Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פאול וגנר’

orange.1945

*

לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפין [תלמוד בבלי בבא קמא דף צ"ג ע"א]

*

1

*

בעקבות המרד הערבי (1939-1936) ופרסום הספר הלבן על ידי הבריטים וסגירת שערי ארץ ישראל לעולים, חלה החרפה בפעילות הטרור של הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל), פעולות שתוכננו והוצאו לפועל על ידי יהודים כנגד ערבים ובריטים; וכך, אירעו פעולות אלימות של ירי על אוטובוסים ערביים, ונסיונות התנקשות כנגד ערבים בערים מעורבות, כגון: ירושלים, יפו וחיפה. בסיכום ששת החודשים הראשונים של 39'  נהרגו ונפצעו עשרות רבות של ערבים ובריטים כתוצאה מפעילות חבלנית זאת, ולהזכיר: באותה עת, מלחמת העולם השניה טרם החלה.

ב-19 ביולי 1939 התפוצץ מטען חבלה שהונח על ידי אנשי אצ"ל בשוק בחיפה. שמונה עשר ערבים נהרגו ועשרים וארבעה נפצעו. יום אחר כך הופץ בין אינטלקטואלים ועסקנים כרוז שהיה חתום על ידי הנרייטה סולד, ברל כצנלסון, אברהם הלוי פרנקל (רקטור האוניברסיטה העברית), וש"י עגנון שכותרתו היתה "לא תרצח!". מטרת הכותבים היתה לאסוף כמה שיותר חתימות ולהביא את הכרוז מרובה החתימות לפרסום בעיתונות הארץ-ישראלית, בת הזמן. הכרוז כולו התפרסם בתפוצה רחבה בתאריך 6 ביולי 1979. ארבעת הראשונים שהוזכרו היו חתומים עליו, בראש ובראשונה גם הפעם, והרבה סופרים וחוקרים הצטרפו אליהם; בכרוז נכתב:

*

לא תרצח! צו זה משחר ילדותו של עם עתיק יומין כוחו יפה כאז כן היום. את עתידנו הלאומי לא נבנה אגב חיקוי דרכי המלחמה של המקולקלים שבגויים. האמצעים הטמאים די שלא יקרבונו למטרתנו אלא גם ירחיקונו ממנה […] יפסיק הישוב את הרע בעוד בתחילתו! יבודד הישוב את המסיתים והמוסתים! יתאחד הישוב בהגנה נמרצת על הבית הלאומי מפני הטרור שבפנים, כמו מפני אויביו שבחוץ!"

[דן לאור, חיי עגנון: ביוגרפיה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1998, עמוד 320]     

*

בחוברת שפורסמה חודש אחר כך, נגד הטרור (אוגוסט 1939), פרסם עגנון את הדברים הבאים:

*

אחינו כל בית ישראל, חס ושלום שישראל קדושים חשודים על הרציחה, ומובטחני בכל אדם מישראל, שתורת אלהיו בלבו שהוא רחוק מכל מעשה שיש בו אפילו אבק רציחה. אבל בשביל ששמעתי אומרים שנפל חשד על שונים שמחמת הגזירות הרעות והנגישׂוֹת יש שעושים מעשי תעתועים לנקום באויביהם, גלל כן מצטרף אני למזהירים, שקיבלו עליהם את עונש החשד, ומזכיר לכל מי שרוצה בקיום האומה וחפץ בחיינו שיזהרו בנפשם ולא יתנו יד לשום מעשה שיש בו שמץ רציחה, והשם יגדור פרצות עמו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

[חיי עגנון, עמוד 321]

*

חשוב לשים לב לפערים המסוימים בין הכרוז ובין דברי עגנון בחוברת. הכרוז מכנה את האלימות הרצחנית "האמצעים הטמאים", כלומר: ניגודם המוחלט של האמצעים הטהורים או האמצעים הכשירים. למעשה, הכותבים מבהירים פה-אחד כי רצח וטרור אינם מעשים נורמטיביים בין יהודים ובינם ובין אומות העולם בזמן הזה. עגנון ברשימתו-האישית כאילו מתנצל על כך ששמועה רעה הגיעה לפתחו, וכאילו מי שהביאה לפתחו ("המזהירים") כבר נענשו דיים בעגימת הנפש של ההעלאה על דעתם את חרפת הרצח המבוצע על ידי יהודים כדי לנקום דם.  לדעת עגנון, היהודים הקדושים –  כלל לא יעלה על הדעת שהם חשודים על הרציחה, אך אם בכל זאת נפל דבר, בא הוא ומזהיר את כל ישראל לבל ישתתף או יתמוך במעשי הרצח, שעושיהם פוגעים גם בעמם ובחיי עמם.

דבריו החדים של עגנון, נישאים על ידי הסופר הפופולרי ביותר בקרב הישוב העברי, באותו זמן. עגנון זכה כארבע שנים קודם לכן בפרס ביאליק לספרות על הנובלה שלו בלבב ימים שעם היותה לג'נדה יהודית על עלית חבורת יראים לארץ ישראל והרפתקאותיהם בדרך אליה, הפכה לסמל ציוני מובהק, משל לגעגועי עם-ישראל בכל הדורות לארץ הבחירה. יתירה מזאת, עתיד הסיפור הזה, המתאר ברובו הפלגה בספינה, להיעשות סמל גם בעיני מתנדבי היישוב לתנועת ההעפלה וקליטת המעפילים הבלתי-לגאליים שהוגנבו לארץ ישראל על אפם ועל חמתם של השלטון הבריטי.

עגנון היה יהודי דתי; מאז 1924 (עלייתו השניה ארצה), ירושלמי. הוא לא חיבב את בני הארץ הערבים עוד מסיפוריו הראשונים (למשל ב"גבעת החול" שנכתב ב-1909 ונערך ב-1919 הרבּה להתלונן על ערביי יפו ומנהגיהם; וכך גם בבלבב ימים ובתמול שלשום יש כמה פסקאות שממנה עולה משטמה בלתי-כבושה). בשנת 1930 בעקבות פרעות תרפ"ט, פרסם עגנון בכתב העת מאזניים, שני משלים תחת הכותרת מדרש זוטא ובה ייצג בריש גלי את יהודי הארץ ככבשים תּמוֹת ואת ערביי הארץ כזאבים טורפים. לימים לאחר מלחמת ששת הימים, נמנה עגנון בין נאמני ארץ ישראל השלימה ותמך בהשארת יהודה ושומרון תחת שלטון ישראל ובהקמת יישובים בהּ (חבר אחר באותה ברית נאמנים היה נתן אלתרמן).יושם לב שגם ברשימתו משנת 1939 לא דרש עגנון בזכות הפלסטינים, אלא התמקד בכך שדרכם של ישראל אינה על החרב ועל הרצח. לפיכך, יש להניח, כי על אף שלא תמך בשמאל הפוליטי, סבר עגנון כי אין לבצע פיגועי נקמה ויש להימנע מלרצוח ערבים בכל מקום, על שום היותהּ של מלאכת הרציחה סותרת לדידו מניה וביה את מורשתם של היהודים בכל אתר, ובעצם לדידו— בלתי מתקבל על הדעת שיהודים יקבלו על עצמם את מלאכת הרציחה.

*

2

*

אגדת הגולם שברא המהר"ל מפראג (ר' יהודה ליוואי בן בצלאל, 1609-1520) מגוש חומר, על סמך עיוניו בספר יצירה, היא אגדה שאינה קשורה כנראה למהר"ל גופו, אלא לרבנים אחרים בדורו, שהופצו אודותיהם אגדות לפיהן יצרו גלמים (בעל השם מוורמס, בעל השם מחלם). לטענת גרשם שלום, יעקב גרים, מאסף האגדות (אחד האחים), פרסם בשנת 1808 אגדה בעתון גרמני על יהודי פולין המסוגלים ליצור אדם מחומר ולאחר שהם לוחשים עליו את שם המפורש הוא ניעור לחיים ופועל בשליחותם. על מצחו כתובה המלה "אמת" ואם ברצונם להשביתו עליהם למחוק את האות א' ולהותיר על המצח אותיות 'מת'. אז שב הגולם מיד לעפרוֹ. עד 1837 נפוצו כבר כמה גירסות של האגדה הזאת. קורונליה טמשווארי הצביעה כי המפורסמות שבהן נקבעו בספרו של ברטולד אוארבך, Spinoza: ein historischer Roman  (שפינוזה: רומן היסטורי),  ברומן פיקרסקי פרי עטו של היהודי זליגמן קוהן, וכן בספרו של הסופר והמשורר היהודי לודוויג אוגוסט פרנקל, בן פראג.  בשלושתן יוחסה יצירת הגולם למהר"ל ונטען כי שרידיו נטמנו בעליית הגג של בית הכנסת אלטנוישול (Altneuschul).גם בספרו של האדמו"ר החסידי ר' צבי אלימלך מדינוב בני יששכר (1825) הובא כי המהר"ל נהג להשתמש בספר יצירה (המילה שימוש בהוראה רבנית פירושו בהקשר זה: כישוף או מאגיה). מכאן ואילך נפוצה האגדה יותר ויותר, עד שזכתה לגרסה היהודית המוכרת ביותר, בספרו של הסופר והרב החסידי, יהודה יודיל רוזנברג, נפלאות המהר"ל (1909) ואפילו לשלשה תסריטים בהם היה מעורב הבמאי פאול וגנר, שלבסוף ייסד עליהם את סרטו הנודע  עם קארל באז, (Der Golem (1920. מאז זכתה האגדה לאיזכורים מרובים ולעיבודים מגוונים מאוד.

אחד העיבודים של אגדת הגולם נכתב על ידי הסופר היידי-אמריקני, יצחק בשביס-זינגר (1991-1902). בניגוד לגרסות המוכרות שבהן נאלץ המהר"ל להשיב את הגולם לעפר לאחר שזה קם על יוצרו, ומסכן את בני הקהילה בפראג, מדגיש בשביס-זינגר שהגולם שתבונתו פחותה משל אדם ואשר נוצר אך ורק על מנת להגן על הקהילה בפראג, מושבת דווקא משום שהקיסר רודולף השני מבקש את המהר"ל לצוות את הגולם בעל הכוחות הפיסיים העצומים להיהפך לחייל בצבאו ולסייע לו בכיבושיו הצבאיים:

*

המרכבה עצרה לפני ביתו של רבי לייב ושר הצבא של הקיסר ירד ממנה. רבי לייב בא לקראתו וקד קידה עמוקה.  שר הצבא אמר: "באתי אליךָ עם פקודה מאת הקיסר". "מהי הפקודה הוד רוממותךָ?". "הקיסר ירום הודו ציווה שעל הגולם להתגייס לצבא בוהמיה", שר הצבא אמר "אנחנו נחשל בשבילו כלי נשק מיוחדים ונלמד אותו להשתמש בהם. בתוך שמונה ימים על הגולם להיות ערוך ומוכן לגיוסו."

"הוד מעלתך, הגולם אינו בשר ודם," מיחה הרבי. "לא ניתן לבטוח בו".  "אנחנו נלמד אותו להיות איש צבא, בעזרת חיילים כמו הגולם, נוכל להדביר את כל אוייבינו". "הוד רוממותךָ, הגולם לא נברא כדי להילחם" […]   

[יצחק בשביס-זינגר, תרגם מאנגלית: יעקב שביט, אייר: אורי שולביץ, ספרית הפועלים: תל אביב 1985, עמודים 51-50]

ואכן, הגולם של בשביס-זינגר אינו רוצח איש. הוא עובד בשירות הקהילה היהודית, נושא משאות כבידים, ולעתים מאתר נעדרים, ומסיר מעל הקהילה את החשד כי ידם היתה במעל. בהמשך, נאלץ המהר"ל של בשביס זינגר למחוק את אחת האותיות שעל מצחו של הגולם ולהשיבו לעפר, על-שום חששו של המהר"ל, כי משילמד הגולם לרצוח אפשר כי ירצח בסוף את שולחיו והדבר יתהפך להם-ליהודים לרעה שתתגלגל על ראשם.

גם כאן, בדומה לגישתו של עגנון שתוארה מעלה, מנגיד בשביס-זינגר בין נטייתן של האומות לאלימות רצחנית ובין היהודים המבטאים גישה הומת שלום, מתונה, אפשר גם פציפיסטית ("הגולם לא נברא כדי להילחם"). מדבריו עולה כי לא רק שלא ניתן לתת לגולם להיהפך ללוחם מקצועי, אלא גם שלא ייתכן כי מנהיג יהודי יישלח, ולוּ יציר בּוֹץ, המתואר כפחות-מאדם (מבחינת שכלו ורגשותיו), לנהל חיים שלימים של מלחמה ורצח.

*

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, מוכרי התפוזים, שמן על בד 1945.

Read Full Post »

*

*

הוֹי שׁוֹשַנָּת הָעמֲקִים לִבְנַת בֹּשֶת

[אברהם בן-יצחק, שורה מן העזבון, נדפס: כל השירים, עריכה ואחרית דבר: חנן חבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 1992, עמ' 33] 

*

תמונה זו, הַמְּקֻבָּל(1938), מאת הצייר היהודי-הונגרי, אימרה אמוש (=עמוס, 1944-1907), מהלכת עליי מסתורין כבר זמן רב; יותר נכון, רוקמת מסתורין, שכן טיבעו של מיסתורין להיוותר מיסתורין גם בשוך פירושו. מסתורין— חידה לפנים מחידה, חידה הולכת ומתרקמת לכיוונים חדשים בשעה שחשבת שפיענחת אגף מאגפיה. רקמי מסתורין מתרבים-הולכים כמו קורי עכביש. אתה לכוד בהם כזבוב ואינך יודע איך לפדות עצמך. אף אם היית זוכר לנטול עימך חוט-אריאדנה, עדיין דומה היה כי משהו במבוך היה נותר בלתי פתיר. אפילו אינך יודע האם רשאי היה להתבונן בשלווה ובעיון, או שמא עליך לחשוש כי בכל רגע יתנפל עליך המינוטאור, או עירין אחרים מתוך תיבת פנדורה פתוחה.

בתמונה—  פני המקובל קורנות או מכוסות מסווה מבהיק (נדמה גם כאילו המקובל מחזיק את המסווה או את פני האור הקורן בידו האחת ומרחרח באפו האנושי פרח המוחזק בידו האחרת) כאילו היה המקובל משה רבנו המדבר אל העם. נהיר למתבונן כי מתחת לפרסונה (מאיטלקית: מסכה) המקובל הוא אדם ככל בני האדם; אך הפרסונה מליאת המסתורין, "מקובל", כמו הופכת אותו בעיניו של הילד המסתיר פניו מפני היראה או מפני הבוהק, לסוג של פנומן מקודש, המעורר בלב צל של אימה ואור גדול של התפעמות— כך שהלב מאבד את סדרו ויוצא לחלוטין משיווי המשקל.  דומני כי הילד, המכסה את פניו, אחוז פחד ותדהמה, כמשה המתבשר בנקרת הצור (שמות ל"ב) כי לא יראני האדם וחי"; חרדה מאחזת את  פני הנער; הוא פוחד להתבונן ישירות בפני המקובל, הדימוי-הקורן הפונה אליו הוא  של אדם שהתעלה מעל לגדר האנושי. זהו אדם רק בצורתו; במהותו— ככל שאני מבין את היראה האוחזת בנער.

לכך נותנים תוקף גם שני הכלייזמרים שברקע (במעלה התמונה), שנדמה כאילו תקיעתם בכלי-הנשיפה, הנה מוסיקה מסחררת, שקיצבה הולך ומתגבר, עד שהכל מתערבל והולך, הראייה פוגשת את הריח, השמיעה את המגע, הטעם את השמע (סינסתזיה], זוהי כמו סיטואציה האומרת להוציא את הילד מן הגבולות הידועים לו כדי שדה התנסות חווייתי אחר. המסכה, המוסיקה (שאיננו שומעים אך אני מדמה אותה כמהירה ורועמת), דמותו של המקובל, קצב פעימות ליבו המואץ של הילד, יוצרת פה רושם תיאטרלי-ריטואלי עז, כאילו שהמקובל הוא גם אברהם העומד בכל רגע לשלוף את המאכלת השוכנת תחת גלימתו, וגם המלאך הזועק "אל תשלח ידך אל הנער".

 לתגבורת החידה יש להוסיף את פרח הזכריני (Forgetmenot) שאוחז המקובל בשמאלו (אולי אף מרחרח אותו אם אכן תחת הפנים הקורנות יש פנים אנושיות נוספות שחוטמן מרחרח את הפרח). אם מפני הסיבה הפרוזאית שהוא מבקש להשלים אמירת מאה ברכות בשבת באמצעות ברכה על ניחוח הפרח, ואם מפני שפרח הזיכריני פונה אל תודעת הילד המתבונן דרך חרכי אצבעותיו במקובל, כמו גם אל תודעתו של הצופה בתמונה, שכמו מצווה 'לא תשכח'. לא תשכח את מורשתך, לא תשכח את יהדותך, לא תשכח את אמונתך התמימה בכך שסתרי תורה מבטאים את הסדר הפנימי שנטע הקב"ה בבריאתו, לא תשכח אותי המקובל הזקן, שייחד את כל ימיו לעבודת הבורא, עד שזכה לקלסתר הפנים המבהיק הזה, שיעורר את הסובבים אותו לצאת מאדישותם, להתגבר על חבלי-הנשיה, ולא לשכוח.

   אימרה אמוש דומני הולך כאן אחר מגמה מסויימת באמנות האירופית בת זמנו להציג את המקובל היהודי, איש המיסתורין, כבעל כוחות בלתי רגילים בכל קנה מידה. כך הוצג המהר"ל בסרט של פאול וגנר, DerGolem [דמותו של המהר"ל כמאגיקון שם מבוססת במידה רבה על הספר, נפלאות המהר"ל, למספר הסיפורים והפסיאודואפיגרף המחונן, יודיל רוזנברג (1936-1860), אבל אין לה כל אישוש היסטורי אחר] ועל הספר Der Golem לסופר האוסטרי גוסטב מאיירנק, המתאר בספרו אף-הוא דמות של מקובל, בן פראג, האוחז ידיעות וכשרים שמעבר לחוק הטבעי, גם כאן דמות המקובל עשויה היתה להיות מופת של קולנוע אקספרסיוניסטי. ייצוג נוסף של המהר"ל כמאגיקון יודע-סתרי-עולם, מופיע בספרו של הסופר היהודי בן וינה, ליאו פרוץ, בלילה, מתחת לגשר האבן (ראה אור בגרמנית בשנת 1953, ארבע שנים לפני פטירת המחבר; אחר עלותו למדינת ישראל). סטפן צוייג תיאר בממואר שלו העולם של אתמול את וינה של שנות העשרים והשלושים כחברה הגועשת נסיונות רוחניים וקבוצות בעלי נהייה מיסטית או מאגית,כלומר כחברה שסופרים בהּ יכולים היו למצוא בנקל קהל קוראים לעלילות מתח הכוללת אלמנטים מאגיים וקבליים. עם זאת, אפשר כי ביסוד היצירה של אימרה אמוש עומד דווקא זיכרון ילדות עמום, מפגש של אמוש-הילד בבית הכנסת או ברחובה של עיר או עיירה עם דמות של מקובל, שנחשב עושה נסים בעיני סביבתו, ועל כן הטיל עליו מורא גדול ורושם עז, שהביאו ליצור את התמונה הזאת ככלות שנים,משום שאליבא דאמוש-הילד, היה זה אירוע בלתי נשכח.

   איני יודע על הרקע היהודי של אמוש כמעט מאום. למיטב ידיעתי הוא לא היה יהודי דתי, וחי חיים עירוניים יצירתיים בוהמייניים למדיי בין הונגריה, אוסטריה ופריס (בת זוגתו היתה הציירת מרגיט אנה, שהאריכה ימים הרבה אחריו). אפשר כי "הציור היהודי" הזה, הוא תולדה של ההתעוררות ההולכת וגדילה של ביטויים אנטישמיים, ושל חקיקה אנטי-יהודית באוסטריה-הונגריה לאחר האנשלוס. אפשר כי הוא ביטוי של מחנק של מי שיהדותו מוטחת בו פתע בכוח ככורח. של אמן שפתע מתבשר כי לעולם לא יצליח לחמוק מיהדותו (לאומית, דתית,תרבותית) הבלתי-וולנטרית (עמוס גורש עם יהודי הונגריה ונרצח במחנה ריכוז בגרמניה בשנת 1944).

   על כל פנים, תיאורו של אמוש את פני המקובל הבורקות יש בהן זיקה מעניינת כלפי אחת מן הדרשות ס' הזהר [דפוס וילנה ומהדורות הצילום המבוססות עליו: חלק ב' דף קס"ג ע"ב] בו מתואר המפגש עם הצדיקים הבודדים שבכל דור כמפגש עם פני-השכינה, משום שהשכינה מעניקה להם את פניה. הואיל והיא שוכנת בתוכם. היא קורנת מפניהם. יתירה מזאת, עולה שם כי העיון בשכינה המתגלמת בפני הצדיקים, כמוה כשער הנפתח להתייחסות כלפי המלך העליון שבמרומים.

   עם זאת, איני חושב כמובן כי תמונתו של אמוש מבטאת איזו כמיהה או ערגה לעולם התורה, ההלכה או הסוד (שימו לב, לייצוגה של העיירה היהודית מעט מעל ראשו של הילד, שיש בה קונקרטיות של דלות,המנוגדת למחזה רב ההוד עליו מיוסדת התמונה),אבל כן חשים בה את תחושת המסתורין העזה,והבלבול,שדמותו של המקובל (כייצוג של היהדות)מעוררות אצלו;שניוּת שבין התפעמות ובין חרדה עזה.אני חושב שאני בוחר להתבונן בתמונה, כייצוג  של יהדותו של אמוש, זהות שפתע נחתה עליו, וכל מה שאומרת לו יהדותו היא דמותו של המקובל האוחז פרח אל-תשכחני, מוסיקה של כלייזמרים, ותמונת עיירה חשוכה. אימרה אמוש לדידי יודע כי הוא כבר אינו הילד, וחרדתו מפני דמותו המפעימה של המקובל, כבר חשוכת תום ילדות. במידה רבה,נדמים לי פני המקובל בתמונה,שלא כפי שמצייר אותם ס' הזהר: שער להתבונן במלכו של עולם,אלא כמיוצגים מתוך שניות שבין שער שיש לפתוח (מסכה)ותהום רבה (שלא ניתן לשער את קיצהּ).זוהי סוג של מחילת ארנב,נפילה אל ארץ-פלאות (טרנספורמציה מעוררת אימה),אולי גם פתח מילוט יחידי בתוך עולם הולך וצר.

ועדיין נותרתי עם תחושה קשה של קסם ומצוקה,המלווה במועקת מה בכל עת בה אני מציץ בתמונה הזאת של אמוש. אולי אני רק משליך על תמונתו של אמוש מרחשי לבי,אך היא מאפשרת לי לחוש את רישומה של היהדות בי: קסם ומצוקה, אהבה ואכזבה, יעוד ומחנק.

*

*

*

חג שמח לכן/ם ולכל היקרות/ים ללבכן/ם

 

בתמונה למעלה: Imre Amos, The Kabbalist, Oil on Canvas 1938

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

תוך שימוש במלה בחיי היום-יום שלנו, אנו שוכחים שהמלים אינן אלא קטעים של סיפורים קדמונים ונצחיים ושאנו בונים את בתינו, בדומה לברברים, משברי הפסלים וצלמי האלילים. מושגינו והגדרותינו המפוכחים ביותר הם היפעלויות רחוקות של מיתוסים וסיפורים קדומים. אין אפילו פירור מתוך האידיאות שלנו שאינו מתייחס על מיתולוגיה- שלא היה אי-אז מיתולוגיה משונת-צורה, חבולה, כזאת שלאחר גילגול.

[ברונו שולץ, מתוך: מיתיזיציה של המציאות, 1936]

 

1

 

   בשלישי שעבר (יש המדקדקים ערב רביעי) ב-20:00 בדיוק כמדי שבוע, זכינו לפרק מרשים נוסף בסדרה של מרית בן ישראל כתוב בגוּף, שנסב הפעם על עניינים כגון ספר יצירה, בריאת גלם, ההומונקולוס (אדם קטן) של פלצלוס ושל את"א הופמן, קבלה יהודית וקבלה נוצרית (תודה לשירלי), וכמובן: אהרון, הכהן הגדול של הילדות בהווה מתמשך [גיבור ספר הדקדוק הפנימי (1991) לדוד גרוסמן] כבורא גֹלם מעצמו. שיח התגובות יוצא הדופן שם הביאני לידי כמה וכמה מחשבות, שכנראה אתן להן דרור כאן בעתיד לבוא. אבל לפני העתיד לבוא, רציתי למנות את הסופר והצייר, הפולני-יהודי, ברונו שולץ (1942-1892) שלא הוזכר שם  אל שולץ הגעתי במסע זכרון אליו הוציא אותי אחד ממגיביה האנונימיים של מרית, אשר שיגר אליי לינק אל סרטו האקספרסיוניסטי- גרמני פאול וגנר,DerGolem (1920)  [וגנר הסריט גרסה קודמת של הסרט בשנת 1915, אך היא אבדה כמעט לגמריי], אודות הגולם שלכאורה יצר ר' יהודה ליוואי בן בצלאל (המהר"ל) מפראג (1609-1520) בכדי להגן על הקהל היהודי בעירו. סיפור זה שאינו אלא אגדה ואשר אין לא כלל קשר לדמותו הקונקרטית של המהר"ל כפי שמצטיירת בכתביו הענפים (המהר"ל לא השאיר ביאור על ספר יצירה ואין בכתביו הערות על יצירת גֹלם),הפך לנדבך חשוב במיתוס היהודי,עד שהמזכיר את דמותו החידתית של הגלם מייד נזקק למהר"ל,ומה לו לתלמיד חכמים דקדקן ועמקן זה וליצירת גלמים?. על כל פנים, לא יכולתי שלא לשים לב לכמה מקבילות מעניינות בינו ובין ספורו הגנוז של שולץ כוכב שביט (מן העזבון, כנראה היה אמור להיות חלק ביצירה גדולה יותר), שהובא בשלהי ספרו הגדול בית המרפא בסימן שעון החול (הודפס בשלימותו לראשונה בפולין בשנת 1937, ללא הסיפור מן העיזבון), המתאר כפי הנראה את הופעת כוכב השביט באפריל 1910 והתקרבותו המסוכנת אז לכדור הארץ (שולץ היה אז כבן 18),וביןDerGolem– : האקספרסיוניסטי, ובמיוחד תצפיתו האסטרונומית של המהר"ל ובריאת הגלם שם (אגב, כוכב השביט האלי נצפה על ידי האסטרונום יוהנס קפלר בפראג בשנת 1607, שנתיים בטרם נפטר המהר"ל). קישור זה מעניין, גם על שום מקום המפתח שתפס ברונו שולץ בחלקו השני של ספרו דוד גרוסמן עיין ערך אהבה (1986), שם כגיבור פנטסטי הוא נמלט מגטו דרהוביץ ומגיע לשחות עם דגי הסלמון בים הצפוני (שולץ נורה, לאמיתו של דבר, למוות בגטו דרהוביץ בשנת 1942).גם גיבורו של שולץ בספרו האמור הינו כעין כהן גדול של ילדות פנטסטית שכוחה,הנוכחת לעד.כהן גדול נוסף של הילדוּת,מרק טווין (סמואל לנגהורן קלמנס, 1910-1835), יוצרם של הרפתקאות הקלברי פין ו- הרפתקאות טום סויירהלך לבית עולמו עם הופעת אותו כוכב שביט של שנת 1910. על אותה שנה כאמור כתב שולץ את סיפורו כוכב שביט. מעט לפני הופעתו של אותו כוכב-שביט ראה אור הקונטרס נפלאות המהר"ל מאת הרב, הפסיאודואפיגרף ומספר המעשיות, יהודה יודיל רוזנברג (1936-1860),ובו התבססה מאוד האגדה אודות הגולם.דמותו הפנטסטית של המהר"ל,כפי שהציגהּ רוזנברג באחרונה, מאז רק הלכה ופרחה עד שכאמור שגורה על מחשבת הבריות האסוציאציה מהר"ל=יוצר הגֹלם.אגדה זו עומדת כאמור ביסוד הסרט Der Golem הנפתח בתצפיותיו של המהר"ל בשמיים והבנתו כי משהו נורא עומד לקרות. לאחר מכן יוצר המהר"ל את הגולם בתוך מעגל של אור ונותן בו חותם עליו כתוב תעתיק לטיני משונה של המלה העברית 'האמת'. אש ועשן בוקע מפיו של הגולם, במה שלכתחילה נראה כסימן דמוני, מבשר רעות  .    

 ומן האקספרסיוניזם של וגנר אל אגדת כוכב השביט של שולץ: 

 

 [הודעה על סוף העולם הקרב, כתוצאה מהתנגשותו הקרובה של כוכב השביט עם כדור הארץ]

יום אחד כאשר חזר מבית הספר, הביא אחי בשורה בלתי מתקבלת על הדעת, ובכל זאת מהימנה, על סוף העולם המתקרב. הורינו לו לחזור על דבריו, משערים שלא שמענו היטב. אך לא. אכן, היתה זו אותה בשורה בל-תיאמן ובל-תושג לפי קנה מידה כלשהו. זהו זה, בהיותו בלתי  מוכן ובלתי מוגמר, בנקודת זמן וחלל מקרית, בלי שסגר את חשבונותיו, מבלי שהגיע לקו המטרה כלשהו, באמצע המשפט כביכול, בלי נקודה וללא סימן קריאה, ללא פסק-דין וזעם אלהי- כביכול במצבו הטוב ביותר, נכון יותר מתמיד להבנה הדדית, לנאמנות, לשמירת הסכמים דו-צדדיים ועקרונות המוכרים אהדדי— עמד העולם לחטוף בראש, בפשטות וללא ערעור. לא, לא היה זה הסוף על פי מחשבי הקץ, אותו סיום טרגי אשר חזו הנביאים לפני זמן רב, המערכה האחרונה בקומדיה האלהית. לא ולא, היה זה סוף קרוב יותר לקרקסיוּת, דו-אופנית, הוֹפְּלַה-אחיזת-עיניים זריזה, הוקוס-פוקוס-הפלא-ופלא וסוף נסיוני- מתוחכם של העולם— תוך שנישאו תשואות של כל רוחות הקִדמה.  

[ברונו שולץ, 'כוכב שביט', תרגמו מפולנית אורי אורלב ורחל קליימן, בתוך: בית המרפא בסימן שעון החול, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1979, עמ'  261 ]

 

[יצירת הגלם/ ההבחנה בהומונקולוס שבכוכב השביט]

כאשר התפזר האספסוף בתוך הלילה הגדול, אובד בין נגוהות הכוכבים וחזיונות-אור נדירים, נשאר אבי בהיחבא בבית. רק הוא ידע מוצא סודי מן המלכודת הזאת, אל אחורי הקלעים של הקוסמולוגיה, והיה מחייך בחשאי […] אבי סובב במהירות את בורג המיקרומטר והנה נכנס לתוך שדה-הראייה של המשקפת אותו יצור צופן אסון, בוהק כירח, מונח מבעד לעדשה כעל כף היד, מוחשי ונוצץ כפסל גיר בדממה השחורה של הריקנות הבין-כוכבית. עוטה מעטה חתחתים, חרוש צלקות של אבעבועות— אחיו מבטן ומלידה של הירח, כפילו האבוד החוזר אחרי אלפי שנות נדודים לארץ מולדתו. אבי היה מעביר אותו מקרוב לפני עינו הלטושה, כמעביר כיכר גבינה שוויצרית, מחורר בצפיפות, צהוב בהיר, מוצף אור, מכוסה פריחת צרעת לבנה […]  אבי נרעד כשעמד על טעותו. לא, לא היתה זאת גבינה שוויצרית, היה זה ללא ספק מוחו של אדם, מוצג אנטומי של המוח על כל מבנהו הסבוך. אבי ראה בבירור את גבולות האונות, את קפלי החומר האפור. באמצו את מבטו הצליח אף לפענח אותיות זעירות שעל הכתב המפוזר בכיוונים שונים על פני המפה הסבוכה של מחצית הכדור. נדמה היה שהמוח נתון להשפעת הכלורופורם, שקוע בשינה עמוקה ומחייך מתוך מתוך חלום ענוג […] מבעד לקפלי החומר האפור, ומבעד להתגבשויות האיטיות של הדליפות, הבחין אבי בבירור בקוים של עוּבָּר, המסתמנים בתנוחת היפוך אפיינית, כשאגרופיו הקטנים סמוכים לפיו, תינוק הישן במהופך את שנתו הענוּגה בשלפוחית מי-השפיר הבהירים. בתנוחה הזאת, עזב אותו אבי. קם בהרגשת הקלה וסגר את מכסה האשנב.

[שם,שם, עמ' 265-264]

 

[סוף דבר,  האדם המלאכותי (כוכב שביט) לא הביא לקיצו של כדור הארץ, מעטים המה זוכריו]  

בדירה האפלה היה אבי ער לבדו, נע ונד על פני החדרים המלאים זמרת שינה. לעתי היה פותח את אשנב התנור [=ארובה המציצה לשמיים,ש.ר] ומציץ בחיוך אל תוך החלל האפל, שם ישן לנצח ההומנקולוס המחייך את שנתו הקורנת, סגור במבחנת זכוכית, טבול כבאור ניאון, אחרי שדינו נחרץ, מחוק, מתויק- רישום נוסף בארכיון השמים העצום.

[שם,שם, עמ' 266]

 

2

   שולץ, אחד מגדולי הרוח הפולניים במחצית הראשונה של המאה העשרים, ומורה לציור בתיכון בדרהוביץ, סופו שנכלא בגטו דרהוביץ (המהדהד את הגטו היהודי הסגור ומסוגר בסרט). הוא זכה להגנתו של קצין אס-אס שהעריץ את ספרו הנודע. ברם, שולץ נורה למוות בנובמבר 1942 על ידי אחד מיריביו של אותו קצין שמצידו מיהר לבשר לפטרונו של שולץ 'יריתי ביהודי שלך'. ונענה: 'בסדר. עכשיו אהרוג אני את כל היהודים שלך'. שולץ היה מאורס למתרגמת של המשפט לקפקא לפולנית (האירוסין בוטלו לבסוף). שניים מוליכים שם לבסוף (הפרק:'הקץ') את יוסף ק' אל קיצו הפתאומי בלהב המאכלת. יש אומרים שבלהב אותה המאכלת היה ניתן לראות את זנב כוכב השביט. על כל פנים לכשזה הופיע ב-20 לאפריל 1910 וכמעט התנגש בכדור הארץ, בעולמינו זה, חגג אדולף היטלר את יום הולדתו. הוא ודאי ראה בהופעת שביט האלי איזו התגשמות של נבואה טבטונית הרסנית עתיקה, אולי ראה בזה משהו המסמן את עתידו. ודאי לא ראה בו, כפי שראה בו אביו של שולץ, באותה השעה ממש— עוּבָּר אנוֹשִי הנתון בשינה קורנת- מחויכת.  

   גם לשולץ וגם למהר"ל ישנם ספרים אבודים. שולץ כתב כנראה טיוטת חיבור גדול שנקרא המשיח (אפשר שכוכב שביט שהזכרתי היה פרק בתוכו; סינתיה אוזיק הקדישה לחיפוש בדיוני אחר ספרו האבוד של שולץ, את אחד מספריה); חיבוריו של המהר"ל נשמרו ברובם. ברם, חיבור עיוני גדול ומסכם על הימים הנוראים (ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים) אשר היה אמור להיקרא ספר שמים וארץ אבד או שמא לא נכתב לבסוף, אפשר שאף שניהם (המשיח של שולץ ו ספר שמים וארץ של המהר"ל) נמים אי בזה שינה קורנת ומחוייכת, ופניהם כפני אדם קטן, טבולים באור ניאון, רישומים בלתי נשכחים, בארכיון השמים העצום, המצפים כי יימצא מי שיצפה בהם ויקרא בצפונותיהם, כמו בכדור בדולח, מתוך שלוות הנצח של הרקיעים.

 

למעלה: שביט האלי, כוכב עם זנב.

תודתי נתונה לאנונימוס ששלח אלי לינק לסרט DerGolem (הסרט הוסר בינתיים בשל תביעת זכויות) ,מה שבמידה רבה החל להניע את המחשבות שהביאו בסופו של דבר לכדי כתיבת פוסט הזה. הואיל ועד אז רק שמעתי על סרטו של וגנר אך לא צפיתי בו, היה זה לינק משמח במיוחד. 

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »