*
[…] בּוֹדֵד עִם שְׁלוֹשִׁים שְׁנוֹתַי, שֶׁבְּבוֹרוֹ הוֹלֵךְ כָּךְ וְנִרְקָב
מַה שֶׁנִקְרָא אֵי-פַעַם
אַבָּא.
אִמָּא.
יֶלֶד.
[אברהם סוצקובר, גטו וילנה 30 ביולי 1943, תרגם: בנימין הרשב, מתוך: כינוס דומיות, תרגם מיידיש: בנימין הרשב ומתרגמים אחרים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005, עמוד 128]
סבתי ז"ל היתה פרטיזנית ביערות ליטא. שימח אותהּ שידעתי מיהו אברהם סוצקובר (2010-1913) כבר לפני כעשרים שנה ויותר. היא סיפרה לי שבימי היער (היא וסבי, פרטיזן גם הוא, נולדו בעיירה במרחק 60 קילומטרים מוילנה), אפילו קודם לכן, היו שיריו עוברים, משוננים, מצוטטים. הוא היה המשורר אהוב ביותר על הצעירים בוילנה ובעיירות הסמוכות. ידעתי שסוצקובר היה בין הפרטיזנים, הוברח למוסקבה בלב המלחמה, שעלה ארצהּ בהמשך, שחי כאן והמשיך לכתוב ביידיש. אני לא חושב שסבתי היתה חובבת שירה גדולה, אך מסתמא כי סוצקובר היה עוד בצעירותהּ כוכב-עולה בשמי הספרוּת, פרטיזן של מלים, שהפיחו תקווה ועוז רוח בכוחות שנלחמו כנגד הכיבוש הגרמני, שהחיש על רבים מהם את קיצם. קודם-לכן, בימי הגטו, הוא פעל כחלק מפלוגת עבודה להציל ספרים וספריות של יהודים, כפי יכולתו, ולהביא מה שהצליח לגטו; ככל הנראה, במהלך פעולות אלו הבריחו הוא וחבריו כלי-נשק בתוך ספרים, ששימשו לימים בנסיונות ההגנה היהודית. באחת הפעילויות הללו הוברח גם מקלע-כבד בעזרתו של ידיד ליטאי; מקלע ששימש לימים בבריחתם של סוצקובר וכמה מחבריו אל היער.
על כן, חשוב להניח את הכרוניקה גטו וילנה בקונטקסט ההיסטורי-תרבותי שבו נוצרה. היא נכתבה על ידי עד. ניצול שהוברח מן המאפליה של וילנה וגלילותיה ערב חיסול הגטו (ספטמבר 1943), ולאחר כשנה וחצי בין הפרטיזנים, הוטס למוסקבה (מרץ 1944), ושם נתבקש להעלות על כתב עדוּת אנטי-נאצית מצמיתה. יוזמי הספר, 'הועד היהודי האנטי-פשיסטי', הסופרים הסובייטים-יהודיים, אליה ארנבורג (1967-1891) ווסילי גרוסמן (1964-1905). ביקשו לערוך אנתולוגיה גדולה של עדויות על השמדת היהודים בשטחי ברית-המועצות, וראו ביצירתו של סוצקובר, איש ספר מוערך ופרטיזן, מקור-ראשון במעלה עבור המאסף המתוכנן. אלא שההוצאה לאור עוכבה, ובוטלה לבסוף, כנראה בהוראת בכירי המפלגה— אולי משום שבסביבתו של סטאלין ביקשו להגדיל את חלקו של הצבא האדום בשחרור ברית-המועצות, ולמזער את חלקם של כיסי ההתנגדות היהודית (בשנים אחר המלחמה ניסו הסובייטים להציג כל-מני התארגנויות פרטיזניות יהודיות כאילו היו חלק מהתארגנות סובייטית יזומה). וכך, ראוי לציין, כי ספרו של סוצקובר נתחבר בתוך כשלושה חודשים מיום הגעתו למוסקבה, כשנה ומשהו אחר קרב סטלינגראד (יולי 1942-פברואר 1943), כאשר רוסיה כולהּ עמדה בצל תבערה, רעב כבד, ייאוש של המונים, ומלחמת-נגד. על כן, מעבר לגילוי הלב הכן ויוצא הדופן המונח ביסוד ספר, יש להניח כי כותבו ידע בעת הכתיבה כי הצבא האדום (והיו בו גם לוחמים יהודים) מתקדם אל וילנה (איליה ארנבורג, שהוזכר לעיל, טען למשל, כי אין להשאיר גרמנים חיים). ואכן, שבועות מזמן חתימת הספר, נערכו קרבות לשחרור וילנה מעם הנאצים (יולי 1944), שנשאו פרי. גטו וילנה ראה אור לראשונה בתפוצה קטנה רק שנה וחצי אחר-כך בשוך המלחמה (1946); כותבו עוד קיבל קודם לכן מידי יהודים בקשות לכלול בו גם פרק סיום אופטימי על וילנה המשוחררת, ואכן הפרק האחרון 'באפר הלוחש' כולל מסע בוילנה המשוחררת ועדויות רבות שמביא המחבר כלשונן מפי פליטים יהודים אחדים.
וכך, ניכרת מאוד תדהמתו המזועזעת, כאשר עדים מספרים לו כי בערב פסח 1944, כמה חודשים בלבד טרם שחרור-העיר, ובשעה שהוא עצמו החל לכתוב את ספרו במוסקבה, הורו הנאצים על השמדת ילדי הגטו באמצעות מזימה. אימהות צוו להביא את ילדיהן ללא דיחוי על-מנת לקבל חיסון כנגד מגיפה קטלנית. כשהביאו את הילדים. הם נלקחו מהן, הועמסו אל משאיות, ונלקחו למקום בו נורו למוות. כשהבינו חלק מן האימהות מה מתחולל, העדיפו לבקש את הגרמנים שייקחו גם אותן למות עם הילדים. קשה להעלות על הדעת איך בעצם אותו לילה ציינו את סדר הפסח בוילנה. איך ניתן לספר ביציאת מצרים או לשיר 'והיא שעמדה' בסיטואציה כזאת? (למשל, קראתי את ספרו זה של סוצקובר לראשונה קרוב לערב פסח השנה, וכל ליל-הסדר הסיפור הזה רדף אותי).
הספר יכניס את קוראיו אל תוכי עולם שכוח שבו משמשים מושגים ומונחים, כגון: כַאפּוֹנעס (ציידי אדם ליטאיים שהתפרנסו מלכידת יהודים והעברתם לידי הגרמנים); אִיפְּטִינְגַה ("הנבחרים" פשיסטים-ליטאיים שהשתתפו בחדווה במפעל הרצח הגרמני); מָלינוֹת (מקומות מסתור; מערות, בונקרים, בורות, קירות כפולים וכיו"ב); שַיינִים (אישורי עבודה; אסור היה לליטאים לירות ביהודים בעלי אישורי עבודה תקפים); האֶף-פֶּה-אוֹ (ארגון הפרטיזנים המאוחד). סוצקובר מתאר, יהודים ובהם רב הקלוֹיז הנאלצים לשרוף באיומי נשק את ספרי התורה, בשעה שהנאצים והפשיסטים-הליטאיים מחריבים את המקום; הוא מתאר כיצד התחבא בתוך ארון מתים כדי להציל את חייו; כיצד משפחה יהודית שנותרה בחיים מצאה מסתור אצל נוודים צוענים שקיבלו אותהּ בשמחה אליהם; כיצד הועמד מול כיתת יורים יחד עם יהודים אחרים, ובסופו של דבר, לאחר שנורו יריות באוויר, הובלו כל היהודים לגטו (שוטר ליטאי חשב שזו מהתלה מבדחת); על יעקב גרשטיין, מחנך יהודי, שהקפיד לשיר עם ילדים שירים אופטימיים, המציינים את השלום שעוד יבוא; על זלמן בֶּק, צייר ופסל גאוני כבן 9; על הצלתו והסתרתו על ידי זקנה ליטאית (יאנובה ברטושביץ'). על בשורה שקיבל בפתק מאימו על כך שאשתו ילדה, אלא שעד ששב לגטו הילוֹד כבר לא היה בין-החיים (כלשון החוק הגרמני—שאסר על ילודה יהודית) וגם אמו כבר נלקחה להיירות בפונאר; על סחר בילדים הנוסעים בקרונות משא לפונאר ופדייתם בכסף מלא; על ביזת שלל הירויים על ידי הנאצים והליטאים; על מרטין וייס וקיטֶל, שני רבי מרצחים, האחד ליטאי והאחר נאצי, חובב מוסיקה, הפורט על פסנתר מול יהודים, ומדי פעם מרים את ידו אל האקדח ויורה בהם למוות או מתבונן בהנאה ביהודים עירומים ההולכים וקופאים למוות, אך בוחר לחוס על נער צעיר אחד מביניהם ומאפשר לו לנוס; על יהודים שרצחו יהודים אחרים במָלינוֹת משום שהם סברו כי הם מעוררים רעש, ועלולים להוביל לכך שכל הקבוצה המסתתרת תִלָּכֵּד; על איציק ויטנברג מפקד ארגון הפרטיזנים בגטו שהסגיר עצמו לידי הגרמנים (אבא קובנר מונה למחליפו) לאחר שפורסם אולטימטום, כי אם לא יוסגר עד הערב, יופצץ הגטו מן האוויר עד כליונו מן האוויר. הוא נפרד מחבריו והלך להסגיר את עצמו, ונרצח אחר עינויים קשים.
לצד כל המאורעות, מצייר סוצקובר גם את חיי המחתרת וההתנגדות, ולא פחות מזה את נסיונותיהם האמיצים של יהודי הגטו להמשיך ליצור, להפעיל חיי תרבות, לדאוג לרפואה ולטיפול בחולים וכיו"ב. סוצקובר מקדיש פרק ארוך לחיי הפרטיזנים בגטו, ולכתבים שהפיצו בין חברי הארגון, לקבוצות שהחלו לפרוץ מתוך חומות הגטו ליערות נארוץ'— שם שכן מחנה הפרטיזנים היהודיים "נקמה"; על סוניה מָדייסְקֶר ויוליאן ינקאוסקאס, שני לוחמי חופש ליטאיים, שפעלו רבות להברחת יהודים וסיפקו נשק למגיני הגטו, ולבסוף נרצחו, לא לפני קרב אחרון ממושך, עם הגסטאפו; על פעילותם של קבוצות פרטיזניות יהודיות (ללא שם) כארבעים קילומטרים מוילנה; על שורה של פרטיזניות-לוחמות שהכיר, וכן על יום שחרור וילנה על-ידי הצבא האדום שחל בדיוק ביום השנה לרצח איציק ויטנברג.
הפרטיזנים החמושים, יש להניח, נתקבלו תחילה בתדהמה על ידי הגרמנים והליטאים כאחד; מעבר לכך שהגרמנים הציגו את היהודים כתת-אדם; היתה תדמיתם של היהודים בעיניי הרוסים , הליטאים והאוקראינים כאחד, של סוחרים ולמדנים, שאינם מסוגלים להפעיל נשק; עוד ב-1884 פרסם הסופר הרוסי, ניקולאי לסקוב (1895-1831), שהודה בכך שהכיר רק כמה יהודים טובים בחייו, כתב הגנה על יהודי סנט-פטרבורג (לימים: סטאלינגראד)— בו נכתב, בין היתר: "היהודי אינו אוהב שפיכות דמים וחש כלפיו תיעוב אפילו כשמדובר בצלי או באומצה […] אילו ידעו זאת כולם, הספר הוולגארי על שימוש היהודים בדמם של הנוצרים היה מתקבל רק בצחוק." [ניקולאי לסקוב, 'היהודי ברוסיה: כמה הערות בנוגע לשאלה היהודית', כתבים, תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת כרמל: ירושלים 2016 עמוד 616]. גם החיילים היהודים בצבא הצאר היו לרוב מושא לעג ברוסיה. על כן, יש להניח, כי הלחימה העיקשת, כמו-גם, הפריצה של לוחמים רבים מן הגטו דרך תעלות הביוב אל היער, בעת חיסול הגטו, תחת פקודת המבצע "ליזה קוראת!" ["ליזע רופט!" ביידיש, על שמהּ של הפרטיזנית הלוחמת, בת-וילנה, ליזה (ליזע) מאגון, שנלכדה והוצאה להורג בפונאר] בימי ספטמבר 1943, תפסה את הגרמנים ואת הליטאים בהפתעה. מה שגם, שרבים מן הפרטיזנים שנותרו בחיים, צעדו לימים עם כוחות הצבא האדום בחזרה לוילנה.
ובכן, כמשתמע עד הנה, הדו"ח שחיבר סוצקובר הוא לפרקים קשה-מנשוֹא (עצב וזעזוע – שבת אחים גם יחדיו), הגם שהוא תעודה היסטורית-תרבותית שאין להגזים בחשיבותהּ (תורגם לעברית לראשונה בשנת תש"ז על ידי נתן לבנה בהוצאת שכוי, מבלי שהותיר רישום יוצא דופן). לשונו של סוצקובר לכל אורך החיבור היא לשון דיווח, החסרה את הפיוט וההרהור, הממלאים את יצירותיו בשירה (חרות עלי לוח, מתרגמים שונים, הוצאת עם עובד: תל אביב 1949; הלילה הראשון בגטו: שירים, תרגם: ק"א ברתיני, הוצאת עם עובד: תל אביב 1981; כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מיידיש והקדים מבוא: בנימין הרשב, עם שירים רבים שתורגמו בידי מתרגמים אחרים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005) ובפרוזה (אקואריום ירוק: סיפורים, מיידיש: ק"א ברתיני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1979; חרוזים שחורים: אוטוביוגרפיה מדומיינת— שירים, סיפורים, שיחות, מיידיש: בני מר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015). סוצקובר כותב כמודע לחלוטין לאחריותו כמתעד וכעד ונוטש כאן ברצון את הלך-הרוח היוצר והמספר, לטובת הקמת יד לחבריו, למכריו, לבני משפחתו, ולכל אותם רבבות על רבבות של יהודים, שלא הצליחו להגיע עדי יום שיחרור וילנה.
זה ספר על חורבן שאין-לו-שיעור ועל רוח האדם, שיש ומצליחה לשמור על שיעור קומתהּ גם ברגעים אין שוב פשר לציביליזציה ולהיסטוריה, וכל שנותר הוא גרעין אנושי העומד באומץ נוכח הפורענויות, ומתעקש להמשיך לקיים את חייו ואת ערכיו. כאשר התכתבתי עם ויקי שיפריס המתרגמת-מיידיש, היא שאלה אותי את שמות קרוביי, שמא הם נמצאים בספר. הם אינם מצויים בו. עם זאת, הסיפור המסופר בו, חי בליבי, ואינו יכול אחרת, שכן שמעתי את הסיפורים האלה ודומים להם, מאז היותי ילד קט.
*
אברהם סוצקובר, גטו וילנה, תרגמה מיידיש: ויקי שיפריס, הקדים מבוא: אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי, בעריכת: אברהם נוברשטרן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2016, 299 עמודים.
*
בתמונה למעלה: Felix Nussbaum, Jaqui in the Street, Oil on Canvas 1944
Read Full Post »
פֶּרֶא אדם חוֹשב 