Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פומפיי’

1

 

'אם כך העמים שנכבשים בידי צבאות רומא צריכים לחוש בני מזל על שהם נשלטים בידי עם ברוך כשרונות כזה' אמר פוליביוס בכובד ראש. בני משפחתו, שהכירו היטב את רגישותו, החלו לחוש אי נוחות טורדת. הם אינם רוצים לחלוק את עלבונו- עלבון המהגר שלעולם יחוש זר בתוך ביתו שלו. מלבד זאת, הם נולדו כאן, הם גאים במולדתם. מה להם ולארצו הנידחת והמושפלת של אביהם, שהיתה אמנם חשובה מאוד, בלי ספק, אבל לפני עידן ועידנים.

[נטלי מסיקה, אדמה שחורה, דופן הוצאה לאור: ראש פינה 2008, עמ' 61].

 

נדמה היה לי באותה שעה שהים, הרקיע, היבשה, המקום והשמות מתערבבים בחזרה לתוהו ובוהו גדול שטרם הבריאה. שאין לי לא ארץ, ולא בית ולא שֵם, ואין נפש שתדאג לי בעולם כולו [שם,שם, עמ' 286].

 

אל כתיבתהּ של נטלי מסיקה (סופרת,ד"ר לארכיאולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב)התוודעתי לראשונה כאן ברשימות.כמה מרשימותיה לדידי, הינם סיפורים קצרים נוגעים ללב ומעוררי מחשבה, המיטיבים לפרוט באופן עדין את פניה הרב-גוניים והרב-קוליים של החברה הישראלית.דומני כי מסיקה מיטיבה ברשימותיה לרשום, אם ברשומי פחם גרעינים ואם בצבעי שמן מילוליים, את ההמיות העדינות, המורכבות,השבריריות של החיים הישראליים ושל זכרונות משפחתיים רחוקים בזמן וקרובים אצל הלב,כך שהאתר שלה הפך לאחד מן החביבים עליי. מבחינה זאת, ציפיתי זמן מה לקרוא את ספרה אדמה שחורה,המוצג על גבי כריכתו האחורית כרומן היסטורי (עלילת הרומן מתרחשת ברצוא ושוב בין השנים 67 לספ' ועד ראשית המאה השניה,בין יודפת, פומפיי וקפואה). ברם, לטעמי הגדרה ז'אנרית זאת, חוטאת לחיבור,אשר לא במפתיע, לדידי, הינו יצירה ספרותית הומניסטית רגישה, החותרת להביע את פניו המגוונות של המין האנושי, ואת האופן בו הזיכרון ההיסטורי- הלאומי אינו מוכרח לקרוע את האדם הפרטי מעם כלל האדם, אלא שהוא כעין נתיב/ערוץ שבהכרה העשוי לפעול במקביל להבנה העמוקה לפיה בני האדם, תהא השונות ביניהם גדולה ככל שתהיה, עדיין מונָעים מתוך אותם, רגשות, מחשבות ממש, משפחת האדם- ולפיכך כולהּ ראויה היא לחיבה ולחסד בכל אתר.

את מסעם של מרים העובר דרך יודפת, פומפיי וקפואה; את מסעו של יהודה, בנהּ של מרים, העובר בין איטליה ובין יהודה; ואת מסעו של יוליוס פוליביוס העובר בין יוון לרומא ולפומפיי, ניתן להגדיר כך- מדובר בשלשה פליטים, מהגרים. האחד מרצון, האחר מחוסר ידע, והשלישית מחמת חורבנים תוכפים בהפרש של שתים עשרה שנה, המובילים אותה ממקום למקום. דומה כי אין ולו דמות אחת בספר כולו שאינה מיוסרת מפני אבדנים, ציפיות שנכזבו, מאורעות פוליטיים, ואיתני טבע הבאים על האדם ומנערים אותו מכל ביטחונותיו וידיעותיו שוב ושוב, ואיו לו אלא לנסות להתמיד ולשמור גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר על אנושיות עדינה, רבת- פנים ומורכבת, ועל אמונו ברוח האדם, ובמשפחת האדם. המחברת גם מיטיבה לשזור את מסעות גיבוריה בשלל דמויות משנה ולהעניק אף להן פנים ומנעד רגשי נרחב. ספור שברונן של משפחות גדולות (זכאי, פוליביוס), אינו רק סיפורן של המשפחות הביולוגית אלא גם של האנשים המלווים- מקיפים את המשפחות, באופן החותר להדגיש את האחווה הבין אנושית העשויה לשרור גם מעבר להבדלים כלכליים, מעמדיים, אתניים, אינטלקטואליים וכיו"ב.

במיוחד, יודפת של נטלי מסיקה,הנה מעין משפחה אנושית גדולה ומלאת אחווה, המובלת אל חורבנהּ על ידי החלטותיהם של הגורמים הדתיים והמדיניים בירושלים הרחוקה, ובעידודו הנמרץ של המפקד הכהן הצדוקי האריסטוקרט,הממונה לנהל את המרד ברומאים בגליל, יוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלביוס), המוביל את העיר אל שדה המערכה, ואז נוטש אותה בבוגדו בתושביה ובהובילו את הרומאים לתוכה (זוהי אגב, תזה ספרותית, אבל היא הגיונית מאוד גם מבחינה היסטורית). אין מחשבותיו של יוספוס נסבות אלא על טובתו האישית בלבד. לעומתו, יוליוס פוליביוס מצר ובז בליבו לניכור, להתנשאות ולסיאוב של עשירי פומפיי, אשר לדידו חלחלה אל תוך משפחתו האריסטוקרטית. והנה הוא ילך ויגלה כי אותם הדברים להם הוא בז חלחלו גם לתוכו. בסופו, דווקא יימצא פוליביוס נוחם ומשענת ואהבה במשפחתו הוא, מעט מאוחר מדיי. הוא ייפרד מן העולם, כמי שלא הצליח אי פעם, בעיני עצמו, להפוך לבן בית בפומפיי, אבל הצליח באחריתו לאהוב ולקבל את בני משפחתו, אשר בחרו בחיי אצולה רומאיים לכל דבר ועניין. 

 

2

 

שתיקה כבדה עמדה באויר החצר. לא העזנו להפר אותה בהסבר מוצדק ככל שיהיה. המבטים שאך לפני רגע יקדו בלהט נעורים וכחני, הושפלו, התכנסו פנימה, ביקשו להצטמצם בוודאות השבירה והכנה שבדבריו הכואבים של הרב הנערץ. בדממה, גלגל בחזרה את מגילותיו, עטף אותן בבד פשתן עבה ואסף אותן לחיקו כמו היו עולל אהוב ורך. התבוננתי בו, וליבי יצא אליו. נתון למחשבותיו, פניו העטורות זקן לבן התכרכמו בכובד העצבות הגדולה שהעיקה על חזהו השברירי, החלש. התמלאתי תוגה. ביום מן הימים יומו יבוא והוא יסתלק מן העולם. הצעירים חרדים לחייהם של הזקנים יותר מאשר אלה חרדים לחייהם שלהם. אני זקוק לנוכחות שלו, לנוכחות של כל האנשים החכמים האלה. איני מוכן לחיות בעולם שאין בו זיכרון [שם, שם, עמ' 109]. 

 

 הואיל ואיני רואה באדמה שחורה, בראש ובראשונה, חיבור היסטורי, אף לא Fiction הנסמך על גבי עדויות היסטוריות מלומדת בלבד, אני נמנע גם מלהציב אותו בצדם של רומנים שעסקו באימפריה הרומאית של המאות הראשונה והשניה לספירה. מבחינת מה: בעושר האנושי-הומניסטי, בחתירה אל המבנים האנושיים העומדים לכאורה בשולי ההסטוריה (תרבות המוּנעת על ציר זמן תימטי) אבל עמוקים ממנה, דומה בעיניי נטלי מסיקה, כעין קרובה-רחוקה, של סופר הסרבי-קרואטי דנילו קיש (נפטר 1988, בן לאב יהודי), שלצד הטרילוגיה המשפחתית הנהדרת שלו (גן, אפר, שעון חול, מצוקת נעורים), הותיר אחריו מספר קובצי סיפורים קצרים(אנצקלופדיה של המתים, מצבת קבר לבוריס דוידוביץ') בסוגה אותה כינה Faction, כלומר: Fiction (בדיון ספרותי) המבוסס על Facts (עובדות הסטוריות), ואריגתן אלו באלו. אפשר לומר כמובן כי קדם לקיש חורחה לואיס בורחס. ברם, ההבדל בין בורחס ובין קיש, הוא בין אינטלקטואל מודרניסטי, אשר התחנך במחצית הראשונה של המאה העשרים,היוצר את הספרות- המקורית- המלומדת כיצירה אינטלקטואלית, המציעה פרשנויות חדשות לאירועים היסטוריים, כתבים קלאסיים או זויות הסתכלוּת חדשות עליהן, שיש בהן בכדי להסעיר את מחשבותיו של הקורא (סחרור מה שיש בו מן הטעם של האינטלקטואליזם המנוכר); ובין קיש, הפועל בעצם בתוך אותה החצר, אך גדל והתחנך בצל מלחמת העולם השניה, שואת העם היהודי ורצח אביו על ידי הגרמנים, ומעולם לא הצליח למצוא מזור לשבר. בסיפוריו שומעים כל  כל העת לב אנושי פועם ברקע, וכל מצוקה, עוית כאב, וכל מה שנוגע לאנושי העדין, נמסר לקורא, עד אשר נדמה כאילו קיש מנסה להפעים את התבוננותו של הקורא על האדם, ובמיוחד על הפנים הבלתי משתנים באדם, השותפים לבני כל התקופות והעמים. קיש אינו חושש לרגש את קוראיו, גם אם אינו רגשני. דוגמא אופיינית לסיפור נפלא של קיש הוא הסיפור כבוד אחרון (אנצקלופדיה של המתים, סיפור שני), המתאר את מסע הלוויה של יצאנית בשם מארייטה בעיר הנמל האמבורג בשנת 1924, בו משתתף המון עם. רובם התארחו אצלה. על קברה סופדים לה על אהבת האדם הגדולה שלה ומלווים אותה בכבוד מלכים בתהלוכה שאינה שכיחה ברחובות האמבורג, הסיפור נחתם באבחת כאב פתאומית שחש אחד הנוכחים לאחר ההלוויה, ובו עולים בתודעתו לרגע, חיוכה, וצללית פניה של מארייטה. אהבה דומה רוחשת מסיקה לדמויות הפלבאיות בעלילה העבדים והשפחות בפומפי, פשוטי העם של ציפורי ויודפת. מי שהודרו גם מן הספרות הרבנית או תוארו כעמי ארצות הופכים (למשל הסוגיות העוסקות בהבלותם של עמי ארצות במסכת פסחים מן התלמוד הבבלי) על ידי המספרת האמונה לדמויות אנושיות מורכבות, ומלאות חסד חמלה. כל אלו שימחו אותי מאוד, משוּם שלא ציפיתי למצוא ממשיכת דרך אפשרית לאחד הסופרים האהובים עליי במאה העשרים והנה כי כן מצאתי. אני מקווה מאוד כי נטלי מסיקה תפנה בקרוב לחיבור ספרהּ הבא, משום שאוהב אני את  שמצליח להאיר את פני האדם, ובמיוחד את אזורי הצל, הנתנים להשכחה ולדחיקה. גיבוריה של מסיקה אינם 'גדולים מן החיים'- הם החיים עצמם, והיא כה מיטיבה להחיותם, להפעים רגעי חיים קטנים מלאי נשימה, עד שדמויותיה מצליחות לא לגעת ללב בלבד, אלא להקרין מתוך עולמן על חיי הקורא, המוצא את עצמו נקשר אליהן משום שהן מבטאות מנעד רגשי מורכב ועדין גם יחד.

 

3     

 

חשכת הלילה הלכה והתפזרה, אור צח וסמיך כחלב נמזג מבעד לחלון ונשפך בחלל החדר, השפיע חסד על גופי הדרוך, ועל גופהּ השברירי המוטל במיטה, חסר אונים, ממתין ומיוסר. אינני יודע אילו חיים יכולים היו להיות לי ומי יכולתי להיות, אבל זאת אני יודע: לפני שנים רבות, אני העולל בחרתי בחיים ובחרתי בהּ- ושמא בה ובחיים- אינני יודע מה קדם למה. אני חוזר ובוחר בלב שלם במה שנגזר עליי לבחור [שם,שם, עמ' 330].

 

וילהלם דילתיי (Dilthey, 1911-1833, הפילוסוף הגרמני, מורו ורבו של מרטין בובר. אחד הראשונים להקדיש ספר לחקר האוטוביוגרפיה הספרותית) דרש מתלמידיו הזדהות רגשית מוחלטת עם מושאי מחקריהם, בניגוד מובהק למה שהיה מקובל בעולם המחקר המדעי הגרמני של ראשית המאה העשרים. בנוסף כתב דילתיי, כי 'זה שחוקר את ההיסטוריה הוא זה שכותב את ההיסטוריה'. מובן כי לשיטתו, מי שחוקר את ההיסטוריה מתוך הזדהות ומעורבות רגשית עמוקה ומגלה את פני האדם של מושאי מחקרו, הוא שזוכה להעמיד יותר מאשר מחקר שהוא ארכיב של ידע, חיבור שהוא פריחה מחודשת של חיים וזיכרונות, שנעלמו מן התודעה האנושית וקולם נאלם. דומני אפוא כי נטלי מסיקה אמצה את עמדתו של דילתיי, וכארכיאולוגית וחוקרת שהשתתפה בחפירות ביודפת ובפומפיי, בכרה לעבד את רשמיה מן המחקר ומן החפירות באופן החורג מן המיון והקיטלוג של הממצאים באתרים; מסיקה מנסה להחיות את הערים החרבות, בכח הסיפור, כאילו רק נעלמו מן העין, כאילו מצויות הן אי-בזה בזכרון האנושי ויש לשוב ולהחיותן. הזיכרון הוא נפש- לא יד זיכרון, כי אם דבר מה שניתן לעוררו בכל עת, להקים ערים מעפרן. אחד הדברים שמשכו את לבי היא ההזדהות העמוקה של המחברת עם גיבורתהּ מרים, עם אביה- זכאי, סבתהּ- מימי, בת דודתהּ-שלומית, כאילו במשפחתהּ מדובר, שכן הקרבה האנושית שהיא יוצרת בין הדמויות היא כה עזה, עד שדומה היה עליי כי במשך הכתיבה ראתה המחברת עצמה כמשתתפת-צופה באותה משפחה יודפתית, אשר תוכה רצוף אהבה.

כאן ראוי להעיר, על חיסרון קטן, שמנקר את העיין אבל עתים הופך לייתרון, והוא נטייתה של מסיקה לשלב בכמה מן הדיאלוגים מלים מודרניות עדכניות למדיי (למשל 'תהליך היסטורי' בשיח בין חכמים מן המאה השניה). ניתן להניח, כי עורך ספרותי באחת מן ההוצאות הגדולות היה טורח לנכש מיד את המלים הללו מן הטקסט. אבל עד שסיימתי את הקריאה הפכו דווקא אותן מלים לייתרון מהותי בעיניי. הן מקרבות את הקורא לדיונים ותובעות אותו להציץ בעלילה שלפניו מתוך אנלוגיה מתמדת אל המציאות הישראלית, ולקולות השונים העולים מתוך החברה הישראלית של ימינו, שאפשר שאינם רחוקים מאוד מן הקולות הרחוקים-השכוחים ההם. ושוב, אליבא דדילתיי, מסיקה דומה שמגשימה או מדובבת את משאת נפשו של יהודה מקפואה, אחד ממובילי הסיפור: כתיבת היסטוריה אלטרנטיבית של יודפת, הקרובה אצל הלב ואינה מהווה גופי ידע ממוינים ומקוטלגים, כממצאי חפירות. 

 

4

 

מה הם רוצים הטיטנים, מה הם באים לערער, מדוע הם זועמים כל כך על בני התמותה, שנדמים בעיניהם לגרגרי אבק. ליצורים קטנים וחסרי חשיבות בעלי יומרות גדולות להבין ולדעת הכל? הטיטנים מסורבלים וגסים. הם צועדים לקראתם ברגל כבדה, קוראים תיגר גם על האלים הנשגבים שבאולימפוס. האם בני התמותה אינם מבינים שאלי השיש האדישים אינם רואים אותם כלל? אבל בני האדם בשלהם. מתחננים אליהם, שוטחים בפניהם את בקשותיהם הקטנות, הנלוזות.  האלים העתיקים קמו והם עומדים להפוך את הקיים על פיו. הם מאסו בכללים שנכפו עליהם לפני עידן ועידנים, כשזאוס הצליח בערמתו לחטוף את השלטון מידם; כללים המאדירים טוב, יופי ומתינות, ובעיקר מאסו במלחמות הבעלוּת האינסופיות על אמם הרחומה, הזקנה. מנוי וגמור עמם להוכיח לכול את כוחם הרב, שיונק את עוצמתו ממעמקיה האדירים- מעמקי אין חקר שחורים העולים כעת לעבר המעטפת הדקה ומתפרצים החוצה בסילון ענק של אפר ואש,  סילון זועף, חסר רחמים, הנוקם על השגיונות כולם, על הגאווה, על הגדלות המדומה, המגוחכת [שם, שם, עמ' 196]

 

יש לשים לב לביקורתהּ של מסיקה כלפי מיתוסים ואתוסים.במיוחד כלפי מיתוסים לאומיים אלימים (מלחמת הטיטאנים באלים האולימפיים,מלחמת בני אור בבני חושך);ההצגה הדואליסטית של המין האנושי כמחולקים לטוב ולרע אונטולוגיים היא אליבא דמסיקה,ראשיתם של אסונות מתרגשים.ההפרדה הזאת, החלוקה ההירככית בין מעמדות, ובין אנשים מסוגים שונים, הנמדדים על פי מיתוסים סקרליים, מאמללת את האנושות ודרכה להוציא לבסוף עמים למלחמות שמטבען מסתיימות בשפיכות דמים, בשכול ואבל.

כאשר נפשה של מריים היודפתית נקשרת בנפשו של אלחנן בן דודהּ, המצטרף לקנאים הלוחמים ברומאים בכל חלקי הארץ, היא אינה נקשרת אליו משום האידיאליזם הדתי-פוליטי שלו אלא משום האידיאליזם- החולמני והרגיש שלו. מקווה היא בלבה כי תצליח להניאו מדרך המלחמה, אך לא עולה בידהּ. לבסוף, מזהה מסיקה את אלחנן עם אחד מסיפורי הגבורה שנקשרו במצור יודפת (זוכר אני כי כבר כאשר קראתיו לראשונה בילדותי, באיזה עיבוד ספרותי שהתבסס על יוספוס הוא הותיר בו רושם רב). בקשתהּ של מרים מבנהּ כי ישיב את עפרהּ ליודפת ויטמנה על יד נפש (ציוּן קבר מסומן) שהקימה לאלחנן, יש בו יותר מאשר סגירת מעגל רומנטית. יש בו את הטרגיות הקשה של אשה שנאלצה לוותר על אוהבהּ מפני בחירתו באידיאולוגיה הלאומנית- פוליטית-דתית, על פני חיי שלום ורוגע, וחיי משפחה מאושרים וארוכים, גם אם בשולי החברה והחיים, ללא הדר של גיבור חייל ומושיע העם. יפה בעיניי גם כי מסיקה בחרה לכנות את התככן השני, יד ימינו של יוספוס, בן גביר (מה שמעלה הדהוד מה לנעשה במקומותינו כעת). הגאווה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. בין אם נוגעים הם במידות הנוגעות לאדם הפרטי, ובין אם נתלות הם במיתוסים ובאתוסים הלאומיים המכוננים, בין אם אדם בוחר לראות בעצמו שלוח האלהות עלי אדמות ובין אם הוא רואה בעצמו מושיע העם. האחרית תהיה טרגית, כאחריתם של מעלי אש זרה. ואת תוצאות החורבן והשריפה, יאלצו הנותרים בחיים לשאת בליבם בכאב עמוק שאין לו נחמה.   

 

5

 

'אדרבה, צא ולמד יהודה, צא ולמד' מהר רבי יוסי לתקן את רושם דבריו הקשים של חברו. 'אבל עשה זאת מתאוות הלימוד עצמו, מתאוות הרצון להעמיק ולהבין ולא כדי להטיף מוסר לאחרים. חקור את מה שאתה רוצה לחקור, כתוב מה שאתה רוצה לכתוב משום אהבת החכמה, ולא על מנת לקבל תמורה אחרת לעמלך. אפילו אם יתמזל מזלך ותזכה לקבל תמורות רבות על מאמציך אלה וגם הוקרה גלויה מאנשים רבים וטובים- דע תמיד לשמור על מידה של צניעוּת, וזכור: 'השמים, שמים לאדוני- והארץ נתן לבני-אדם' [שם, שם, עמ' 217].

 

  ספרה של מסיקה, אדמה שחורה, ראה אור בהוצאה הקטנה דופן. דומני, אפוא, כי אלמלא הייתי מכיר את האתר שלה, ספק בידי האם הייתי שם לבי אליו או מעריכו, כראוי לו, בתוך שפע הספרים הרואים אור בעברית בשנים האחרונות. לעתים שכיית חמדה נמצאת במקום בלתי צפוי, לעתים כותר משובח רואה אור, לא על ידי תעשייני הספרים הגדולים. לעתים  לכתב יד ישנן איכויות משלו, גם אם אין ידיהן של עורכים ספרותיים חלות בו,זהו בדיוק המקרה דידן. רומן הראוי מפני מסירותו להתבוננות בפנים הרגישות, העדינות והאוניברסליסטיות של האדם, להתמסרוּת, לקריאה רהוטה, ולהפצת שמועתו הטובה והמיטיבה.  

 

נטלי מסיקה, אדמה שחורה, דופן הוצאה לאור: ראש פינה 2008, 338 עמודים.

 

בתמונה למעלה: עטיפת הספר (עיצוב עטיפה: ליאורה זיתון).

  

 © 2009 שועי רז

Read Full Post »