Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פאול קלי’

ohtake.1996

*

כֵּיוָן שֶׁתָּבוֹא לְאַחַר חַשֵׁכָה

לֹא יַשְׁגִּיחוּ בְּךָ

כֵּיוָן שֶׁתָּבוֹא לְאַחַר חַשֵׁכָה

אֲנִי אַשְׁגִּיחַ בְּךָ

[דליה רביקוביץ, מתוך: 'השתדלות', כל השירים, בעריכת עוזי שביט וגדעון טיקוצקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2010, עמ' 61. במקור מתוך ספר שיריה של רביקוביץ, חורף קשה (הוצאת דביר: תל אביב 1964); השיר נדפס לראשונה בכתב העת עכשיו 6-5 (1961, עמוד 154)]. 

 

בשנת 2005, לפני עשור, הוציאו רע מוכיח וברי סחרוף את האלבום 11א' (שהוקלט בבית מס' 11 ברחוב, 11 שנים לאחר אלבומם המשותף סימנים של חולשה; אלבום הכולל 11 שירים בדיוק). בין השירים הזכורים יותר מן האלבום הזה הוא רחוק ממך שיתוף פעולה בין שני היוצרים, ובין יהודית רביץ. אני כותב שיתוף פעולה, שכן יהודית רביץ ממלאת בשיר הרבה יותר מתפקיד של זמרת אורחת בדואט. חלק נכבד בשיר מיוחד לקריאתהּ של יהודית רביץ בשירהּ של דליה רביקוביץ השתּדלוּת. קריאה שהיא אינטרפרטציה יצירתית; יותר מכך, רביץ בחרה לדלג על שורות ותיבות ובתים רק כדי לחזור אליהם אחר-כך. יש כאן איזו הגשה המנסה ליצור תואם בין הלחן ובין שורות השיר. התעכבות על דממוֹת, הפסקוֹת, הטעמה. שירהּ של רביקוביץ שבתחילה נדמה רק כנתיב המלווה את השיר, הופך בהמשך לעיקרוֹ של השיר. כך שחלק המלים שנכתב על ידי רע מוכיח ושירהּ של רביקוביץ נשמעים כתיאור דו-קולי (או דו-תודעתי) של התרחשות מסתורית אחת.

לפני כשבועיים היה לי דיון על השיר הזה בדף הפייסבוק שלי; הוא התעורר מאחר שהדגשתי את מקומו של השיר של רביקוביץ במכלול כולו. אחת הקוראות והמגיבות (שרון כהן) העירה כי נדמה להּ שהשיר פשוט נכתב כך לכתחילה. אמרתי לה (לא היה לי מושג) כי נדמה לי שמדובר בספונטניות יצירתית של רביץ, שמאוד אוהבת את שירתהּ של רביקוביץ, שקראה את הטקסט של מוכיח והגיעה לאולפן עם ספרהּ של רביקוביץ ומכאן העניינים התפתחו לכדי התוצאה הסופית. כעבור כמה שעות חזרה אותה מגיבה וכתבה לי כי התכתבה עם רע מוכיח, שתיאר לה השתלשלות מאוד דומה של דברים. הדברים האלה כמו אישרו בפניי את שאני מעריך ומוקיר בִּיצירה. יצירה היא כמו זנב של לטאה. אתה מעוניין לתפוס את הדברים, לשלוט בהם— סופךָ  להישאר רק עם קצה זנב מפרפר בידךָ. יצירתיות היא עניין של שינוי, של השתנוּת, של יכולת לחשוב מחדש, של נכונות לצאת מן הקווים ולהתנסות במשהו חדש. דווקא העובדה לפיה גם רחוק ממך וגם השתדלות המובא בתוכו מתארים מפגש שלא קורה באמת; געגוע, השתוקקות, כיסופים, אבל לא מפגש. יותר השתדלות כנה להיפגש מאשר קונקרטיזציה שלה— מביע בעיני את שניותהּ של היצירה: הרצון המתמיד להגיע, להיות שם; והקול האחר: הנמנע, הנעצר, החושב שעדיין אינו ראוי, המכונס-בעצמו. בכל יצירה של סוג של חתירה למגע והכרזה על חוסר והעדר. תמיד בדרך– אף פעם לא בתחנה הסופית. מה שמזכיר את האפיטאף של הצייר פאול קלי: כאן נטמן פאול קלי, קרוב אל לב היצירה מאי פעם, אבל לא קרוב מספיק.

*    

*

   ספר הזֹהר דורש את מעשה העיון של המקובל בעוסקו בתורה גם-כן כחיפוש אחר אהובה נוכחת-נעדרת;  חדווה של מפגש שאף הוא כמעט מחוסר ממשות ועיקרו מבט מרחוק. האהובה מתבוננת אל תוכי-תוכו של המקובל לרגע קט, והנה כבר מתכסה ונעלמת, וכך מובא שם:

*

הכי הוא מלה דאורייתא לא אתגליאת אלא לגבי רחימאה ידעת אורייתא דההוא חכימא דלבא אסחר לתרע ביתה כל יומא מה עבדת גליאת אנפהא לגביה מגו היכלא וארמיזת ליה רמיזא ומיד אהדרת לאתרה ואתטמרת. כל אינו דתמן לא ידעי ולא מסתכלי אלא איהו בלחודוי ומעוי ולביה ונפשיה אזיל אבתרה. ועל דא אורייתא אתגליאת ואתכסיאת ואזלת ברחימו לגבי רחימהא לאתערא בהדיה רחימו.

[ספר הזֹהר, דפוס וילנה, מהדורת ראובן מרגליות, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תש"ס, חלק ב' דף צ"ט ע"א]

תרגום [ש.ר] = כי כך הוא דבר (המכוסה) שבתורה, לא נגלית אלא לפני אוהבהּ, יודעת התורה שאותו חכם לב סובב על שער ביתה כל היום; מה היא עושה? מגלה פניה אליו מתוך ההיכל ורומזת לו רמז ומיד חוזרת אל מקומה ונעלמת. כל אלו ששם לא מרגישים בכך ולא רואים אלא הוא לבדו ומעיו וליבו ונפשו הולכים-שבי אחריה. ועל כן תורה נגלית ונכסית והולכת אצל אוהבהּ לעורר אצלו אהבה. 

  הסיטואציה המתוארת הינה היפוך מוחלט ליחסי הדוֹד והשולמית בשיר השירים. אם שָׁם תרה העלמה הצעירה את הדוד/המלך בהיכלו, וכל כמה שהוא חומק, וכל כמה שהיא מוכה על ידי השומרים הסובבים בעיר, בכל זאת היא ממשיכה לבקש את שאהבה נפשהּ; בספר הזֹהר תר המקובל אחר השכינה המהווה לדידו את תכלית ליבו ומעשיו; השכינה המתוארת גם כעלמה יפת-מראה שאין לה עיניים וגופה נגלֶה ונכסֶה (שם, חלק ב' דף צ"ה ע"א)— רמז לתפיסה לפיה השכינה, היא ספירת מלכוּת, האחרונה שבספירות, אין לה אור משל עצמה, אבל היא מוסרת ומשפיעה בעולם את השפע האלוהי המוּרק דרך מערכת הספִירֹות בכללותהּ. אותו מבט של הרף-עין שבו מגלה השכינה עצמה לפני האוהב, הוא רגע של הארה, שבו הוא חווה את האלוהות (כך אומר ספר הזֹהר) בכל מאודו. אבל המפגש הזה חולף ביעף. לאחריו נותרים געגועים רבים, העדר.  על האוהב ממש כמו בשיר של רביקוביץ לזכור מתי והיכן ייתקיים אולי (אם זה בכלל אפשרי) המבט הבא (שהרי אין זה מפגש ממש), הארת-פתאום.

  ספר הזֹהר כדרכו מדבר על התורה ועל ישראל בלבד— אני כמובן נוטה להתעלם מן ההיבטים הספציפיים-פרטיקולריים האלה, ולהבין את המשל הזה או החידה הזאת, כמעמידים על ההיבט היצירתי שיש בעיסוק בתורה, הכולל ממש כמו כל תהליך יצירתי אחר, רצון למפגש ולהתקרבות, השתדלות והתמדה עזים, ותמיד גם איזה מרחק, פער, געגוע והחמצה. הוא שכתבתי לעיל: חתירה למגע והכרזה על מחסור והעדר.

בשנת 2012 ראה אור שיר של יהודית רביץ, באתי בידיים ריקות; מלים ולחן שלה; הפקה . מוסיקלית: ברי סחרוף. השיר במידה רבה נדמה להיות בת-קול שלישית, מאוחרת, של רחוק ממך ושל השתדלות של רביקוביץ. גיבורת השיר מגיעה לאחר חשכה לפני ביתו של מישהו משמעותי שאהב אותה פעם ושלה לא היה מקום לאהבה שלו. באה ככלות שנים, כדי לחבק אותו, לדבר ולראות אותו ולשוב אל חייה. נכנסתי במבוא החשוך /לפני הבית שלך /עצרתי שם /צלצלתי קלות על קצה פעמון/ קיוויתי שאתה לא נמצא/ וזזתי צעד אחד /קצת לאחור.  כלומר גם כן יש את ההשתוקקות ואת חדוות המפגש המחודש; וגם את אותו קול הקורא להימנע, להתכנס, להיעצר. מן תנועה בחלל ריק, או בתוך המחשבה והרגש, יותר מאשר בעולם האמיתי. השיר מסתיים מבלי הכרע אם אמנם התרחשה הפנימה או נותרה על בלימה; על סף הדלת בחושך. ואולי מעשה היצירה לא אמור לספר רק על מה שיש אלא גם על מה שעשוי היה להתרחש או על מה שהיתה בו או עוד יש בו ניצוץ של תקווה.

*

*

יום רביעי, 22.7.2015, 19:00, בסִפּוּר פָּשׁוּט (שבזי 36 תל אביב-יפו), ערב משותף למוסיקאית (נבל) ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי, למשוררת ולמוסיקאית (חליל, ניי), הילה להב, ולי (שניגנתי בשנים קדמוניות פסנתר, אבל כיום אני בעיקר מקיש על מקלדת ומתופף על הלחיים). בערב שייקרא "המוּסיקה יודעת עלינו כל מה שיש לנו לדעת על עצמנוּ" (ציטוט של אבות ישורון מתוך ספרו "קפּלה קולות") ננגן, נשוחח בינינו ואתכן/ם, על מארג הזיקות והקשרים השורר בין מוסיקה ושירה. עוד אשוב לכתוב על הערב הזה. ובינתיים אודה אם  תוכלו להודיע על הערב לכל מי שעשוי/ה למצוא בו עניין, אשמח כהוגן אם תבואו. לפרטים נוספים

*

בתמונה: Tomie Ohtake (1913-2015) , Untitled, Oil on Canvas 1996

Read Full Post »