Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פליס קסוראטי’

 

על ספרהּ של מיכל בן נפתלי,רוח (אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012) ועל קוים פתלתלים בין רוח לדיכאון. 

*

מיהי אשר אמרה לה מזמן, מזמן, יש שלושה דברים שעלייך ללמוד, אמרה וסימנה ברגליה כמו שלוש רקיעות מדומות: חולי, מוות, רוח, אמרה, בלי ו' החיבור, השילוש הזה, קדוש או לא, מה זה כבר משנה, השילוש הלא-אדיפלי שלה, החומר שהיא עשויה ממנו, כל קודקוד מושך את האחר ביחסי כוח הדוקים ומדודים. לא, איש מעודו לא דיבר כך באוזניה, והיא מתעקשת שכן, מישהי אמרה,היא שמעה את זה ממישהי שאמרה לה והצביעה על עצמה,חולה כמוני, מתה כמוני, מי זאת היתה?

[מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמ' 67]

 

זה זמן-מה שאני מבקש לכתוב על רוח למיכל בן נפתלי,ותמיד נאלם כבר בשורות הראשונות, מגלגל את האלגיה הנוגעת בנפש בזכרוני, את חוויית הקריאה הראשונה, שהותירה אותי חתול-עצב-רב. על כן נכון יותר שאקרא תחילה לפגישה דמיונית את אלחנדרה פיסארניק, רוסריו קסטיאנוס, דליה רביקוביץ ואת מיכל בן- נפתלי. כולן משוררות את העולם כמקום-עצב חסר מוצא; כאילו אין הבדל שבממש בין החיים החיצוניים ובין החיים הפנימיים, וכולם נתונים מהורתם בברית-העצב, ורק חיוכים קלושים של אור חודרים את הצללים, ההולכים ומעמיקים, גורפים איתם כל אפשרות של צחוק, כי צחוק הוא הסחת הדעת, התקת מבט מן הצער הממלא את הקיוּם.

ראשית,פיסארניק, המנסה להסביר במלים מן העולם הזה שהפליגה ממנה ספינה הנושאת אותה-עצמה (בלילה הזה, בעולם הזה, תרגמה מספרדית: טל ניצן, עמ' 28). או המטעימה כי המוות תמיד סמוך, ושומעים את דיבורו. רק את עצמה היא שומעת (עמ' 52).

 המשך,קסטיאנוס הכותבת על אלו שבחזה נושאים מן מים ערומים ברעד; שיש להם ידיים שמאליות— הכל נשבר להם בין הידיים; אפילו חוששים להביט החוצה כדי שלא לפגוע באחרים. קסטינוס מכנה אותם בית הבל שקם לתחייה (אתה אינך שירה, תרגמה מספרדית: אסתר סולאי-לוי, עמ' 38).

ואילך אל רביקוביץ,אשר שירתהּ כמו מלווה את ספריה של בן נפתלי כצל-עוקב (שירים משל רביקוביץ מצוטטים בכל אחד מספרי הפרוזה שלה עד כה);רביקוביץ הכותבת כי היא מבקשת שלא להשאיר עקבות,לא לפזר סימנים, הואיל ובמקום הזה היא ממילא איננה נשארת (כל השירים, עמ' 166), או שאם לא יאחזו בה היטב מות-תמות (183), או שגופה נתקף אך לפני כמה חודשים כמיהה להשליך עצמו בדחיפות מהגג (עמ' 197)

כלה בבן-נפתלי,המנסה לדובב את האלם;את האלם שתמיד שרר בארוחות השבת המשפחתיות,עם סבתהּ שעלתה ארצה בטרם השואה ונתבשרה כי כל משפחתה נספתה.סבתהּ,חולת דיכאון,שתקנית,שחייה נחיו ככורח, כחובה,ולא כרציה-חופשי;שדאגה להראות את הפנים הללו לכל סובביה.אחר כך,בפרק ב',סיפור על פטירתהּ ללא-עת של בת-שכבה של בן-נפתלי כאשר היתה בת ארבע-עשרה והשפעת אותה הפטירה על הלך-רוחהּ של המחברת  לראות את המוות ואת הקץ חסר-הפשר,האורב בעצם החיים היומיומיים ממש.לבסוף, בפרק ג', כיצד העדרוֹ של סיפור בין-דורי הנמסר ועובר במשפחה, והופך את המשפחה למשפחה, ואת הילדה לבת-בית בתוכה; כיצד ערעור היסודות, והשתתת המעבר בין הדורות על יסודות של אלם, מחלת-רוח, ועצב חסר-מוצא על מתים שהיו ואינם, הלכו והתעברו בנפשה של בת-העשרה הרגישה לדיכאון, לתפישה דיסהרמונית של המציאות; לראיית-עולם המנסה אמנם לראות תמיד את חסדם של הדברים, אך המודעת תמיד לחלוף,לבלאי ולפקיעה.

קשה היה לי לשמור על ריחוק בקוראי את רוח, והספר אמנם נגע ברוחי. היתה לי סבתא משלי (אם-אבי) שעלתה ארצה בשנות השלושים ב"עליית הנוער" והשאירה מאחור את כל משפחתהּ, עד שנתבשרה כי כולם/ן נרצחו. היא כמעט מעולם לא דיברה על כך,אך היתה תמיד שקועה באיזה אבל-עצמי על חייה, ועל כורחם של החיים בכלל; ידיד קרוב, שותפי לנגינה בפסנתר בארבע ידיים נפטר בהיותי בן ארבע-עשרה על שולחן הניתוחים (היה זה ניתוח פשוט, זה לא היה אמור להסתיים כך)— ומאז איני מסוגל לנגן בפסנתר. אף אחר כך בשנות התיכון שלי ידעתי כמה אירועים שהרחיקו יותר ויותר את יכולתי להתבונן על העולם כמקום מאוזן והרמוני, המכוון לאושר. גם דומני, כי בבחירותיי בין בדת ובין בפילוסופיה ניסיתי באורח בלתי-מודע (לפחות בתחילה)  לעגן את חיי במערכות הרמוניות ויציבות (לכאורה), כדי להשכיח כזית את העצב המחלחל על הוויה שבורה ומשוברת, שאם ארצה או לא, מלווה את חיי כרוח קר. ובכל זאת, גם אם למדתי לצחוק על זה, מאחורי-זה ממתין תמיד עצב, אשר ממאן למצוא נחמה.

לפיכך,קשה היה לי לקרוא את ספרה של בן-נפתלי מן המרחק:=כממואר-פיוטי שעיקרו קשב ורגישות;בלוז ספרהּ של בן נפתלי נקבעו חוויות,שהרגשתי  מדובבות מתוך נפש אחרת,מראות-יסוד ורגשות מוכרים לי היטב,קרוב מקרוב. רוח היא יצירה קשה לקריאה, כבדה לנשימה. לא-בנקל חלפתי בה לארכה והחלפתי כח אחרי שסיימתיה (מאז שבתי וקראתי בה עוד פעמיים). כבר למדתי ממנה רב למשל, כיצד להביע חוויות-יסוד, שאינן קלות-להבעה, כיצד לא לברוח אל מחוזות הצחוק, כיצד לא להפוך את הדברים לדרמה גדולה, אלא להותירם מינוריים ופוצעים, בהירים וצלולים, כל כמה שאפשר להביע חוויות שכאלה בנימה בהירה וצלולה (כלומר בקול לא-כבוש ובראש לא-מורכן).רוח אינו סיפורה של אחווה בין דורית.הוא אינו רומן חניכה משפחתי,נהפוך-הוא,המשפחה בו,הסביבה הקרובה,הן מערבולת המאיימת לאבד את הנפש,למשכהּ אל המצולות דוּמָם. ובכל זאת,זהו ספר של התמודדות,של פיכחון, ושל אומץ לומר את הדברים;=לדובב את המעיקים תמיד בחיותָם,=הקורעים אותנו לגזרים; את הדברים שאולי רק בקושי רב (אם בכלל) מעלים ארוכה.

ואז השתררה שתיקה, שתיקה איומה ללא מצרים, שתיקה שהיתה לשפה שדיברו בה בפנים כמו בחוץ,לא שוחחו,לא החליפו דברים,לא סיפרו. הם חשו מרוקנים מחוכמת הדורות, לא היה עוד משקל לכלום, לא לזיכרון ולא למרד שלהם בו. כל מה שעושה דיוקן אנושי, היותך בן של ואח של ותלמיד של, כל מה שנותן תוקף וסמכות, התרוקן וכלה. השבר הגדול עימעם את התמורות ואת המפעלים, לא מפני שהיו כשלעצמם בלתי-נתפסים, אלא מפני שתנאי התפיסה השתנו או קהו. הם סבבו ברחובות ובבתיהם כסהרורים, ללא צל וללא הד. ואז השתררה שתיקה שבצילה הדיבורים נשמעו כמו מלמולים מעיקים.   

[שם, עמ' 38]

*

 *

מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012, 127 עמודים.

בתמונה למעלה: Felice Casorati, Girl on a Red Carpet, Oil on Canvas 1912

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

אִלּוּ הָיָה הַנּוֹף הוֹפֵךְ לְיוֹנָה

הָיָה הַיָּם טוֹרְפוֹ לִפְנֵי רֶדֶת הַלַּיְלָה

אוּלָם הַיָּם מִתְכּוֹנֵן לִטְרֹף סְפִינָה

וּמַחְשְבוֹתָיו נוֹדְדוֹת לְעִנְיָנִים אֲחֵרִים

[ויסנטה אוידוברו, אלטסור, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, רימונים הוצאה לאור: רמת גן 2011, עמ' 136] 

*

   מן החלון של מלון האורחים משתרע נוף גלילי-הררי, הרים גבנונים מדושאים. אלמלא הכרתי היתה חייבת מעט יציבות וביטחון, כבר הייתי מתאר את הרעד החרישי ואת התנועה ההומה לבקוע העומדת בתוכם. הר מירון— שם ניצבו, בשחר ימי הביניים, שני גלי אבנים שעליהם ערכו תושבי המקום טקסי פריון, ושזוהו אחר כך כציוניהם של ר' שמעון בר יוחאי ושל בנו אלעזר: הצוק מעל עין עכברה— שם, כתב המקובל נפתלי בן יעקב אלחנן, בספרו עמק המלך, נגנזו אוצרות בית המקדש; הרחק נכחי, מתאר צוקיו של הר ארבל, ומפסגתו ימהּ, קרני חיטין, שם נלחמו לוחמיו של צלאח א(ל)דﱢין האיובי בלוחמיו של ריצ'רד לב הארי מלך אנגליה, על השליטה באדמה, ועל עתיד הדת, וכרגיל, גם על ירושלים— דליה רביקוביץ' הקדישה לקרב שיר על ערבים כחולי-עין. מתחתיי,  תחת גג רעפים, בית כנסת צפתי של קהל טוניסאי, וקולות שירה של ערב שבת מתמרים ממנו, אמן ואמן, והדהודם נבלע בהרים.

   השעה הסגולה האחרונה של היום. אני חושב על הנוף הזה. על האופן שבו זה-עתה נתתי בו סימנים על תנועת העין, על המיתוס, ההיסטוריה, הספרים והשיר. לו היה אדם אחר עומד אצל החלון ודאי היה מתבונן בנוף הזה אחרת, מבין אותו אחרת, פורט בו הגיונות אחרים— אולי רק משתהה רגע, ואומר לנפשו נוכח השמש השוקע— הרים הם רק הרים.

   כל מקום, כל בית, כל פנים צופנים בחובם אין ספור זכרונות. אנו מתבוננים ונזכרים; אדוות זיכרון שוטפות, כסירה המִטּלטלת בין גלים; מאופק עד אופק רק גלים משוטטים וצפורים מכסיפות. אני בוחר לעצמי נתיב אצל החלון, נתיב אפשרי בין מכלול נתיבים, להוסיף לנוּד.

   ההרים שמנגד כבר נדמים לי בחושך כצילו האפל של-El Coloso (הענק, לפרנצ'סקו גויה), המטיל חתיתו על הארץ; אולם, כאשר עיניי הולכות אחר מתווה האור שמציעים פנסי הרחוב הצפתי, הנוהרים על עדת מתפללים המתפזרים לסעודת שבת, מחשבתי נודדת אל דמותו הערטילאית המעורפלת של היהודי, לובש הקפוטה הבלויה, הענק גוליבר, גיבור אלמוני, מציל חרישי של יהודים, לוחם צדק כנגד הנאצים, שאת קורותיו הסודיים תיאר פרידריך דירנמט בספרו Der Vardacht (החשד)—מה שמשיאני רגע אל זכר האזרחים הסורים, הנרצחים בחומס, ובערים אחרות, לא הרחק מכאן, ולפתע קרוב; על צִפּוֹרִים כּבוֹת מעל הים האפל, המכסה כדרכּוֹ את הכל.

 *

*

בתמונה למעלה: Felice Casorati, Green Ladscape, Oil on Canvas 1947

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »