אפיזודה, שבה הנשים אינi מגלגלות את העלילה, ולא ניכר כי ווסטר מבקש מהן מקלט ומפלט. קשה לראות בוודהאוס שונא נשים: יש בו מיזוגניה בריאה כלפי שני המינים, וגם אהבה מחויכת רבה.

   אבל יותר מכך, העיבוד של ה-BBC נדמה כאלף סדרות בריטיות תקופתיות אחרות שהופקו ברשת השידור הזאת. מופק, ומוקפד לעילא, ועם זאת, איטי ויובשני. בדמיוני גי'בס וווסטר נעים במקצב שונה לגמריי, המזכיר את הטמפו של סרטי האחים מארקס (קומדיות ד'לארטה כשלעצמם) או את קומדיות הראינוע. דומה כי ההפקה התעלמה לחלוטין מן העובדה לפיה וודהאוס כתב את מרבית ספריו בארה"ב תחת רושם המוסיקה, הקומדיה, והקולנוע של תקופתו, וניסו לעבד את הספרים כ"קלאסיקה בריטית", כדרכן של הפקות ה-BBC, במקצב מוכר, איטי, מופק לעייפה, עמוּס נכבדוּת.

   אם יכולתי לבחור את הליהוק: הייתי מלהק את באסטר קיטון כווסטר ואת גראוצ'ו מארקס המבוגר כג'יבס. כך זה קרוב יותר למה שאני חש כשאני קורא בוודהאוס (לא יודע, תמיד ישנה אפשרות שוודהאוס היה מבכר את גרסת ה-BBC).  כשיר הנושא הייתי בוחר במחווה של פאולו קונטה לסידרת הספרים, שגם צירפתי פה למטה, כדי שאי אפשר יהיה לפספס ולהפטיר: שמעתי שימעוֹ. ברם, טרם הזדמנה לי האפשרות להאזין.

*

*

ספרי וודהאוס בהוצאת חרגול

ספר שלם, הקוד של בני ווסטר, שטרם הודפס בהוצאה מסודרת בעברית, מתורגם על ידי ג'וד שבא, שתירגמה גם את טוב ויפה, ג'יבס,

לסיום: שבחים להוצאת חרגול שמצליחה להפיק אט-אט שורת ספרים קומיים טובי לב  ומשובחים מספרות העולם: ספרי וודהאוס, המיניאטורה שנעלמה לאריך קסטנר, דודי נפוליאון לאיראג' פזשכזאד . בכולם ליוו את קריאתי פרצי צחוק בלתי-מדודים.

בתמונה למעלה 1937: Charing-Cross Road, London, Photographed by Wolfgang Suschitzky

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

chess.game

*

ניתן כמובן לדמות שני אנשים בני עם כלשהו, שאינו מכיר משחקים, היושבים ליד לוח שחמט ומבצעים את מהלכי משחק השחמט; ואפילו עם כל תופעות הלוואי הנפשיות.

[לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאה ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1995, עמ' 115, מתוך סעיף 200] 

*

אני מדמה.

אני חושש שאם אדמה מספיק זמן, אראה לנגד עיני את אחד השחקנים לועס את הצריח ואילו האחר מנסה לרכוב על גב הפרש, ומתעצבן על חוסר ההתאמה בין הסוס ורוכבו, ומה חשב לעצמו מַלֶמְבּוֹ השחור, אל הדרכים, כאשר יצר סוס שכזה שלא ממש ניתן לרכוב על גבו וגם אין בו בחינת סוס נדנדה.

בלי אומר ודברים, לוקחים משם את לוח השחמט ואת הכלים ויוצאים את החדר בהבעת התנצלות. הנער-השליח של מנהל הניסוי חוזר אחרי דקותיים ומחלק לשניים כיפות, טליתות ומחזורים לראש השנה. כעת, אני מקבל את ההוראה לדמות שני אנשים בני עם כלשהו, שאינו מכיר תפילות ולא את לשון התפילה, היושבים עם טליתות ומחזורים ומתפללים; ואפילו עם כל תופעות הלוואי הנפשיות.

אני שואל את עצמי. אם אכנס נניח בטרם תפילת מוסף, אברך על שמיעת קול שופר, ואצפצף בקאזו, האם יידעו להבחין בינו ובין השופר? האם יתעקשו על שמיעת מאה קולות? (חלקן מעומד חלקן מיושב) האם הואיל ומובטח כי כל תופעות הלוואי הנפשיות יהיו מנת חלקם, הם ירגישו כי אכן תפילה, תשובה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה?

לוקחים משם את הכיפות, הטליתות והמחזורים. הנער השליח של מנהל הניסוי חוזר אחר דקותיים עם אמבט מלא מים חמים ושלשה עשר ברווזוני גומי צהובים.

זהו, כפי-הנראה, ראשיתו של ניסוי הכרתי נוסף.

*

שנה טובה לכן/ם ולכל היקרות/ים לליבכן,

שנת שלום, אהבה, בריאות טובה, קשב וקירבה בין בני האדם.

שנה טובה מקודמתהּ.  

רשימה זו משלימה חמש שנים לפרא אדם חושב. 

תודה לכולן/ם על הקריאה ועל שיח התגובות המשמח עד הנה ולהבא.

**

חשבתי לצרף פה את השיר Five Years לדיויד בואי אבל לא גדלתי עליו, לפיכך הנה מצפצף בקאזו:

*

*

בתמונה למעלה: Wlad Safronow, Chess Game, Oil on Canvas 2008

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

violet

*

א.  אדם לבדו שקוע בכורסת טלוויזיה בלב יער לוחץ שוב ושוב על כפתור השלט, בתקווה שהיער יהפוך שוב לעיר.

ב. אדם הולך בנוף עירוני, הולך איטי, קורא עיתון. פתאום עולה בדעתו כי העולם המקיף אותו הוא עיתון גדול, עמודות וטורי אותיות. רק לנגד עיניו מסתופף לו נוף עירוני.

ג.  אלוהים בתמונה של לפני ואחרי. לא ברור לפני מה ואחרי מה. גם לא ברור אם זה אלוהים.

ד. פעם האהבה היתה יורה חצים והמוות קוצר במגל; כיום: לאהבה יש רובה סער והמוות קוצר בקומביין.

ה. על גבי קופסת הוופלים (אפיפיות) מופיעות וופלים ולצידם ספל קפה. בני הקט מפחד להטות את קופסת הוופלים כדי שספל הקפה המודפס על פני האריזה לא יישפך. אני מבין אותו. במה שנוגע לדימויים יש להיזהר. אני נושף קימעא על הקפה כדי להצן את חומו.

ו. שני חתולים חולפים בריצה על פניי ברחוב. האחד חומק מהשני  אל תוך חצר. אני נזכר במה שלודוויג ויטגנשטיין כתב: 'ההיבט העמוק מתחמק בקלות'. וחושב לעצמי שאם זה שחמק היה ההיבט העמוק מדוע רודפו, ההיבט הגלוי, יש להניח, עומד מתנשף, מבולבל ומפלבל בעיניים; כאילו אבד ממנו משהו. אני לא באמת יודע מה הוא חושב אך המלים: 'עד הפעם הבאה' מהדהדות לאורך הרחוב.

ז. האם חתול יודע שהוא נמצא בשביל החלב בשביל החלב?

ח. הנטיה הבלתי מובנת של אנשים שלא התראו שנים להביא מזכרות מאותם ימי עבר, כמו עדות למה שהתחולל ביניהם פעם. יש להתחיל להביא עדויות למרחק, לַאֵינוּת, לגעגועים. את זה האדם האחר לא הכיר ואיננו מכיר. אלו פנים שאיננו ששים להראות.

ט. עם ידידה ברחוב ליד הבאר. היא עם סיגריה; אני עם כוס בירה שלקחתי החוצה. אנחנו מדברים על הרחוב. על האפשרות להבין רחוב כאוסף של צורות גאומטריות המתרוצצות בתנועה בלתי פוסקת. היא שואלת האם אני באמת רואה את זה ככה. אני משיב: 'רק נניח'. האם אני מתבייש להראות את מה שראיתי. מה יש לי לכסות? עד מתי אכסה?

י. אאוגוסטו מונטרוסו כתב: 'כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם'. לפעמים נדמה לי שכאשר אני מתעורר (לא משינה. רק לפרקים קצרים אני ער באמת) נמצאת לידי החיה שתהיה פה לאחר האדם. אולי  דווקא אני הוא שממתין, כי היא זו שתישאר.

*

ציטוטים:

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת מאגנס: ירושלים תשנ"ה, עמ' 116, אפוריזם 387.

אאוגוסטו מונטרוסו, 'הדינוזאור', הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד והספריה החדשה: תל אביב 2003, עמ' 46.

*

*

בתמונה למעלה: Bruno Munari, From Black to White Through Violet, Oil on Canvas 1948

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

Borisov-Musatov

*

שתי אינטואיציות יסודיות נטלתי עימי מן הקריאה בפרק השני בסיפרו של דרור בורשטיין שאלות בספרות, "בודהיזם ותורת הספרוּת" (עמ' 87-38). אדייק יותר, צמד פרדיגמות שהניח המחבר בפרק נותרו מהדהדות בי גם אחר הקריאה; בבחינת שאלות שעליי להשיב עליהן בפני עצמי.

*

א.  שאלה של השתת גבולות על השיח

*  

האינטואיציה היסודית של בורשטיין בפרק השני היא שניתן ואף כדאי לדון בטקסטים ספרותיים (מערביים, ישראליים) לאורם של טקסטים זן-בודהיסטיים מן המזרח הרחוק,כל שכן לערוך שימוש בעולם הרעיונות הזן בודהיסטי, בבואנו לקרוא טקסט מערבי; אינטרטקסטואליות וספרות-משווה ודאי אינם חידוש של בורשטיין (הוא אינו מתהדר בו). ברם, זהו, ככל הידוע לי, הנסיון העברי הראשון בן הזמן המודרני (בימי הביניים תורגמו חיבורים הודיים לערבית ומשם לעברית), לדון בספרות, כל שכן, בספרות עברית-ישראלית, שנדונה עד כה, כמעט אך ורק, על פי אמות המידה של תורת הספרות המערבית ושל ביקורת הספרוּת האירופאית, על פי מערכת רעיונית שונה בתכלית, שמקורה באינטואיציה קיומית, שלא אחת, סותרת לחלוטין את אושיות תפישת הספרות המערבית.

   בספרה הגות יהודית בימי הביניים (הוצאת מסדה: גבעתים 1975) דנה האינטלקטואלית היהודיה-צרפתיה קולט סיראט, במגמת פניהם של פילוסופים יהודיים, ליצור סינתזות מחודשות בין עולמם המסורתי-דתי ובין הלכי הרוח של הגות זמנם; מבחינה זאת, הולך בורשטיין בעקבות הוגים עבריים קדומים, אלא שלא כמותם (ליבם היה נטוע בעולם התורה ואליו הביאו ממדע תקופתם שהפכו אף הם לאבן יסוד בהבנת התורה); ליבו של בורשטיין נתון לכתיבה ספרותית ולמחקר ועריכה ספרותית; אל אלו מצטרפת אהבתו לעולם הרוח הזן בודהיסטי, שהופגנה בכמה ספרים בנושא שתרגם עד-כה לעברית; אהבה המלווה אותו כפי הנראה אף בחייו. מבחינה זאת מהווה בורשטיין סוכן תרבות זן-בודהיסטי, המקל על נגישותו של עולם רוח זה בפני קוראי העברית. יתירה מזאת, יש בחיבור שלפנינו משום קריאה חלוצית, פורצת דרך, הואיל והמחבר מתכוון לא להנגיש בלבד, אלא להפוך את הידע הזן בודהיסטי לכלי עזר פרשני בבואנו לפרש אבני יסוד של האמנות המערבית, ושל האמנות והספרות הישראלית. מבחינה זאת, יש בספר משום הבעת רצון כן לישר המסילה לקראת כינונו של שדה שיח ספרותי-אמנותי חדש במקומותינו, ואם שנטייתו זו של המחבר ראויה בכל זאת לבחינה ולביקורת, בכל זאת יש לברך עליה, משום שיש בפרספקטיבה חדישה זו (בעברית) משום מה שמרחיב אופקים, ופותח את הכרותינו לשדות שיח והקשרים חדשים.

   כמובן, אינטואיציה יסודית זאת של המחבר הראויה לציון על שום פתיחותה ראויה אף לביקורת-מה, משום שבמקרים רבים דן בורשטיין ביוצרים/ות, שספק רב מאוד עד כמה הזן-בודהיזם נכח בעולמם/ן אם בכלל בעת הכתיבה (ויזלטיר, אלירז, עוז, שלום עליכם, ברנר, ישורון, לוין, הורביץ, פוגל, אפלפלד, קורן—לכל אלו מוסיף בורשטיין שיר של המוסיקאי האנגלי רוברט וויאט— עתים נדמה כי זוהי רשימת יוצרים אהובים על המחבר וכי הוא שוזר אותם באהבה גדולה נוספת שלו: זן בודהיזם). זוהי כמובן קריאה יצירתית מאוד, מדרש חדש ובעל מעוף, אבל לא פעם שומט לחלוטין את הקונטקסט ההיסטורי-פילולוגי-אינטלקטואלי שבתוכו פעלו היוצרים/ות. למה הדבר דומה בעיניי? לפרופ' דניאל אברמס חיבור עיברי פורץ דרך על הגוף הנשי בקבלה, ובו בחר לקרוא טקסטים זהריים וקבליים, על פי עולם מושגים השאוב מעולם הפסיכולוגיה, חקר המגדר והסקסולוגיה. עבודתו ודאי היתה יצירתית באופן חריג, ומעוררת שדה שיח חדש (לפחות לגבי דידו של קורא העברית, שכן מחקרים רבים מאוד באנגלית ראו אור בנושא זה עוד לפני כן). ברם, אני זוכר כי חוויתי את עבודתו כטקסט מדרשי המעשיר את קוראו, אך בהכרח מתרחק מלבאר נכוחה את עולם הדעות של המקובלים בני המאות הקודמות, שידיעתה של תיאוריה פרוידיאנית או תיאוריות מגדריות או סקסואליות מאוחרות, כלל לא נכחו, בעולמם.

   הערה מתודית נוספת היא חסרונם המודגש של ציטטים מתוך כתביו הספרותיים של יואל הופמן, ללא ספק הסופר העברי אשר בקיאותו הבלתי מצויה בזן בודהיזם לענפיו ולסנסיניו ניבטת ממכלול יצירתו; כמו כן העמיד הופמן שורת מחקרים ומהדורות אקדמיות של כתבים זן בודהיסטים (שניים מספריו תורגמו לעברית על ידי בורשטיין ואחד אחר מצוטט בפתח הפרק השני). אפשר מוטב היה לפתוח את הדיון באלמנטים הזן-בודהיסטים בהם דן בורשטיין לאור כתבי הופמן; קריאה כזאת שטרם נעשתה עד עתה, למיטב ידיעתי, היתה עשויה להפוך לחיבור שבו מדגים בורשטיין את קצת המושגים הזן-בודהיסטיים בהם הוא דן על בסיס מצע טקסטים עשיר ורב, מן הטובים המצויים בעברית, שאמנם נכתבו על ידי סופר שרעיונות אלו נמצאים בלוז עולמו, והוא אף התמחה בהם. מבחינה זו, היו יכולות רבות מהדוגמות בהן דן בורשטיין בפרק השני להוות מקרים-משניים לדיון המעמיק בכתבי יוצר עברי, שיצירתו עומדת בקידמת הספרות העברית בעשורים האחרונים, שהוא גם אדם שלעולם הרוח הזן בודהיסטי ישנה נוכחות ממשית בעולמו.

  על אף הסייג שהצבתי וההערה שלאחריה, למותר לציין, אני מעדיף עולם שיח רחב ככל האפשר, ולגשת להיכרות עם ספרות, אמנות וזן בודהיזם מתוך הפרספקטיבות הנרחבות ביותר. אני מעדיף שעל שולחני תימצא ספרות שמרנית מצד וגם ספרות פורצת דרכים חדשות מצד, ללא הגבלה. הרחבת הדעת לא מחליפה את העיון הדייקני; אך העיון הדייקני עלול להציב לעתים קרובות מכשול בפני מעיין בעל מעוף, שאינו מעוניין להמשיך את השיח שהציבו קודמיו, אלא לפרוץ נתיבים חדשים. לפיכך, גם אחר ההסתייגות לעיל, שאלות בספרות, ובמיוחד הפרק הנדון כאן, הוא לפני הכל ואחרי הכל, חיבור מרחיב דעת, מעורר מחשבה ונועז, ובאשר הוא נושא את כל אלו— הוא אף משמח.

 *

ב. שאלת הסיבה התכליתית לקריאת ספרות

*

שתיים מפיסקות המפתח של החיבור לדעתי מובאים הדברים הבאים:

*

קריאת סִפרוּת ואמנוּת מטרתן הראשית היא התעוררות או "הארה". לא בידור. לא השכלה. לא בילוי זמן. מובן שיש מקום וערך רב לבידור, להשכלה ולבילוי, אבל ערכים אלה יכולים להיות מושגים גם על ידי כלים שאינם ספרות ואמנות קריאה ראויה לשמה היא התעוררות.  היא מקנה ידיעה ש"אכן, כך הם הדברים". גם אם המתואר בספר אינו קיים בעולם הגלוי לעין. קל יותר להבין זאת מול ציור: למשל, ציור דיו סיני ש"חוטא" לנראוּת של הר או של ענף בפריחה, אך מצליח "בְּלִבָּם לִנְגֹעַ", כלשונו של אלתרמן. אדון בכך בפרק על רישום ושירה, להלן.

אבל מדוע שתעסוק הספרוּת ב"התעוררות"? התשובה של כמה ממורי הזן בודהיזם תהיה פשוטה מאוד. כל דבר בחיינו הוא אימון, וכל מעשה של אימון הוא עצמו התעוררות. כל דבר ודבר. האופן שבו אנו נושמים, הולכים, מציירים, מטפלים בצמחים באדנית ומבשלים את ארוחותינו. וגם – קוראים. […]

[דרור בורשטיין, שאלות בספרוּת, סדרת מבט אחר: עיונים בביקורת ובפרשנות, בעריכת דן מירון, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 2013, עמ' 47]

*

ראשית, מציב כאן בורשטיין לפנינו סיבה תכליתית (הסיבה הרביעית בפיסיקה לאריסטו) לקריאה בספרות ובאמנות: התעוררות או הארה. דרך זו לדידו מנותקת היא מן המקום שיכולנו ליעד לספרות כבידור,כהשכלה וכבילוי. הסִפרוּת והאמנוּת,לדברי בורשטיין,מייצגות חתירה לאווקציה; להביא את האדם לכדי מצב תודעתי-מנטלי חדש, שבו רגישותו תיפתח,ומחשבותיו יביאוהו כדי נגיעה בלב הדברים; שעה שהמציאות החיצונית מליאה במסיחי דעת,העלולים להרחיקו מן ההשתקעות ומן ההתבוננות בספרות ובאמנות כמובן,לדידו של המחבר מצריך מסע ההתעוררות הפנימי הזה אימון ארוך בספרים עד הקריאה הופכת סוג של מדיטציה, והטקסט נחווה לא כמציאות חיצונית, אלא דובב הוא את הכרתו של אדם.

   ובכל זאת, לי כקורא מתעוררים קשיים בקוראי פיסקות אלו, משום שאיני יודע עד כמה קריאה היא פעילות תכליתית ועד כמה נועדה הקריאה הספרותית או ההתבוננות ביצירה אמנותית ליטול את האדם וללוותו עד  להגשמת תכלית. כלומר, נכון הוא שהטורסו הארכאי של אפולון כביכול מצווה על האדם "שנה חייךָ!" (זוהי אכן אווקציה, התעוררות— משום שהמתבונן מתעורר להחיל שינויים בחייו לנוכח צפייתו בפסלו של אל השמש), אך הצפיה במוזיאון בפסלו של אפולון עשויה גם להיות סוג של נוכחות ושהות באולמה של אמנות, וההתבוננות בפסל, לאו דווקא אווקציה, אלא ספיגה: עמידה נוכח גאוניותו של הפסל שטבע בגוש האבן מבע, שממנו עשוי המתבונן להתעורר להבין את המורכבות, את העמקנות, את יֹקר-המציאות האצור בפסל, יותר נכון, באופן שבו הפסל-האמן התווה חוויה העשויה להיות משותפת (במידה זו או אחרת) לכל הצופים בפיסלו.

   יותר מכך, נסיוני מורה לי כי טקסטים אווקטיביים (המבקשים להוביל את האדם לעוררות) במודגש, מצויים מאוד בין היוצרים המיסטיקונים, התיאולוגיים והפילוסופיים. אלו על פי רוב, טקסטים דידקטיים: מסכתות ערוכות היטב, או מסכת שאלות ותשובות, שאמנם נועדו בראש ובראשונה, כדי להוביל את הקורא לידי תכלית, ולמסור לו הקדמות וראשי פרקים, או אפילו לתת לו מהלכים אחדים בין העומדים בסוד החוויה או הידיעה או האמונה.מה שלא כן בהכרח בספרוּת,שפעמים הרבה מוסרת סיפור או תמונה או מערכת צלילים. אם הדברים נושאים משמעות שיטתית או לאו? המשמעויות הן חוקו של המתבונן, לאו דווקא של היוצר. אוכל להזכיר כמה טקסטים דאדאיסטיים, פוטוריסטיים וסוריאליסטיים בני ראשית המאה העשרים, קצת שירת יידיש ניו יורקית (האינזיך  המשתולל של אהרן ליילעס ושל יעקב גלאטשטיין) אף מקצת יצירתו של דור ה-Beat האמריקני (שקצת יוצריו הושפעו מאוד מטקסטים זן בודהיסטיים)—שחתרו בדיוק כנגד הדוֹגמה של המשמעות; כנגד כל הבנה דידקטית ואוטורטיבית של טקסט.ככל שמורה לי האינטואיציה שלי,איני משוכנע האם ג'ושו בפסוקיו היה שונה בהרבה מדרכם.  לצד כל אלו אני מונה גם את פאול צלאן ואינגבורג בכמן, שאי הנהירות של שירתם, אינה עומדת בצילו של עולם אידיוסינקרטי עשיר בלבד, אלא בפירוש כניסיון לחמוק מאור, כלומר להתנער מכל פרשנות "אמיתית" אחד ויחידה, שתושת על השיר. דומני, כי במקביל טורי שיר זן בודהיסטיים רבים חותרים אל עירום המתנער מכל לבוש,וכלל לא איכפת להם מה המצאי בארון הבגדים, או האם יבוא קורא לקוראם אם לאו.

  באותה מידה גם דבריו של בורשטיין על האינטואיציה לפיו האימוּן עשוי להוביל להתעוררות ולהארה הוא מובן ונכוח, שכן אין ספק כי אימון והשקעת מאמץ בכל דבר, שהוא תחילה קשה, מסובך ומורכב, ואחר כך הולך ונפתח בפנינו—משפיע על מצבו המנטלי-הכרתי של האדם. (בהמשך שם מביא בורשטיין דוגמא מתוך גינוני האכילה המחמירים שהציב דוגן גנג'י, 1253-1200), מייסד הזן בודהיזם ביפן ואבי מדיטציית הישיבה זאזן, איש רוחני ומנהיג, אין חולק, אבל גם היה בו צד חזק של תיאולוגיה ודוֹגמה נוּקשה, ועוד יותר בקשה למשוך כמה שיותר נפשות אל מנזרי הזן) אך האם זוהי התעוררות בהכרח? ועוד יותר, האם התעוררות זו מובילה להארה בהכרח? אני מכיר קוראים מעמיקים שמשום-מה טקסטים שאני מוצא שהאירו את נפשי אינם מותירים עליהם רושם רב; מנגד, יש טקסטים שהם/ן יצביעו עליהם כטקסטים שכוננו אותם/ן, ואני לא אמצא בהם את ידיי ורגליי, כל-שכן לא אתפעם מולם. האם הדבר מלמד על רלטיביות של חוויה, על ריבוי תודעות ולכן בהכרח ריבוי טעמים. הלוא גם בבחינת סובייקט, אדם מוצא לעתים כי טקסט שבעבר ראה בו טקסט מכונן, כבר אינו כזה בהווה— תודעתו של האדם נעה, מצבו המנטלי השתנה; לא תמיד בבחינת תולדה של אימון, מאמץ ואולי הארה, לעתים משום שאנשים מוצאים בספרוּת את מה שמדובב את חיי רוחם, והואיל ואדם משתנה ומתבגר, עיתים גם משנה את אורחותיו ואת הלכי הרוח שלו,לא בהכרח הוא יימצא טקסט שבעבר ראה בו "מדריך להארה",יסוד כלשהו של הארה;לעתים יביט אחור אל מה שהחשיב בעבר כהארה,ולא ייראה אלא מלכוּת אפוֹר משוחה בחוּם, ושוב לא יבין ממה כה התרשם בעבר.

   דוגן ודאי האמין כי שהות בנוכחותם של מורים גדולים של מדיטציית הזאזן: ספיגת דבריהם, לימוד מתוך צפיה בהנהגותיהם האישיות בכל מיני סיטואציות, גם היומיומיות ביותר (כמו אכילה), עשויה להביא את התלמיד עם הזמן והאימון לידי התעוררות; אז יבין מדוע "הזאזן הוא שער הכניסה האמיתי'  [דוגן, מבוא לסוטו זן, הוצאת מאגנס: ירושלים 2009, עמ' 75]; דברים אלו נכונים לכל חניך ומבקש בבית מדרש,אולם ישיבה, חצר חסידית,או לומדים לפני מקובל. אלו דברים הנכונים לאופי החניכה בתרבויות דתיות ומיסטיות רבות, שבהן נתפס המורה לא רק כאוטוריטה, אלא כמי שבהכרח מושך את התלמיד אחריו ומכוונו על פי תכונותיה הייחודיות של נפשו. עם הזמן והאימון הנפש מבינה את ההיגיון הפנימי שבשיטה; היא מבינה באופן אינטימי את מה שבראשית הדרך היה עבורה שרוי בעלטה, נעלם ורחוק. עם זאת, איני משוכנע כי זוהי האינטואיציה המובילה אותי כאשר אני קורא ספרוּת.

   אני קרוב יותר למה שכותב מוריס בלאנשו (2003-1907) ב-הספר לעתיד לבוא (תרגמה מצרפתית: מיכל בן-נפתלי,הוצאת הקיבוץ המאוחד:תל אביב 2011) כי הספרוּת מהורתהּ היא מציאות נעלמת, חמקמקה, חסרת תכלית. אני רואה כיצד כקורא הנוכחות שלי בעולם הספרוּת,שבו אני נתקל בביטויים מגוונים, עמקניים, מקוריים של הרוח האנושית,שוהה בהם וסופגם אל קירבי, גורמת לתודעתי להתעורר לכיוונים חדשים,לחוות דברים באופן שונה,לבחון מחדש מחשבות ורגשות שליווני שנים.ספרוּת אינה בשום אופן לדידי סולם יציב שבו עולים מעלה אחר מעלה עבר ההארה (Satori); ספרות היא לעתים התנסות בתהום, בטורד-מנוחה, בגורם לאי-נחת— זוהי בפירוש ההכרה לפיה לא המטפיסי לבדו הוא נעלם גדול, אלא אף ההתנסות בנפש האדם הינה משהוּ שבו לעולם יוותר דבר מה מסתורי,בלתי מובן,אפל, נעלם מדעת תמיד, חידה לפנים מחידה, קרוב מאוד למושג הזן-בודהיסטי Yugen שאותו מזכיר בורשטיין בסיפרו (שאלות בספרות,עמ' 80-79). אני מבכר בפירוש להתבונן בספרוּת, להיות מושפע מספרוּת מבלי לשאת את תקוות הפחם להיות ליהלום; אני מעדיף את הקשב, ההתנסוּת,היצירה—את ההבנה כי אני נוטל חלק ברוח האדם באופן יחסי; התנסותי-יצירתי אולי הולכת ומתחדדת באמצעות קריאת ספרוּת;אף מתעוררת, עתים מתערערת; מטי ולא מטי. אימון, התעוררות, ודאי לא הארה. תמיד אבקש להימצא ממנה כרחוק הפחם מן היהלום.

*

*

בתמונה למעלה:  Victor Borisov-Musatov,  A Caucasian Study, Oil on Canvas 1895

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

harlech

*

א. לבחור בדברים המצמיחים לנו כנפיים. ג'ון קייג' טען כי אנו נושאים את הבתים שלנו בתוכנו—/הם מאפשרים לנו לעופף. זה נכון לחלק מן הילדויות ולחלק מן המשפחות. ישנן ילדויות וישנן משפחות שבהן גם כאשר צמחו כנפיים, הקפיצו אותן בשמן רותח כמו היו כנפי עוף מטוגנות. זה אחד הדברים אשר גורמים לנו בהכרח לחוש בבעירה תמיד, בכבידה פנימית; מיכווה שכל עוול כמעט מעורר מחדש.

ב. עד אייזיק ניוטון לא ממש ידעו לנסח את נפילת העצמים ארצה; בדרך כלל הסבירו זאת על פי הרכבם של ארבעת היסודות. עפר כבד ממים. מים כבדים מאויר. אויר כבד מאש. כל הנמצאים התת-ירחיים (בעולמנו) על פי הפריפטטיים (תלמידי אריסטו) הוו הרכבים משתנים של ארבעת היסודות [האש שואפת מעלה האבן נופלת מטה]. עד ניוטון ניסו אנשי המדע להעניק לזה כל מני הסברים. מאז ניוטון עם חוקי התנועה וחוק הכבידה שלו, בונים בניינים וגשרים שנוטים לא ליפול. אבל איש מהם לא ניחש את חוק הכובד הפנימי שבתוך הגופים (הוא לא נח כשם שהחלודה איננה נחה), אולי רק סימון וייל. לדוגמא, כאשר גשר לונדון נופל יכול להיות שלא נלקח בחשבון מקדם הכבידה הפנימית שלו. כמובן, אני רק משער-מנחש.

ג. הכבידה הפנימית פועלת במיוחד אשר לנפש האדם, זאת אומרת,אני לא משוכנע באובייקטיביות שלה,אבל סובייקטיבית אני די משוכנע שיש דברים יומיומיים שיכולתי לקחת יותר בקלילות,לא להתעכב עליהם,לא להתייסר בגינם. אם הקורא כאן חש לעתים שהוא עושה לעצמו חיים קשים,מתקשה לקבל דברים בקלות,ועוד יותר מתקשה להעמיד (אפילו בפני עצמו) מבנים פשוטים וקלילים,לאו דווקא מורכבים,מיוסרים ומסובכים לאין-סוף, אין ספק כי יש יסוד סביר לחשוד כי גם הוא לוקה בכבידה פנימית. ובמקום שדברים ייפרשו כנפיים אצלו וייטו לעופף,הם שוקעים ומחזיקים את הראש רק בקושי,מעל לנהר הבוץ השוצף.

ד. מי שמיואש, באמת מיואש, רואה מעט מאוד אופק ולא ממש מאמין, יכול לאהוב את החיים מכל לב. מי שיכול לשקוע מייאוש יכול גם להמריא מרוב אהבה. אותו דבר דומני גם לגבי המין האנושי— מי שמאוכזב ממנו בכל לב גם אוהב אותו בכל ליבו. ריוקן טאיגו כתב כי אותה רוח חורפית המקפיאה את פירות גנו היא הרוח המבעירה את הפחמים המרתיחים את המים לתה.

ה. קראתי בספר אחד שבעיר איטלקית כלשהי נתקבלה הצעת חוק-עזר שנועדה לאסור על בעלי חיות-מחמד להחזיק דגי-זהב באקווריומים כדוריים. ההצדקה שהוענקה שם להצעת החוק: הדפנות הכדוריים גורמים לדגים צער משום שדרך הדפנות הכדוריים מתקבלת תמונה מעוותת של המציאות החיצונית. אף פעם לא נמצאתי בראש של דג כדי לדעת איך הוא חווה את המציאות, מה הוא חש, איך הוא חושב. אני חושב כאדם (שאפשר שתפיסתו את המציאות תפוסת צער לא-פחוּת ומעוּוה אוּלי יוֹתר) שותף לדגים במערכת בעלי החיים שחייהם סופיים,כי זכות הדגים לשמוח, אבל אשר לצערם ולשמחתם— הואיל ואיני יכול להבינו על בוריו, אני רשאי להסתפק בכך שלא אזיק לגופם ולא אפחיד אותם במזיד, ואם אמצא דג כלוא אשחררו, ואם—במצוקה, אנסה להקל עליו  זה קל וסביר ופשוט. פשוט כמו שתיקת הדג.

ו. כמו שיש אנשים שקובעים עתים לתורה או ליוגה  או  לריצת בוקר— לקבוע עתים לרכיבה על חד אופן. לא משנה מה האנשים האחרים חושבים. לא משנה מה כיוון התנועה. רכיבה עם כיוון התנועה מהווה רק לחלקנו את המעשה הקל. יש דברים קלים שהם לחלקנו קשים מנשוא. למשל, ניתן להבין לגמריי את דודי שמחה של ע' הלל הצולל ממרפסתו, אחר שניסה להידמות לציפור (כלומר להיות בעל כנפיים) ומובהל לבית החולים ושם מושם בגבס. הוא מרוצה מן הנפילה ומכך שגבר אף עליה. את חוק הכבידה החיצונית הוא אמנם לא הצליח לכופף, אך מה באשר לחוק הכבידה הפנימית?

ז.לקבל על עצמי את דברי לאו צ'ה (דזה) ולהמעיט עם כל יום חולף את המחשבות הכבדות, הדיבורים הכבדים ואת המעשים הכבדים— בכל הנוגע לעשייה, מוטב לעשות בקלות בפשטות ובכוונת לב; לא לגרור בכבדות ולהביא להסתבכויות נוספות. לבחור ולבכר את הקלים ואת הפשוטים שבמחשבות, בדיבורים ובמעשים, להימנע ממשקל יתר, עד שיווצר איזה חלל ריק, והכל ממילא יעשה יותר קל, פנוי, ומאפשר בחירה ותנועה לכל כיוון. אחר מעשה ניתן להושיב בחלל הפנוי חתול עזוב או אסופי אחר. הוא עדיין יהיה קל יותר מן המשא שפיניתי. מי יודע, אפשר כי אפס-המעשה של לאו צ'ה אינו כניעה או התאמה לסדר השמים, מכיוון שבחלוף הכובד שהעמסנו, הכל נעשה בפשטות ובקלות.

ח. שׂפינוזה כותב בסוף אתיקה: "אבל כל דבר מעולה הוא קשה, כשם הוא נדיר" .אילו רק היה נמנע מן המילה 'קשה' היה ודאי מאריך ימים.

ט. ויטגנשטיין סבר כי זו יומרה להציע אתיקה לכל בני המין האנושי. האתיקה (ויטגנשטיין בכל זאת מכבד את אפשרותה) מלמדת אך ורק על נטיית הנפש של כותבה; המלים— מלמדות עובדות והוראות. הצבתה של מערכת תמרורים אינה פוטרת מעבירות תנועה;כל שכן, אינה פותרת את בעיית תאונות הדרכים. סטיבן הוקינג כותב בפשטות: הפילוסופיה מתה. כלומר גם מי שהיה עשוי להקשיב—הסיר אוזן משמוע. מדוע להכחיש את שירת הצפורים?— את שימחת הדגים?

י. להזכיר לעצמי, כשתגיע העת: הפרישה לצל היא כדרך השמים. עד אז, החיים הם מועדון ג'ז; חבוֹש כובע; זה מקום לאִלתורים.

 *

*

בתמונה למעלה: William Nicholson, The Hill Above Harlech, Oil on Canvas 1917

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

Older Posts »