על מה עומד ההווה?

*

הֲיָכֹוֹל הֶעָתִיד לַעֲמֹד עַל הַמַּשְׁמָעוּת וְלִהְיוֹת מֵעֵבֶר

לַתְּבוּנָה? עַל מָה עוֹמֵד הַהוֹוֶה?

[ואלאס סטיבנס, מתוך: 'תיאור של איש אפלטוני', האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים, תרגמה מאנגלית: טובה רוזן-מוקד, בית הוצאה כתר: ירושלים 1985, עמוד 115]

*

הזדמן לידי גיליון תיאטרון, 46 (בעריכת: פרופ' גד קינר וד"ר חיים נגיד; ספטמבר 2019), המוקדש בחלקו לתיאטרון הפרינג' והאוונגרד של סמדר יערון, כולל ריאיון מקיף עימהּ. בחלקו האחרון מצאתי פרסום קטן, המשתרע על פני שלושה עמודים דברי ח"נ ביאליק (1934-1873) לשחקני הבימה במוסקבה בשנת 1921 (המכתב חתום: ג' ניסן ה'תרפ"א מוסקבה), המובאים לראשונה בכתב ידו לצד פיענוחם ומבוא קצר מאת פרופ' זיוה שמיר. ביאליק כתב שם, בין היתר:

*

… ללשון העברית אין אפילו זמן הוֹוֶה – זמן המנוחה והעמידה. אותו לא תדע ולא תכיר. לה רק זמני התנועה התמידית – העבר והעתיד. ה"הֹוֶה" שלה הוא רק מדומה: חציו עבר וחציו עתיד. משיִקָּרֵשׁ ל"הֹוֶה" – מיד יעשה תואר ונפסל להוראת זמן. ואלי גם העבר והעתיד בה אינם קרושים ועומדים. שוטפים הם, מתנועעים, מתחלפים. ו' אחת מהפכתם על פניהם. העבר יהיה לעתיד והעתיד לעבר. "ויהי" והיה" מתנועעת היא מבפנים ואין לה מנוחה.   

[ ח"נ ביאליק לשחקני הבימה במוסקבה; בתוך: זיוה שמיר, 'העלילה והפתוס של התיאטרון העברי', תיאטרון, 46 (2019), עמוד 106]. 

*

ביאליק שלל בדבריו את הימצאות ההווה בעברית. לדידו, ההווה הוא רק כפסע-מדומה בין עבר לעתיד (יְהִי יותר מהֹוֶה), ולכידתו הינה כהרף-עין, שאינו מורה על התרחשות ממשית, אלא דומה הופך מיד לכעין תצלום, המקפיא לרגע תנועה,זמן  שנקרש. עם זאת, גם שם, כשהוא קרוש – רואה ביאליק את התנועה השוטפת והמתרוצצת בקרבו בין עבר לעתיד; לדוגמא: ו' ההיפוך המקראית "ויהי" או "ויאמר" שהוראתן עבר (מעשה שהתרחש כבר); ומנגד, "והיה" ("והיה ביום ההוא…") המורה על התרחשות עתידית.

קרישת הזמן מעלה על הדעת דם הזורם בעורקים ונשלח ברחבי הגוף מכאן לשם. ביאליק מזהה את החיים כתנועה בלתי פוסקת, רצוא ושוב, שכל מנוחה בהּ היא רק היחלשות-זמנית של מרץ החיים הבלתי חדל. בנוסף, קרישת הזמן מעלה על הדעת רגל קרושה – אותו תבשיל (אין להרחיב בו) שהג'לטין הקרוש בו נדמה תמיד, כמנהל אילו חיים תנועתיים משלוֹ, ויטאליות של דוממים, אף על פי שהיה אמור להיוותר בחוסר תנועה.

מצד אחר, כדאי לשים לב לכך שביאליק מתחקה אחר שתי מגמות בולטות בחיי הרוח של תחילת המאה העשרים: א. הדגשת התנועה, המרץ, השינוי, התמורה – לכך יש להניח השיאוהו לא התגליות הפיסיקליות בלבד (תורות היחסות), אלא גם האידיאולוגיות המצויות של הזמן: הציונות, הקפיטליזם והקומוניזם –  כולם הדגישו מאוד את התנועה החיצונית, ואת החתירה לתמורה ללא עצירות ונסיגות לאחור מתוך חתירה להשגת תכליות מדיניות, פוליטיות, חברתיות ופיסקאליות; ובעצם, בימים שלאחר התגברות הקולות המדיניים בהנהגה הציונית היחלשות כוחו של "אחד העם", מורו של ביאליק (ראש חוג אודסה), לא רחוק הוא כי ביאליק, שבאותו עת כבר לא היה משורר כה-צעיר, השגיח במרץ העשייה של הצעירים, וכבר לא ראה לעוצרם (כפי שאולי נהג עשור ומשהו קודם לכן, כשהטיח בציונות המדינית ובעסקניה דברי תוכחה, ב-"מתי מדבר" ו-"אכן חציר העם". על זריזותם הנמהרת להקמת ממסד פוליטי, מבלי לטרוח על השכלתו וערכיו של העם. ב.  התפיסה התיאולוגית והפילוסופית המצויה (אפלטון, פלוטינוס פרוקלוס ועבור לרמב"ם וגם רמ"'ק ורמח"ל) של האל כמצוי מעל ומעבר לטווח הפיסיקלי של הזמן והתנועה וכקשור למארג החוקים נצחיים (מעל הזמן) וקבועים (תמידיים), המפעילים את ההוויה על כל מדרגיה.  האל אינו פועל (בחלק מהשיטות הוא חושב ובחלקן מצוי אף מעל לכל מחשבה) –  הבריאה היא רצף של סיבות ומדרגים (היפוסתזות) הנובעות מהאלוהות (האחד) –  ובעצם פועלות בשמו, ואילו האדם מייחס את כל המפעלות לאלוה, המקיים באופן מטאפיסי, נצחי (או למצער: על-זמני) את כולן. לפיכך, השפה, כיצירה אנושית מתפתחת, אמורה לשקף תנועה בלתי פוסקת של התרחשות; כאשר האל הטרנצנדנטי מצוי מעבר לשפה –  ולכן קשה ליחס לו פעילות שפתית (וודאי שלא בזמן). סגולתה של העברית אפוא, על-פי ביאליק, היא שטבועה בה מראשיתהּ ההבחנה הזאת בין הפועל ובן-החלוף ובין העומד, הקיים לעד מעל-הזמן, אשר לו מיוחס כל המפעל; עם זאת, אין הוא פועל כדרך שהאדם פועל, לא חושב כדרך שהאדם חושב; וממילא לא מדבר כדרך שהאדם מדבר.  וכך הפכה העברית למדיום הנע עם זרם הזמן מן העבר אל העתיד, אלא שלעתים הזרם מתהפך.

על ממשות דומה של פעלתנות בלתי-פוסקת בכל מארג הבריאה, עמד גם חוקר הפילוסופיה היהודית והערבית, בן בודפשט, דוד קוֹיפמן (1899-1852), בטקסט שנכתב במקור בגרמנית, אשר אין לי כמעט ספק שעמד לעיניי ביאליק (אם משום חיבתו הגדולה למשורר שלמה אבן גבירול ואם משום שקויפמן היה מחשובי חוקרי ההגות היהודית בהקשריה הערביים בשלהי המאה התשע-עשרה). מפאת אורכו ורוב-משמעותו, אביא אותו בהזדמנות אחרת.  כאן, חשוב לדעתי, להביא את דעת ברוך שׂפינוזה (1677-1632) שבמידה רבה ראה גם כן בעברית את האספקט הזורם של תנועה ותנודה:

*

[…] בעברית, התנועות אינן אותיות. לכן אומרים העברים ש"התנועות הן נשמת האותיות" ושהאותיות בלי התנועות הריהן בבחינת "גוף בלא נשמה" (שני הדימויים מצויים בספר הזוהר). אכן, כדי שההבדל בין האותיות לבין התנועות יובן בבירור רב יותר, אפשר להסבירו על ידי המשל על החליל שהאצבעות נוגעות בו לשם נגינה; התנועות הריהן צליל  המוסיקה, האותיות הריהן הנקבים שבהן נוגעות האצבעות.

[B. De Spinoza, Abrégé de grammaire hébraique, Edited par J. Ashkénazi et  J. Ashkénazi-Gerson, Paris 1968, pp. 35-36; מובא בתרגומו של יורם ברונובסקי בתוך: מוריס אולנדר, לשונות גן-עדן –  ארים ושמים: זוג מן השמים, מצרפתית: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב 1999, עמ' 49-48]

*

אתמקד רק בתפיסת שפינוזה כי מבלעדי התנועות (המוסיקה המניעה את האותיות/התווים) גופני האותיות הריהם כגופים מתים. תפיסת הקריאה אפוא, ממש כמו תפיסת המוסיקה, מתבססת על רצף המשתנה תדיר. רשאי הנגן/הקורא להתעכב על הברה/אות/צליל, אף לנגן/לקרוא אותו כשהוא משנה את קולו או את אורך ההברות, אולם בסופו של דבר, הוא ייאלץ לעבור להשמיע אות מוּנָעָת אחרת. כלומר, גם אליבא דשׂפינוזה מתבססת העברית על תנועה, תנודה, ומעבר –  יותר מאשר על השתהות, עיכוב או עמידה.  יצוין גם, כי בתרגומו העברי של שלמה רובין לספרו של שפינוזה (דקדוק שפת עבר, קרקא תרס"ה/1905, עמוד 18) מובאים הדברים שצוטטו לעיל מבלי הסוגריים המפנות לספר הזוהר כמקור הרעיוני של שׂפינוזה, וכפי שנראה מיד (בתמונה למטה). הפניה זו אמנם לא מופיעה בגרסת המקור בלטינית (1677), וכפי-הנראה נוספה במהדורה הצרפתית ממנה תרגם ברונובסקי. לפיכך, אין הכרח כי שפינוזה הכיר את הרעיון דווקא כרעיון שמקורו בס' הזוהר, ואפשר כי שמע אותו מפי אחד מהרבנים שלימדוהו בצעירותו (ר' מנשה בן ישראל או ר' שאול מורטירה) באמסטרדם, שכן כפי שחיבורו זה מראה, למרות שלא הותיר אחריו ספר בעברית, שׂפינוזה הבין היטב עברית. זאת ועוד, מקור רבני קדום נוסף שעליו יכול היה שפינוזה ליסד את דבריו הם דברי המשורר, הפילוסוף והפרשן, אברהם אבן עזרא (1164-1089), המוזכר לא-אחת בכתביו, שבביאורו על עשרת הדברות בפרשת יתרו (שמות כ,1) כתב: "דע כי המלים הם כגופות והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי". 

*

*

בנוסף, שפינוזה דווקא הקדיש את הפרק האחרון בספרו זה, Compedium Grammatices Linguae Hebraicae,  לשמות בבינוני (הווה), וכך כתב:

*

בינונים הם תוארים המבטאים איזו פעולה. או כל הרגיל להיות מסומן בהשם. כעין מצד איזה דבר או אופן בבחינת זמן … ובכן אקרא לאלה בינונים כמה שהם מציינים איזה אופן, שבו נסתכל דבר במצבו ההוה, אבל בעצמם משתנים לפעמים אל שמות תוארים גמורים, המציינים איכויות דברים. ד"מ סוֹפֵר הוא בינוני המורה "אדם מונה וסופר" היינו שמתעסק עתה במספרים  … שוֹפֵט אדם שמתעסק במשפטים, אבל לפעמים הוא איכות אדם הממונה על המשפטים … ככה הבינותי שם הפועל נִבְחָר … מורה לפעמים באיכות דבר "המצוין" כלומר דבר הראוי מכולם  להיות נבחר … 

[דקדוק שפת עבר, מהדורת תרגום שלמה רובין,  קרקא 1905, עמודים 114-113].

*

   לדעת שׂפינוזה, צורת ההווה בעברית מציינת השתהות של משך-זמן על תצורה מסוימת, כעין עמידה על הדבר, טרם ייסחף בזרם הזמן. ורק לעתים היא מבטאת פעולה שהתקבעה לגמרי והפכה עומדת ותמידית. במובן זה שבעל-מקצוע שהתמחה (שב ושנה מלאכתו ועמד עליה) אכן מכונה על שם מקצועו, אין משום שהוא בעל-מקצוע ואין על שום האיכות שאין עליה עוררין שמומחיותו מסיבה לתחום העיסוק (במובן זה שנאמר היום כי גם טכנאי המחשבים וגם יזם ההייטק, המזניק טכנולוגיות חדשות ופורצות דרך – שניהם אנשי-מחשבים). מבחינה זאת, ההווה לדידו של שפינוזה מבטא עצירה מתודית של הזרם הקולח בין עבר לעתיד; בידודה של תופעה בזרם של תצורות ותופעות – המאפשרת לנו להביט לאיזה הרף-זמן ועין, בבהירות אל החולף ועובר על פנינו;  היכולת לעמוד על הדברים החולפים, איכותם ומהותם – היא לדידו של שפינוזה, ככל שהבנתי את דבריו, המידה היותר מצויה של הווה [קצת מזכיר גרסא מוקדמת של ה- Épochè  אצל אדמונד הוסרל, שלעצמו הינה מורשת הספקנות העתיקה].

הבה נתגלגל קימעא בנהר הזמן, אל ראיון טלוויזיוני, משנת 1984 (תודה לאוצר, המוסיקאי וחוקר האמנות, אוֹרי דרוּמר שהביאוֹ לידיעתי לפני כמה ימים), בו השמיע המשורר דוד אבידן (1995-1934) את הדברים הבאים בקשר לתל-אביב (העיר), אבל דומה כאילו  דבריו מוסבים גם אל העברית ואל השירה העברית החדשה, ואל הקושי להבחין בהווה שלה:

*

תל אביב דומה לשני גלגלי שיניים הנעים בשני כיוונים הפוכים. אחד נע קדימה בזמן והאחר נע אחורנית – והאחד עוצר את השני. אני מסביר את זה בכך שלתל אביב יש, מצד אחד, עוצמת אנרגיה אורבנית שמזכירה את הערים הדינאמיות ביותר בעולם. אבל מצד שני, יש בה גורם מסתורי המושך כל הזמן לעבר המזרח, ושמשתק אותה, במידה מסוימת; מושך את הפעילות לעבר המנוחה, החום, המדיטציה, המחדל – בחזרה למדבר.

[דוד אבידן, מתוך כתבה טלוויזיונית מאת מנחם "מוקי" הדר, צולמה בפילם שחור לבן לרגל 75 שנה לתל אביב, דקה 01:04-01:40].     

 *

*

אבידן כאן הוא במידה רבה ממשיכו של ביאליק (ההוויה היא חסרת מנוחה) למעלה מממשיכו של שפינוזה. תל אביב שלו (וגם העברית שלו) היא חסרת הווה, וקשה מאוד להעלות על הדעת שקיימת בה מנוחה ואפילו עמידה; אבידן מעמיד זו מול זו (מדויק יותר: זו כנגד זו) שתי תנועות קוטביות המניעות את העיר: הראשונה – תנועת ההאצה, שמקורה הוא עתידני-קפיטליסטי-וטכנולוגי במובהק; השני – תנועת ההאטה המסתורית, המשתקת, המדיטטבית והמדברית – אותה הוא מזהה כבקשה פנימית של האורבני לשוב להיעשות מדבר.

את תנועת ההאצה לא זיהה אבידן מפורשות עם "המערב" אולי בשל הערצתו הגדולה לתרבות היפנית –  לקרטה (מיפנית: היד הריקה) ולקידמה הטכנולוגית, במיוחד: לייצור ההמוני של מוצרי אלקטרוניקה, מחשבים ורכבים מתוצרת יפנית באותם ימים (ההערצה הזאת ניכרת במיוחד בסרטו הארוך שדר מן העתיד משנת 1981); את תנועת ההאטה והשיתוק זיהה אבידן מפורשות עם "המזרח", יש להניח –  המזרח הקרוב (התיכון), אך ייתכן כי גם אל התכנים המדיטטיביים (יוגה, דאואיזם, וטאי צ'י וזן בודהיזם) שמגלם המזרח הרחוק. עם זאת, אבידן אינו מבטל את התנועה "אל המזרח" מכל וכל ואינו מבקש לפסול אותה. הוא רואה בשתי התנועות תנועות חיוניות בחיי העיר, שבמידה מסוימת מקיימות אותה. קשה שלא לחשוב על התנועה הדיאלקטית הזאת, כתולדה של המחשבה ההריקליטית (אחדות ניגודים, הוויה והפסד), ההגליאנית (תזה-אנטיתזה-סינתזה), ולבסוף— הניטשיאנית (האפוליני והדיוניסי – הראשון ניכר אצל אבידן בהאצה, בעוצמה ובמחשבה תכליתית; והאחרון – בסתר, בהאטה, במיסתורין, בשקיעה בעצמי, ושניהם נחוצים לצורך ההרמוניה בתרבות; כאן ניכר כי אבידן הולך אחר הולדת הטרגדיה).  כמו כן, עולה כי לאבידן, כעין בן-בנם של המשוררים הפוטוריסטים באיטליה ובפורטוגל, אין עניין מהותי בהווה; וכי ההווה לדידו, מה שנחווה כהווה, אינו אלא אשליה שגורמת תנועת ההאטה והמיסתורין, כאשר התנועה האנרגטית-אורבנית מבקשת להזניק את הממשות הישר אל העתיד.

לפני עשר שנים, בספר שיריה, דּיוֹ אדם  (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009) ביטאה המשוררת והחוקרת, חביבה פדיה, תנועת נגד לכל הגברים המערביים — בהם דנו עד עתה:

*

בֵּינוֹנִי עוֹמֵד הוּא זְמַן אֱמֶת בּוֹ מִתְרַחֵשׁ הַכֹּל

בּוֹ תָּמִיד נִשְׁאָר מָקוֹם

שָׁם גַּם שְׁאֵרִיּות שֶׁל קוֹל הֵן שָׂפָה

עֲבָרִים וַעֳתִידִים רָצוֹא וָשׁוֹב נָעִים

בְּתוֹךְ חַשְׁרַת הָאֹפֶל הַכְּבֵדָה שֶׁל הַהֹוֶה הַָרָּץ

אָץ דָּץ שׁוֹרֵק כְּשֶׁהַיּוֹם מֵאִיר כּשֶׁהַיּוֹם מַעֲרִיב

מְתַרְגֵּל הַטָּיוֹת בְּעוֹד הוּא בּוֹנֶה בְּעוֹד הוּא מַחֲרִיב

בֵּינוֹנִי עוֹמֵד הוּא זְמַן הַתָּמִיד בּוֹ בּוֹכֶה הָרִיק הַגָּדוֹל

שֶׁבּוֹ לֹא קוֹרֶה דָּבָר וְהַכֹּל

שֶׁבּוֹ מְחַכִּים הַגָּן וְהָעֶדֶן לָאָדָם הָאַחֲרוֹן כְּמוֹ הָרִאשׁוֹן

שֶׁיַחֲזֹר עֵירֹם וְיָחֵף מִן הַשְׁאוֹל

[חביבה פדיה, דּיוֹ אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמוד 39]

  *

אם אצל שפינוזה, ביאליק ואבידן נדחק ההווה אל שולי תנודות הזמן מן העבר לעתיד (או של תנועת ההיזכרות הפונה לעבר); אצל פדיה – הכל נתון בהווה, בו מתרחש הכל,  בו יש מקום (והכלה) לכל, ואילו העבר והעתיד מתנודדים מעבריו, קטנים וחדלים. פדיה מתארת ההווה (בינוני עומד) כאמת היחידה, המאפשרת מצידה את התנועה הזאת של העתיד והעבר. עם כל זאת מדובר בחשרת אופל בה גם שאריות של קול הן שפה, קורה שם שום דבר והכל, בוכה בו הריק הגדול, הראשון הוא אחרון, הכל חוזר אליו עירום ויחף, שומעים משהו, רואים משהו, אך דבר אינו נהיר.  בהקשר זה, עולות בזכרוני שורות החתימה של  השיר "אי" מאת זלדה (1984-1914): רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱלֹהִים/ הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת. ואכן, אם תפילה במקורות היהדות היא זמן של בינוני עומד — במהלכו מנכיח המתפלל בתודעתו את אלוהים כפי כשריו; הרי אותם רגעים עשויים להיות כעין מפלט ועוגן במערבולת החיים; בתווך מלא שאון ורעשים –  מגלה האדם אפשרות אחרת (חוויית זמן אחרת).

באסלאם – משמו של אללﱠה שאין עוד מבלעדיו, נובעים תשעים ותשעה שמותיו היפים; כולם בזמן בינוני-עומד (הווה); באופן מקביל, גם אם לא לגמרי, מה המוסלמי נוהג למנות את שמותיו היפים של האל, כך היהודי הנשמע לציוויי ההלכה מקפיד לברך מאה ברכות מדי יום; לא כולן מצריכות עמידה, אך בכולן הוא כביכול עומד מול בוראו, או לצער מנכיח (בהווה) את אלוהיו בחיי תודעתו.   עמידה היא כמובן אחת מכינויי התפילה (תפילה העמידה, תפילה שמונה עשרה שמאז נתוספה אליה ברכת המינים מונה י"ט ברכות). היהודי מתפלל בימות החול שלוש פעמים ביום: מעריב (כשהיום מעריב), שחרית (כשהיום מאיר) ומנחה (כשהיום נוטה); נוספות על התפילות – סדרות נוספות של ברכות ועניית אמן – כולן נועדו כדי להשלים מניינן של מאה ברכות ביום. אפשר כי מאה הברכות הן כעין מזכרת, לדברי האמורא ר' יוחנן, במסכת ברכות מן תלמוד ירושלמי: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו למה שאין תפילתו מפסדת" (דף א ע"ב), כלומר שיהא אדם מנכיח בתודעתו של האלוהות כמה שיותר, ויהי כעומד לפניה תמיד (השוו: רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג' פרק נ"א). בנוסף, פדיה מזכירה כי בינוני עומד הוא  "זְמַן הַתָּמִיד בּוֹ בּוֹכֶה הָרִיק הַגָּדוֹל" מה שמהדהד גם את מאמר האמורא ר' יהושע בן לוי:  "תפילה כנגד תמידין תקנום" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ"ו ע"ב) ובהמשך כי "אין עמידה אלא תפילה". כלומר, התפילה היא תחת הקרבת קורבנות התמיד (תמיד של שחרית ותמיד של בין ערביים) בבית המקדש ותחת אש התמיד של המזבח שהיתה לוחכת את שרידי הקורבנות גם בלילה, ועל-כן, תמידית. באין קורבנות (זמן חורבן המקדש) התפילה או העמידה בפני האלוהים (הנכחתו בתודעה) היא הדבר הקרוב ביותר לתודעה המקדשית, הגם שיש בה דבר מה שלא נתמלא חסרונו. למשל, מדרשי האגדה פסיקתא דרב כהנא ופסיקתא רבתיי תיארו את העולם נטול המקדש, כמקום הנתון ברעד ובחוסר יציבות תמידית, כמו ניטלה ממנו ליבתו, ואילו המקובל ר' מנחם רקנאטי (איטליה, מאה השלוש עשרה) תיאר בספרו טעמי המצוות  את העלאת הקרבנות בבית המקדש, כמי שהעמידו את הקירבה בין האדם לאלוהות, על המדרגה העילאית שבאפשר. חסרון המקדש על פי תפיסה זו כמו עוקר מהעולם את ה-Axis Mundi (ציר העולם) שלו, אך תמורתו היחסית היא הנכחת האלוה בתודעת האדם בזמן התפילה. התפילה אפוא, אליבא דפדיה, ובניגוד לקודמיה הגברים, היא המקיימת את ההווה, את הבינוני העומד, ואת ציר העולם היחסי. זוהי גם השעה שבה האדם, ראשון ואחרון, שבים משאול התמורות ומשאון החלוף, וחווים, לו לרגע, את עצמם ואת מהותם ביחס לנצחי, לבלתי-משתנה, למקור כל הדברים.  מן הפרספקטיבה הזאת ודאי –  הזמן הלינארי שתארוּ ביאליק, שפינוזה ואבידן, כלל אינו מגיע כדי הבנת נקודת ההווה הזאת [נקודה היוצרת מסביבה כעין מעגל (זמן מעגלי-סירקולרי) – הכל יוצא ממנה ושב אליה].

מעניין להציב את פרשנותהּ של פדיה למושג "בינוני עומד"  (כתפילה וכקרבת האל) בתווך דבריו של אבידן על "גורם מסתורי המושך כל הזמן לעבר המזרח, ושמשתק אותה, במידה מסוימת; מושך את הפעילות לעבר המנוחה, החום, המדיטציה, המחדל – בחזרה למדבר." לא רק על-שום הקוטביות המובעת הנשמעת בו בין מערב ומזרח; אלא יותר מכך משום שלפתע נדמה כאילו הוא רומז לציור פני העיר כמקום שבו המתרוצצים אחרי התכליות המעשיות, ומנגד – העומדים נוכח (מכוונים, מנכיחים, ממדטים, חווים בתודעתם כאילו יש הווה מהותי ויש ציר לעולם) – הם שני פנים של קיום אנושי, ובעצם מתוך אחדות-הניגודים הזאת על הפרספקטיבות השונות האצורות בה, נובעת מיטב יצירתו של האדם.

*

*

הערב, 17.9.2019, 19:00-21:00, במוזיאון תל אביב לאמנות – הופעה חיה בתערוכה "דוד אבידן – נביא מדיה" ביום הבחירות. 
שלושה הרכבים אשר יסמפלו, ינגנו ויסנתזו את קולו של אבידן. ערב שני בסדרת אירועים שיעוררו לחיים את ארכיון הקלטות שהשאיר אחריו דוד אבידן.

הקדמה מאת אוצר התערוכה: אורי דרומר.
מופיעים:  1. Astral Projection מארחים את רוני סומק 2. אמינקו (עידו אמין) 3. דניאל סלבוסקי; סאונד: דניאל קסטנבוים. 

לרכישת כרטיסים >> או בקופת המוזיאון. 
הכניסה למוזיאון כלולה בכרטיס להופעה | מספר המקומות מוגבל

 

בתמונה: Mark Rothko, Untitled,  Pen and Ink on  Paper 1961

Read Full Post »

בַּקְבּוּק שֶׁל סְתָּו

*

הַסְּתָו הֵחֵל בְּרַעַד; בְּהַשְׁלָכָה לָרְחוֹב. 

הַנַּעַר הַדּוֹבֵר בִּי, פַּקָח עֵינָיו,

הוֹצִיא אֹותִי לַקּוֹר.  

אֲינִי זוֹכֵר כֶּיצָד אֵרַע הַדָּבָר; הֵיאַךְ הִגַעְתִּי הֵנָה?

עָלָי לִשְׁמור בַּקְבּוּק שֶׁל סְתָו תַּחַת הַכִּיּוֹר .

ַ*

יַרֵחֲ, כְּמוֹ עֵינוֹ הַיְּחִידַה שֶׁל פּוֹלִיפֵמוּס

שוֹטֵר מַקוֹף, הַמְּבָקֵּשֹ כּוכָבִים עֲבַרְיָינִים—

אֲנוּ יָצָאנוּ מִן הַסֵּדֶר, כַּמָּה יָצָאנוּ מִן הַסֵּדֶר,

בִּשְׂדות-הַקְּרָב וּבַתּוֹרִים לַקַנְיוֹנִים.

*

אָדָם צָרִיךְ לִבְחוֹן עָצְמוֹ הֵיטֶב תַּחַת מנוֹרַת-הַלּילָה

לִשְׁאֹל: הָעוֹדֶנִּי אָדָם, הַאִם הָיִיתִי אֵי פָּעָם?

לִידַע אֶת חֹסֶר הָאֶפְשָׁרוּת לְהָשִׁיב עַל הַשְׁאֵלַה

לָשֵׂאת בְּפִכָּחוֹן אֶת חַלְחְלָּת-הַמַּוֶת.  

*

אֵיךְ הֶעָלִים חוֹבְשִׁים אֶת הָרְחוֹבוֹת

מִפִּצְעֵי הַָחמָה שֶׁל הַקּיִַץ

אֲנִי רוֹצֶה לְהַחֲלִים, לְהַאֲמִין שׁוּב בַּשָֹּפָה;

לִיתֶן אֶל לֵב כִּי לֹא נֳגַּע לָרִיק וְלֹא נֵלֵד עוֹד קַיִן.

*

זְמַן לֹא רַב אַחַר הַשְׁקִיעָה

הָרָדְיוֹ יְמָלְמֵל הוֹדַעוֹתָיו,

הַלְוַאי אֱהְיֶה קָשוּב לַדְּבּור הַנִּסְתָּר

הָעוֹבֵר בָֹּרְחוֹבוֹת הַלּיִָל.

[שוֹעִי רז]

*

הערב, 25.11.2015,  במסגרת פסטיבל הג'ז של תל-אביב, שם טוב לב והאורקסטרה של אבי ליבוביץ'  

*

*

שלוש סיבות שאדלג באהבה מחר 26.11.2015 אל מוזיאון פתח תקוה לאמנות לפתיחת התערוכה הזאת.
1. האמנית מאיה ז"ק.
2. עבודה של ז"ק בשם "אופקים שבורים" שאני מאוד מחכה לראות [ספריה יהודית גדולה במיוחד ומגוונת במיוחד (יש לי בּהּ חלק פּעוּט)].
3. הופעה של ויקטוריה חנה.
בואו גם אתם/ן.

**

בתמונה: Umberto Buccioni, States of Mind II: Those Who Leave, Oil on Canvas 1911

Read Full Post »

אני יודע שכולנו כאן, לעולם, מאז ומעולם

*

שלעתים תכופות בזמנים שעוד הייתי מדבר, קרה שאמרתי מעט מדי ודמיתי שאני אומר יותר מדי, אני מתכוון, שלאחר מחשבה, ליתר דיוק, לאחר זמן, נחלי המלים שלי נסתברו כנחלי אכזב, ולהיפך, היפוך מוזר, לא כן, שהופך את היוצרות, לשון אחר, מה שלא הייתי אומר, לכולם לא היה די ותמיד יותר מדי. לא הייתי שותק, זהו, מה שלא הייתי אומר, לא הייתי שותק. ניתוח אלוהי, הלוואי ינחךָ לדעת את נפשךָ ולפיכך את רעךָ כמוךָ, אם בכלל יש לך רֵעַ. כי כשאני אומר שלא הייתי זקוק לאיש, לא אמרתי יותר מדי, אלא חלקיק קטן ממה שהיה עלי לומר, שלא יכולתי לומר, הייתי צריך לשתוק.   

[סמואל בקט, הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמוד 33]

*

הסדנה "יוצרות ויוצרים על זִכָּרוֹן, זֵהוּת ושִׁכְחַה" נפתחה בחנות הספרים העצמאית סִפּוּר פָּשׁוּט שלשום. עקב כך שכמה מן המשתתפות יוכלו להצטרף לקבוצה רק בשבוע הבא, נתבקשתי להעלות על הכתב סוג של סיכום של המפגש הראשון. החלטתי להעלות אותו גם כאן.

בתחילה, ערכנו סבב היכרות בו כל אחת מהמשתתפות הציגה את עצמה והוסיפה סיפור-זיכרון על אדם או אחֵר משמעוּתי שֶׁשִנַּה את חייה . לאחר מכן עברנו לדון בתפיסות של "העצמי" (Self) ושל ה"אני" (I, Me), ולצד התפישׂה לפיה כל אדם הוא מארג של זכרונות שלו ושל אחרים (ובמידה רבה גם מארג של שִׁכחונות), דיברנו על כך שבתפיסותיהן של הדתות המונותיאסטיות ושל הפילוסופים הרציונליסטיים, האדם הוא בעל נפש אחת בעלת כח אינטלקטואלי-אנליטי אחד או כולל בקירבו צלם או ניצוץ אלוהי (נשמה), בשתי התפישות מתלווים אל אותו שכל או ניצוץ גם רגשות ודמיונות, המעורבים ביצירת הזכרונות—אולם מדובר במערכת אחדותית (נפש אחת לגוף אחד/ נשמה אחת לגוף אחד). בתקופה המודרנית, בין היתר בשל תהליכי החִילוּן, גבר מאוד כוחם של מדעי החברה ושל הנסיון להסביר את האני כתולדה של יחסי כוחות בין היחיד והחברה, וכן לאור המהפכה התעשייתית גדל המקום שניתן לעיסוקיו ולתפקידיו של הפרט בהגדרת העצמי שלו. כך הוזכר ג'ורג' הרברט מיד (1931-1863), הפילוסוף והפסיכולוג החברתי האמריקני, שטען כי "האני" אינו אלא התקוממות של אדם כנגד הסובבים אותו והגדרת גבול בין "מי שאני" ובין "מה שאתם".

במוקד הדיון בערב עמד ספרו של סמואל בקט (1989-1906), הטרילוגיה (1949-1947). לפני שעברנו לקרוא בדף המקורות הערנו כמה הערות ביוגרפיות על בקט, בן למשפחה אירית ממעמד הפועלים (אביו קבלן בנין ואימו אחות בבית חולים); בין היתר, הזכרנו התנקשות עלומה בחייו במהלכה נדקר סמוך לליבו בפריס ב-1938, ואת שירותו כלוחם רזיסטנס בימי הכיבוש הנאצי וממשל וישי (אני חושש ששכחתי להזכיר כי בקט זכה בפרס נובל בשנת 1969; אבל מילא, גם בקט שכח בשעתו את הטקס ולא הגיע אליו). אמרנו כמה מלים על אחד מספריו הראשונים של בקט (1931) המסה פרוסט, על מרסל פרוסט (1922-1871) ועל חלקי בעקבות הזמן האבוד. בקט ביקר את פרוסט על כוח ההיזכרות-התיעודי שלו וראה בו אדם שאין בו כח זיכרון עז, שכן בעלי כח זיכרון עז פשוט זוכרים הכל ואינם צריכים לתעד. הגדרתי את הפער בין ארבעת חלקי בעקבות הזמן האבוד ובין הטרילוגיה של בקט כמרחק בין צייר נופים ריאליסטי או אימפרסיונליטי המעוניין בהקפאת-הפריים, בטבע דומם מתועד, כמות-שהוא או כפי שעולה בפני נפשו (פרוסט) ובין בקט שכבר הכיר את זרמי האוונגרד של ראשית המאה העשרים, הפוטוריזם והדאדאיזם וכן את הציור המופשט (קנדינסקי ואילך), ולפיכך היה מעוניין במושג ובתנועה ולא בתיעוד גופו. ואמנם, נדמה כי, במידה רבה, הטרילוגיה על שלשת חלקיה, מולוי, מאלון מת ואֱלֹושֵם, היא ניסיון להתחקות אחר האני האנושי, מבחינת בקט: אני המשתנה כל הזמן, מתפצל כל הזמן בין דימויים שונים ודמויות שונות, מופשט, חלומי, ערטילאי, לתנועתו אין קץ, וגם היתה כאן מאז ומעולם.

*

אני רואה אותו בפרופיל. לפעמים אני אומר לעצמי: ואולי זה מולוי? אולי זה מולוי, חובש את כובעו של מאלון. אבל נבון יותר  להניח שזה מאלון, חובש את כובעו שלו. נַא, הרי לכם החפץ הראשון, הכובע של מאלון. אני לא רואה עליו בגדים אחרים. אשר למולוי יכול להיות שאיננו פה, יתכן שיהיה, ואני לא אדע? המקום, אין ספק, רחב-ידיים. אורות קלושים מסמנים לרגע מידה של הֵרחק, לומר את האמת, אני מאמין שכולנו כאן, לכל הפחות החל במֵרפי, אני מאמין שכולנו כאן, אבל לעת עתה הבחנתי רק במאלון…לא,לא, אני יודע שכולנו כאן, לעולם, מאז ומעולם.  

[הטרילוגיה, עמ' 255-254]  

 *

במהלך הקריאה והדיון נגענו שוב ושוב בהפשטה (אבסטרקציה) אצל בקט, בקור, בעמימות המלווים את כתיבתו; ובהימנעותו המודעת ממיתוסים של האני או החלת מיתוסים פוליטיים-לאומיים-משפחתיים ואפילו דתיים על הדמות/דמויות. גילינו כי בקט מתייחס אל כל הדמויות בספריו (לא רק מולוי, מאלון, גאבר, ויודי, אלא גם מרפי, מרסיה וקאמיה—דמויות המוזכרות בטרילוגיה ועמדו במרכז יצירות קודמות של בקט בפרוזה) כאל בבואות והתגוונויות של האני שלו, שכמו נמצאו עימו מאז ומעולם. עמדנו על כך שבניגוד לילד צעיר המזהה את עצמו במראה כ"אני" (דווקא דרך הבבואה—כלומר דרך האחר הנשקף לו משם), בקט מעמיד את עצמו ואותנו בחדר מלא מראות חלקן סדוקות ושבורות, אחרות קעורות; חלקן קמורות—וכל ההשתקפויות הרבות מביעות עבורו פנים שונות של אותו אֲנִי בּלתי-מושג, בּלתי-נהיר עד תום, מוטל בספק, משום שהאני הזה תמיד גם כולל את המימד של האחֵר. לאו דווקא האחֵר החיצוני (אדם אחר), שאליו יש להימצא בזיקה אחראית (עמנואל לוינס) אלא אחֵר פנימי, אני-אחר, שמגלם את השונות ואת אפשרות ההשתנות המתמידה של האני. איזה יסוד כאוטי שלא מניח לדימוי האני להתיישב ולהיעצר אי-פעם.

כמו כן, הוזכרו, נורית זרחי, במידה רבה משוררת ישראלית המייצגת אֲני רב-פנים המבקש תמיד להתחדש; ופרננדו פסואה (1935-1888) וההטרונימים שלו (127 הטרונימים) להם עיצב סיפור חיים ותולדות. המרחק בין בקט ובין פסואה, על אף הקירבה הניבטת ביניהם היא רבה. פסואה מעוניין בסיפור-האישי ובנוכחות הייחודית-הפרטית של כל אחד מדמויותיו; לעומתו בקט, מתעלם מן הסיפור ואינו בודה מליבו דבר, אלא מנסה להתייחס בכנות ובישרות מירבית לאפשרות לחיות את החיים עם אני רב פנים והתפצלויות, מבלי להבין עד תום דבר.

סיימנו את הדיון בהערה לגבי האפשרות שלנו לחיות אֲנִי כּזה, שאינו קשור לשום מיתוסים אישיים-משפחתיים-לאומיים ודתיים, וכך על איזה צוהר אפשרי לאנושות שונה במהותה שמעמיד לפנינו בקט לאחר מלחמת העולם השניה והאלימות הלאומנית והדתית או האנטי-דתית של אותם השנים. ניסנו להבין מה היה מתרחש לוּ היהודים והפלסטינים היו מוותרים על המיתוסים הלאומיים/דתיים שלהם ומסתפקים באני המורכב של כל פרט ופרט, ובאנושות כמִקבץ כל הפרטים האנושיים. קשה לומר איזו אנושות היתה אז, ואם היתה זו אנושות שבה שוררת אלימות פחותה. עם זאת, קרוב לודאי שהיתה זו אנושות לגמרי אחרת, מכל מה שאנו מכירים.

בעקבות המפגש, נזכרתי כי בשנת 1984 העלה תיאטרון חיפה הפקה של מחזהו של בקט, מחכים לגודו, בכיכובם של מכרם ח'ורי ויוסף אבו ורדה בתפקיד ולדימיר ואסטרגון ובבימוי אילן רונן. הבמה עוצבה כך שבמרכזה עמד שלד בנין (במקום עץ, בהוראות הבימוי המקוריות) וכך גילמו חורי ואבו ורדה את דמויותיהם של ולדימיר (דידי) ואסטרגון (גוגו) כפועלי בנין פלסטינים, ואילו פודזו (פוצ'ו) האדונִי-סדיסט, גולם על ידי שחקן יהודי-ישראלי, שגילם את דמותו כמנהל עבודה או קבלן-בנין ישראלי. בהפקה נוספת, שהועלתה בחו"ל עשור מאוחר יותר, גילם את לאקי, מושא התעללויותיו של פודזו (פוצ'ו), השחקן סלים דאו. וכך הפך המחזה כולו בהפקה זאת למשל פוליטי על הסכסוך, הכיבוש, ותקוותיהם של הפלסטינים המעוניינים לזוז ואינם מצליחים לזוז, ולעומתם— של הכובשים הישראלים המעוניינים שהמצב ייוותר קפוא וסטאטי, וכי הפלסטינים ימשיכו לשרתם. זוהי כמובן אינטרפרטציה פוליטית  מבריקה של המחזה ועל כן לא נמחתה מלבי, ועם זאת, לנוכח מכתב ששלח בקט למישל פולק מרשות השידור הצרפתית (1951) בהּ נתבקש לכמה הבהרות בקשר למחזה, בו נכתב: "איני יודע על הדמויות יותר ממה שהן אומרות, ממה שהן עושות, וממה שקורה להן. על צורתן ציינתי את המעט שבו יכולתי להבחין. הכובעים שלהן, למשל" [מוסף הארץ 15.11.96], כמו גם לנוכח תפישׂתו של בקט לפיה כל דמויותיו אינן אלא בבואות מרובות וערטילאיות  או מבָּעים שונים של חווייתו הקיומית בעולם, קשה לומר שהאינטרפרטציה הזאת עולה עם כוונתו של בקט, להותיר את דמויותיו מכוסות, עלומות, מופשטות, דלות במכוון, ועם זאת—פונות בישירוּת ובחדוּת לחוויה הקיומית והאוניברסלית (הנקיה ממיתוסים לאומיים) של צופיו וקוראיו.

  אגב, להפקה הפוליטית ההיא בתיאטרון חיפה, קדמה עוד הפקה בחוג הדרמטי של כלא שאטה (מתקן לעצירים בטחוניים פלסטינים) בשנת 1965, שהועלתה בתרגום עדנה שביט ובבימויו של אילן דר בהשתתפות אסירים חברי החוג הדרמטי בבית הכלא. על אופיהּ המדויק של הפקה זאת, לא הצלחתי להציל פרטים.  

 

לפרטים נוספים על הסדנה, לבירורים ולהרשמה 

(ההרשמה פתוחה עד יום שני הבא ב-19:00)

לדברים שנכתבו על סדנאות קודמות ועלי  

info@sipurpashut.com
03-5107040  

תּוּהוּ וּבוֹאוּ.

 *

*

בתמונה למעלה: מכרם ח'ורי ויוסף אבו ורדה מגלמים את ולדימיר ואסטרגון בהפקת מחכים לגודו (תיאטרון חיפה 1984).   

 

Read Full Post »

עץ מלא

*

 חַיָּלִים 

יוֹשְבִים כְּשֶבֶת 

הֶעַלִים 

עַל אִילָנוֹת 

בַּסְּתָו 

[ג'וזפֶּה אוּנגארֶטִּי, 'חילים', בתוך: פוטוריסטים וחדשנים אחרים 1925-1910, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל: ירושלים 1991, עמ' 164] 

*

אחרי שנתקלתי ב"פיצה רשב"י" בצפת וב-"בית מרקחת שפינוזה" בגבעתים, היה לי רק אך טבעי לקרוא לעסק לרהיטי עץ מלא שביקשתי לפתוח "רהיטי זיגמונד פרויד (עץ מלא)".כלומר,הבנתי היטב שלא אמכור אך ורק ספות לפסיכולוגים, אבל בכל זאת פרויד הוא שם מוּכָּר, ולמרות כל הנוירוזות שהוא השכיל לתאר, ברגע שקושרים את שמו עם עץ מלא, זה נראה מלומד ויציב."למה לא "רהיטי אלברט איינשטיין (עץ מלא)?" היקשה עליי חבר שביקש את טובתי. אמרתי לו שפרויד פונה גם לגברים וגם לנשים; הוא לא רק חיוך מאחורי נוסחא; עם זיגמונד יש איזו הרגשה שמישהו מטפל בך; שלא הופקרתָ לבדךָ בעולם. חוץ מזה, מדען— אתה לא מבין מה שהוא מסביר לך, ואילו, למטפל קליני אתה בא על מנת שיקשיבו לך,כלומר אתה בא לדבּר.אנשים אוהבים לדבּר, אמרתי. ועץ מלא, הוא עץ מלא, סוג של ביטחון קיומי שבידיעה שזה לא עץ חלול מבפנים,שזו אינה סיבית או סנדביץ', שיש פה איכות-איכות, שלא עובדים עליךָ; כלומר, גם למתחרים יש עץ מלא, אבל לנו י ש גם את זיגמונד פרויד בחזית.

אמרו לי,"לא יילך. זיגמונד פרויד זה תל-אביבי מדיי, אשכנזי מדיי, שמאלני מדיי. אתה צריך לכוון גם לציבורים נוספים. עם זיגמונד פרויד ייקנו אצלך רק ספריות מעץ מלא לספרים טיפוליים".מה אתם מציעים?" שאלתי. "תחשוב רחב יותר, אל תצטמצם, תחשוב על משהו אמין, אידיאולוג עם ביטחון. תחשוב על עסק שמשקיעים ציוניים-אמריקאים יוכלו לעזור לו". "יצחק רבין?" שאלתי בתמימות. הם עשו את עצמם חושבים רגע, והנידו בראשם, אחר שקעו שוב במחשבות (דימיתי לראות  את גלגלי המח עובדים להם בקדחתנות בקדמת-המצח). לבסוף ענו מוכנית: "זאב ז'בוטינסקי" הם אמרו, "זאב ז'ובוטינסקי זה שם שמנצח".

אבל הם ביקשו שכדי שלא ירכשו ממני רהיטים רק חברי מרכז ליכוד, שאלך לערבי שירה בתל-אביב ואקרא שם שירים קצרים טובים שהמוטיב החוזר בהם יהיה עץ מלא ("אנחנו יודעים שיש לך כישרון כתיבה" הם אמרו, "אתה צריך להיות מוכר גם אצל מי שתומכים באזרחי עזה; אנחנו מאמינים בך"). "לאט לאט" אתה תרכוש לעצמך כך קהל שהולך איתך ממקום למקום, פשוט משום שאתה הזוי מספיק ונועז מספיק לעמוד מול קהל ולדבר שוב ושוב בשבחי העץ המלא. אתה תדבר ותדבר על עץ מלא. בסופו של דבר זה ייתפוס, מבקרים ושוחרי שירה ודאי יראו בזה סמל שיש לפענח, מן פשטות עמוקה, שיש לבחון שוב ושוב; פרשנים פוליטיים יראו בזה משל למדינת ישראל, לחידוש פניה של הציונות, שהפעם יש לבנות אותה את חומותיה ומגדליה מעץ מלא". פתאום נראה לי שיש בזה הגיון. שאפילו כדאי שאביא איתי לערבים כאלו סְטֶנְדֶר מעץ מלא.

לבסוף עמדתי במועדון חשוך, כדי שהקהל המועט לא יווכח עד כמה הוא מועט; עם פנס תאורה שסינוור לי את העיניים הרגשתי פחות בערב שירה, יותר בחקירת שב"כ. "באתי לקרוא לכם שיר אחד", אמרתי "שיר שמבחינתי אומר את הכל". לקחתי אוויר לריאות ובנשיפה הראשונה התחלתי לקרוא בקול מדוד ומלא מבע:

*

עץ מלא רחמים

אלמלא העץ מלא רחמים

היו הרחמים בעולם

ולא רק בו

*

השתרר שקט. אחר כך מחאו כפיים. פתאום שמעתי מן החשכה את קולו של מבקר שירה צעיר ויומרני מאחד מעיתוני-הפרינט הגוססים, זועק מלוא גרון: "אתה גנב, פלגיאטור, זה שיר של עמיחי!'. שוב השתררה דממה, הגנבתי חיוך לחשכה ואמרתי נון-שלאנטית: "אבל, עמיחי לא עשה את זה מעץ מלא". "שוב שמעתי את קולו של המבקר, אשר שולח ידו בכתיבת שירה די-מחורבשת, מנסר: "זו שערוריה, צריך לעצור אנשים כמוךָ!" שוב המתנתי קצת, זרקתי חיוך והפטרתי "למה שלא תיתלה אותי על גרדום? אבל אם גרדום, אז רק מעץ מלא". אחר כך סיפרתי לקהל, כי מה שעשיתי כאן בשיר הוא סוג של Ready-Made דאדאיסטי, בסיגנון מרסל דישאן. אם הוא יכול היה להציג חד אופן או משתנה במוזיאון ולצייר למונה-ליזה שפם ואז לגלח אותה, אני בסך הכל הפכתי את האל לעץ, כביקורת על תהליך מיסחור האמנות. אני ניצב כאן כאמן ומוחה כנגד הפיכתה של השירה למוצר צריכה, שירה אינה ארון עשוי עיסת-קרטון מאיקיאה, אמרתי, היא עץ מלא ציפורים מצייצות. היה עוד גל של מחיאות כפיים, אבל לא הייתי בטוח איך יצאתי מן הערב הזה. בדיעבד רק התברר לי כי דבריי האחרונים עוררו גל של ציוצים ב-Twitter (אין לי חשבון).

כמה ימים חלפו וקיבלתי שני טלפונים. אחד מעיתונאית-תרבות המזוהה עם עיתון בעל אוריינטציה שמאלית, אחד מגלי-צה"ל. בשני המקרים רצו לראיין את המשורר-הנגר המשלב בשירתו יסודות עמיחאיים עם יסודות דאדאיסטיים, ומוחה כנגד מיסחור האמנות. "איך זה מסתדר עם העסק שפתחתָ", הקשתה העיתונאית, "שמעתי שקוראים לו: רהיטי זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי? מה בין השירה שלך ובין העובדה שהעסק שפתחת נקרא על-שם אידיאולוג מילטריסטי של הימין?". מזל שהודרכתי מראש שהשאלה הזאת הולכת לבוא. לקחתי אויר ועניתי. "ראי, ז'ובטינסקי ידוע בדוקטרינת חומת-הברזל שלו כנגד כל התקוממות ערבית; אני מבקש לקחת את חומת הברזל הז'בוטינסקאית ולהסב אותה לחומה של עץ מלא, שישולבו בה נישות קטנות של גינות משחקים מעץ מלא, בהם יוכלו ילדים יהודים-ישראלים וילדים פלסטינים לשחק יחד, לקראת הימים שבהם יוכלו לפרק את החומה". "כלומר, גם השם הפרובוקטיבי הזה הוא סוג של מחאה?" היא שאלה, בהפתעה מהולה בשמחה. "עץ מלא, שומר תמיד על הזיכרון של העץ החי המלבלב" עניתי. "עץ מלא, מעניק תמיד מקום לתקווה עתידית ולקירבה".

למחרת פרסום הראיון המלא בעתונות. התקשרו אליי מלונדון וקירשבאום וביקשו שאבוא להצטלם בפאנל. תחקירנית של נסים משעל הגיעה אחר-כך וביקשה ליצור מפגש טלוויזיוני ביני ובין ראש הממשלה המכהן, ז'בוטינסקאי-מבית, שהיה בעבר הרחוק מוכר רהיטים.  "אני בטוחה שיהיה מפגש מרתק וגם הזדמנות עבורך להסביר לראש הממשלה המכהן מהם הפגמים של מדיניותו ומדוע למדינת ישראל מגיע מנהיג שיודע, כי גם בימים אלו שנדמה שאין פרטנר למשא ומתן מדיני, צריך לשמור על אופק אופטימי ועל עשייה מקרבת בין העמים"; יותר מכך, היא הדגישה: "תוכל אפילו, אם תבוא, להבהיר לו מדוע אתה דווקא, ולא הוא וסיעתו, הנך ממשיך-דרכו האמיתית של זאב ז'בוטינסקי".

פאוזה.טלפון מוועדת הבחירות המרכזית. רוצים שאספק עד למועד הבחירות אלף קלפיות מעץ מלא. אני מאושר, כי הנה אני נכנס למעגל הספקים הממלכתי. מאוחר יותר, טלפון ממפעל הפיס, מתעניינים האם אני זקוק למימון להוצאת ספר שירים. עם זאת, כל זמן שהעסק דופק ומתקתק ומתגבר— אני מקווה ביני ובין עצמי שלא אצטרך אחרי המלחמה הבא לספק לצה"ל המון ארונות עץ, כי כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, אבל אם כבר איבד נפש אחת, מוטב שהארון יהיה עשוי עץ מלא.

**

הקטע הסאטירי/שיר גרדום/בדיחת קרש לעיל, נכתב לאחרונה במיוחד לאתר לאתר הקומדיה  ילדי הקומדיה בעריכתו של ידידי דרור ניר קסטל, ופורסם שם לפני כשבועיים

*

בתמונה למעלה: Nicolas de Staël (1914-1955),Paysage à l'étang, Oil on Canvas 1931

© 2012 שוֹעִי רז     

*

Read Full Post »

עירום ורוחות

*

שלשה שירים מאת וואלאס סטיבנס (1955-1879) בתרגומי: *

*

אל הרוח הנוהם

אחר איזו הברה אתה מבקש

במכלול קולותיךָ,

בְּמרחקי השינה?

אמוֹר.

*

עירום בראש כל

אך העירום, בראש כל, מתייחס לְאַטוֹם הַמָּצוּי לפני-ולפנים.

אם הוא נוֹתָר מכוסה, מה עניין-יש במה שנִגְלֶה?

*

הרוח משתנה

כך הרוח משתנה:

כמו מחשבות של איש זקן,

אשר עדין חושב בחשק

ובייאוש;

כך הרוח משתנה:

כמו אישה חסרת אשליות,

שעדיין חשה אירציונליות מפעמת בתוכהּ

כך הרוח משתנה:  

כמו אנשים הניגשים בגאווה,

כמו אנשים הניגשים בזעם,

כך הרוח משתנה:

כמו אנוש, הולך וכבד,

שלא איכפת לו ממאוּם.

*

[תרגם מאנגלית: שועי רז, 2012]

*

לתרגומי וואלאס סטיבנס נוספים: אתה ג'ים ואתה מרגרט ואתה הזמרת מלה-פלומה 

*

** 

בתמונה למעלה: Boris Grigoriev, Sailboat against a Cubist Landscape, Oil on Canvas 1921-1926

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

Rapid I Movements

*

על ספרו של הדס עפרת מציאות רבה מדיי: על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, 160 עמודים.

*

1

*

  טקסט חוייתי עשוי להפוך בתודעת הקורא לעין מרצדת בתנועות אישונים מהירות, לחויה המשתקת את הגוף (כלומר את כשרים המוטוריים), ופוקחת את העין הפנימית להביט אל תמונות שבמחשבה. ספר יכול לדובב את תודעתו של יוצרו—כלומר, ליצור מציאות שמקומה אי-שם במרחב שבין מציאות ובין חלימה; בין החיים ובין המוות; בין הפרסונות (מסכות) של הקומדיה דל'ארטה שכולנו עוטים בכל עת שאנו נכנסים למשחק תפקידים חברתי (כהורים, כילדים, כעובדים, כעמיתים, כחברים, כמכרים, כזרים) ובין האני-החשוף, הניצב פגיע ונדיר בעולם . המופען (אמן/ית המופע, מה שמכונה גם: מיצג), בבחינת מושא התבוננות, הוא כל מה שספר עשוי להיות ועוד— הוא נסיין גבולות, המתעקש לבקש את גבולותיו, לגנוב אותם ללא אישור, ללא תעודות מתאימות—ללא ידיעה מוקדמת מה יארע אחר כך; כמשורר המבקש להרחיב כל העת את שימושי השפה ואת כושרה למסור את החוויות העומדות בתשתית עולמו בפנימי, מבקש המופען כל העת להרחיב את תחומיה הנודעים, המוכרים לעייפה, של הממשוּת שאנו שוהים בה. למשל, יש להניח כי בלכתו הימהּ כמופען, לא יבקש המופען לרחוץ, או להשתזף על כסא נוח, לא לבנות ארמונות עם הילדים, אלא למשל, להעמיק לחפור בור, ולחפור ולחפור, עד ייתקבץ קהל שיתהה מדוע הוא נתקל בפעילות כל כך לא-שגרתית; האם יש לה סיבות; מה היא מבקשת להביע. המקום שבו המופע הופך בתודעתו של המופען כמו גם בתודעת צופיו לרצף שאלות הוא המקום המבהיר עד כמה אנו מהלכים סוּמים וכסויי-עיניים, מורגלים-מסתגלים, בתוך הממשוּת. מעשה-המופע בא להציב בפנינו מראה המלמדת גם על העזתנו לפרוץ את גבולותינו, אבל מעמידה את חלקנו דווקא מול מגבלותנו. המופע אפוא הוא מחוז של אפיפניה, הופעה, התבוננות מחודשת במציאות, בעולם, מתוך פרספקטיבות שעד כה לא שיערנו.

   הדס עפרת משנה לכתחילה בכותר ספרו את המונח העברי מ-"מיצג" ל-"מופע" ובכך יוצר תמורה בין השתמעות-תיאטרלית (הצגה, כלומר עטיית-פרסונה), ובין השתמעות אקזיסטנציאלית-ופנמנולוגית (הליכה חשופה ופגיעה, כנות של תופעה הקורנת את יישותה כלפינו ומעורר בנו דבר מה). מי שמתבונן במופע מתבונן בהופעתו של דימוי, אבל בד-בבד בהופעת הממשוּת, זהו דימוי הנטוע בעולם הממשוּת. המופע מעורר למחשבה, פוצע את הרגש, טורד מנוחה. הוא אינו מבקש את התיאטרליות דווקא, הוא מתהלך ברחוב (כמו שהשירה מהלכת ברחוב אצל פדריקו גרסיה לורקה— מה שמתנועע, מה שמשוחח, מה שישנו, הוא נושא לשירה), בניגוד לשחקן המחלץ בסיום הטרגדיה את פגיון-הגומי-המתקפל שננעץ כביכול מליבו, וצועד בשמחה עבר קדמת הבמה להשתחוויה; המיצגן הנופל על חרבו, אינו קם עוד, חרבו היא חרבו, חייו הם חייו, דמו הוא דמו; הכל נתון בכל עת בחדווה של ניסוי ותמיהה, תלוי על בלימה, אינו משחר לתשואות. אבל משחר אחר עוררות חדה וחרידה גם יחד. כמוהו כגלאי קוטב, גלאי קטביו של האדם; הוא בבחינת מי שאינו יכול לשאת את ההתנהלות השגורה, היום-יומית, המרדימה ומאלחשת את עירנותו של האדם (גם בשנת חלימה המוח עירני כמעט לגמריי, בכל הנוגע לפעילותו), ומחלץ את האדם מן הרדימה  הסוגרת ומרתיעה מפני פתיחות והתנסות חדשים. על כן, אמנותו של המופען אינה מבקשת להעמיד מבנים תרבותיים בני-קיימא-מסורתיים, שגורים לעייפה, אלא להתקדם דווקא דרך הערעור המתמיד על הנומוס ועל המוסכמה.

   מימד נוסף אליו מתייחס המופען הוא היופי הגלום במקום ובזמן ספציפיים-חולפים מתוך התפישה לפיה הכל ממילא נתון בהשתנות כל העת, ואין לצורה או לדימוי להחזיק מעמד, אלא להוות דווקא דבר חולף ומתכלה. יתירה מזאת, המופען אינו מבצע בלבד. הוא יוצר-ומאלתר את מופעו, וכל הכנותיו הגופניות והנפשיות לקראת המופע, גם החזרות, אינן אלא מבואות לרגע יחיד שבו פעולה חריגה בסדר הדברים, מאירה את הדברים באור חדש. בבחינה זאת, דומה המיצגן לפילוסוף אפיקוראי, המערער על סדרם הקבוע של הדברים, על זרמם הקבוע התימטי-סדור בהכרח (כפי שצייר דמוקריטוס את סדר האטומים). דווקא החריג, היוצא מן הכלל, הסִפִּי והבלתי מובן מאליו— הופכים ללבהּ של ההתרחשוּת, המביאות על המתבונן תובנות חדשות והתייחסויות חדשות שלא שיער אותן בלבו עד אז.

 **

2

*

*

   אני מעוניין להדגים את ההתרחשות, ואת ההבחנה בין ההכרחית בין הצגה וביצוע ובין מופע, מתוך המופעים הרבים (הפנומנות, והאפיפניות) שפורשׂ עפרת בספרו:

*

במהלך הצגת התיאטרון בין הספירות, הצבתי מדורה מאפר ומגחלים שאספתי משרידי מדורות כבויות. למופע המדורה יש קיום עצמאי, מעין טקס פרטי המתקיים במרחב ההצגה במקביל למונולוג שמבצעת נעמי יואלי, אבל פועל אחורה בזמן: במדורה נבנית מהשרידים שלה.  

לראשונה נדרשתי לבצע את אותה פעולה בכל ערב מחדש. אחרי מספר הצגות התחלתי להרגיש שאני מאבד משהו, שהפעולה הופכת לשגרה, שהיא מתקבעת בתוך תבניות עיצוב, שהיא לא יותר מהפגנה של כישורים טכניים כ"פָסל מדורות". כבר עמדתי להודיע לבמאית ולצוות ההצגה שמיציתי ואין לי עניין להמשיך להופיע בהצגה, ואז החלטתי לשנות גישה. אפשרתי לנשימות שלי להוביל את המהלך. הנשימות שלי מוגברות ומושמעות באמצעות רמקול בס התלוי מעל המדורה. צליל הבעירה של המדורה מיוצג באמצעות רחש הנשימות שלי בזמן אמת..

אחרי שתיים או שלוש הצגות נוספות

 בערך בהצגה השלושים, זה קרה. בניית המדורה חדלה להיות הפעולה המרכזית של המופע שלי. הפעולה התמקדה ב"כלי" המוסיקלי שהמצאתי.

אני נושם.

אני נשימה.

גיליתי מנעד רחב של צלילים. אלתרתי כמו נגן ג'ז. הנשימות הפכו לטקסט, למאוויים רגשיים, השלכה של אברי הגוף הפיזי שלי על כל חלל הבמה. נעמי קלטה אותי די מהר וענתה לי בהעצמת הנשימות שלה. המופע נולד מחדש.

[הדס עפרת, 'נשימה', בתוך: מציאות רבה מדי, על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמ' 22]  

 *

 עפרת מתאר פה מופע המתרקם בהדרגתיות אך גם בספונטניות במהלך הצגת תיאטרון סדירה. למעשה סוחף אחריו המופען את השחקנית במונודרמה, לדיאלוג של נשימות. זוהי אינה רק התערבות בהצגה או חריגה מן המבנה הקבוע של ההצגה, אלא מהלך שאליבא דעפרת יוצר מציאות חדשה, יוצר מתוך אלתור, ספונטניות, השראה, או טירוף— את מה שמאיר באור חדש ליוצרי ההצגה עצמם את הטקסט ואת המופע.

   זאת ועוד, הבערת המדורה מתוך רמצי מדורות אחרות שכבו, כמו מזכיר את העשייה האמנותית, ואת הפעילות האינטלקטואלית, שתמיד דומה כי הן מאירות את אורותיהן החדשים מתוך רמצי אורות קודמים ומגוונים, שעדיין עומדים לרשותם של היוצרות/ים החדשות/ים. עם זאת, ההצתה המחודשת מתוך מאורות קודמים הופכת עד-מהירה לפעולה טכנית ריקה-מהתלהבות, אזולת להט-פנימי, ואהבה לדבר. מה שהופך בסופו של דבר מופע ליצירה חדשה הוא דווקא היסוד החתרני, המאלתר, המלהט יש מאין; מתערב ומכניס יחסים חדשים וזיקות חדשות בין המערכת הסדורה, המוכרת לעייפה, של הדברים.

  במאמרו 'אקסטזה וביטוי' תיאר הפילוסוף הדיאלוגי מרטין בובר (1965-1878) את חוויית האקסטזיס, כהתלקחות שבה מתמזגים העולם והאני, בבעירה אחת. בסופו של דבר, באופן בלתי תלוי, מתאר כאן עפרת את המופע כסוג של אקסטזה יצירתית, המעלה אור, מבעירה אש, מפיחה חיים באמנוּת, הנוטה במהירות רבה  מדי להתקרר ולהתקבע (קרי באמצעות אימוץ תבניות מוסדיות, פורמטים וסטרוקטורות נכונים, נצפים ורווחיים). המופען לדידו של עפרת הוא אדם פרומתאי, שתפקידו לשוב להצית את האש המחייה המפרה של האמנות ולמנוע במו אמנותו החתרנית את דעיכת רוחו החופשית בעלת שאר-הרוח (או שאר-האש הלוהבת) של האדם.

   ברם, לא על הפן הפרומתאי, המורד-הענוש, לבדו יישען המופען. הדס עפרת הקפיד לשלב בין הפרגמנטים הרגישים, שעליהם ייסד את ספרו, מן בת-צחוק העוברת, שוזרת-חורזת, את דפי ספרו, בבחינה זאת, המופען אינו אך פרומתאוס או בן דמותו של האדם-המורד של קאמי האקזיסטנציאליסט, אלא גם כעין בן דמותו של הלץ הגרמני, טיל אולנשפיגל, כפי שסיפר אריך קסטנר (שרל דה קוסטר הציג את אולנשפיגל כגיבור לאומי פלמי דווקא), שדימהו ללץ שהסתלק מן הקרקס, מתערב עם הבריות במקומותיהם, ומהתל בהם. אלא שהמופען אינו מבקש להתל ואינו מבקש לצחוק על הבריות, אלא שמעשיו, הנתפשים על ידי כבדי-ראש כמשונים, נועדו לעוררם, להציב מראה לנוכח שמרנותם, סגירותם, צרות-אפקיהם.

המופען אפוא אינו אדם המורד בלבד; גם אינו אדם החושב בלבד או האדם האינטואיטיבי בלבד; אלא הוא גם (ובעיקר)— האדם הצוחק, השב ומעורר להבין כי לעולם ניתן לנער או לטלטל מצחוק את המבנים התרבותיים אמנותיים הרדומים; וכי יש בפעולה זאת (למשל: באמצעות אלתור נשיפות ג'זי סוחף) כדי להפיח בהם רוח חיים.

הדס עפרת, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, 160 עמודים.

*

בתמונות: Giacomo Balla, A Child Runs Along the Balcony, Oil on Canvas 1908

Francis Picabia, Sunrise, Oil on Canvas 1924

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

האתלט של הלב

*

צְנַח

            צְנַח לָנֶצַח

צְנַח אֶל מַעֲמַקֵּי הָאֵינְסוֹף

צְנַח אֶל מַעֲמַקֵּי הַזְּמַן

צְנַח אֶל מַעֲמַקֵּי עַצְמְךָ

צְנַח כְּלַפֵּי מַטָּה כְּכֹל שֶתוּכַל לִצְנֹחַ

צְנַח לְלֹא סִחְרוּר

מֵעֵבֶר לְכָל הַחֲלָלִים וּלְכָל הָעִתִּים

מֵעֵבֶר לְכָל הַנְּפָשוֹת לְכָל הַכְּמִיהוֹת וּלְכָל הָאֳנִיוֹת

הַטְרּופוֹת

צְנַח וּשְרֹף בְּדַרְכְּךָ אֶת הַכּוֹכָבִים וְהַיָּמִים

שְרֹף אֶת הָעֵינַיִם הַצּוֹפוֹת בְּךָ וְאֶת הַלְּבָבוֹת הַמְּצַפִּים לְךָ

שְרֹף אֶת הָרוּחַ בְּקוֹלְךָ

הָרוּחַ הַסְּבוּכָה בְּקוֹלְךָ

וְהַלָּיְלָה הַקָּפוּא בִּמְחִלַּת עַצְמוֹתָיו

[ויסנטה אוּיְדוֹבְּרוֹ (1948-1893), אַלְטַסוֹר, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, הוצאת רימונים: רמת גן 2011, קנטו I, עמ' 28]

*

   כמעט כמו הוראות למדיטיציה של צניחה מתוך מה שהיית אל מה שתהיה. מתוך גוף נושא-זכרונות, ממלמל אל תוך החלל הריקן, חלל ששוב אין יודע האם עונה הוא על חוקי הגראביטציה, ועל כן האם מדובר בכלל בנפילה מן הרוֹם אל איזו קרקע, קרקעית;  או שמא זוהי הצניחה מן הידוע אל הבלתי ידוע— מן המודע אל התת-מודע (הבהובי תת-מוּדע הם תמיד הזוהר הקטבי של חיינו), כלומר לא צניחה במקום, בזמן, במרחב. אפשר כי הצנחן של אוידוברו אינו כאיקרוס ההולך ומתרסק מטה, אלא כדוגמת האדם הצף של אבו עלי אבן סינא (1037-980), הצף לנצח בתוך חלל של אין-מקום ואין-זמן, והנה לעת מבזיקה בו ידיעת עצמו (כח רעיוני אינהרנטי בנפש) יכול הוא לידע את בוראו ואת העולם אשר ברא.

    אבל אפשר כי ויסנטה אוידוברו (1948-1893) משורר שהתחיל את פעילותו הפואטית בשנת 1911, ובשנת 1914 הועלה באש ספרו השני שכלל התקפה רבתי על האמונות הנוצריות של המסדר הישועי ועל הבורגנות הצי'ליאנית דווקא מרמז לנפילתו של האדם הראשון. אצל התיאולוגים הנוצרים, הנפילה מעדן שמיימי אל תחתיות הארץ, בכדי שיישא תמיד בלבבו את העדן האוטופי (המצוי באין מקום ובאין זמן) בליבו: Civitas–Dei,–Summa–Theologiae,–Paradise–Lost ודומיהן; אפשר גם כי אלטסור, שנולד בגיל 33 ביום מותו של ישוּ (אלטסור, מבוא עמ' 14), הינו בן דמותו של ישוּ עצמוֹ (כסוג של בן דמותו של אדם הראשון), כבן-אלהים וכאדם-השלם הצריך, במצוות המשורר, ליפול מרום שליחותו, להיהפך לצל, ליורד-דוּמה, כדי שיצליח להרקיע אל מעבר לעצמו ולגורלוֹ, ואולי דווקא אז כאשר ייפול שוב ממלכות שמיים ויטעם מחרדת העפר ומוראותיו, יהיה ראוי לאמוּן כלשהו (גם אם לא אמונה), בשל היותו מחדש 'בן אדם'.

    אפשר גם כי אוידבּרוֹ, האינטלקטואל מדבר על דווקא נפילתו/התרסקותו של על-האדם הניטשיאני, או על-האדם-התעשייתי-טכנולוגי של פיליפו תומאזו מרינאטי (מנהיג הפוטוריסטים-האיטלקים ואחר כך מתומכיו הנלהבים של בניטו מוסולוני, שראה עוד במלחמת העולם הראשונה תהליך-תועלתי מרפא המנקה את האנושות מחלשיה) בעקבותיו, עָל-האדם המבזה את המוסר היהודי-נוצרי שלדידו הינו מוסר של עבדים; על-האדם, איש המדון, המחריב את הכל, ומדמה בכך את גאולתו שלו שאינה אלא חורבן. ואמנם בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הלך אוידוברו והתקרב כהוגים ואמנים אוונגרדים רבים בדורו לקומוניזם, ואף יצא ללחום במלחמת האזרחים בספרד (הוא היה אז כבר כבן 42) לצידם של הרפובליקנים כנגד הפאשיסטים של פרנקו. באלטסור ניכר כבר כי הצניחה מעבר לעצמך ומעבר לעולם, היא קריאה אי-אלימה, שיש בה התנגדות רבתי לשררה ולכח.

   אוידוברו הצ'יליאני, שהחל לכתוב את אלטסור בפריז 1919, ופרסם אותה בצ'ילה תריסר שנים אחר-כך, הכיר היטב את שירת האוונגרד ואת הקאליגראמות של גיום אפולינר; הוא אף חבר לטריסטן צארה, הרוח החיה שבדאדאיזם, בשנת 1918, ולזמן קצר היה קשור גם בתנועה זו. הוא אף נקשר אל חוגים פוטוריסטיים (שירה וציור) ופרסם שירים פרי עטו בתערוכה קוביסטית. הדברים ניכרים בחלקים נרחבים מיצירתו (הקאנטו השביעי החותם הוא רובו-ככולו, יצירה דאדאיסטית לכינור, מסור וקיפוד עם תיבת תהודה). יש להניח כי כדרום אמריקני, ששהה עת רבה בצרפת,  קרא גם את שירי מלדורור לרוזן דה- לוטארמוֹן, הפסיאודונים של איזידור דיקאס (1870-1846), משורר צרפתי יליד אורוגוואי (בכמה הזדמנויות באלטסור מביע אוידוברו את השאיפה להיוולד באורוגוואי). ובעצם אלטסור הוא כעין אלטר-אגו יצירתי-והרסני של יוצרו, כפי שמלדורור/ לוטארמון היו עבור דיקאס.

   למשל הקטע הבא של מלדורור שיש בו כמה וכמה מוטיבים מקבילים לקטע שצטטתי למעלה מאלטסור:

*

נרדמתי על הצוק. לאיש שרדף יום שלם אחרי היעֵן ולא הצליח לתפסו, לא היתה שהות לתת אוכל בפיו ולעצום עין. אם הוא קורא את דברי אלה, הרי יוכל אולי, לנחש איזו שינה כבדה נפלה עלי. ואולם, כשדחפה הסערה במאונך, בכף ידה, כלי שיט אחד אל קרקעית הים; אם מכל אנשי הצוות לא נותר על הרפסודה אלא איש אחד, תשוש מהתלאות ומכל המצוקות למיניהן; ואם נחשולי הים מטלטלים אותו כאניה טרופה, במשך שעות המתמשכות יותר מחיי אדם; ואם ספינת-המלחמה, החורשת אחר-כך את מחוזות השממה האלה בשדריתה הסדוקה, משגיחה באומלל הזה המשיט על פני האוקיינוס את עצמותיו היבשוֹת, ומושיטה לו עזרה שכמעט אחרה לבו, סבור אני שאותו טובע ייטיב אף יותר לנחש כמה גדול היה עלפון החושים שלי.

[לוטארמון, שירי מלדורור, תרגמה מצרפתית והקדימה מבוא: אילנה המרמן, שיר רביעי פרק שישי, עמ' 217-216] 

*

   הצוק המבטא את הסף, הצניחה אל החלום שכמוה צניחה אליי ים, הסערה הדוחפת במאונך (תנועת הצניחה), האניה הטרופה,  הקור, הרוח, העצמוֹת— כל אלו קושרים בין חלומו של מלדורור-דיקאס ובין חזונו השירי של אלטסור-אוידוברו. אבל יותר מכך, דומה כי אותה שינה כבידה עדי עלפון חושים, אותו חלום משונה שראשיתו באיש הרודף אחר יען, ואחריתו בסירה אסופית בלב ים— כמו מקדימה את הדהודיו של אלתוסר הנופל אל תוך עצמו ומעבר לעצמו, לקראת מציאות והכרה שיש בה מן הבלתי-נודע.

   הצניחה אל העצמי ומעבר לעצמי, שריפת העולם, היקוּם, כָּל הנודע  מהדהדת גם את צמד המניפסטים של אנדרה ברטון (ששירי מלדורור היתה אחת היצירות היקרות ללבו); ומנגד, גם את אנטונן ארטו, שהחל את דרכו כמקורב לחוג הסוריאליסטים של ברטון, ואחר-כך נוּדה ממנוּ, ופרש בשמחה לדרכּוֹ.

   הטקסט של אוידברו הוא טקסט גדוש הדהודים-אינטלקטואליים ואפשרויות פרשניות; ברם, ייחודו הוא דווקא בכך שהוא מבקש להוליך את הקורא אל מעבר לכל אותם מהלכים אינטלקטואליים, אנליטיים והרמנויטיים. אוידברו אינו מעוניין שנקרא את אלטסור בשלוות נפש ובהתבוננות מרוחקת של למדנים, הבוחנים-מודדים את שורותיו. הוא מעוניין שנצנח עימו, שנשרוף עימו, עד שנצטמרר מן הרוח הסבוכה בקולותינו, ומן הליל הקפוא במחילת העצמות.

   בכך מתקרב אוידוברו לטעמי לדברים אשר השמיע אנטונן ארטו (1948-1897) בפתח המאמר שלו אתלטיקה של הרגש (1929):      

*

יש להודות שלשחקן יש מעין מערכת שרירים של הרגש, המקבילה למיקומם של הרגשות בגוף.

השחקן כמוהו כאתלט גופני לכל דבר, אבל בשינוי אחד מפתיע: את האורגניזם של האתלט תואם אורגניזם אנלוגי של הרגש, המקביל לו וכמוהו ככפילו של האחר,אם כי אין הם פועלים במישור אחד.

השחקן הוא האתלט של הלב.

[אנטונן ארטו, 'אתלטיקה של הרגש', בתוך: התיאטרון וכפילו, תרגמה מצרפתית: אוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1996, עמ' 145].

*

   אם נמיר את המלה 'שחקן' (התיאטרון עבור ארטו היה האמנות העלאית) במלה 'משורר', נמצא את תכלית תנועת הצניחה אצל אוידוברו, המבטא את ההליך היצירתי-פואטי כמסע של נפילה דווקא, כעין התמסרות לעולם התנועות הפנימיות האפילפטי-כאוטי, המוציא את האדם מדי עצמו ומידי תובנותיו הרגילות/מורגלות על העולם, לידי פעילות מתוך מצב הכרה אלטרנטיבי, שיש בו שאיפה להימצאות במצבי הגבול של הנפש, על סף התהום, על סף הכאוס, ואולי גם מעבר לו.

   כאשר קוראים את אוידוברו, בשורות מפתיעות כגון: 'אני מאמין באקלימי תשוּקה בלבד' (עמ' 62), 'ספינה לבושה באורות מתרחקת בעצב' (עמ' 70), ו- 'אם תמוּתי/הכוכבים למרות פנסם הדולק/יאבד מסלולם/מה יהא על היקוּם?' (עמ' 88), שורות יפהפיות המתעקשות להפתיע את הלב בכל דף ודף, מבינים כי אוידוברו אינו מבקש להיות אתלט של הלב לבדו, אלא מבקש להפוך לאתלטים גם את קוראיו/קוראותיו. ניתן גם להבין, דרך הקריאה באלטסור, את התפתחותה ההיסטורית של שירת האוונגרד הדרום אמריקנית; לראות באלטסור סוג של מקביל-תודעתי לטרילסה (1922) לססאר ויאחו; ולחוש בהשפעתו על משורר צ'יליאני אחר, פבלו נארודה.

   לסיום, ברכות למתרגם מנחם ארגוב; להוצאת רימונים ולמפעל לתרגום ספרוּת מופת על הרקתהּ של שירת אוידוברו לעברית בכרך היפה והחשוב הזה. אני מקווה כי אלטסור, הוא אות לתרגומים נוספים מפרי יצירתו העניפה של המשורר,האתלט של הלב, הצונח באין-מקום ובאין-מצנח.

*

*

בתמונה למעלה:Giovanni Domenico Tiepolo (1727-1804), Punchinello with the Ostriches, Pen in brown ink and wash over black chalk on white laid paper 1800.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »