הצבא הרוסי מגלה כי הוא נע על מרחב מעוקם כאוטי כלומר ככל שנדמה לו שהוא מתקדם הוא נסוג או עובר מלמעלה או מלמטה ואינו מצליח להגיע לקייב. לבסוף, מתגלה כי טוראי גאורגי איוואנוביץ' חֲצוּמִיר סימן את הדרך לכל אורכה בגיר, וכך יתאפשר לצבא הרוסי לחזור לרוסיה, זאת אומרת אם אותו מרחב לא השתנה באופן דינמי סימולטני גם בראשיתו וכך למעשה עלול הצבא הרוסי לחשוב שהוא שב למוסקבה אבל למצוא את עצמו היפותטית בקידמת אנטרטיקה או בפתחת פתח תקוה או בלב האוקיינוס השקט ואולי כלל לא על פני כדור הארץ.
יש אומרים כי אודיסאוס סבל מאותה בעיה אחרי שריפת טרויה. רק שהמושגים הגאומטרים של אותם ימים היו רעועים יותר. לפיכך, נאלץ לבדות אגדות על אוכלי לוטוס, קיקלופ, קירקי ושאר מרעין בישין. העולם אף פעם אינו מה שהוא נראה ואפילו לא ממש נענה לשום תיאוריה מדעית, עד-תום, אלא למקוטעין. יתירה מזאת, האמת היא כי אודיסאוס נאלץ לסבול במשך שנים — צהלות סוסי-עץ בחלומותיו, וזה בלבל אותו כהוגן, כי כיוון שהיה משכיל, הבין מדעתו, כי הסירנות אמנם שרות, אך סוסי-עץ לעולם אינם צוהלים.
*
*
מטרגדיה שכוחה זאת, אנסה לגזור, כי ייתכן (רק ייתכן) כי ככל שבני האדם מנסים להחיל את עצמם על פני המרחב הארצי (כדור הארץ) באמצעים כוחניים, שתלטניים ומכחידים, המרחב הולך ומסתבך ומסתעף ושוב אין בו שום תימטיקה או דברים המובילים בהכרח מכאן לשם. התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב למשל, הייתה מבנה ארכיטקטוני שהביע זאת בבהירות האפשרית. מסדרונות, כוכים ומדרגות שלא הובילו לשומקום (כגון קבלת האר"י) ותמיד נדמה היה שניתן היה לשכן שם את מינוטאור (מינוטאור יש בירושלים). אין פלא שכעת מתכננים להרוס את המקום, כמו כל אתר שמנסים להסתיר מבני הדורות הבאים, שבעבר נחשב כמגלם את צורת העולם או את מובנו [נותרו כמה מונומנטים מגליתיים, פסלי המוּאַי באיי הפסחא, פירמידות (במצרים ובדרום אמריקה), ושרידי מחנות השמדה בפולין]. כך, ביטאה התחנה המרכזית החדשה לא את ההיסטוריה היהודית במאה העשרים ובמפנה המאה העשרים ואחת בלבד, אלא כמו שהפלישה הרוסית לאוקראינה מעידה — התחנה אצרה בתוכה בזעיר-אנפין את סיפורו של המין האנושי בתקופה המודרנית. מכאן, הופך הרבה יותר בהיר מדוע במשך שנים פעל שם מרכז לשוחרי תרבות היידיש, בקומת המרתף, סמוך לקרקעית. מי שהתקרב לקרקעית, עוד יותר, שמע בלילות, אם נע לעומת הקולות — משהו שניתן היה להסביר רק כאפקט דופלר הנוצר כתוצאה מאוטובוסים, החולפים באדישות, קומות רבות מעל; מה שנשמע באופן מחריד, למי שנתן ללבו להאזין, כצהלת סוסי עץ עקשניים, הממשיכים להרעיש בחלום.
נזכרתי בשיר במקורו האנגלי לנוכח פרשת האברך שקלל באוטובוס חיילת "פרוצה". במהדורת חדשות השבוע התקיים ראיון קצר עם אותו אברך שטען כי דבריו הוצאו מהקשרם, שכן מובן המלה פרוצה בקהלו הוא "בלתי צנועה" בלבד. המראיין הקשה עליו האם ידועה לו המשמעות של המילה "פרוצה" בשיח הישראלי-חילוני. על כך ענה האברך כי הוא אינו נוהג לשהות עם חילונים ועל כן אינו מבין את שפתם.
כמובן החיילת ודאי אינה פרוצה, אלא נערה ישראלית רגילה שרצתה לנסוע בתחבורה הציבורית במקום מגוריה, וגם ג'יין מן השיר ודאי אינה פרוצה, אלא נערה צעירה ואוהבת שאהבתהּ נגזלה ממנה כתוצאה משמרנות דתית קנאית; הבישוף שבשיר ואותו האברך שבמציאות דווקא די דומים, כאשר מסתכלים על הדברים לעומק: שניהם נותנים דרור ללשונם לומר דברים כּעוּרים הפוגעים בנפשם של אחרים, ושניהם עושים זאת כביכול, באמתלה של עשיית רצון אלהים וקיוּם דברוֹ בעוֹלם.
*
*
בתמונה למעלה: Peit Mondrian (1872-1944), Reformed Church at Winterswijk, Etching 1898
הם אינם אוהבים את המים ואף חוששים מפניהם ולא ברור מדוע הם פוקדים אותם… הם מתעייפים בקלות וכשיורד הערב הם משתרעים על האיים הקטנים שנושאים אותם וייתכן שהם נרדמים או מביטים בירח. הם מחליקים חרש לדרכם וניכר שהם עצובים.
[אנטוניו טאבוקי, 'פוסט סקריפּטוּם: לוויתן המתבונן בבני האדם', האישה מנמל פִּים ועוד סיפורים,תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה-ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004, עמ' 71]
*
ובכל זאת שואל עצמו הצופה, האם הייתה זו בריכה או שמא מקווה טהרה? ואם הייתה זאת בריכה האם הייתה מופרדת? האם היו בה שעות פעילות לנשים בלבד ושעות פעילות לגברים בלבד? והאם גם היו גם מציל ומצילה שהיו מתחלפים בתפקידיהם כל אימת שהבריכה שינתה את מגדריה? כשם שנניח, במקווה הטהרה, לגברים ישנו בלן ולנשים— בלנית.
שאלות כאלו מונעות מן העין לחקור אחר העובדה שהבריכה ריקה, אין בה מים. ורק אור שמשִי חִוֵר -חורפּי זולג עוד לאיטו במדרגות האבן הצוננות, טופף עבר הקרקעית, שהייתה יכולה להיות מצולה של ממש, וכעת היא בור- אין בו חפץ; רק החמה, רחמנית ונוּגהּ, עדיין מקיימת את הצבעים התכולים, מונה בכל זאת את שארית קוויהם וצלליהם, אך נרדמת והולכת, ועיניה נמסכות; עוד מנסה להחזיק מעמד ולהפיק כמה שברי מחשבות, או רצפי-מלים, ומתעמעמת; כאם חד הורית שעבדה קשה מדיי ומנסה בכל זאת להספיק לקרוא סיפּוּר לבנהּ יחידהּ בטרם יישן את שנתוֹ.
אולי בכל זאת יש בה מים. אולי זו בריכת מי גשמים, מאגר שיש לשוב אליו, להחיותו בכל זאת. אולי, אני מנסה להרגיע את הרחש הפנימי, אולי בכל זאת יש לשוב ולהמתין לְבוֹא יום-הגשמים.
אתמול חציתי כביש בתנועות של שחיין חזֵה. הנהג הביט בי תמֵהּ. עיניו פקוחות לרווחה, במה שנראה לו כבלתי ייאמן, או אי-מציאותי. עתים אני חוצה את הכביש מתוך תנועות חתירה או פרפר. אני שוחה כמו דג ברחובות האלו. חוצה את הכבישים בעיניים עצומות. כשהעיניים עצומות גובר גם השקט; מתחמק מן הדגים הגדולים, מכרישים וממשאיות.
איש עוד לא יודע מזה. כך שאין סיכוי שבקרוב ישליכו מכמורות-דייגים לעצור בעדי. הרחובות ריקים, אני יודע. בודאי בשעות המאוחרות האלה. אני פשוט מוכרח להמשיך לשחות.
*
*
ראה אור ספרו הראשון של חברי הטוב, ההיסטוריון ד"ר דוד סורוצקין, אורתודוקסיה ומשטר המודרנית: הפקתהּ של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה (ספריית הלל בן חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011). טרם קראתיו, אבל כדרכו, מובטחני כי הספר מלא וגדוש כל-טוב של תיזות מקוריוֹת ועמקניוֹת, המטילות אור לא על העבר היהודי לבדו, אלא גם ההווה ועל מסענוּ בּוֹ.
*
מדי שבוע בימי שלישי בין השעות 22:00-24:00 מתקיים בנוה שכטר, בית מדרש חדש של התנועה הקונסרבטיבית בתל-אביב, מפגש לימוד בהנחיית מורי וחברי, חוקר הקבלה אבי אלקיים, בנושא: ספר החזיונות לר' חיים ויטאל. אני משתתף קבוע במפגשים וגם משמש כמגיב בהם. למעוניינות/ים להגיע, כתובת המקום: רח' אהרן שלוש 42, נוה צדק, תל-אביב.
הכניסה חופשית
(אפשר שבמהלך השנה ייגבו דמי השתתפות בכפוף להחלטת הנהלת המקום)
עדכון: המפגש הערב התקיים אולם המפגשים הבאים יתחדשו מדי שבוע רק מן ה-10.1.2012 ואילך
כלומר למן השבוע השני של ינואר כולם/ן מוזמנים/ות לבוא.
בשלהי הפרק השבעה עשר 'מי הסתיו' מן החיבור הדאואיסטי הסיני ג'ואנג דזה(נתחבר כנראה בין המאות החמישית עד השלישית לפני הספירה) מובא סיפור מעשה נודע ומעורר מחשבה:
*
ג'ואנג דזה והְוֵי שְה טיילו על הגשר על הנהר האו.
אמר ג'ואנג דזה: הלבנוניות שוחות אהב ואנה כרצונן, זו שמחה של דגים
אמר הוי שה: אתה לא דג, מנין אתה יודע שהדגים שמחים?
אמר ג'ואנג דזה: אתה לא אני, מנין אתה יודע שאני לא יודע שהדגים שמחים?
אמר הוי שה: אני לא אתה, ואני בטח לא יודע אם אתה יודע; אבל אתה בטח לא דג, ולכן ברור לגמרי שאתה לא יודע אם הדגים שמחים.
אמר ג'ואנג דזה: הבה נחזור אל ההתחלה. כשאמרת 'מנין אתה יודע שהדגים שמחים?' שאלת אותי כי כבר ידעת שאני יודע את זה. ידעתי את זה מעל לנהר האו.
[גו'אנג דזה: הספר האמיתי של פריחת הדרום, תרגם מסינית, העירו והוסיף מבוא ונספחים דן דאור, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2010, עמ' 158-157]
*
מעבר לויכוח האפיסטמולוגי בין החברים על גבולות הידיעה, אשר לכאורה ממקמת את סיפור המעשה, בקוטב הפילוסופי, אני דווקא מבכר לקוראו כמוסב על השירה ומגבלותיה. שהריי דבריו הראשונים של ג'ואנג דזה הנם כעין פרוטוטיפ של שירת ההייקו היפנית (איני יודע האם בסינית נשמרת החלוקה ל-17 הברות), כלומר חיווי של העין המתבוננת, הלב הרואה והנפש המתעקשת לחוות:
*
הלבנוניות שוחות
אנה ואנה כרצונן,
זו שמחה של דגים
*
הוי שה מבקש להקשות על ג'ואנג דזה. לבחון מה פשר החיווי המשונה הזה שהשמיע והאם יש לדברים תוקף במציאות. הוי שה לא בוחר לתקוף את השיר הקצר (התפעמות הנפש) של ג'ואנג דזה מן הכיוון הלוגי, אלא דווקא מן המימד ההכרתי. כיצד יכול ג'ואנג דזה כפילוסוף להשמיע דברים בלתי אחראיים שכאלה המייחסים לדגים שמחה כאילו שהיה אי פעם דג, או שחווה שמחה של דגים.
כאו, בוחר ג'ואנג דזה לתקוף בחזרה את הוי שה, ולתהות בכל רם מדוע הוא מטיל ספק כה חד בחווייתו הפנימית, הוא בעצם מנערו באמרו- ראה, מעולם לא חיית את חיי הכרתי; בהכרתך שלך אמנם אין מקום לשמחה של דגים, ואילו הכרתי שלי, כך רואה וחווה את פני הדברים.
הוי שה, כך נדמה, מקבל את הבחנתו של ג'ואנג דזה, לזכותו שלו כסובייקט לחוות את העולם באופן שונה מן האופן שבו חווה אותו רעהו. אבל מייד הוא הולך ומשמיע ביקורת נוספת—והיא על התיימרותו של ג'ואנג דזה להקיף מתוך עולמו האנושי (הסובייקטיבי) את עולמם של הדגים, רוצה לומר: כשם שטענת אך עתה כי ג'ואנג דזה אינו הוי שה, כך גם ג'ואנג דזה אינו דג, ואין לו חלק ממשי בעולמם של הדגים.
ג'ואנג דזה משיב את חברו לראשית חילופי הדברים ביניהם. לדידו, בעצם השאלה הראשונה שהקשה הוי שה על חיוויו אודות שמחת הדגים, 'מנין אתה יודע שהדגים שמחים?' היתה כבר הכרה בכך שברגע מסויים כאשר פסעו על הגשר אשר על הנהר האו חוה וידע ג'ואנג דזה בהביטו אל הלבנוניות המתרוצצות בזרם אנה ואנה את שמחתן באופן בלתי אמצעי, כפי שהובעו בדבריו.
כמובן עשוי סיפור זה להשיאנו אל בני האדם, לשאול מנין לנו להכיר בשמחתו של הזולת או בסבלו או בחוויותיו הפנימיות. אבל יש להניח, כי אין טעם מהותי להתווכח עם אדם החווה שמחה או עצב ומביע אותם בדברים. השאלה האם הוא באמת מאושר או סובל, האם הוא באמת חווה או רק משים עצמו לחוות, הינה רק הטלת ספק, ענן אי-וודאות על ידיעתו של הזולת את מערכי נפשו; והרי בה-במידה, יכול הספק הזה לנקר בנו, קרי: מדוע אנו מטילים ספק בחווייתו של הזולת? אולי הדבר מבטא לדידנוּ ערעור על דוֹגמוֹת שהטלנו על העולם (על עצמנו ועל הזולת) ואין להן באמת קיום או מקום.
אבל בראש ובראשונה, דבריו של ג'ואנג דזה הדהדו לי את דברי המשורר והפילוסוף היהודי אנדלוסי, משה אבן עזרא (1055- 1045), שבספרו שיוחד לשירה, כתאב אלמחאצ'רה' ואלמד'אכרה'(=ספר העיון והדיון, תורגם על ידי א"ש הלקין: ספר העיונים והדיונים) הביא פראזה ערבית לפיה: 'מיטב השיר כזבו'. אבן עזרא אמנם מדבר שם על שלל הדימויים, המטפורות, ההשאלות, והתמונות הנוצרות אגב יצירת שירה, שאינם עולים בקנה אחד עם תמונת עולמהּ של הלוגיקה, ואינם ניתנים להוכחה במציאות. אם נחזור לג'ואנג דזה הצועד עם חברו על הגשר מעל הנהר האו ולדיאלוג המתרקם ביניהם אחר-כך, יתגלה כי תמונת עולמו של ג'ואנג דזה אינה שונה בתכלית מזו של המשורר האנדלוסי. העיין רואה, הנפש חווה, והמשורר מתאר בעד השפה את חוויתו למישרין, על אף שניתן להטיל בה ספק או לטעון כי היא מעולם לא התרחשה אלא בתוככי עולמו הפנימי, ובכל זאת—הטענה לפיה מעולם לא היה לחוויה קיוּם הינה הגזמה. השירה אפוא מאפשרת לדגים (ככל שהאדם עשוי להבינם) יותר מלשחות, לאכול ולהתרבות; היא מאפשרת להם גם לשמוח (אפשר כי הם תמיד שרויים בשמחה מצד עצמם; אפשר גם כי הם לעולם לא נתונים באמת בשמחה; אפשר כי אינם יודעים מהי שמחה; אפשריות כל האפשרויות שבתווך). ניתן כמובן להעתיק את המשפט האחרון מעולמם של הדגים לעולמם של בני האדם.
*
2
בפתיחת הפרק השישה-עשר מספרוֹ Tractatus Theologico-Politicus [= מאמר תיאולוגי מדיני] הציג ברוך שׂפינוזה (1677-1632) את משנתו באשר לזכות הטבעית ותחולתהּ, ועשה שם שימוש במשל מדכדך למדיי על אודות הדגים ועולמם:
*
בשל המשפט הטבעי ותקנתו אין אני מתכוון אלא לכללי טבעו של כל פרט ופרט, שעל פיהם אנו תופסים כל אחד ואחד כדרך שנקבע בדרך הטבע שיהא מתקיים ופועל באופן מסוים. דרך משל, הדגים נקבעו על ידי הטבע, שיהיו שוחים, ושיהיו אוכלים הגדולים את הקטנים; לפיכך, הדגים שולטים במים, והגדולים אוכלים את הקטנים בזכות טבעית עליונה. כי דבר ודאי הוא, שהטבע הוא בפני עצמו יש לו זכות על כל דבר שביכלתו, כלומר זכות הטבע מגיעה עד מקום שיכולתו מגעת; שהרי יכולת הטבע היא גופה יכולת אלהים, שיש לו זכות עליונה לכל דבר.
[ברוך שׂפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם מלטינית חיים וירשובסקי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים תשכ"ב, פרק ששה עשר, עמ' 162]
*
דבריו אלו של שׂפינוזה הם בכלל דיון ארוך מאוד שאין זה המקום לפרשו; אולם את העמדה המוצגת במקור שהבאתי ניתן לסכם כך: בכל מין ומין ממיני הטבע נקבעו תכונות מסוימות ואין כל מין ומין פועל אלא בהתאם לתכונות הטבעיות הטבועות בו לכתחילה; הפעילות בהתאם לתכונות הטבעיות שהוגדרו בכל פרט ופרט מפרטי כל מין ומין הנם זכותו הטבעית; כך באופן מקביל, יגדיר שׂפינוזה כי האדם התבוני מוכרח לפעול בתבונה משום שזהו טבעו, ועל כן יפעל ליישום ולהפעלתם של עקרונות התבונה בחברה דמוקרטית (השלטון המדיני הטוב ביותר אליבא דשׂפינוזה, המבטיח את מקסימום חירויות הפרט, ובכללן: חופש הדעה וחופש הדיבור. שׂפינוזה פרסם את מאמר תיאולוגי מדיניבעילום שם והחיבור אמנם נרדף על ידי הכנסיה ובית המלוכה). בד בבד, עליו לקבל את העובדה כי בעצם החברה בה הוא פועל פעילים גם אנשים בלתי-תבוניים, ובכל זאת עליו לעשות את שביכולתו (תוך שמירה על החוק, כהסכם חברתי) בכדי לכונן ולהגביר את יסודות התבונה והחירות בחברה.
אם נשוב למשל הדגים, מעניין כי שׂפינוזה בוחר להגדיר את יכולותיהם הטבעיות של הדגים כשחייה בים ואכילת אלו את אלו (הגדולים את הקטנים). אין ספק כי שׂפינוזה לא חשב כי יש לדגים תבונה, ומדבריו ניכר כי במקביל לקודמו רנה דקארט גם לא החזיק בעמדה כי מדובר ביצורים המנהלים אילו חיים פנימיים מורכבים (דקארט ראה בבעל החיים, פרט לאדם, סוג של אוטומטים מתפשטים במרחב). ניכר כי קיבל לחלוטין את העמדה לפיה מותר האדם מבעלי החיים בתבונתו וגם במנעד רגשותיו. שמחה, אליבא דשׂפינוזה היא'מעבר של אדם משלמוּת קטנה יותר לשלמות גדולה יותר' (אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2003, חלק ג', הגדרות הריגשות ב', עמ' 257]. אם כן, באשר הדגים קבועים לשחות ולהיות הגדולים שבהם אוכלים את הקטנים שבהם, ואין חלים בהם, לדידו של שׂפינוזה, תהליכי התפתחות מנטליים או אינטלקטואליים, כמו באדם. אשר על כן, יש להניח, כי לא יכול היה לחוש בשמחת הדגים בעוברו על פני גשרי אמסטרדם, אף לא לייחס לדגים שמחה
זהו עולם רציונלי, מוסדר והיררכי – עולם בו האדם לבדו יכול לחשוב ו/או לשמוח, אבל גם עולם מדכדך לאין שיעור מעולמו של ג'ואנג דזה. עולמו של שׂפינוזה, שבו הדגים אינם יכולים לשמוח, אינם מסוגלים לחשוב, אינם מסוגלים לדמות איך זה להיות אדם, כשם שהאדם יכול לדמות בליבו להיות דג, מנסה לכפות על הטבע סדרים גדרים ותבניות, לכאורה מדעיות (מדובר כאן בתפישות מדעיות של עיבורי המאה השבע עשרה), אשר מי יודע אם ה- Deus sive Natura (=אלהים או הטבע) נענה להם כלל. מעניין לשאול מה היה קורה לו שׂפינוזה היה נתקל בתעלות אמסטרדם בדג זהב, וזה היה מציע לו שלש משאלות.
*
3
*
ואם בדגי זהב עסקינן, הנה שירו של דג זהב שמח מאת משורר ההאיקו היפני, סאישי ימגוצ'י (1993-1901):
*
דג זהב עומד
על ראשו, מציג את
צורתו המקסימה
[סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית והוסיף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001, עמ' 283]
*
אמנם קשה להוכיח כי דג זהב העומד על ראשו עובר משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר, כהגדרתו של שׂפינוזה את השמחה. ברם, המראה הזה מעורר במשוֹרר שמחה והתפעלוּת, ועל כן חיוּך וחיוּת. ימגוצ'י ממשיך במידה רבה את את שיחו של ג'ואנג דזה, כשם שברוך שׂפינוזה ממשיך במידת-מה את שיחו הנוקדני של הוי שה. ואילו אני, אפוא, חותם את הדיון: זכותם של דגים לשמוח, כלומר תנו להם לעורר בנו שמחה, כאילו שהטבע נטע בהם את היכולות לשמוח ולשמח. זה מדכדך אפילו להרהר בכך שאולי נשללו מהם יכולות כאלה. ואילו אני ודאי מהרהר במעבר משלמוּת קטנה יותר לשלמוּת גדולה יותר, כלומר מבכר לשמוח; אני גם נכון לצאת, סתם כך, ולעמוד על ראשי לצד נהר, שמא אשמח כך דג חולף אחד.
*
*
בתמונה למעלה: Zhu Da,[Bada Shanren] (1616-1705),Rock and Two Fishes, Date Unknown
אליסון. אף פעם לא הכרתי משהי בשם אליסון. אבל את השורות האלה:
And when the planet hit the sun/I saw the face of allison
אימתתי לפחות פעמיים בחיים, כמובן לא ראיתי את אליסון, אבל ראיתי מישהי אחרת, כאשר חשבתי שכבר לא אצא מזה בחיים. מאז אני נזכר בזה בכל פעם שאני שומע את השיר.
2
ולריה. היתה פעם מישהי שהכרתי שקראו לה ולריה. שלהי השירות הצבאי שלי, נוסע בין בסיסים. אחת השאלות שהתאפקתי מלשאול אותה, גם אחרי שהיא הבינה כי אני סובל מהומור הזוי משהוּ, היתה:
And how does lamur skin reflect the sea?
ובתרגום עברי מליצי במכוון: היאך עור של לָמוּר משקף את הים?
עם שורה שכזו צריך אגרטל. כמו זר, כמו מחרוזת פנינים, בחיי.
ועוד משהו, למען הסדר הטוב, בקליפ למעלה, דומה כאילו חוקי הגראויטציה חדלו לפעול מלמעלה למטה ופועלים כעת לצדדים. הולכים כמו סרטנים.
פעם כתבתי שיר על אהבה סרטנית שמתקדמת לצדדים. השיר לא היה על ולריה, ובכל זאת עכשיו כאשר צפיתי אחרי שנים בקליפ חשבתי על השיר ההוא פתאום.
3
הי. לפני שנים רבות החלה מערכת יחסים קצרה אך זכורה על רחבת מועדון 'בבל' (דרך פתח תקווה) שהיה איזהשהו נסיון להמשיך את ה- 'פיגווין' המיתולוגי (יהודה הלוי 43) לקראת אמצע שנות התשעים. איך שהשיר התחיל נעמדנו זה מול זו והתחלנו לשיר. אני זוכר עד היום מה שהיא אמרה לי כשדיברנו אחר כך: 'כשאתה רוקד זה נראה כאילו אתה מפזר חתיכות של נפש על הקירות'.
4
שיחת לילה עם מיכל ניב (ז"ל) על קלאבדוס (ברנדי תפוחים) וגולדסטאר וקראף יין ב"מנזר" בתל-אביב. 1996. טום ווייטס, פיקסיז, לו ריד, קאובוי ג'אנקיז, ועוד כמה וכמה שמות. שיחה מלאה חיבה. יחידה מסוגה. מתחילה בשיר של טום ווייטס שמושמע ברקע שמסתבר שרק שנינו מכירים. ל"הפסקת עשר בלילה" התכנית שלה בגל"צ בשלהי שנות השמונים היה שמור תפקיד מפתח ברכישת הטעם המוסיקלי שלי. באיזהשהו שלב של השיחה אני מצטט דברים אשר לו ריד אומר בחוברת האלבום 'ניו יורק' (1988): אי אפשר לנצח גיטרה חשמלית, גיטרה באס ותופים—ומסב אותם אל הפיקסיז.
5
שיחה קשה. אני הולך להודיע לחברה שלי מן העבר, שאנו מתלבטים ומתלבטים האם לחזור, שאני מחליט להמשיך את חיי. שאני הולך להירגע קצת, ללמוד קצת, למצוא לי אהבה חדשה, מערכת יחסים ארוכה ויציבה, לא איתהּ. קשה לי נורא השיחה. אני מגמגם הרבה יותר מן הרגיל, ויש המון עצב, לא כעס, שלה ושלי גם כן, כי זה בכל זאת לא ממש נגמר. אחר כך בחדר המדרגות, שנדמה עליי פתאום כמו גרון שבחללו תעלה זעקה, אם בתקרתו ייפער פה, אני מוצא את עצמי שר גירסאות מלנכולית של הפיקסיז:
Gouge away
You can gouge away
Stay all day
If you want to
ופתאום נזכר איך היא העיפה אותי מחייה (די בצדק), שנה ומשהו לפני, לצלילי Rid of Me , של פי ג'י הארווי, ומקווה בכל לב באמת ובתמים שזה לא יכאב לה עכשיו באותה מידה.
מרחק של חודשים ספורים אחר כך אני פוגש את מי שתהיה אשתי. לפעמים מוכנות למצב אחר של חיים, מתחילה בהחלטה לשנותם.
הזכויות על חלק מהטקסטים המצוטטים באתר, חלק מהתמונות ומהמוסיקה - אינן שלי. עם זאת, האתר אינו מסחרי . לפיכך שיתוף היצירות, תוך ייחוסן המפורש ליוצריהן/ם, ומתוך כוונה עיונית/לימודית, הוא בבחינת שימוש הוגן. כמובן, יוצרות/ים ובעלי/ות זכויות, המעוניינים/ות להסיר מהאתר תכנים, יכולים/ות לפנות אלי דרך "כִּתְבוּ אלי" ואפעל כבקשתן/ם לאלתר. בהתאם, ניתן לצטט מרשימותיי במקומות אחרים או ללמד תכנים המובעים בהן, אך ורק באמצעות ייחוס מפורש (שמי המלא ושם האתר), ובמידה שהשימוש אינו מסחרי וללא ייצור יצירות נגזרות
All rights reserved to Shoey Raz and protected by law
The rights to some of the texts quoted on this website, some of the photos and the music - are not mine. However, the site is not commercial. Therefore, the sharing of the works, with explicit attribution to their creators or authors, and with a theoretical/speculative /educational intention, is considered fair use. Of course, creators and copyrights holders, who wish to remove content from the site, can send me a message and I will act on their request immediately. In accordance, it is possible to quote from my texts in other places or to teach contents expressed in them, only through explicit attribution (My full name and the full name of the website), and insofar as the use is not commercial and without producing derivative works
פֶּרֶא אדם חוֹשב 