Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פופ’

Carracci

 

*

הַשֶׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְכָל הַכּוֹכָבִים הֻחְשְכוּ פִּתְאֹם. 
בְּכָל מְאֹדְךָ, פְּרֹץ אֶת הַמַּחְסוֹם הָאַחֲרוֹן.

[בידיים ריקות שבתי הביתה, תרגום: איתן בולוקן ודרור בורשטיין, קליגרפיה: קזואו אישיאי, הוצאת הליקון והוצאת אפיק, תל אביב 2015, עמוד 171, פרגמנט 245]  

 * 

איני יודע אם הייתי ממהר להאזין ל- Black Star אלמלא הידיעה המעציבה על מותו של דיוויד בואי והתובנה שהתלוותה אליה— כי מדובר באלבומו האחרון. בואי אף פעם לא היה מרשימת האמנים שאני עוקב אחריהם תדיר. אלבומיו השלימים ביותר בעיניי הם אלבומים שהפיק, עיבד וליווה אמנותית: Transformer של לו ריד ו- The Idiot של איגי פופ (בואי כתב את מירבו). אהבתי גם חלקי אלבומים, כגון Let's Dance   ו-Outside  (בהפקתו של בראיין אינו; אלבום שהקדים את זמנו וכנראה שתמיד יקדים). בנעורים האזנתי לרוב אלבומי שנות השבעים שלו, אבל למעט שירים יחידים, כמעט לא נותר בי רישומם. היה בבואי של אז משהו גרנדיוזי, חוגג את הפרסונות שעטה על עצמו עד תום. לי תמיד היתה  חיבה למוסיקה המבטאת כנות, ישירות, גילוי-לב, פּגיעוּת ושבר— היו שנים שקשה היה  למצוא זאת אצל בואי, שהצטייר כדובר הבולט ביותר של הגלאם-רוק, וכסופרסטאר גדול-מהחיים. כשם שמעולם לא נמשכתי לספרות מדע בדיוני או פנטסיה, כך פרסונות כמו מייג'ור טום, זיגי סטארדסט, אלאדין סיין, והדוכס החיוור— נדמו לי כפיזור צעצועים קאמפי לכל עבר, המקשה לשמוע אמירה יציבה שאולי נחבאת מאחורי הדברים.

לבואי תמיד היתה משיכה לשירים שעסקו בחרדה, אובססיה, התמכרות, תנועה, שינוי ואבדן. היה לו גם טעם מוסיקלי משובח שניכר בקאברים שביצע: ז'ק ברל, נינה סימון, Velvet-Underground, Joy Division, The Cure, Pixies ועוד. הוא אף הבטיח שנים-על-גבי-שנים שיום יבוא והוא יעשה אלבום שיישמע כמו אלבום של הווקליסט האהוב עליו, סקוט ווקר (אמריקני חובב שנסון צרפתי, שהצליח במיוחד בצרפת ואנגליה בשנות השישים וראשית השבעים ומאז 1995 חזר להקליט באופן מסודר ויצירתי מאוד). זהו בעיניי הדבר הראשון שבולט ב- Black Star – בואי עם פרידתו מן החיים פונה לקיים את ההבטחה. זהו בפירוש האלבום הווקאלי.

*

*

אמת, בואי עטף עצמו באלבום בהרכב כלי-נשיפה ותופים העושים מלאכה וירטואוזית ממש (קרוב לג'ז ;לא ג'ז), אבל Black Star כולו עומד בראש ובראשונה על ההגשה הקולית של יוצרו. הרבה יותר מאשר טקסטים ומוסיקה יוצאים מגדר-הרגיל, יש כאן הגשה יוצאת מגדר הרגיל; משהו בקולו של בואי הרבה יותר מופנם, עדין ואלגי— כאילו נושא בתוכו כאב של אדם היודע שהוא חי על זמן שאול, גופו מכביד עליו, משהו בו הומה להשתחרר, ובכל זאת הוא מנסה להמשיך, לא מוכן לוותר. בואי נדמה בעיניי כאמן מחול מנוסה המגלה שגופו, המכלה את עצמו, כבר בקושי מסוגל לנוע, ובכל זאת מביא לידי ביטוי את כל הנסיון וחכמת-התנועה שלו כדי להביע את עצמו למישרין. יותר מאשר Sound and Vision יש כאן ווקאליסט שמשהו בקולו מביע ישירות מודעות לכך שזוהי ההופעה האחרונה, לא תהיינה אחרות— כל מה שלא הובע או שלא בא מספיק לידי ביטוי— עליו להישמע כעת ואחר כך לדמום. בואי יודע שכמוסיקאי וכפרפורמר יוצא מגדר הרגיל הוא כבר הותיר חותם בעולם; מה שנדמה שהיה לו חשוב להספיק –  אינו אלבום-אקסטרווגנזי, אשר חופת-המוות הקרב סוככת מעליו, אלא אלבום אחרון שממנה יוכר עד כמה היה בואי מעודו ווקאליסט גדול.

וכך ניתן לדבר על העיבודים המורכבים והמרהיבים בחלק ניכר מן השירים, אבל האלבום אינו כולל שירים מושלמים (טקסטואלית ומוסיקלית); ובכל זאת, אווירת הג'אם סשן המקיפה את ההגשה המהפנטת של בואי, עושה את שלה, ושישה מתוך שבעת שירי האלבום (להוציא Girl Loves Me שלא הותיר בי רישום) התנגנו באזני לאורך כל השבוע שעבר, גם בשעות בהם לא האזנתי ליצירה הזאת. Black Star ,השיר הפותח, הוא יותר פרפורמנס-קולי מאשר קטע מוסיקלי, לפרקים הוא נשמע כתפילה מדיטטבית,המנון עליית נשמה; או שנסון אופראי נוסח סקוט ווקר (למשל נזכרתי ב: ׂ Farmer in the City: Remembering Pasolini שיר הפתיחה ב-Tilt של ווקר) , שהוראתו: קינה על חיים שאוזלים; ובעצם, קינה על הסוֹפיות ועל הכיליון.

בשנת 2006 גילם בואי תפקיד קטן בסירטו של כריסטופר נולאן, The Prestige. בואי גילם שם את הפיסיקאי ניקולה טֶסְלַה, אדם גאוני, שתגליותיו זיכוהו כמעט תמיד ברדיפת-הממסד. אל מושבו של טסלה, מגיע הקוסם-בדרן רוברט אנג'יר (יו ג'קמן), המכונה: The Great Danton  (אותו מהפכן צרפתי שסופו שראשו נערף על ידי חבריו-לשעבר בגיליוטינה) ומבקש אותו שייבנה לו מכונה מיוחדת שתאפשר לו להפוך לקוסם הגדול ביותר של זמנו ולגבור על יריבו העיקש. הדיאלוג בין טסלה לאנג'יר נשמע כאילו הוא מתקיים בין בואי המבוגר ובין בואי הצעיר. טסלה מזהיר את אנג'יר להימנע מן האובססיה שלו ולהסתפק בקסמים שהוא כבר יודע לעשות; "ומה איתך?" שואל אותו אנג'יר הצעיר. "אני אדם שהלך זמן-ארוך-מדי אחר האובססיות שלו", משיב טסלה, "לפיכך הן עתידות לכָלוֹת אותי עד תום".  רוב-רובו של Black Star  אכן נשמע  כאילו הוא מושר על ידי אדם שמודע לאובססיביות שלו לחיי האמנות, המוסיקה והפופ, אבל גם יודע כעת, בשעתו האחרונה, לתת לכל חכמת קולו ונסיונו להישמע, כדי ללכת עוד צעד אחד אחרון קדימה, ולא להסתפק במה שהוא כבר מכיר.

*

t

עוד יש לציין את שני השירים החותמים: Dollar Days ו- I can't give everything away.  הראשון, הוא בואי כמעט פופי ומפויס, המנסה להפנות עיניו לקהל שליווה אותו, לתת להם איזו מחווה, שתקשור בין בואי של הסבנטיז ובין בואי של היום. הטקסט עצמו כמו מוסר שבואי מעודו לא שכח את האנגליות שלו, ואת המקום ממנו הגיע, גם לא את האנונימיות של חייו הצעירים, גם אם היו שנים שבהן ניסה לשכוח, או יצר רושם כזה. השניות הזאת מבוטאת בטקסט וגם באופן ההגשה:  Don't believe for just one second I'm Forgetting you/ I'm Trying to, I'm Dying to. הטקסט לכאורה, מחזק בשורתו האחרונה את השורה שלפניה: זה לא רק נסיון, זו גם תשוקה. אלא שבואי ככל הנראה שר שם טקסט אחר: I'm trying to, I'm Dying too – כלומר אני מנסה שכך, אני גם גוסס— מה שהופך את השיר לאיזו התבוננות מלנכולית של יוצרו, שלא הרבה להביט לאחור, ופתאום מבין שהמסלול שמעודו נפרש תחת רגליו עומד להיגמר.

שיר הסיום אף הוא מדגיש את השניות בין לוותר על הכל ובין לתת את הכל. הלחן והמקצב הויטאלי כמו מסמנים תנועה מן החיים אל מֶעֶבֶר, כאשר הנתיב ממילא מוביל את הממהר בו, הרוצה להמשיך, שאינו יכול לוותר, אל שעה אחרונה ומקום אחרון. תחילה נאלם קולו של בואי. תפקיד השירה נגמר. לא בדרמה גדולה, לא ברעש— אלא בידיעה שנגמר; המוסיקה והמקצב עוד מתמשכים הלאה בהשתוללותם, הולכים ונחלשים עד היעלמם. ובכל זאת, נדמה לרגע, שאי שם מֶעֶבֶר לעולם התופעות, יש שם משהו בלתי-חדל וממשיך להתרוצץ.

*

*

בתמונה: Annibale Carracci, Head of a Man, Oil on Canvas 1595-1599

Read Full Post »

  

   מומוס (במקור: Nicholas Currie, יליד 1960) בן דמותו של אל הלעג והביקורת החברתית אצל קדמוני יוון, מלווה את חיי כבר 13 שנים. אמנם, שירים מתוך אלבומיו הראשונים שמעתי כבר קודם לכן, אבל את העותקים הלגיטימיים של האלבומים: Circus MaximusThe Poison Boyfriend  Tender Pervert, Monsters of Love:Singles השגתי רק מעט אחרי שהשתחררתי מעול השירות הסדיר בשנת 1995. מעט אחר כך, התוודעתי גם לאלבומיו האלקטרוניים המאוחרים יותר, ובראשם לטעמי: Timelord  ו- The Philosophy of Momus ,אשר שירים 19-8 בו מהווים יצירת נהדרת. אלבום נפלא נוסף הוא :The Ultraconformist המבוצע כולו בהופעה חיה, אך כולל חומרים חדשים מראשיתו ועד סופו. בעזרת חברי הטוב, גל ובר, התוודעתי גם לאלבומים נוספים של הגאון הסקוטי בו עסקינן (מאחוריו עשרים אלבומים בעשרים שנות קריירת סולו; עוד הלחין והפיק כמה וכמה אלבומים נוספים לאמנים נוספים ואף הוציא אלבום נוסף כסולן ההרכב The Happy Family  בשנת 1982). מאז 2003 מתגורר מומוס בברלין (עם בת זוג) ושם אף הוציא את שלשת אלבומיו האחרונים. הוא מרבה לפרסם רשימות בבלוג הפורה שלו: Click Opera.

קשה להציג באופן מדויק את דמותו של מומוס. מדובר בנסיין כפייתי, פורץ גבולות, הנהנה לבחון בכל פעם מחדש את כושר ההמצאה שלו לא פחות משהוא נהנה לאתגר את יכולת קליטת החומרים הבלתי רגילים שהוא מוציא תחת ידו אצל מאזיניו. מדובר באמן של סאונדים דיסהרמוניים; אחד מאמני הפופ היחידים המסוגל לבנות שיר פופ על אדני מוסיקה א-טונאלית. סאונדים חריגים ולעתים מופלאים המתנגנים על רקע דיקלום/שירת טקסטים הנסבים לא-מעט על סיטואציות מיניות, חלקן ייחודיות למדיי, בהשראת סרז' גינסבורג, וספרות אירוטית מגוונת. בשלהי שנות התשעים ובתחילת העשור הנוכחי הוציא מומוס סדרת אלבומים שהתבססה על מוסיקה- אותה כינה Analogue Baroque ("בארוק אנאלוגי"), מוסיקת בארוק המנוגנת על גבי סינתיסייזר בלווית סאונדים בלתי אפשריים וטקסטים שנשאו גוון של חמשירים מתוחכמים משהו אבל בוטים למדיי בהקשרם המיני והחברתי. מומוס שעבד אז הרבה ביפן (הוא כתב מספר אלבומים לכוכבת הפופ היפנית, קאימי קארי) הושפע כנראה מתרבות הקריוקי בטוקיו, מסרטי האנימה, מחוברות המנגה, מדוקטרינת הוואבי-סאבי (מציאת פגם בכל יופי ובכל קיום//יופי בכל דבר פגום). אך, גם בתקופה הזאת הקפיד מומוס למלא כל אחד מאלבומיו במספר שכיות חמדה במיטב המסורת, ואף אם חשדתי לפרקים כי הבחור התחפף/ עומד להתחפף. כעבור זמן עמדתי על דעתי, כי הנסוי הצליח, הבעיה היתה לא בו אלא בי. אייכשהו, מומוס תמיד מקדים את זמנו , וברור לי כבר לגמריי כי כאשר ייתגלה על ידי חוגים רחבים (האם יש עוד תקווה?), יוכר כאחד המוסיקאים הגדולים של המאה העשרים (בכל הנוגע למוסיקה קלה). את תסכולו המיוסר (אך המבריק) על חוסר הצלחתו להגיע לפרסום נרחב שחרר מומוס בשיר, How to get and to stay famous, שהוא טקסט הלקאה עצמית יפהפה בכנותו ובאכזריותו, ויוצא דופן בחדותו. דומה, כי לא מקרה הוא שאלבומו הבא אחר כך, Stars Forever, היה בלשונו נסיון לצייר פורטרטים מוסיקליים. האיש הוא אמן ורסטילי מורכב, ובהקשר לציור ומיניות: כעין אגון שילֶה של זמנינו, רק במוסיקה ומלים (כרזת תערוכת הציורים הראשונה של שילה בוינה, כמו גם עטיפת אלבומו הראשון של מומוס, נשאו את דיוקן האמן כסנט סבסטיאן, ירוי החיצים).

Ocky Milk (דצמבר 2006) , האחרון שבאלבומיו, לפי שעה (אלבום חדש אמור לצאת בדצמבר 2008), ממשיך את תהליך היפרדותו של יוצרו מאלבומיו של ראשית העשור. אגב נטישת הקו המיני הבוטה, לטובת רומנטיקה ואירוטיקה עדינה, שאפיינו את אלבומיו עד אמצע שנות התשעים (להוציא את ,אלבומו, Hipopotamomus , מראשית שנות התשעים שניסה להתיז מיניות אנטי-בורגנית לכל עבר). הסאונדים הולכים ומתעמקים ודומה כאילו מומוס תופס כעת את עצמו בראש ובראשונה כאמן המצייר בסאונד, יותר מאשר מלחין את שיריו  (התהליך החל כבר באלבומו המשותף עם האמנית הגרמניה אן לפלנטין, Sunmmerisle). עם זאת, מעבר לאוונגרד פופי סוריאליסטי, כולל האלבום גם מספר שירים קליטים ומלודיים ועדיין מורכבים ויפהפיים למדיי, במיוחד: Nervous Hearbeat , ו- Hang Low המזכיר מעט את ה- Pet Shop Boys בימי תפארתם. למיטיבי הדאו של מומוס, מומלץ בחום לתת אזנם ל: Dail Phone הבארוקי, ל- Permagasm  ול-7000 BC  האוונגרדים-סוריאליסטים, ל- I Rfuse to die הקברטי- צ'רלסטוני, וכן לרצועה החותמת Ex-Erotomane ('בעל תשוקה מינית בלתי ניתנת לריסון לשעבר'), שאומרת כמעט הכל על היוצר יוצא הדופן הזה,  שאינו מפסיק לחקור את העולם ואת תודעתו, ואינו חדל להתחדש, להפעים או להרעיש את מאזיניו בכל פעם מחדש.

 

Μomus, Ocky Milk, Analog Baroque: Berlin 2006

 

*

ָָ

 

 

 

 © 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »