Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פסטיבל יערות מנשה’

  

אלורו דה-קמפוש, ההטרונים המודרניסט, חם המזג והמצחיק, של פרננדו פסואה (פורטוגל, 1935-1888) פתח את 'אודת נצחון' (1914) שלוֹ, האומרת כולה בשבחי הטכנולוגיה והתיעוש במלים הבאות:

 

לאורן המכאיב של נורות החשמל הגדולות במפעל

אני כותב, קודח.

אני כותב בחֵרוּק שִנָּיִם, חַיַּת-טרף לָיֹּפִי של כל זה,

לָיֹּפִי של כל זה, שהקדמונים כלל לא הכירוּ.

 

[פרננדו פסואה, 'אודת נצחון', מה עשיתי מן החיים? שירי אלורו דה קמפוש, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי ופרנשיסקו דה קושטה ריש, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 65]

 

   דה-קמפוש (פסואה) אינו ציניקן. נורות החשמל מכאיבות לעיניו. הוא כותב בחרוק שיניים, כמו עוקב אחר תנועות גלגלי השיניים של פס היצוּר במפעל. אם יש כאן כאב, אין זה כאב של שבר, אכזבה ופכחון, נסיונם הנלהב של האישונים להצליח ולעקוב משתוממים, הלומי-יופי, אחר המראות החדשים, האפשרויות החדשות המגולמות בטכנולוגיות החדשות [לאחרונה, אני הולך ומתוודע לכך שגברים בני גילי פשוט שוקעים בנקל בשיחות על טכנולוגיות חדישות (סלולאר, לוויין, מחשב) בהתמוגגות של נערים. לא ממש שמתי לב לכך עד עתה. והנה בשבוע שעבר נכחתי באיזה אירוע-חברתי, אליו הוזמנתי, אשר משתתפיו הגברים היו עסוקים בדיבור בלתי-פוסק על טכנולוגיות, ועל ייעול טכנולוגיות. לא ממש מצאתי את עצמי שם].  

   בן דורו של פסואה, היוגי פרמהנסה יוגאננדה (הודו וארה"ב, 1952-1893), מראשוני היוגים במערב, כתב באוטוביוגרפיה שלו (1946), דברים המקוטבים לחלוטין למגמתו של פסואה. אף בהם מככב הנור החשמלי:

 

קְרִיָיה-יוגה היא שיטה פסיכופיזיולוגית פשוטה,שבאמצעותה הדם עובר סילוק של דו-תחמוצת הפחמן וטעינה בחמצן.האטומים של החמצן הנוסף הופכים לזרמי חיים המרעננים את המוח ואת מרכזי עמוד השדרה. על ידי הצטברות הדם בוורידים מסוגל היוגי להפחית או למנוע את התנוונות הרקמות […] גופו של האדם הממוצע היא כמו נורה של חמישים וואט, שאינה מסוגלת לעמוד בעומס מיליארדי הוואטים של העוצמה המתעוררת בתרגול מופרז של קְרִיָיה. באמצעות הגברה הדרגתית וקבועה של השיטות הפשוטות והבטוחות של הקרייה, גופן של האדם עובר מיום ליום תמורה אסטראלית– עד שהוא כשיר לבטא את הפוטנציאל האינסופי של האנרגיה הקוסמית, שהיא הביטוי הראשון, הפעיל מבחינה חומרית, של הרוח.

[פרמהנסה יוגננדה, אוטוביוגרפיה של יוגי, תרגמה מאנגלית: שחר לב (דיויה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2006, עמ' 270, 275]

 

   בעוד פסואה מדבר על אור החשמל-המתועש-מודרניסטי המשלהב אותו; יוגאננדה מדבר על תרגול-רוחני פנימי, המאיר את חייו-הפנימיים והולך ולוהב באור יקרות. עם זאת, יש לשים לב, כי יוגאננדה כאן אינו משתף, הלכה למעשה, בהלכי רוחו הפנימיים בעת תרגול הקרייה-יוגה, אלא מסביר לקורא את לכאורה באופן מדעי (או פסיאודו-מדעי, על אף הישיגיהם המוכחים של יוגים), כעין מנשר (ברושור) את תהליך התרגול ותכליתו, כעין טכנולוגיה של הגוף ושל ההכרה. אם פסואה כותב בחרוק שיניים, כך נדמה, על מנת להדביק את הטכנולוגיה המשלהבת את חושיו ולהדביק אותו במיאוצם המשותף, יוגאננדה, כמו מבקש, ללמדנו איך להעצים באמצעות תרגילי נשימה את הפעילות החשמלית של גופנו,  בכדי שיהיה לבסוף לאחד עם האנרגיה הקוסמית, ועם הרוח, סוד האושר לדידו.

   גם אצל פסואה וגם אצל יוגאננדה יש איזו בקשה של עוצמה ושליטה על הטבע, על הגוף. ויוגאננדה אף מבקש להתוות דרך סלולה, שאין בלתה, להשגת אותה התכלית, לדידו, לרווחת כל בני האדם. בסופו של דבר, אצל שני ההוגים ניכרת חשיבה גברית-מערבית, הרואה ב-Telos את המטרה הנכספת; שירת העולם החדש המופלא, הרַנַּה את רוחו של האדם החדש, מחד גיסא;  וההגעה דרך תרגול הקרייה יוגה אל הממשות הקוסמית כדרכם של קדמונים, מאידך גיסא (יוגאננדה כותב כי כבר ארג'ונה, אליהו, ישו וכיו"ב בקיאים היו ברזי הקרייה יוגה).  קשה לי שלא להעמיד מול שני היוצרים, גם ככלות יובל, את השאלה: האם אינם הורסים יותר מאשר בונים, כאשר הם הולכים שבי אחר תפישות דוגמטיות קרות של גאולת האדם באמצעות טכנולוגיות, האם תרגול רוחני באמצעות כתיבת שירה ו/או ישיבה באסאנה  אינה אמורה להיות לא 'מטעם' ולא 'לתכלית' מסויימת, אלא לשם מבע של חוויה יצירתית עצמאית-ייחודית, שאולי מבוססת על תורות קודמות, אבל אינה חותרת דווקא לשעתוקן החווייתי הפנימי (כלומר העתקת הישגי מתרגלים קודמים/ נסיון להעתיק אל העולם הפנימי את חדוות הטכנולוגיה), כי אם ליצירה חופשית, הנובעת באופן עצמאי- מקורי בנפש?

  מבין השניים, דווקא פסואה נדמה לי כחופשי וכמשוחרר יותר, אך זאת רק באופן יחסי, ואולי אך הואיל והוא 'כותב קודח' (בכלל פסואה, על שלל ההטרונימים שלו, נדמה לי לעתים כלוא עד לכאב בתוך חיי הכרתו; וכמי שפוחד עד מוות להכיר ב"אחרותם" של סובביו, שאינם, לדידו של פסואה אלא דופליקאטים של עצמו). שניהם נדמים לי כפרומתיאוסים בעיניי עצמם (כלומר, מעניקי אש לבני אדם), אשר לאמיתו של דבר, כבולים לבלי מוצא לתפישה המקדשת את הקידמה ואת המודרניזם המערבי (באותה מידה שהדרכים בהן יוגאננדה הביע את דרכו-הרוחנית בספרו האוטוביוגרפי מעציבות אותי, אני לוקה בדכדוך רב, כל אימת שאני נתקל במקומותינו בבתי ספר לקבלה, המבטיחים לתלמידיהם אמת, אושר, וסינתזה מושלמת בין הקבלה הלוריאנית ובין הפיסיקה המודרנית).   

   

    היכן אני עומד? אולי, אי שם, בקרבת מה למה שמביע שירו-הפרוזאי של הסופר והמשורר האמריקני, קרל סנדברג (1878- 1967),"Happiness". הנהו בתרגום בזק:

 

            ביקשתי פרופסורים המלמדים את משמעות החיים

             לומר לי מהו אושר.

             והלכתי אצל מנהלי-עסקים, הממוּנים על עבודתם של

             אלפי אנשים.

             כולם נדו בראשיהם וחייכו אליי קלושות כאילוּ

             שאני מנסה לשָטות בהם.

             אבל אז, באחד מימי ראשון אחר-הצהריים, טיילתי לאורכו של נהר Des Plaines

             וראיתי חבורה של הוּנגרים תחת העצים

             עם הנשים שלהם, והילדים, וחבית של בירה

             ואקורדיאון.

           

     באמת לא צריך יותר מזה: כמה א/נשים קרובים/ות, שיח הנובע מלב, נוף טבעי, נהר, הליכה, מעט בירה ואקורדיאון.  בחיי, לא משנה כמה פעמים אקרא את השיר הזה של סנדברג, עדיין אסיים את הקריאה מחייך.

 

בשישי-שבת הקרובים (21.8-20.8) יתקיים ביער קק"ל, שבלב המועצה האזורית מגידו, פסטיבל יערות מנשה. אירוע שיכרוך יחדיו אדם, טבע, מוסיקה, אמנות פלסטית, מחול, ספרוּת ושירה (כדאי להציץ באתר האירוע). יצוין, כי הפסטיבל יהיה נטול חסות-תאגידים, ויקיים שורה של אירועים מחממי לב ומעוררי נפש.  כרטיסים יימכרו למטרת כיסוי עלויות ולא למטרות רווח.  למתמידים/ות, ניתן להגיע בלווית חבית בירה ואקורדיאון, או סתם עם חברים/משפחה (ולתת למארגנים להשלים את הפער).

 

 בתמונה למעלה: Des Plaines River, Ilinois

© 2010 שועי רז

Read Full Post »