*
40 שנה לפטירתו של הצייר האבסטרקטי, צבי מאירוביץ (5 במאי, 1911 קרוסנו, פולין- 11 בנובמבר, 1974, חיפה). מן הציירים האהובים עליי ביותר. למצער אוכל לומר, שהמפגש שלי עם הפנדות שלו (סדרת ציורים, 1974-1966) לא הותיר אותי אותו אדם, שהייתי עד מפגשי הראשון עמן. מאירוביץ היה נשוי לסופרת יהודית הנדל, שנפטרה בשיבה טובה השנה (2014-1921). הנדל הקדישה למאירוביץ את הממואר הכח האחר (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1984), מן הספרים המעוּלים שנוצרו בעברית מאז קום המדינה. פרקים יחידים ממנו ראו אור בחוברות סימן קריאה במהלך שנות השבעים. בשנת 1999 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית של מאירוביץ במוזיאון תל אביב לאמנות (הוא בחר להציג רק תערוכה אחת בישראל, בימי חייו, ומאז לא הוסיף להציג כאן תערוכות יחיד). בעקבותיה ראה אור ספר התערוכה הכח האחר (מוזיאון תל אביב 1999) הכולל אוסף רחב מציוריו של מאירוביץ לצד טקסטים מקבילים-מבארים מתוך ספרהּ של הנדל, הכח האחר. בספר התערוכה כלולים גם כמה מרשימותיו האפוריזמיות של מאירוביץ עצמו, אותן כתב בפנקסו. מתוכן, אני מעוניין לצטט מעט, משום יחידותן:
*
לצייר זו עבודה מלוכלכת מאוד. הטרפנטין. הצבעים. הידיים. המכנסיים. ובתוך הלכלוך הזה, פתאום, הצבע, חד ושקוף, כמו יהלום. זוהי צלילוּת שהזמן והאבק לא מכלים אותה, אלא, באופן מוזר, מגבירים אותה. כי תמונה טובה, היא תמיד, ככל שעובר הזמן, יותר טובה.
*
להגיע למשהו בציור זה לא "לדעת לצייר" אלא לדעת לוותר. זה הכל. לדעת למחוק. מה שכל-כך מוצא חן בעיניך, מה שהגעת אליו בעבודה כה קשה, ונדמה לך שהוא ההישג, הכתם הכי טוב, ופתאום, ברגע פראי אחד זה נדלק, ואתה מוחק ומשמיד למה? לפעמים אתה אפילו לא יודע למה, איך. הריחוק הפתאומי, אתה מקבל עיניים אחרות, שהן מבט ראשון של ההרס של עצמך, אבל גם מה שעושה את התמונה.
*
נדמה לי שלעבוד אפשר רק מתוך תימהון, יאוש והתלהבות, ואין מה ללמוד. ישנו רק הגרעין שנמצא עמוק בפנימיותו של אמן. ועובדים, זהו.
*
עוד מעט לא יצטרכו לדעת לצייר, יצטרכו לדעת "לקרוע", אבל לאמיתו של דבר ציור תמיד היה "קריעה". כל ציור יש בו משהו של "קריעה". ואני עצמי לא יכול לעבוד על תמונה בלי שיהיה בה באיזה שהוא מקום משהו של "קריעה".
*
מעשה אמנות תמיד קצת מפחיד את האנשים, כי הוא הורס אצלם את המושג של היופי המוסכם. רוב בני האדם יש להם אפילו רתיעה טבעית ממעשה אמנות. היא כאילו מבקשת לשנות את המציאות. אבל המציאות לא אוהבת את זה שמנסים לשנות אותה.
*
כל תמונה היא בעצם מבט אחד ויחיד שנשאר דומם בזמן שהחיים כבר הלכו הלאה. מבחינה זו יש בכל תמונה, באופן מרוכז ומצומצם מאוד, משהו מהטרגדיה של הקיום, לכן כל תמונה נותנת תמיד את ההרגשה שהיא חד פעמית, ראשונה וגם אחרונה. בשביל הצייר זה מקור של פחד, אבל בשביל התמונה זה אולי מקור של כוח.
*
לעבודה אמיתית מגיעים רק מתוך מידה גדולה של חירות, ובכח המשמעת הפנימית של הצייר, משהו שנשתמר בה מהתוהו ובוהו הפנימי, ולא חשובה הדלילות או הסמיכות, אפשר למרוח שטח שלם בשחור ושגם אז תהיה קיימת מתיחות בשטח.
*
לחיות בשלום עם החיים זה משהו שלא למדתי.
*
צוחקים עליי שבבוקר אני רץ לבית-קפה. בסדר. זה הטירוף שלי. אבל אדם שפוי בעולם הזה זה משהו מאוד לא שפוי. ואדם שפוי באמת אין לו כל אפשרות, כל אפשרות, להתחיל את היום.
[צבי מאירוביץ, 'קטעי טקסטים מתוך פנקס רישומים', מצוטט בדילוגים, בתוך: צבי מאירוביץ ויהודית הנדל, 'הכח האחר', מוזיאון תל אביב לאמנות: תל אביב 1999, עמ' 59-57]
*
לאחרונה, אני אומר לכתוב מאמר שייוחד לפנדות של מאירוביץ; מאמר שאמור להכיל הרבה מאוד תחושות שהתעוררו בי למראה ציוריו של מאירוביץ ולמקרא דברים שכתב או דברים שנכתבו אודותיו (במיוחד ביוגרפיים); גם הרבה ידע תרבותי-יהודי (לא-רבני ברובו) שלטעמי אצור שם ברקע הדברים; אני מחברו בחיל ורעדה, כותב שורה ומוחק שתיים (זו אינה מליצה). ומדי פעם, כאשר אני מסיים להיות מבוהל מעצמי. אני מבין שיש משהו בתהליך הכתיבה הזה שנאמן מאוד לתהליך היצירתי של מאירוביץ עצמוֹ.
גלריה אינטרנטית קטנה של ציורי צבי מאירוביץ
אזכרה שנתית לאמן נדב בלוך ז"ל (2011-1939) בית העלמין עין הוד, שישי 21.11.2014, 12:00
איך שהזמן עוֹבֵר/איך שהזמן נוֹהֵר.
בתמונה למעלה: צבי מאירוביץ, הפרדס, פנדה (פסטל על גיליון נייר) 1969.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 