כָּאן חֲיִּים בְּאֶנְדוֹסִימְבִּיוֹזָה (צַוְתָּאוּת תּוֹכִית)

*

על אֵנְדוֹסִימְבְּיוֹזַה, מושג שטבעה הביולוגית וחוקרת מדעי כדור הארץ לין מרגוּליס (2021-1938), המייצג את סיפור המוצא הבלתי-תחרותי והבלתי-אלים של יצירת מיקרואורגניזם חד-תאי בעל-גרעין ראשון, לפני 600 מיליון שנה, שהוא בעצם האם הקדומה או האב הקדמון של כל החיים המורכבים עלי-אדמות (צמחים, בעלי חיים, המין האנושי).

*

המגמה הנאו-ליברלית שמרנית בכלכלה, זאת הגורסת על-דרך עיוות דבריהם של אדם סמית' (בכלכלה) וצ'רלס דרווין (בביולוגיה), כי מלחמת כל בכל היא מצב טבעי, זכות טבעית היא לדגים הגדולים (אילי ההון) לזלול את הדגים הקטנים (עסקים קטנים או פועלים) וכי העניים הם פשוט חסרי-יוזמה או עצלים ומהווים מכשול בדרכהּ של הקִּדמה –  זכתה מדי פעם לביקורת (למשל, אצל אשלי מונטגיוּ), שגרסה שהמין האנושי הוא מקרה מיוחד בין בעלי-החיים, וכי הישרדותו (ברירה טבעית) התבססה דווקא על שיתוף פעולה והתארגנות משותפת בין יחידים וקבוצות; יותר מאשר על מלחמה נצחית, אלימות מיתית או מאגית (אכילת האויבים על-מנת לקבל את כוחם) – שהיו כנראה מכלים את מין האדם, הרבה טרם זמננוּ.  עם זאת, ולעניין זה תוקדש הרשימה הזאת,  היו מי שהציעו כי המגמה של שיתוף פעולה בין פרטים שונים, שרירה ככל-הנראה בעולם, כל שכן על פני כדור הארץ כבר כמה מיליארדי שנים, עוד הרבה קודם להופעת האב הקדמון של האדם, עדיין רחוק מאוד מהאדם המוכר לנו (קופי-אדם), לפני כ-8 מיליון שנים.

    וכך כתב ההיסטוריון האמריקני-בריטי, פרופ' דיוויד כריסטיאן (נולד 1946) בספרו היסטוריה גדולה על עבודתה המדעית של הביולוגית וחוקרת מדעי כדור הארץ, פרופ' לין מרגוּליס (2021- 1938), שנפטרה ב-22 בנובמבר לפני שנה:

*

כיצד החלה האבולוציה של בעלי הגרעין? הביולוגית לין מרגוּליס הראתה שהם התפתחו לא מכוח התחרות, אלא במין מיזוג של שני מיני חסרי-גרעין קיימים. שיתוף פעולה בין מינים שונים, הקרוי סימביוזה, הוא תופעה נפוצה בטבע. כיום מקיים האדם יחסי סימביוזה עם חיטה, אורז, צאן ובקר ומינים רבים אחרים. אבל מרגוליס דיברה על סימביוזה מסוג הרבה יותר קיצוני, שבו מה שהיו לפנים חידקים יחידים, וביניהם האבות הקדומים של המיטוכונדריה של זמננו, הגיעו לכך שהם חיו בתוך אחד התאים של הארכאונים. מרגוליס קראה למנגנון הזה אנדוסימביוזה, הרעיון נראה מטורף על פניו, משום שהיה מנוגד לאחדים מהמושגים הבסיסיים ביותר של אבולוציה מכוחה של ברירה טבעית. אבל כיום מקובלות טענותיה על דעתם של רוב הביולוגים.  

[דיוויד כריסטיאן, היסטוריה גדולה, מאנגלית: עמנואל לוטם, משכל – הוצאה לאור, ראשון לציון 2021, עמוד 132]

*

    כדי להעניק לדברים המובאים פה מובן נהיר, אייחד תחילה כמה שורות לאבולוציה של בעלי הגרעין כפרי תהליך. על פי מדידות כרונומטריות-רדיומטריות (קרינה), היקום נוצר לפני 13.8 מיליארד שנה במפץ גדול. כבר דקות אחריו ניתן היה לדבר על חומרים ואנרגיות שפעלו אלו על אלו בעוצמות אדירות. לפני כ-13.2 מיליארד שנה החלו להיווצר כוכבים וגלקסיות. בנקוף מילארדי שנים, כתוצאה ממות כוכבים והתנגשות כוכבים בגרמי-שמים אחרים, החלו להתרכב יסודות כימיים חדשים. מערכת השמש שלנו נוצרה לפני 4.5 מיליארד שנה והחיים על פני כדור הארץ – לפני 3.8 מיליארד שנים. תחילה נכחו בו מיקרואורגניזמים מחוסרי-גרעין, ואפשרותם של אלו להיווצר ולהיוותר בחיים, התאפשרה, אך ורק, מפני שכדור הארץ התייצב, פחות או יותר, ונוצרו בו תנאים שאיפשרוּ התפתחות חיים. בערך בשלב הזה ניתן היה לדבר על בּיוֹסְפֵירַה, כלומר: על כדור הארץ + חיים המתנהלים עליו. ההנחה היא כי הבּיוֹסְפֵירה היא מערכת בעלי מנגנוני פעולה ומשוב מרובים, המאפשרים לה לייצב את עצמה, כל זמן שהיא מסוגלת להתמודד עם מה שמבקש להרוס אותה (ממש כמו גוף המתמודד עם מחלות ובהן מחלות קשות). חוקר הסביבה והאקלים, ג'יימס אפריים לאבלוק (2022-1919), הציג כבר בחציין השני של שנות השבעים את מה שמכונה עד ימינו, השערת גאיה, לפיה הביוספירה היא מערכת אדירה ומתואמת היטב המווסתת את עצמה [הדבר נותר כהיפותזה, כי קשה מאוד להוכיח כיצד מתנהג כדור הארץ]. מה שמבסס את ההשערה הזאת, בין היתר, מעבר לתקוות-אנוש, היא הידיעה המדעית לפיה תהליכי פוטוסינתזה, שהחלו על פני כדור הארץ לפני 3.5 מיליארד שנה, היו קרובים להביא את כדור הארץ לקיפאון, הדומה לזה השורר על פני כוכב הלכת מאדים, במשך תקופת קרח ששררה כאן לפני 2.2 עד 2.35 מיליארד שנים, עם עלייה של כמות החמצן וירידת כמות גזי החממה באטמוספֵירה, כתוצאה מכך נסוגו רוב המיקרו-אורגניזמים חסרי-הגרעין אל מתחת לקרח או אל המעמקים תחת הרי געש תת-ימיים (סביבות דלות חמצן). בכל זאת, למרות שהמשך חייהם היה נתון על בלימה, המשיכו להתקיים, עד אשר בהתאם להשערת גאיה  – הבּיוֹסְפֵירה פעלה באמצעות טקטוניקת הלוחות (לוחות טקטוניים הן תופעה ייחודית על פני כדור הארץ שאינה מופיעה ככל הידוע אצל כוכבי הלכת האחרים)  לויסות האקלים, הגם שהקיפאון הוריד מחדש את כמות החמצן שבאוויר, והצטברות גזי חממה תחת מעטה הקרח פרצו בסופו של דבר, והביאו אף הם לתהליך של התחממות.  ההתחממות הזאת הייתה קריטית משום שצורות החיים המורכבות על פני כדור הארץ עשויות היו להתפתח בטווח טמפרטורות שבין 100-0 מעלות צלסיוס.    

    המיקרואורגניזמים החד תאיים חסרי-הגרעין (פרוקריוטים; קודם-גרעיניים) גודשים את כדור הארץ. הם נמצאים על פני הגוף ובתוכו בשיעורים גדולים הרבה יותר ממספר תאי הגוף בעלי-הגרעין בגופנוּ. הם מסוגלים לעבד מידע וללמוד באמצעות חיישנים עשויי-חלבון, באמצעותם הם מזהים אור וחומציות, מבדילים בין מזון ובין רעל, ואפילו חשים את החומרים בהם הם פוגשים (הם מעוררים בהם תגובה). הם נחלקים מבחינת מיון: לחידקים (Bacteria) ו-ארכיאונים (Archaea חיידקים קדמונים) . רק כ-1% מתוכם עלול לגרום למחלות, ומבלעדיהם לא היו חיים על פני כדור הארץ. כמו שהגדיר זאת, סופר המדע הפופולרי הבריטי, ביל ברייסון: "אל תטעו: כדור הארץ הוא כוכב לכת של מיקרואורגניזמים. אנחנו נמצאים כאן בהסכמתם. הם אינם זקוקים לנו. אנחנו היינו מתים בתוך יום בלעדיהם" [ביל ברייסון, הגוף: מדריך למשתמשים, מאנגלית: יכין אונא, הוצאת דביר: חבל מודיעין 2021, עמוד 38].  

       אחזור ללין מרגוליס, לתפיסתהּ בערך לפני כ-600 מיליון שנה חל שלב אבולוציוני יוצא דופן, כאשר קיום של מיקרואורגניזמים חד תאיים חסרי-גרעין, שכללו את האם הקדומה של המיטוכונדריון ואשר חיו בתוך ארכיאון חד-תאי,  יצרו את המיקרואורגניזם החד-תאי בעל הגרעין הראשון (אֵיקַרְיוֹטִים, בעלי גרעין). ייחודם של המיקרואורגניזמים איקריוטיים הוא בהיותם בעלי גרעין ואברונים, ובעלי מבנה אופייני המבדיל אותם לחלוטין מחסרי-הגרעין. אחד ההבדלים המהותיים הם בנושאם אברון הנקרא מיטוכנדריון (ברבים: Mitochondria), המשמש כעין תחנת כוח עצמונית של התא, ומעבר לכך נושא ומעביר את החומר התורשתי שבתא (DNA).  ההתפתחות הזאת, היתה אולי משמשת רק ליצירת תת מין נוסף של מיקרואורגניזמים, לולא הוברר בנקוף כמה מאות מיליוני שנים, כי כל היצורים הרב תאיים: צמחים, בעלי חיים והמין האנושי הם תולדה של אֵיקַרְיוֹטִים, ואף אחד מהיצורים המורכבים יותר לא היה נוצר, לולא אותו ארכיאון שבתוכו חיו באנדוסימביוזה (צַוְתָּאוּת תּוֹכִית)  כמה בקטריות, ומשהו בחיים המשותפים וההדדיים של חיידקים אלו יצר את המיקרואורגניזם החד-תאי בעל הגרעין הראשון, שכנראה גילה עד מהירה את יכולתו להתרכב ליצור רב-תאי.

    כריסטיאן מדגיש כי לא היה כאן שום תהליך שהוא פרי תחרות או ברירה טבעית אכזרית בין מסתגלים ובין לא-מסתגלים; לכאורה מתואר פה רגע, שאיפשר כמעט את כל מה שאנו מסוגלים לראות במו-עינינוּ, כפרי של התהוות משותפת. יתירה מזאת, אם מתבוננים יותר לעומק, עולה מכך, שהחיידק שהתיר לחידקים אחרים, ממשפחה אחרת, לחיות בתוכו, לא רק שזכה לפרות ולרבות ולמלא את הארץ, באופן מובחן הרבה יותר מפרוקריוטים אנונימיים אחרים, אלא שניתן לומר שאם כך – קיום השונה והחריג בתוך חברה הומוגנית, אולי כלל אינו כדאי שיקומו עליו קולות המעוניינים בהומוגניות נטולת הטרוגניות, אולי דווקא העובדה שישנן תרבויות אחרות, שפות אחרות, דתות אחרות, תפיסות עולם אחרות, בקרב חברה (גם אם היא לאומית) – כלל לא מסכנים אותה אלא מוליכים את החברה לשלב חדש, בריא ומתוקן יותר. כמובן, אולי אני מגזים פה לגמרי במחשבותיי. עם זאת, כפי שישנם הוגים ובהם ביולוגים (קונרד לורנץ, למשל), שדיברו על על האבולוציה כמצדיקה את עושרם של העשירים את חכמתם של החכמים ואת שמירת טוהר הגזע אצל לאומים, אולי באה השעה לדבר על  אנדוסימביוזה חברתית.  כלומר, אם המדע מקבל את העובדה לפיה ראשיתם המוקדמת של היצורים הרב-תאיים עלי-אדמות היא באנדוסימביוזה ואינה פרי תחרוּת אלימה או ברירה טבעית (שבה נצחו הטובים יותר והמסוגלים יותר);  יש אפוא טעם להציג להבא את הרעיון המיקרוביולוגי היפה של לין מרגוליס, שהפך להסבר המקובל על התהוות האיקריוטים (בעלי-הגרעין), כמבוא לקבלת האחֵרים, החריגים והמיעוטים בחברה, כגורם רצוי, שייתכן שממנו יבשילוּ רעיונות חדשים וחיים חדשים. ממבט היסטורי חטוף במין האנושי –  תרבויות, דתות ועמים שידעו לקיים תרבויות, דתות ועמים אחרים בקרבם – אמנם יצאו נשכרים מהמוביליות הזאת. יותר מכך, אפשר כי גם היסודות החברתיים הבלתי-אלימים, המשתפים והסקרנים שבּנוּ, נובעים מכך שמי שמעוניין לחיות מעוניין גם להשתנות ולפיכך מעוניין להכיל בעולמו תכנים ורעיונות חדשים וגם אחֵרים ממשיים (בני אדם ובעלי חיים) שהנם שוֹנים ואחֵרים ממנוּ.  

    כמובן, מצד הספק, אין כל הכרח כי למושג האנדוסימביוזה, ולמקומו בסיפור המוצא של החיים עלי-אדמות, נודעות  שלוחות פּוריות בתוכנוּ שניתן לתרגמן למגמות אתיות, פוליטיות, כלכליות, אי-אלימוֹת ואחרות בהווה; אבל הִתָּכְנוּתוֹ לחיי החברה, חיוניותהּ והתקדמותהּ, בוודאי שאינו נופל מסיפור המוצא שמוצע על ידי אותם נאו-ליברליים שמרניים ודרוויניסטים חברתיים, לפיהם: הכשירים שורדים, החזקים מתחזקים, העשירים מתעשרים  וכי ישנן קבוצות אנושיות או אליטות הראויות לרמת חיים טובה יותר מאשר קבוצות אחרות, משום שבהן תלוי (לכאורה) גורלו של המין האנושי. אם תרצוּ ניתן להציב (ואולי במידה רבה של צדק) את מושג האנדוסימביוזה שטבעה לין מרגוּליס מול תוצאות הבחירות בישראל ובין האידיאולוגיה הלאומנית והתיאולוגיה-הפוליטית של גוש הימין, ואולי גם כנגד פחדם הגועש של רבים מהישראלים ממדינה שבהּ היהודים לא יישלטוּ לחלוטין בלא-יהודים ויעניקו לדברים שמשתנים הזדמנות להשתנות כדרכם, כלומר לזנוח את ההִתחרוּת האלימה על הארץ הזאת ולהתחיל לחיות בה יחדיו.     

*

"באותו אופן אי אפשר להגן על האישיות מפני הקולקטיב ולהבטיח את הדמוקרטיה אלא  באמצעות התגבשות הטוב העליון  בחיים הציבוריים, טוב בלתי אישי וחסר זיקה אל כל צורה פוליטית שהיא". 

[סימון וייל, "האישי והאנושי", האם אנו נאבקים למען הצדק? מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים, תרגום מצרפתית: שירן בק, עריכה, אחרית דבר והקדמות: אביעד חפץ ודניס שרביט, הוצאת אוניברסיטת בר אילן והוצאת כרמל: רמת גן וירושלים 2019, עמוד 42]. 

*

*

בתמונה: Alexander Klink, The Eye of an Asian Elephant, Nature Park Thailand, November  2008.  

Read Full Post »

הפיל שבחדר היה שודד ים יהודי

*

ביוני 1610 הגיש יצחק פאלאצ'ה, "יהודי מפס", תלונה בבריסל נגד אנריקה גרסס, סוחר פורטוגזי בן 43 מפורטו, שהתגורר באנטוורפן והיה חתנו ואחיינו של דוארטה פרננדס.  גרסס, אחד מסביו של הפילוסוף ברוך שפינוזה, השתקע באמסטרדם בסביבות 1605. עד יום מותו שמר על ריחוק מסוים מחיי הדת היהודיים, עד כדי כך שאחרי מותו בשנת 1619 נאלצו למול אותו מפני שביקש להיקבר בבית העלמין שבאואדרקרק על האמסטל. לטענת יצחק, גרסס קיים קשר עם שגריר מרוקו ועם שמואל ויוסף פאלאצ'ה. הם נתנו לו כמה תכשיטים ואבנים יקרות שעליו היה למכור באנטוורפן. גרסס לעומת זאת הכחיש שקיבל את חפצי הערך … בעקבות כך גבו הרשויות עדות מכמה סוחרים פורטוגזים שטענו כי אינם יודעים אם אי-פעם היו לגרסס תכשיטים למכירה … הם מכירים את יצחק רק מראייה, "בנו של אחד הבֶּרבֶּרים הגרים באמסטרדם ונקראים פלאצ'ס", וזרם הרבה דם רע בין היהודים מבֶּרְבֶּרְיָה, יהודים "בני האומה", לבין הקונברסוס הפורטוגלים הללו.

[מרסדס גרסיה-ארנל וחרארד ויכרס, שמואל פאלאָצֶ'ה: סוחר, שודד ים ודיפלומט בין מרקש לאמסטרדם, תרגם מהולנדית: רן הכהן, תרגם את התעודות ואת הנספחים מספרדית: אור חסון, עריכה מדעית למהדורה העברית: מירי אליאב-פלדון, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2021, עמ' 109-107 בדילוגים]  

*

1

    ספרו של הסופר הפורטוגלי, ז'וּזֶ'ה סאראמאגוּ (2010-1922), מסע הפיל, שנכתב בשנים 2008-2007 מתוך מחלה קשה ותחושת אי-וודאות של המחבר לגבי עתידותיו בארצות החיים, אוצר בחובו את סיפורו של סולימָאוֹ (סולימאן), פיל הודי, ומטפלו המסור, סוּבְּהְרוּ (שמיד מדביקים לו שם נוצרי). שנתנו במתנה למלך פורטוגל והוא מעביר אותם לארכידוכס לבית הברסבורג. מאחר שכבר כל-מי שהיו עשויים לראות בו אטרקציה שאין-כמוה, חזו בו, ולפיכך הוא הולך והופך לנטל בעיני בעליו. וכך, אי שם באִבּה של המאה השש עשרה, יוצאים הפיל, מטפלו ופמליה חמושה, לחצות את אירופה במסע לבעלים-החדש, שם הם צפויים לעבור שוב את אותו התהליך. לשמש לזמן קצר כאטרקציה טרנדית, בכל מקום שבו יעבור הפיל, ולאחר מכן להיעלם בהדרגתיות מחיי החצר, עד שיישלח לבעליו הבא. במהלך המסע ניתן לראות ולהבין כי הפיל ומטפלו ניחנים ברגישויות אנושיות פשוטות, שאנשי הגינונים והמעמדות, העסוקים כל הזמן בשיפוטים ובמדידות, מזמן איבדו. המסע מסתיים בהצלחה, אבל האפילוג מגלה כי הפיל נפטר כשנתיים אחר-כך ומטפלו שזוכה לאיזו מתנת-פרידה לקראת צאתו חזרה להודו, נעלם עוד אי שם בתוך אוסטריה, יש להניח, משום שהאוסטרים לא ראו בעיין יפה, אדם הודי לא-נוצרי, העובר בעריהם, משולל הגנה מלכותית.

   נזכרתי במסע הפיל של סאראמאגו  כאשר קראתי לאחרונה את ספרם המבטיח של ההיסטוריונים האירופאיים, מרסדס גרסיה-ארנל (חוקרת במועצה העליונה למחקרים מדעיים במדריד) וחרארד ויכרס (פרופסור ללימודי דתות באוניברסיטת אמסטרדם), שמואל פָאלָאצֶ'ה: סוחר, שודד ים ודיפלומט בין מרקש ואמסטרדם, חיבור המבקש להטיל אור על דמות חידתית: שמואל, יהודי מקיים-מצוות יליד מרוקו (1616-1550), צאצא לקונברסוס (אותם יהודים ספרדים או פורטוגזים שבתחילה המירו דתם והמשיכו לקיימה בהיחבא עד שהצליחו להבריח את עצמם ואת רכושם מעבר לגבולות שיפוטה של האינקוויזיציה), שדברי ימיו הביאוהו לעסוק בסחר ימי בין מרוקו לאירופה כשליח מדופלם של הסולטאן המרוקאי במרקש, מולאי זִדאן. כך, נדרש גם לכהן לעתים כדיפלומט וכמגשר בין כוחות פוליטיים וכלכליים שונים באירופה ובצפון אפריקה. בצוק העתים, במהלך שנותיו האחרונות, נדרש להפליג כקורסאר (קברניט ושודד ים ברישיון). פאלָאצ'ה גם הירבה להסתבך, כפי שמראים החוקרים, בכל מיני פרשות משפטיות, שנסובו על כסף, כוח ואלימוּת, באופן שמקשה מאוד על מנייתו בין אנשי-המידות-הנעלות, אבל (וזה אבל גדול), נדמה לי, שגם החוקרים, על כל מחקרם הענף והיסודי, יצרו הטייה של ממש בייצוג דמותו – כתולדת בחירה מודעת להתעלם מפרספקטיבות מסוימות שהן רלבנטיות מאין-כמוהן. בכך הם הזכירו לי את סיפור הפיל ומטפלו אצל סאראמאגו, רק כאילו היה מסופר אך ורק על-ידי תיעוד חילופי האגרות בין השליטים או בין החצרות שהיו מעורבות בעלילה, ובלי תת מקום לפרספקטיבות אותן מייחד הסופר לדמויות הלא-אירופאיות בעליל. זאת ועוד, במלאכתם ניכרת מדיניות של טאטוא והסתרה  של עובדות לא-נעימות הקשורות לאותן מוסדות מלוכה ושלטון.

   כך, החוקרים ראו להזכיר, כי שמואל פאלאצ'ה מכונה בספרות מחקרית, שנתחברה על ידי חוקרים האמונים יותר על ספרות עברית ורבנית, ר' שמואל פלאגִ'י או ר' שמואל פלאח. כלומר, אולם, הם לכתחילה בחרו לנקוב בשמו, כפי שהוא מופיע בתכתובות האירופאיות בלבד. הם מזכירים שהיה באופן מתמיה יהודי ירא-שמיים שדאג לאכול מאכלים כשרים וגם התפלל בספינתו, אבל משמיטים לחלוטין את תואר הרב שיוחד לו בכמה מחקרים וספרים קודמים. יתר על כן, אין לקונטקסט הרבני-תורני, לדידם, משקל כלשהו בהבנת דמותו. שום פרק אינו מיוחד לשאלות כמו מה קרא, במה עיין, במה גילה בקיאות, מיהן הדמויות הרבניות שאצלן למד בנעוריו בפאס (בין היתר פעל בשנות נעוריו של פלאצ'ה בפאס, המקובל והפרשן החשוב ר' שמעון לביא, מחבר הפירוש הפיוטי, כתם פז, על ספר הזֹהר, אשר היה צאצא למגורשי ספרד ופורטוגל). הם אפילו לא מנסים להתעמק בשאלה מדוע ניסה שמואל בכל מאודו להשיב למרוקו אוסף כתבי יד ערביים שנבזזו על ידי הספרדים מספינה של מולאי זִדַאן. הם בוחרים לראות בזה אות לשירותו הנאמן של מטיבו, אך בו-בעת עומדים על כך שלימים "בגד" כלאחר-יד במטיבו זה, והעלה בו חימה להשחית (זאת מבלי להביא בחשבון, כי באותם ימים, מצבם של יהודי מרוקו הורע מאוד ועתידם היה לא ברור, וגם שלטונו של מולאי זִדאן נראה היה, לזמן קצר, כעומד על כרעי תרנגולת). כגון אלו חקירות אודות תחומי אוריינותו של שמואל, שאלת זיקתו לכתבים יהודיים-רבניים או ערביים-מוסלמיים לא מצויות בספר, והחוקרים אינם תוהים על עצמם, כשהם נדרשים שוב ושוב לתעודות הולנדיות, אנגליות וספרדיות שיצאו מידיהם של אישיים שהיו מסוכסכים אישית או משפטית עם "היהודי" ואגרותיהם מליאות התבטאויות אנטישמיות על אופיים  הקלוקל של היהודים כפרטים וכקולקטיב; אלו בעיניי החוקרים מהוות תעודות היסטוריות-משפטיות אמינות לבירור דמותו מליאת-הסתירות של מושא חיבורם – אך לא תרבותו, ידיעותיו ומקורותיו, שנותרות בגבולות הדעה הקדומה לפיה: יהודי עוין לא-יהודים  ומעדיף יהודים, ובמיוחד – יהודים הדומים לו. למותר לציין, כי שום חיבור יהודי או ערבי בן המאות השש עשרה או השבע עשרה או אילו חילופי מכתבים עבריים או ערביים אינם משמשים אותם כתעודות היסטוריות החשובות לבירור הנושאים העומדים בלוז מחקרם. מדוע אני משווה זאת למסע הפיל? משום שגם השליטים האירופאיים שמתאר סאראמאגו, אינם מתעניינים לא בנפש הפיל ולא בנפש האדם ההודי המטפל בו (הם לא מבינים בזה), אבל יש להם את האינטרסים שלהם להחזיק בכאלה יצורים – להחיותם או להמיתם; כשנתקלים בהיסטוריונים, בני תקופתנו, הנוקטים באותם דפוסים ממש, ומחליטים מראש להגביל את מחקרם למסמכים אירופאיים בלבד (הם אמנם סוקרים את שלטונו של מולאי זִדאן וכמה מאנשי חצרו הבולטים – אבל זהו דיון קצר הנושא מאפיינים היסטוריים-פוליטיים בלבד), וספרם זוכה להדפסות ולהדפסות חוזרות (הספר ראה אור לראשונה בשנת 1999 ומאז תורגם לשפות שונות, והמהדורה החדשה בעברית – הינה מהדורה מעודכנת שעליה הוסיפו המחברים תיקונים, תוספות ונספחים), ובפרט שהם מדגישים את היותו יהודי מרוקאי, שבילה במרוקו חלק נכבד מחייו – זה מעורר תימהון.  

    חשוב להעיר כי בכל-זאת, יש בהצגת הדברים בספר, חידוש גדול ביחס למגמתם ההיסטוריוגרפית של חוקרים וסופרים יהודיים וציונים, שתיארו את ר' שמואל, כלוחם לאומי, בן-חילופי המאות השש-עשרה והשבע-עשרה, שביקש לנקום בספרדים על גירוש ספרד ועל האסון הגדול שבא על עמו עקב כך, ולכן הפך לשודד ים בשירות מרוקו. זוהי מגמת ספרו של דן צלקה (2005-1936), פרחיה בין שודדי הים (עם עובד: תל אביב 1984); וכך עלה גם מהפרק שיוחד לדמותם של סִנאן ראיס, גדול שודדי הים היהודיים באימפריה העות'מאנית, בין שנות השלושים לשנות החמישים של המאה השש עשרה, ושל שמואל פלאח (Fallaḥ), בספרו של אדוארד קריצ'לר: שודדי ים יהודיים בקריביים: סיפורם של הרפתקנים יהודיים, שהקימו אימפריה בעולם החדש, בחיפוש אחר אוצרות, חופש דת ונקמה (מאנגלית: גרשון גירון, כנרת זמורה-ביתן: חבל מודיעין 2017). נראה שגם צלקה וגם קריצ'לר הוטו אחר המיתוס על שודד היהודי היוצא למלחמת נקם על שנעשה לעמו, והאדירו את הדמות, ועל-כן הציגו אותו כלוחם-חופש העשוי ללא-חת, שזהותו היהודית הוותה נר לרגליו. ספרם של גרסיה-ארנל וויכרס, אכן שופע פרטים המעמידים בספק גדול את המיתוס היהודי-לאומי הזה. שכן ספרם מציג תמונה קוטבית. הם אמנם לא מבקשים להכריע בסוגיית דמותו של פאלאצֶ'ה, אבל בכל זאת מציגים אותו השכם וערב, כמי שרגיל במעשי הונאה, שוד, התחזוּת, הוראה על נקיטת מעשי-אלימות, ואת משפחת פאלאצֶ'ה שלו, כסוג של משפחת פשע בזעיר-אנפין, שבניה מסוכסכים אלו עם אלו, אך בכל זאת משתפים פעולה כנגד נוצרים או יהודים אירופאיים שאינם מוכנים לראות ביהודים הלבושים כמוסלמים מרוקאים שותפי-תרבות. הם גם מרבים להציע כי בעצם פאלאצ'ה הרבה לעשות שימוש במעמדו כנציג מיוחד של סולטאן מרוקו, גם בבואו לדין אירופאי, וכי למעשה רוב-מעשי שמואל ובני משפחתו באירופה נעשו מכוח היותם נציגים דיפלומטיים רשמיים ולכן זכאים למעמד מיוחד. הם גם אינם מתעלמים כי בכל זאת בהזדמנויות אחדות צוטט שמואל גוער בחוקרים ובמאשימים "כי שושלת היחס שלו כיהודי, מפוארת היא מזאת של מלכים אירופאיים", מה שמלמד, כי היה בטוח מאוד, בכך שלא ייפגעו בו כשליח הכתר המרוקני, ומעבר לכך – שהאיש ראה בעצמו כיהודי גאה ונפגע מאוד מכך שבני שיח אירופאיים הטילו בו את דעותיהם הקדומות אודות יהודים או אודות מוסלמים.  

*

2

*

 

*

הפיל מת כעבור כמעט שנתיים, כאשר שוב היה חורף, בחודש האחרון של אלף-חמש-מאות-חמישים-ושלוש, סיבת המוות לא נודעה … מאמן הפילים סוּבְּהְרוּ קיבל מיד מנהל המשק, חלק השכר שהיו חייבים לו, ונוסף עליו בהוראת הארכידוכס, תשר נדיב למדיי, ובסף הזה קנה פרדה כדי לרכוב עליה וחמור שיישא את התיבה עם רכושו הדל. הוא הודיע שהוא עומד לחזור לליסבון, אבל אין ידיעה על כך שנכנס למדינה. גם לא על ששינה את דעתו, או מת בדרך.

[ז'וז'ה סאראמאגו, מסע הפיל, מפורטוגזית: מרים טבעון, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה: תל אביב 2010, עמוד 213]

*

     נקודת תורפה אחרת של הספר שלפנינו, מתבטאת בכך שמחבריו לא מדגישים בשום מקום שבאותה תקופה שבה עסקינן אסרו רשויות הולנדיות מתנגדים פוליטיים או כופרים בדת הנוצרית פרוטסטנטית, כעניין תדיר, על כל דבר של מה-בכך, וכי היהודים שהורשו להימצא בהולנד, הורשו לשבת בה, רק כל זמן שלא יחרגו בתפיסותיהם הפומביות במאומה ממצוות הדת והמלך ולא יערערו במאום על החוק ועל המוסכמה החברתית. לפיכך, יש להניח, כי הופעתו של יהודי הלבוש כערבי, כשליח סולטאן מרוקו, לא עורר חמדה גדולה לא בנוצרים ולא בבני הקהל היהודי, שראו בו ובפמלייתו – איוּם גדול על יחסיהם עם השלטונות ההולנדים ועם הממסדים הכנסייתיים –  לפיכך, לא מיהרו להזמין את הדיפלומט-הסוחר לבתי התפילה שלהם או לראות בו באורח רצוי בקהל. כשיוצאים מנקודת הנחה שבאותן שנים עדיין העלו בספרד ובפורטוגל קונברסוס שנתגלו ביהדותם על המוקד, וכי אירופה כולה רצחה-נפש באותן שנים מאות אלפי גברים ונשים באשמת כישוף, כפירה, חילול הקודש ועוד, אין כמעט ספק כי דמותו של היהודי הזר והמוזר, המדבר ערבית, עברית ולשונות אירופאיות, ונמצא מחוץ לטווח ידיהם של מוסדות החקירה והמשפט האירופאיים והנוצריים, הבעירה את חמתם של לא מעט אנשים שהכירו את שמואל. עם זאת, דומה כי המחברים מתעלמים כמעט לחלוטין מהאפשרות הסבירה, לפיה לא מדובר בטריקסטר נכלולי, אלא  שמדובר בדמות מורכבת של יהודי משכיל ופעלתן, שניצל את כישוריו העודפים, על-מנת לצאת מחיי המלאח בפאס ולהקים ארגון מסחרי-כלכלי-דיפלומטי פעיל, תוך סיכון עצמי וסיכון חיי בני משפחה, ואגב שהות חוזרת ונשנית במצבי קצה (מצוקה כלכלית, משפטית וקיומית), כאשר המציאות במקומות בהם חי ופעל – נטתה להשתנות במהירות, והצדיקה פעמים נקיטת צעדים הישרדותיים קיצוניים, כגון: עיסוק בשוד ימי, סחר עבדים, או אפילו הצעה לעבור לעבוד עבור אויבים לשעבר, בערוב-ימיו (כך עולה ממסמכים ספרדיים). כל אלו אינם מעידים על דמות של ארכי-שודד או של ארכי-נוכל, אלא על דמות של בן מיעוט מינורי, שזכויותיו החוקיות היחידות נבעו מהיותו שלוח בית המלוכה המרוקאי באירופה, ומידיעותיו בשפות ובחיי המסחר הימי בדרום-מערב הים התיכון, שניסה בכל-זאת לחיות חיים עצמאיים נוכח מציאויות דינמיות, משתנות ביעף, שדרשו אותו לפעולות רבות, שקשה היה לצפות מראש. כל שכן, משום שכל אותם שינויים באו על אדם , בעל-תודעה, שבה התקיימו בחדא מחתא (=באותה נשימה, בו-זמנית) – סוחר ודיפלומט נשוא-פנים עם פליט, מגורש, נתין-זר, נאשם ואסיר, הנע כל חייו במרחבים שבהם חיים יהודים, נוצרים ומוסלמים, מבלי שאיש רואה בו (אולי רק מוסלמים הקרובים לסולטאן), כבן ברית נאמן. על כל פנים, החוקרים בספר שלפנינו מציגים את שמואל פאלאצֶ'ה, כאיש רצוף סתירות, נאמנויות סותרות, אינדיפרנטיות מוסרית, ולעתים גם תאוות בצע, בעיקר משום שכך עולה ממרב המסמכים האירופאיים שהם איתרו וניתחו, מנגד, בי התעצמה והלכה, במהלך הקריאה, תחושה  שניתן למצותה במילה הטעונה "אוריינטליזם" – אותה תודעה אירופאית הבוחנת את המוסלמי או את היהודי בן המזרח מלמעלה למטה, ונוטה לגלות בו שחיתות מוסרית, חוסר נאמנות, ונטייה לגוזמאות, פנטזיות והפרחת שקרים [רק פחות מעשרים שנים טרם נולד פאלאצ'ה, נאסר בהוראת הקיסר, קרל החמישי, ומת בבית כילאו, דוד הראובני, יהודי בן-אתיופיה (ככל-נראה) שהגיע לספרד ופורטוגל וניסה לקדם ברית פוליטית יהודית-נוצרית כנגד הסולטאן העות'מאני ולמען  שיבת ציון]

     למשל, הספר לא מדגיש בכל אתר, כי אפשר שלפאלאצ'ה היה עולם פנימי שנבנה כתולדה מן המקום שבו נולד וגדל (פאס, מרוקו), וכי אפשר כי ניסה כמיטב יכולתו לשמר את הזהות היהודית-מרוקאית שלו, משום שהזכירה לו את אלבּלאד (המולדת) שלו (לעתים היתה זאת עיר או שכונה בלבד), ולפיכך כל זמן שישיבת היהודים במרוקו ובפאס – הייתה אפשרית ניסה לקיים את נאמנותו אליה. נכון שמעמדו כדיפלומט אכן הגן על חייו באירופה ושימש גם כעוגן לארגון הכלכלי שהקים, ובכל זאת, המחברים  לא ניסו כלל להציע את מה שנראה לי מאוד פשוט, והוא כי נאמנותו של פאלאצ'ה למרוקו הלכה והתערערה באחרית ימיו, משום שהבין כי מצבם של היהודים שם בימי מלחמות אזרחים (1613-1610), מול אנשי הסולטאן ובין אנשי אבן אבי מחלי, מנהיג אסלאמי משיחי, הולך ורע, ונעשה בלתי-אפשרי, עד שאין לו שוב בָּלָאד לשוב אליה. הם גם לא כרכו את ניסיונותיו האחרונים של פאלאצ'ה (בשנים 1616-1615) להשיג  מעמד מחודש של דיפלומט בשירות העות'מאנים ולבסוף בשירות הספרדים (ניסיונות שלא עלו יפה) בנסיונו לשמר את ארגונו הכלכלי, שהלך והסתבך, בשנים שבהם שהה במאסר באנגליה ועמד למשפט בגין שוד ימי (אוקטובר 1614-אפריל 1615). כללו של דבר, ניכרה בעיניי לכל אורך הספר, מגמת-מחבריו לאמץ  את הפרספקטיבות של אותם טוענים אירופאיים על אי-אמינותו ונכלוליו של פאלאצ'ה, מבלי להשתדל להעמיק חקר במה שמחוץ לפרספקטיבה אירופוצנטרית במובהק. בכלל זה, התעלמותם הכמעט מוחלטת של גרסיה-ארנל וויכרס, מתרבותו היהודית והערבית של שמואל, תוך הזנחת חקר הרעיונות והמקורות האינטלקטואליים היהודיים והערביים שאפשר שהיוו נדבך מרכזי בעולמו הפנימי. והלאו אפשר, כי דווקא שם במעמקים, מעבר להיסטוריה הפוליטית של יחסי הולנד-ספרד-אנגליה-צרפת-מרוקו בתקופה האמורה – נמצא המפתח להבנת דמותו המורכבת ולהתרת חידת-אישיותו.

   כמובן, ביקורתי הנחושה אינה מצמצמת כמה מהישגיו המחקריים של הספר לפנינו, ואכן ראוי הוא להיקרא כמחקר היסטורי-פוליטי אירופוצנטרי,המגלה לא-מעט על האופן שבו הרשויות האירופאיות בראשית המאה השבע-עשרה התייחסו לדמותו "האקצנטרית" של יהודי-ערבי מלומד, שהופיע על אדמת אירופה כשליח מסחרי ודיפלומטי של סולטאן מרוקו והעז לגלות עצמאות מחשבתית ויזמוּת עסקית; וכמה תרעומת, מבוכה ובוז דמות שכזאת עוררה בין נוצרים ובין אותם יהודים, שהמשיכו לראות בנצרוּת, דת-אחות, קרובה ליהדוּת, ובאסלאם – דבר מרתיע, רחוק ומאיים. עם זאת, כפי שתיארתי, הספר גם סובל מכמה חסרונות גדולים. אני מקווה, שיהיו מי שישלימו אותם בעתיד.  

*

*            

 בתמונות: Jan Porcellis (1583-1632), Ships in a Storm in a Rocky Coast, Oil on Canvas Circa. 1614-1618 ; 

School of Rapahel Sanzio (1483-1520), The Elephant Hanno, Pen and Brownish Black Ink over traces of Black Chalk 1516

Read Full Post »

ריטואל של שתיינים, משכימי-קוּם, היוצאים באביב לגנים

*

מראות ליל, הנראים מחלוני (שבהסגר), בשעות שאין האנשים מתבוננים החוצה או רק חוזים בוירוסים בלתי-נראים מתרוצצים ברחוב בעין הלב.

למשל, לו היו הוירוסים גדולים ועזים כפילים אסייתיים ומתרוצצים ברחובות, היה קל יותר לזהותם; נקל היה לאדם המבקש לצאת לקניות במרכול, לחזות בשעטת פילים במעלה הרחוב, ולחוש אל צמרת העץ הקרוב, שם היה מוצא מחסה-לשעה, עד אשר היו הפילים הממהרים, ממשיכים לדהור במורד. לבלבו אגס וגם תפוח; עדרי פילים חצו את הנהר.

ואם כבר לבלוב, נהגו היוצאים בימי ניסן ורואים אילנות המוציאין פרח לברך: בּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶֹלֹא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וֹבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לְהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם. מהרבה בחינות, זוהי בעיניי, הברכה היפה ביותר בסידור התפילה. ובכן, השנה בעודי שורה בצילם של כמה אילנות מוציאי פרחים, שנמצאו כמטחויי קשת מהבית, נזכרתי כי לפני כמה וכמה חודשים למדתי מספרו של חוקר הספרות הערבית יהודית, פרופ' יהודה רצהבי ז"ל, על מנהג שהיה קיים בין עיראק לספרד המוסלמית בימי הביניים, אצל ערבים (איני כותב מוסלמים, שלפי דינם שתיית היין היא איסור, אף שבימי הביניים נמצאו לא-מעט מוסלמים לא אורתודוכסים במיוחד) ואצל יהודים – לשתות בימי ניסן יין טוב על יד אילנות מלבלבים.

כך למשל, כתב המשורר אבו נוואס (أبو نواس, 750-815 לספ') את טור השיר הבא:

*

اشرب على الورد في نيسان مصطبحا / من خمر قطربل حمراء كالكا ذي

שתה בחודש ניסן, לעת בוקר, על ורד / מיין קטרבל האדום כעץ הכאד'י

[מצוטט מתוך: יהודה  רצהבי, מוטיבים שאולים בספרות ישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן 2006, עמוד 301]

*

רצהבי ציין שם כי יין קטרבל הוא יין מישוב הסמוך לבגדאד שנודע בבתי המרזח שלו באותה התקופה, וכי עץ הכאד'י היה עץ שפרחיו אדומים.  עם זאת, רצהבי לא הזכיר משום מה כי הריטואל המתואר כאן מתאים ובמידה רבה מקביל, במועדו ובשימושו, לנוסח הברכה הרבנית, שהובאה לעיל (להוציא כוס-היין). יתירה מזאת, הייתי מציע לתקן את תרגום השורה ל: שתה על הורד בניסן השכּם/ מיין קרטבל האדום כפרחי הכאד'י.

   בשירת היין האנדלוסית (ספרד המוסלמית) מצויות הזמנות רבות למשתאות יין בגנים הפורחים, אבל לאו דווקא במודגש בימי ניסן, אם מפני המקום המודגש שהועידה המסורת הרבנית לשתית ארבע כוסות בליל הסדר, ואם מפני שעל פי רוב השעות שמחצות הלילה ועל הנץ החמה נועדו ללימוד, פיוט, ולבסוף, עם אור יום, תפילה. אולם, ר' שמואל הנגיד (נפטר אחר 1056), איש גרנדה, כתב באחד משירי היין שלו כותב: "צאו וראו / במזרח את / מאור בֹּקֶר /כחוט שני // והאיצוּ / בטרם יעלה שחר / והשקוּני"  [דיואן, סימן קל"ז, בתים 4-3; לעיל: רצהבי, עמוד 305]. כלומר, אליבא דדעתו, השכם טרם יאיר אורו של יום היא שעה ראויה לשתיה ואולי אף שעה מובחרת.

שיר נוסף הקושר בין טיול בגנים ובין השעה הצלולה שטרם הזריחה, כהזדמנות מצוינת לצאת אל הטבע, מובאת בשיר מאת המשורר, המתרגם והנווד, יהודה אלחריזי (1225-1165):

*

נכספה וגם כלתה נפשי/ בימי תענוגִי ונפשִי/  ובהיותי כפרא חָפשִי // להתעלס בצללי הגנים/  ולראות בשושנים / /ויהי בקצת הימים, השכמתי בטרם ישכימו המאורים/ו עוררתי שחרים / ויצאתי בכפרים / להתעלס באהבים / תחת צללי הערבים // והנה רוּח שְחָרִים פָּנַי משחרת/ תּגלה לי אהבה מסֻתֶּרֶת … [יהודה אלחריזי, מבחר, בעריכת מאשה יצחקי, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2008, עמ' 132]

*

שירו של אלחריזי זה חסר אמנם את  ציון חודש ניסן ואת שתיית היין אצל השושנים. עם זאת, דומה כי בכל זאת הוא מבקש לשמר את  הריטואל עתיק-היומין ממקורו  הערבי, שהוזכר כאמור על ידי אבו נואס, כארבע מאות שנים קודם. יותר מכך, אם שוזרים את שירו של הנגיד בשירו של אלחריזי מוצאים ממש את ריטואל השתיה אצל הורד בגן השכם אצל אבו נואס, וזו אפשרות מעניינת, לחשוב כאילו אכן נמצאו יהודים שקיימו בארצות ערב את הריטואל השתיינים משכימי הקום היוצאים לגנים, ואפם הולך ומאדים, מאדים והולך, עם כל כוס נלגמת, כעץ הכאד'י.

את עקבי חגיגת האביב האלכוהולית הזאת ניתן לגלות גם בשירה הקלאסית הסינית מתקופת שושלת טאנג (907-628 לספ'), כלומר: תקופת זמן מקבילה, פחות או יותר, לימי יצירת שירו של אבו נואס.

וכך למשל  שיר של ד'ו פו (770-712):

 *

מִצָפוֹן וּמִדָּרוֹם מוּצֶפֶת הַבִּקְתָּה שֶׁלִי גִּשְׁמֵי אָבִיב

וְכָל יוֹם כָּל הַיּוֹם אֲנִּי רוֹאֶה רַק לַהֲקוֹת שְׁחָפִים

עֲדַיִן לֹא טִאטֵאתִי אֶת הַשְּׁבִיל מֵהַפְּרָחִים לְמִקְרֶה שֶׁיָּבוֹאוּ אוֹרְחִים

שַׁעַר הַנְּצָרִים שֶׁלִי הִתְחִיל רַק זֶה עַתָּה וְלִכְבוֹדְךָ  רַק קְצָת לְהִפָּתֵחַ

יֵשׁ לִי צַלָּחוֹת אֲבָל הַשּׁוּק רָחוֹק אָז אֵין מִגְוָן רָחָב שֶׁל טְעָמִים

יֵשׁ כָּדִים שֶׁל יַיִן אַךְ בֵּיתִי עָנִי לָכֵן הֵם יְשָׁנִים וְלֹא מְסֻנָּנִים

וְאִם תָּסְכִּים יֵשׁ לִי שָׁכֵן זקן נוּכָל לִשְׁתּוֹת אִתּוֹ

אֶקְרָא לוֹ  מִמֵּעֵבֶר לַגָּדֵר נִשְׁתֶּה עַד שֶׁנִגְמֹר אֶת כָּל הָיַּיִן

[ד'ו פו, 'בא אורח',  לבי נבהל מהירח: שירים סיניים מתקופת הטאנג, תירגמו מסינית, ערכו והעירו: יובל אידו טל ויואב רפופורט, הוצאת הליקון ואפיק – ספרות ישראלית: תל אביב 2017, עמוד (151)]

*

אצל ד'ו פו ישנה הסמיכות בין בוא האביב (ואולי הוא האורח הבא), הפריחה ובין שתית היין, אבל אין  הדגשה על שעה או מועד. יש כאן גם חגיגה הנקבעת עם בוא פנים-חדשות (אורח) ותקופה חדשה (אביב). היינות ישנים, וגם השכן הזקן שיוזמן למשתה. הרעיון הוא לסיים לאכול את כל מה שנותר, כל-שכן לסיים לשתות את כל כדי היין הישנים, בטרם יחודש המלאי.

וכך גם אצל חברו של ד'ו פו, לי בּאי (762-701):

*

כַּד שֶׁל יַיִן בֵּין פְּרָחִים

אֲנִּי שׁוֹתֶה לְבַד וְאַף אֶחָד לֹא פֹּה לִשְׁתּוֹת אִתִּי

מֵרִים כּוֹסִית מַזְמִין אֶת הַיָּרֵחַ הַמָּלֶא

עִם הַצֵּל שֶׁלִּי נִהְיֶה שְׁלֹשָה

 אֲבָל הַיָּרֵחַ לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לִשְׁתּוֹת

כָּל מַה שֶׁהַצֶּל שֶׁלִי יוֹדֵעַ הוּא רַק לְחַקּוֹת

אֲבָל כֵּן בֵּינְתַיִם הֵם הָיוּ אִתִּי שָׁם הַיָּרֵחַ וְהַצֵּל שֶׁלִי

הִתְעַנַּגְנוּ וְשָׂמַחְנוּ וְהָיָה אָבִיב

אֲנִי שָׁר וְהיָּרֵחַ מְרַחֵף

אֲנִי רוֹקֵד וְהַצֵּל שֶׁלִי קוֹפֵץ

כְּשֶׁעוֹד הָיִינוּ עֵרִים הִתְעַנַּגְנוּ וְנָגַעְנוּ

וְאַחַר כָּךְ שִׁכּוֹרִים נִפְרַדְנוּ

בִּנְדוּדַי תָּמִיד אֲנִי נִפְגָֹש כָּךְ עִם הַעֲצָמִים הַדּוֹמְמִים

יוֹם אֶחָד אוּלַי נָשׁוּב וּנִפָּגֵשׁ עַל גְּדוֹת שְׁבִיל הֶחָלָב

[לי באי, 'שותה לבד לאור הירח', לבי נבהל מהירח: שירים סיניים מתקופת הטאנג, תירגמו מסינית, ערכו והעירו: יובל אידו טל ויואב רפופורט, הוצאת הליקון ואפיק – ספרות ישראלית: תל אביב 2017, עמוד (103)]

*

כאן השיר שוזר יחד פריחת אביב, ליל ירח מלא (כלומר שעות טרם הזריחה) ושתיה לשוכרה; מעניינת גם השלישיה –  אני (המשורר), הצל והירח, כאילו כולם חבורים זה בזה, וכאילו גם הירח וגם הצל מסמלים כוחות בנפשו של המשורר, האחד מושכו לאדמה (ולחשכה); האחר – לשמים (ולאור). היין מבסם את המשורר. הוא חש עצמו חלק מהעולם על כל פניו וצדדיו. שוב אינו בודד, אלא הוא חלק בעולם או שום-דבר מהכל.

במצב האביבי הנוכחי, טרם מצאתי זמן (בעיקר בנפש) למשתה אביב. מה שכן, באחד הערבים האחרונים, טרם שקעה החמה, ישבתי עת קצרה על ספסל, בצילם של אותם אילנות מוציאי-פרחים שהזכרתי לעיל וקראתי קמעא בספר אל מול אור כתום ואז סגול של ערב ונוף שדירה ריקה לחלוטין; יצא מזה שיר.

 

ערב יורד על רחובות ריקים

חָתוּל רָחַץ בַּשֶּׁמֶשׁ.

הָיִיתִי לְבַדִּי בָּרְחוֹב.

 *

תָּנִין נִכְנֶס לַנָּהָר

כַּמְּדֻמָּה, לֹא רָחוֹק.

 *

קָמְתִּי מִמְּקוֹמִי

סָגַרְתִּי אֶת הַסֵּפֶר.

 *

עָלִיתִי הַבָּיתָּה.

סָגַרְתִּי אֶת הָרְחוֹב.

*

שלוש המלים הפותחות (המוטות), מתוך: ברונו שולץ, 'ליל מכירת העונה', חנויות קינמון / בית המרפא בסימן שעון החול, תרגמו מפולנית: אורי אורלב ורחל קליימן,מחבר אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב 1979, עמוד 82. שלוש המלים לעיל חותמות את הסיפור שהוזכר ואת הקובץ חנויות קינמון כולו.

*

*

חג אביב שמח לכל הקוראות והקוראים

*

בתמונה: Nainsukh, Two Elephants fighting in the  courtyard of Muhammad Shah, The Mughal Empire between 1730-1740.

Read Full Post »