Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פציפיזם’

young-girl-and-man-in-spring-1911.jpg!Large*

*

לְחֶסֶד, חֶמְלָה, אַהֲבָה וְשָׁלוֹם

מִתְפַּלְּלִים בָּרַע ;

וּלְאֶלֶּה כָּל עֶרְכֵי הַטּוֹב

מוֹדִים בְּהוֹקָרָה.

*1

חֶסֶד, חֶמְלָה, אַהֲבָה וְשָׁלוֹם

הוּא אֱלֹהִים הָאָב,

חֶסֶד, חֶמְלָה, אַהֲבָה וְשָׁלוֹם

הוּא אִישׁ, בֶּן טִפּוּחָיו.

*

כִּי יֵשׁ לַחֶסֶד לֵב אֱנוֹשׁ

לַחֶמְלָה פְּנֵי בָּשָׂר-וָדָם,

לָאַהֲבָה, דְּמוּת-אִישׁ בְּצֶלֶם אֵל,

לַשָּׁלוֹם, לְבוּשׁ אָדָם

*

לָכֵן כָּל מִי שֶׁמִתְפַּלֵּל,

בָּהָר אוֹ בַּשְּׁפֵלָה,

פּוֹנֶה לְצֶלֶם אֵל וָאִישׁ,

אַהֲבָה, שָׁלוֹם, חֶמְלָה.

*

אֱהַב כָּל צֶלֶם אֱנוֹשִׁי –

יְהוּדִי, תּוּרְכּי, פָּגָן ;

הֵיכָן שֶאַהֲבָה וָחֶסֶד,

אֱלֹהִים שָׁם גַּם.

[ויליאם בלייק, 'בצֶלם', הֵלךְ מטורף: מבחר שירים, תרגמה מאנגלית: חנה ניר, הוצאת כרמל: ירושלים 2015, עמוד 30]

*

    קשה שלא להתרשם מן הסממנים הנוצריים הפזורים בשירו של בלייק (1827-1757). בלייק אכן ראה בעצמו אישיות ריליגיוזית עמוקה, בעלת-מימד נבואי. הוא לא היה דתי במובן הממוסד; הוא ואשתו נהגו להתהלך בעירום בגנם כנגד המוסכמות-החברתיים של זמנם; אולי גם כדי להתריס שהם כביכול נפדו מעם החטא הקדמון ומן הנפילה מעדן. בלייק הכביר מאוד בייעודיו הרוחניים של האדם. הוא גם סבר כי ירושלים החדשה עוד תִבָּנה ותִכוֹנן באנגליה [בכך המשיך במידת מה את קודמו האנגלי, ג'ון מילטון (1684-1608)], אבל בניגוד למילטון שבכתביו הדגיש את המיתוסים הדתיים— מבטא בלייק איזו הליכה מכתבי הקודש ואילך, ומגמה לפיה הקדוּשה כלל אינה מצויה באינסטיטוציות או בקונסטיטוציות של הדת והמדינה; גם את אלוהים עצמו אין לאתר באמצעותן. עקבותיו של האל מצויות באדם, למעשה אין שער לאלוהות אלא באדם, ואין זאת אלא שהאדם עצמו הוא כעין אל בעולמו על שום כושרו לאהוב, לחמול ולכונן שלום בעולם.  בכך שונה בלייק לחלוטין מן הנוצרים האנגליקנים של זמנו וקרוב יותר לרוחם של הרנטרים, אנשי הרוח החופשית, ושל הקוויקרים, שהאמינו כי רוח הקודש שופעת עליהם (על כל אדם בפנימו מנצנצת רוח הקודש; כל אדם בפנימו הוא ישוע)  גם בלא ממסד מתווך. אלו גם אלו, כבלייק אחריהם הדגישו את השלום, ואת השיוויון בין בני האדם, וראו בחברה המונארכית-מעמדית את יסוד העוול, הואיל והיא קובעת את האדם להתבונן על בני-אדם כמותו כאויבים, או כרמים ממנו או נחותים ממנוּ ועל כן מאבד את יכולתו להכיר באחֵר שותף,רֵע, עמית; אדם שאלוהים מתגלה גם כן בפנימוֹ.

    הדברים בולטים עוד יותר כאשר משווים בין השלום, והחמלה, כאידיאות אנושיות הנובעות מבחירתו של אדם לאהוב את כל האדם אצל בלייק, ובין מושג השלום, למשל בשירתו של המשורר הנוצרי אנגליקני, בן תקופת הבארוק המוקדם, הכומר ג'ורג' הרברט (1633-1593), שלום. בשירו תר הרברט אחר השלום ואינו מוצאו בשום מקום בטבע. לבסוף הוא פוגש ישיש (Old Man) המספר לו על על נסיך העיר שָׁלם, שחי באושר, עד אשר גברו עליו יריביו. מתוך קברוֹ עלו תריסר שיבולים ואלו התפשטו בכל קצוות תבל וכל מי שטועם מהן או מן הלחם הנאפה מהן מוצא שלום. את השיר חתם הרברט במלים:

*

 מִזֶּרַע זֶה שֶׁבְּגַנִּי לִבְלֵב, אֱסֹף מַלְקוֹחַ

לְךָ הוּא מְלַבְלֵב.

עֲשֶׂה מִמֶּנּוּ לֶחֶם; וְאוֹתוֹ שָׁלוֹם, מָנוֹחַ,

שֶׁאַחֲרָיו כָּל-כָּךְ אֲתָּה אָחוּז

בְכָל מָקוֹם, וּתְחַפְּשׂוֹ בְּיֶתֶר אֲדִיקוּת וְטֹהַר-לֵב,

רַק בּתוֹכוֹ גָּנוּז.

[ג'ון הרברט, 'שלום', בארוקו: אנתולוגיה משירית אירופה במאה השבע-עשרה, בחר, תרגם וערך: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 382]

*

אין ספק כי משלו של הרברט מוסב על הכנסיה ועל המעבר מישוע (נסיך שלם) אל שנים-עשר השליחים ואל אבות הכנסיה שהפיצו את בשורת הנצרות בעולם. לדידו, רק אדם שטעם מלחם הקודש ולו באופן מטאפורי, כלומר נוטל חלק בחיים הנוצריים— עשוי למצוא שלום ואושר בעולמו; כאשר דומה כי יתר באי-עולם לדידו מסולקים מהן. זאת כמובן, בניגוד מוחלט, למגמתו של וויליאם בלייק בשירו— ההופך את השלום לנחלה כלל אנושית שאינה מוגבלת בדת או בהשתייכות קבוצתית כזו או אחרת, אלא בנכונותו של האדם לבחור להתייחס לסובביו במידות האהבה, החסד והחמלה.

   יתירה מזאת, אצל הרברט הדרך אל השלום מותנית בהצטרפות לקהילה הדתית, באמונה ללא סייג במושיע, בכך שדרכו ובו לבדו מתגלמת ישועת אלוהים; דרכו של בלייק שונה לחלוטין. הוא פונה לכלל האדם באופן שיוויוני. אין הוא דורש אותם להאמין בשום דבר על-טבעי וגם לא להשתייך לשום מוסד או ארגון באופן הכרחי; הוא גם אינו מכיר במתווכים. לדידו האלוה מתגלם באדם האוהב את זולתו, והמשתדל בכל-לבב להיטיב עימו. זהו לב החיים האנושיים והאלוהיים כאחד, ואין למעלה מזה. אם אצל הרברט אין כל סיכוי להשיג את השלום בדרך הטבע (דרוש עזר על-טבעי), אצל בלייק אין טבעי יותר מאדם המתבונן בחברו או בחברתו כרֵעִים אהובים השווים לו בכל. זוהי חכמה של שלום שאינה נצרכת לא למדינות (ולכן לא למדינות), לא למנהיגים (האדם מונהג מתוך מעלותיו) וגם לא לדתות (כל אדם הוא בבחינת מושיע, וגואל— ובמידה שהוא אוהב את האחֵר ומתנהל בדרכי שלום הריהו גם כאלוהים). בסופו של דבר רואה בלייק בשלום אחת ממעלות-רוחו של האדם, ואחת המידות המגלמות את חירותוֹ ואת תעוּדתוֹ.

כדאי מאוד לברר כאשר אנשים מזכירים את המלה שלום בכתביהם או בדבריהם – אל מה הם בדיוק מתכוונים. למשל ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב (1844-1780), תלמידו של ר' נחמן מברסלב (1810-1772), בן זמנו של בלייק, הכביר משם רבו בתפילות רבות לשלום, בכללן שלום עולמי. עם זאת, עיון מדוקדק בהן מעלה כי ר' נתן מתכוון למציאות בה עם ישראל מקבל לידיו את המלכות ורבים העמים המתייהדים או הנשמעים לכל מה שישראל מצווים. גם כאן, כמו של אצל הרברט, במעבה הדברים, צומחת ועולה תפיסה הייררכית המשכית, שאינה מכירה באמת באחֵר כשווה לך, אלא כמי שאמור להיעשות בן-דתךָ או להישמע לך ללא-עוררין. תפיסה דומה לזאת של ר' נחמן ושל ג'ון הרברט מצויה גם בכתבי אנשי דת אסלאמיים רבים, ועל-אף שמוסלמים ברחבי העולם מזכירים את השלום, דבר יום ביומו (ממש כמו בני דתות אחרות)— השאלה היא אל-מה מוסָבִּים דבריהם. בסופו של דבר הנחת השלום כפרי האהבה והחסד החופשי והשיוויוני בין בני האדם כמעט ואינו מצויה בין בעלי הדת הממוסדת. ניתן נניח למוצאו אצל ברוך שׂפינוזה (במידה הופכית מזו של בלייק, שהרי אצל שׂפינוזה לא ניתן לומר שהאל אוהב דבר-מה— אבל האדם מכח אהבתו את האל או הטבע חותר לאהוב בהכרח את כל היישים הכלולים בו),  ואצל סוּפים אחדים, למשל אצל השיח' הגדול, שזכה להצלחה גדולה במערב, אבל עודו מוחרם ונחשב ככופר, על ידי מוסלמים אורתודוכסים רבים, מחיי אלדّין אבן ערבי (1240-1165), שראה בכל זולת מבע של העצמי ובכל עצמי השתקפות של האחר; כאשר כלל כל הנמצאים כולם מהווים כעין בבואה רבת-אנפין של בוראם ויוצרם.  לפיכך לשיטתו, לכל אדם יש חלק באלוהות ולאלוהים יש חלק בו, והאדם נמדד בראש ובראשונה לא-רק בזיקתו לאלוהים אלא בזיקתו אל כל יש ארצי, המגלם ממילא את חלקו בכּללוּת-האלוהית.

שלום מחייב חריגה מכל תפיסה הייררכית ומכל תרבות הייררכית. כל-זמן ששוררת הייררכיה גלויה או סמויה, וכל זמן שהאדם לא באמת מסוגל למדוד את הנמצא מן הצד השני של המתרס כבן דמותו ממש, השווה לו ברגשותיו, במחשבותיו, במהלכיו ובתעודתו בעולם— המאבק-המעמדי יימשך. שלום זקוק למידה של חירות ושיוויון; כל-זמן שאלו אינם מתקיימים, השלום ממשיך להתקיים בקרב המעטים הפנויים לקדם אותו. הם לובשים את רוח השלום, היכן שמרבית סובביהם עונדים דרגות וחוגרים נשק ומשמיעים את המלה "שלום" כאילו היא הסכם כניעה חתום של אויב בפניהם או שלהם-עצמם בפניו. בבחינה זאת, השלום הוא תמיד אוונגארד.

*


*

בתמונה: Marcel Duchamp, Young Girl and Man in Spring, Oil on Canvas 1911

Read Full Post »

orange.1945

*

לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפין [תלמוד בבלי בבא קמא דף צ"ג ע"א]

*

1

*

בעקבות המרד הערבי (1939-1936) ופרסום הספר הלבן על ידי הבריטים וסגירת שערי ארץ ישראל לעולים, חלה החרפה בפעילות הטרור של הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל), פעולות שתוכננו והוצאו לפועל על ידי יהודים כנגד ערבים ובריטים; וכך, אירעו פעולות אלימות של ירי על אוטובוסים ערביים, ונסיונות התנקשות כנגד ערבים בערים מעורבות, כגון: ירושלים, יפו וחיפה. בסיכום ששת החודשים הראשונים של 39'  נהרגו ונפצעו עשרות רבות של ערבים ובריטים כתוצאה מפעילות חבלנית זאת, ולהזכיר: באותה עת, מלחמת העולם השניה טרם החלה.

ב-19 ביולי 1939 התפוצץ מטען חבלה שהונח על ידי אנשי אצ"ל בשוק בחיפה. שמונה עשר ערבים נהרגו ועשרים וארבעה נפצעו. יום אחר כך הופץ בין אינטלקטואלים ועסקנים כרוז שהיה חתום על ידי הנרייטה סולד, ברל כצנלסון, אברהם הלוי פרנקל (רקטור האוניברסיטה העברית), וש"י עגנון שכותרתו היתה "לא תרצח!". מטרת הכותבים היתה לאסוף כמה שיותר חתימות ולהביא את הכרוז מרובה החתימות לפרסום בעיתונות הארץ-ישראלית, בת הזמן. הכרוז כולו התפרסם בתפוצה רחבה בתאריך 6 ביולי 1979. ארבעת הראשונים שהוזכרו היו חתומים עליו, בראש ובראשונה גם הפעם, והרבה סופרים וחוקרים הצטרפו אליהם; בכרוז נכתב:

*

לא תרצח! צו זה משחר ילדותו של עם עתיק יומין כוחו יפה כאז כן היום. את עתידנו הלאומי לא נבנה אגב חיקוי דרכי המלחמה של המקולקלים שבגויים. האמצעים הטמאים די שלא יקרבונו למטרתנו אלא גם ירחיקונו ממנה […] יפסיק הישוב את הרע בעוד בתחילתו! יבודד הישוב את המסיתים והמוסתים! יתאחד הישוב בהגנה נמרצת על הבית הלאומי מפני הטרור שבפנים, כמו מפני אויביו שבחוץ!"

[דן לאור, חיי עגנון: ביוגרפיה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1998, עמוד 320]     

*

בחוברת שפורסמה חודש אחר כך, נגד הטרור (אוגוסט 1939), פרסם עגנון את הדברים הבאים:

*

אחינו כל בית ישראל, חס ושלום שישראל קדושים חשודים על הרציחה, ומובטחני בכל אדם מישראל, שתורת אלהיו בלבו שהוא רחוק מכל מעשה שיש בו אפילו אבק רציחה. אבל בשביל ששמעתי אומרים שנפל חשד על שונים שמחמת הגזירות הרעות והנגישׂוֹת יש שעושים מעשי תעתועים לנקום באויביהם, גלל כן מצטרף אני למזהירים, שקיבלו עליהם את עונש החשד, ומזכיר לכל מי שרוצה בקיום האומה וחפץ בחיינו שיזהרו בנפשם ולא יתנו יד לשום מעשה שיש בו שמץ רציחה, והשם יגדור פרצות עמו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

[חיי עגנון, עמוד 321]

*

חשוב לשים לב לפערים המסוימים בין הכרוז ובין דברי עגנון בחוברת. הכרוז מכנה את האלימות הרצחנית "האמצעים הטמאים", כלומר: ניגודם המוחלט של האמצעים הטהורים או האמצעים הכשירים. למעשה, הכותבים מבהירים פה-אחד כי רצח וטרור אינם מעשים נורמטיביים בין יהודים ובינם ובין אומות העולם בזמן הזה. עגנון ברשימתו-האישית כאילו מתנצל על כך ששמועה רעה הגיעה לפתחו, וכאילו מי שהביאה לפתחו ("המזהירים") כבר נענשו דיים בעגימת הנפש של ההעלאה על דעתם את חרפת הרצח המבוצע על ידי יהודים כדי לנקום דם.  לדעת עגנון, היהודים הקדושים –  כלל לא יעלה על הדעת שהם חשודים על הרציחה, אך אם בכל זאת נפל דבר, בא הוא ומזהיר את כל ישראל לבל ישתתף או יתמוך במעשי הרצח, שעושיהם פוגעים גם בעמם ובחיי עמם.

דבריו החדים של עגנון, נישאים על ידי הסופר הפופולרי ביותר בקרב הישוב העברי, באותו זמן. עגנון זכה כארבע שנים קודם לכן בפרס ביאליק לספרות על הנובלה שלו בלבב ימים שעם היותה לג'נדה יהודית על עלית חבורת יראים לארץ ישראל והרפתקאותיהם בדרך אליה, הפכה לסמל ציוני מובהק, משל לגעגועי עם-ישראל בכל הדורות לארץ הבחירה. יתירה מזאת, עתיד הסיפור הזה, המתאר ברובו הפלגה בספינה, להיעשות סמל גם בעיני מתנדבי היישוב לתנועת ההעפלה וקליטת המעפילים הבלתי-לגאליים שהוגנבו לארץ ישראל על אפם ועל חמתם של השלטון הבריטי.

עגנון היה יהודי דתי; מאז 1924 (עלייתו השניה ארצה), ירושלמי. הוא לא חיבב את בני הארץ הערבים עוד מסיפוריו הראשונים (למשל ב"גבעת החול" שנכתב ב-1909 ונערך ב-1919 הרבּה להתלונן על ערביי יפו ומנהגיהם; וכך גם בבלבב ימים ובתמול שלשום יש כמה פסקאות שממנה עולה משטמה בלתי-כבושה). בשנת 1930 בעקבות פרעות תרפ"ט, פרסם עגנון בכתב העת מאזניים, שני משלים תחת הכותרת מדרש זוטא ובה ייצג בריש גלי את יהודי הארץ ככבשים תּמוֹת ואת ערביי הארץ כזאבים טורפים. לימים לאחר מלחמת ששת הימים, נמנה עגנון בין נאמני ארץ ישראל השלימה ותמך בהשארת יהודה ושומרון תחת שלטון ישראל ובהקמת יישובים בהּ (חבר אחר באותה ברית נאמנים היה נתן אלתרמן).יושם לב שגם ברשימתו משנת 1939 לא דרש עגנון בזכות הפלסטינים, אלא התמקד בכך שדרכם של ישראל אינה על החרב ועל הרצח. לפיכך, יש להניח, כי על אף שלא תמך בשמאל הפוליטי, סבר עגנון כי אין לבצע פיגועי נקמה ויש להימנע מלרצוח ערבים בכל מקום, על שום היותהּ של מלאכת הרציחה סותרת לדידו מניה וביה את מורשתם של היהודים בכל אתר, ובעצם לדידו— בלתי מתקבל על הדעת שיהודים יקבלו על עצמם את מלאכת הרציחה.

*

2

*

אגדת הגולם שברא המהר"ל מפראג (ר' יהודה ליוואי בן בצלאל, 1609-1520) מגוש חומר, על סמך עיוניו בספר יצירה, היא אגדה שאינה קשורה כנראה למהר"ל גופו, אלא לרבנים אחרים בדורו, שהופצו אודותיהם אגדות לפיהן יצרו גלמים (בעל השם מוורמס, בעל השם מחלם). לטענת גרשם שלום, יעקב גרים, מאסף האגדות (אחד האחים), פרסם בשנת 1808 אגדה בעתון גרמני על יהודי פולין המסוגלים ליצור אדם מחומר ולאחר שהם לוחשים עליו את שם המפורש הוא ניעור לחיים ופועל בשליחותם. על מצחו כתובה המלה "אמת" ואם ברצונם להשביתו עליהם למחוק את האות א' ולהותיר על המצח אותיות 'מת'. אז שב הגולם מיד לעפרוֹ. עד 1837 נפוצו כבר כמה גירסות של האגדה הזאת. קורונליה טמשווארי הצביעה כי המפורסמות שבהן נקבעו בספרו של ברטולד אוארבך, Spinoza: ein historischer Roman  (שפינוזה: רומן היסטורי),  ברומן פיקרסקי פרי עטו של היהודי זליגמן קוהן, וכן בספרו של הסופר והמשורר היהודי לודוויג אוגוסט פרנקל, בן פראג.  בשלושתן יוחסה יצירת הגולם למהר"ל ונטען כי שרידיו נטמנו בעליית הגג של בית הכנסת אלטנוישול (Altneuschul).גם בספרו של האדמו"ר החסידי ר' צבי אלימלך מדינוב בני יששכר (1825) הובא כי המהר"ל נהג להשתמש בספר יצירה (המילה שימוש בהוראה רבנית פירושו בהקשר זה: כישוף או מאגיה). מכאן ואילך נפוצה האגדה יותר ויותר, עד שזכתה לגרסה היהודית המוכרת ביותר, בספרו של הסופר והרב החסידי, יהודה יודיל רוזנברג, נפלאות המהר"ל (1909) ואפילו לשלשה תסריטים בהם היה מעורב הבמאי פאול וגנר, שלבסוף ייסד עליהם את סרטו הנודע  עם קארל באז, (Der Golem (1920. מאז זכתה האגדה לאיזכורים מרובים ולעיבודים מגוונים מאוד.

אחד העיבודים של אגדת הגולם נכתב על ידי הסופר היידי-אמריקני, יצחק בשביס-זינגר (1991-1902). בניגוד לגרסות המוכרות שבהן נאלץ המהר"ל להשיב את הגולם לעפר לאחר שזה קם על יוצרו, ומסכן את בני הקהילה בפראג, מדגיש בשביס-זינגר שהגולם שתבונתו פחותה משל אדם ואשר נוצר אך ורק על מנת להגן על הקהילה בפראג, מושבת דווקא משום שהקיסר רודולף השני מבקש את המהר"ל לצוות את הגולם בעל הכוחות הפיסיים העצומים להיהפך לחייל בצבאו ולסייע לו בכיבושיו הצבאיים:

*

המרכבה עצרה לפני ביתו של רבי לייב ושר הצבא של הקיסר ירד ממנה. רבי לייב בא לקראתו וקד קידה עמוקה.  שר הצבא אמר: "באתי אליךָ עם פקודה מאת הקיסר". "מהי הפקודה הוד רוממותךָ?". "הקיסר ירום הודו ציווה שעל הגולם להתגייס לצבא בוהמיה", שר הצבא אמר "אנחנו נחשל בשבילו כלי נשק מיוחדים ונלמד אותו להשתמש בהם. בתוך שמונה ימים על הגולם להיות ערוך ומוכן לגיוסו."

"הוד מעלתך, הגולם אינו בשר ודם," מיחה הרבי. "לא ניתן לבטוח בו".  "אנחנו נלמד אותו להיות איש צבא, בעזרת חיילים כמו הגולם, נוכל להדביר את כל אוייבינו". "הוד רוממותךָ, הגולם לא נברא כדי להילחם" […]   

[יצחק בשביס-זינגר, תרגם מאנגלית: יעקב שביט, אייר: אורי שולביץ, ספרית הפועלים: תל אביב 1985, עמודים 51-50]

ואכן, הגולם של בשביס-זינגר אינו רוצח איש. הוא עובד בשירות הקהילה היהודית, נושא משאות כבידים, ולעתים מאתר נעדרים, ומסיר מעל הקהילה את החשד כי ידם היתה במעל. בהמשך, נאלץ המהר"ל של בשביס זינגר למחוק את אחת האותיות שעל מצחו של הגולם ולהשיבו לעפר, על-שום חששו של המהר"ל, כי משילמד הגולם לרצוח אפשר כי ירצח בסוף את שולחיו והדבר יתהפך להם-ליהודים לרעה שתתגלגל על ראשם.

גם כאן, בדומה לגישתו של עגנון שתוארה מעלה, מנגיד בשביס-זינגר בין נטייתן של האומות לאלימות רצחנית ובין היהודים המבטאים גישה הומת שלום, מתונה, אפשר גם פציפיסטית ("הגולם לא נברא כדי להילחם"). מדבריו עולה כי לא רק שלא ניתן לתת לגולם להיהפך ללוחם מקצועי, אלא גם שלא ייתכן כי מנהיג יהודי יישלח, ולוּ יציר בּוֹץ, המתואר כפחות-מאדם (מבחינת שכלו ורגשותיו), לנהל חיים שלימים של מלחמה ורצח.

*

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, מוכרי התפוזים, שמן על בד 1945.

Read Full Post »

*hugo_ball1 *

קטעים מתוך יומנו של אחד ממייסדי הדאדא, הוגו באל (1927-1886) מימי ראשיתו של  קברט וולטר בציריך; מחשבות על התרבות האירופית, מלחמת העולם הראשונה, אנארכיזם, פציפיזם, צחוק, עדינות, שירה צלילית, שליחותו של אמן, שטות ותמהונוֹת. 

*

ציריך, 11 באפריל 1916:

בסביבות חצות הגיעה לקברט חבורה גדולה של בחורים הולנדים. היו להם בנג'ואים ומנדולינות והם נהגו כשוטים גמורים. הם קראו לאחד מבני חבורתם "ברך משומנת". אותו אדון "ברך משומנת" הוא כוכב המופע שלהם. הוא עולה על הבמה ומבצע צעדים אקצנטריים עם כל מיני סוגים של העוויות, כיפופים, פיתולים, והרעדות של ברכיו. אחד אחר, בלונדיני גבוה (בחור יוצא מן הכלל, טוּב לב שופע מעיניו), נכנס אחריו ומבקש ממני "אדון במאי" רשות לרקוד מעט. הם רוקדים ומשתוללים עד המקום נהפך על ראשו מרוב מצהלות. אפילו יאן הזקן עם הזקן העשוי-היטב שלו, שערו האפור, המהווה אב בית ואחראי על חדר הגריל, מתחיל להתלהב, לרקוד ולרקוע ברגליו. הקרנבל המתגלגל הזה פורץ אל הרחוב.

*

ציריך, 14 באפריל 1916:

הקברט שלנו הוא העוויה. כל מילה הנאמרת או מושרת על-גבי בימתו, מתכוונת לומר לפחות דבר אחד:  שהדור השפל הזה לא הצליח לזכות בכך שנרחוש לו כבוד. מה כבר עשוי לעורר כבוד או להרשים בדור הזה? התותחים שלו? התופים הגדולים שלנו הטביעו אותם. האידיאליזם שלו? הוא כבר מזמן הפך למושא ללעג כללי במהדורותיו האקדמיות והפופולריות. בבתי המטבחיים הגרנדיוזיים שלו ובתצוגות הראווה הקניבליות שלו? הטיפשות הספונטנית שלנו, והלהט שלנו לכל אשליה, תמוטט אותם עד היסוד.

*

ציריך, 18 באפריל 1916:

צארה ממשיך לנדנד ביחס להופעת כתב עת. הצעתי לקרוא לו "דאדא" מתקבלת.אנחנו נוכל להיות עורכים מתחלפים,כאשר בכל גיליון ימונה כל אחד מאיתנוּ לבחור את היצירות ולערוך אותן. 'דאדא' היא 'כן,כן' ברומנית,"סוס נדנדה" בצרפתית. בגרמניה—משמעותה כעין נאיביות מטופשת,אושרן של פנטזיות יצירתיות (חסרות תכלית),ושהייה ממושכת מדיי סביב עגלת תינוק.

*

ציריך, 12 ביוני 1916:

מה שאנחנו קוראים דאדא הוא פארסה של אֵינוּת  אשר כל השאלות הגדולות מעורבות בה.עוויה של גלדיאטור,מחזה עם סמרטוטים בלים,גזר דין מוות של מוסריוּת מעמידת-פנים ושל שפע שעלה על גדותיו.

הדאדאיסט רוחש אהבה לכל דבר יוצא מן הכלל ולָאבּסוּרד.הוא היטב יודע כי החיים מתווים את עצמם על דרך הניגוד,ולכך שהדור בו הוא חי מכוון כלפי הרס רחבוּת-הלב יותר מאשר כל דור שקדם לו. לפיכך הוא מקדם ברצון כל סוג של מסכה. כל משחק של מחבואים,עם הכח הפנימי האצור בָּמשחק- להונות. בּאִיבָּה של שלילה גורפת של כל מה שטבעי— הישיר והפרימיטיבי נדמים לו כדברים מעוררי פליאה.

הואיל ופשיטת הרגל של הרעיונות הורידה את דימוי האדם שאולהּ,אינסטינקטים ויסודות חדשים להוראת האדם עולים ופורחים באופן פתולוגי,וכאשר ניכר כי אין כל זרם אמנותי,פוליטי או מדעי הנכון להדוף את המבול הזה,הדבר היחיד שנותר הוא הבדיחה (=הדאדא, ש.ר) והפוזה תאבת- הדמים (=המלחמה, ש.ר).

הדאדאיסט שם את מבטחו בכנותם של המאורעות ואחר-כך בחכמת הבריות. הוא יודע כי הוא יכול לרתום אנשים בנקל (=להפצת הבשורה הדאדיסטית, ש.ר), גם את עצמו,הוא כולל בתוכם. הוא אינו מאמין עוד ביכולת להבין את הדברים מנקודת מבט אחת-יחידה, ובכל זאת,עדיין הוא משוכנע באחדותם של הדברים כולם, בטוטליות של מכלול הדברים, בכך שהוא סובל מאי-ההתאמות בין הדברים עד הגיעו לנקודה של התפוררות-העצמי.

הדאדאיסט מכריז מלחמה כנגד השכול ופרפורי המוות של הדור. בתגובת-נגד לכל שתיקה (=העשויה להיראות) פקחית. הוא פוקח את סקרנותו של מי שחש עדיין שמחה אפילו לנוכח צורות של מרי, אשר עודן נתונות בסימן שאלה. הוא מכיר היטב בכך שעולם הממסדים התפרק ונפרד, ושהדור הזה, עם ההתעקשות על סחר במזומן, פתח מכירות-המוניות של פילוסופיות חסרות-ערך. היכן שהמוכרים ובעלי-החנויות מסיימים להשיא עצה רעה, שם מתחיל הדאדאיסט את מלאכתו באמצעות צחוק לבבי ועידוד עדין.

*                   

ציריך, 23 ביוני, 1916:

הגיתי סוגה חדשה של שירים, שירים בלי מלים, או שירה-צלילית […] קראתי שיר ראשון כזה הערב. התקנתי לעצמי תלבושת מיוחדת לרגל האירוע. רגליי היו נתונות בתוך גליל מקרטון כחול-בוהק, עד לגובה המותניים, כך שהייתי נראה כמו אובליסק. על גביו התעטפתי במעיל מעיל גדול מקרטון חתוך, תוכו- סגול, וזהב מלבר (=מן החוץ). הוא היה מהודק סביב צווארי כך שיכולתי ליצור את הרושם של נפנוף כנפיים על ידי הרמת מרפקי-הידיים והורדתם. כמו כן, חבשתי, כובע גבוה, מפוספס בכחול ולבן, של רופאי אליל.

משלושת עברָי הצבתי עמודי-תוים פונים לעבר הקהל,והנחתי עליהם את כתובי-יד בעט אדום; עברתי בין עמודי-התוים (בזה אחר זה). צארה ידע על הכנותיי-המוקדמות ולא נזקק להציג אותי ארוכות. כולם היו אחוזי סקרנות. לא יכולתי להלך בתוך הגליל כך שנישאתי אל הבמה בחושך והתחלתי לקרוא באיטיות וביראת-כבוד:  

גַאדְגִ'י בֶּרִי בּימְבָּה

גְלַאנְדְרִידִי לַאוּלִי לוֹנְנִי כָּדוֹרִי

גָאדְגָ'אמַה בִּים בֶּרִי

גְלַאנְדְרִידִי גְלַאסְסַאלַה טוּפְפִים אַיי זִימְבְּרַבִּים

בְּלַאסַה גָאלַאסְסָאסָה טוּפְפִים אַיי זִימְבְּרַבִּים

[…]

[מתוך: יומנו של הוגו באל (1927-1886), De Flucht aus der Zeit, בגישור מהדורת התרגום האנגלית. תרגם: שועי רז, מארס 2012]

 

הערה: צארה הנזכר, הוא כמובן טריסטן צארה, שם הבימה/העט של סמי (שמואל) רוזנשטוק, משורר ופרחח רב-פעלים, יהודי-רומני במוצאו, 1963-1896. בפברואר 1916 הקימו צארה, באל, ריכרד הלסנבק, מרסל ינקו, הנס ארפ ואמי הנינגס (בת-זוגו של באל) את קברט וולטר כמרכז תרבות אמנותי אוונגרדי— לאמנים צעירים בציריך ובסביבותיה וכנסיון מחאה אמנותי כנגד המתרחש בחזיתות מלחמת העולם הראשונה. בניגוד לבאל האינטרוורט, היה צארה הרוח החיה בהפצת הדאדא, ובהזמנת אמנים מחוץ לציריך ומחוץ לשווייץ לנטול חלק במופעים של קברט וולטר, ולמעשה היה הדיפלומט-האחראי להפיכת דאדא לתנועה עולמית, ולכך שעד 1917 הופיעו על בימת הקברט (שהיו בו מופעים מדי ערב בערב) עם מיטב יצירותיהם של המשוררים והציירים של אירופה באותה עת, כגון: גיום אפולינר, בלז סנדרר, פבלו פיקאסו, אמדיאו מודליאני, פול קליי, וסילי קנדינסקי, ועוד ועוד. קברט וולטר פעל לבסוף פחות משנה ונסגר בשל צו מנהלתי של עיריית ציריך שאסרה על פתיחת מועדוני לילה, ועל פעילות מרכזי בידור בעיר בזמן המלחמה, אחר השעה 22:00. צארה המשיך את הדאדא בצרפת; הנס ארפ, בת זוגו– סופי טאובר, וריכרד הלסנבק– המשיכו את הדאדא בברלין. הוגו באל ואמי הנינגס המשיכו לנדור בין גרמניה ושווייץ. ברם, שניהם אחר הקברט, התמסרו לפעילות "רצינית" יותר, אם לכתיבת שירה, אם לכתיבת הגות.  מרסל ינקו עלה ארצה מסיבות ציוניות, וייסד בראשית שנות החמישים של המאה העשרים את כפר האמנים עין הוד.

*1111 

 © 2012 שוֹעִי רז   

Read Full Post »

  

אבּוּ נֻוָּאס (נקרא כך כנראה על שום תלתלי-ראשו),מגדולי השירה הערבית הקלאסית (814-762),בן לחיל שמעולם לא הכיר ולאורגת שטיחים פרסית (לאחת הגרסות, נמכר בילדותו על ידי אמוֹ לסוחר תימני ושם אומץ על ידי משוררת מקומית שחינכה אותו לאהבת השיר),היה אדם שחש מחוץ למסגרת הדת המוסלמית, אמנם לעתות מזומנות פקדוהו הרהורי-תשובה, ועל כן מהר לשורר כמה מזמורי-כפרה שכאלו, אך מירב שירתו והדרה היא שירת-יין,כלומר: שירתו של הולל, תאב-חיים, ביסקסואל, המתאר בפרוטרוט את תאוותו לנערות העולות מן העין ואף לנערים המוזגים לו את היין. קשה לומר, כי מעבר להיותו של אבו נואס, ליברטין-מוסלמי קדמון וקלאסיקון ככל שאמור בשירתו, כי ניתן היה לראות בו דמות מופת דתית או מוסרית,ועם זאת מדובר באדם שתאוות-החיים שלו וכשרון ההוללות יוצא הדופן שלו היו לאגדה, ולדעת חוקרים, דמויות הדוניסטיות המובאות בסיפורי אלף לילה ולילה  כולן יצאו תחת אדרתו של אבּוּ נֻוָּאס במובן היותו מופת להוללות פורצת כל גבול וטאבו.

ואף על פי כן,אם ישנו תחום אחד בו יש להטות אוזן לאבו נֻוָּאס היא שירתו האנטי-מלחמתית האנרכיסטית,במובן היותו חי תחת שלטונם של בתי מלוכה אסלאמיים,שהמלחמות ביניהם היו חזון נפרץ למדיי,וההתנגדות לדרכן- מתכון ודאי לקביעת ראיון-אחרון עם התליין.אבו נֻוָּאס,כמי שאהב את החיים הטובים בכל מאודו,סלד מן המלחמה,מנזקיה,ומן היגון שהיא ממיטה על המין האנושי.בשעה שעמו,ובית המלוכה העבאסי,תחתיו פעל,סללו את דרכם,דרך מלחמות,כיבושים ושיעבוד,בּכֵּר אבן נֻוָּאס את היין,המוסיקה,האהבה והמין.על האדם לשמוח ולרוות עונג בחייו ככל הניתן,ואף אם נולד עני,עליו לשחר על פתחי-השמחה,אשר סופה להתדבק גם על שעריו.כאן המקום לציין כי מירב שיריו האנטי מלחמתיים של אבו נֻוָּאס קובצו והוכרזו אחר פטירתו כ-'שירים אסורים',מטעם עידוד שתיית היין,מעשה אנטי-אסלאמי בעליל,אף מטעם הרדיקליזם הפוליטי העולה משירתו הפציפיסטית-הדוניסטית כאחת. אף על פי כן, השפעתו הגדולה כנהנתן אגדי גרמה לכך כי היו מי ששמרו את שירתו ואף ציטטו מתוכה [למשל, סופרים, משוררים, והוגים ערביים-חילוניים במאות התשיעית והעשירית], וכך על אף הפער ששרר בינו ובין תפישות תיאולוגיות-פוליטיות אסלאמיות יסודיות הגיעו שיריו לבני הדורות הבאים.   

   הנה שני שירי יין משירת אבו נֻוָּאס שיעמידו על דרכו ועל הוראתו הייחודיות בתכלית:

 

1

 

לְחַיֵּי מִלְחָמָה שֶלִי נִזְדַּמְּנָּה

חִצֶיהָּ— יַיִן בְּרֵיחָן

העוּד— קַלְעַהּ

וּטְלָלִים פְּגָזֶיהָ;

מְנַצְחֶיהַ עוֹגְבִים פַּנְקָנִיִּים

וְעֲלָמוֹת דַקּוֹת-מָתְנַיִם שֶעָלוּ מִן הָעַיִן ;

זֹאת מִלְחַמְתֵּנוּ וְעִנּוּגֵנוּ

וְאֵינָהּ מִלְחַמְתָּם שֶל הַ מְטֹרָפִ ים

 

2

 

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיַּיִן מַפְרֶה אֶת הַשֶכֶל

חוֹשֶׂף אֶת סִתְרֵי-הָאֹפי וּמַאְדִיר אֶת הַחָכְמָה;

מוֹסִיף לַסִכְלוּת הַבְּרִיוֹת יֶתֶר-סִכְלוּת

וּמַשְאִיר אֶת טֶבַע-אַנְשֵי-הַמַּעֲלָה כַּיָּאוּת

מָצָאתִי כִּי מְעַטִּים הַשִכּוֹרִים שֶדַּעְתָּם צְלוּלָה

וְרַק מְתֵי-מְעַט נְבוֹנִים בִּהְיוֹתָם מְפֻכָּחִים

[אבּוּ נֻוָּאס, שירי אהבה ויין, תרגמו מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1999, עמ' 41,44]

 

   יש לשים לב למגמתו המהפכנית של אבּוּ נֻוָּאס,התוקף את כלל הממסדים הדתיים והפוליטיים בקרבם הוא חי;הנמנעים משתיית יין,המחוקקים חוקי צניעות מחמירים, ויוצאים בראש צבא אל הקרב,קרי:השלטונות המוסלמים,הם מטורפים וסכלים; לעומתם,לוגמי היין תדיר,החופשיים בדעתם ובמיניותם,הנמנעים מן היציאה לשדות הקרב–הם אנשי המעלה.תוקף אותי פתע הרהור משועשע מה היה עולה בגורלו של משורר ישראלי-יהודי לוּ היה מטיף היום ברבים לחיי שירה,שכרוּת,אכילת פירות-ים (מקבילה אפשרית  לאיסוּר שתיית היין בשריעה'),מין ביסקסואלי חופשי,ולגילוי בוז תהומי כלפי מערכות הצבא והביטחון.מבחינה זאת,איני בטוח האם הנומוסים החברתיים בתוכם אנו עושים השתנו הרבה ב-1,200 שנים האחרונות.

 יותר מכך,יש לעיין עד כמה נועזת השורה אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיַּיִן מַפְרֶה אֶת הַשֶכֶל לא הממסד הדתי ולא השלטון הבע'דאדי יקבעו עבור אבּוּ נֻוָּאס את הליכותיו ולא הם יכוונו את חיצי שירתו, אלא הנפש-עצמה, 'האני'. יש כאן אמירה בלתי מובנת מאליה בקונטקסט ההיסטורי-תרבותי שלה של משורר שאינו מוכן לכרוע ברך בפני הריבון, הקורא דרור לנפשו ואינו מוכן להתחשב במוסכמות החברתיות (הפוליטיות-דתיות) הסובבות אותו, אף אם ייכלא או יוצא להורג בעטיין של הכרזותיו.ואמנם,כפי הנראה,נכלא  בּוּ נֻוָּאס בהוראת הח'ליף העבאסי, אלמאמוּן, באחרית ימיו ונפטר בבית הכלא. יש אומרים כי ניסה לחזור בתשובה לזרועות האסלאם כמה פעמים, ותאוות החופש שלו גברה על מחויבותו להלכה.נקל בעיניי לראותו יושב במחבושו ומזמר ורסיה משלו לבלאדה של כלא רידינג,או מזמר שירי שיכורים לצליליו של עוּד דמיוני.אבל יותר מכן,ביקורתו כלפי קיצוניות דתית ומיליטריזם פוליטי כ-"טֵרוּף", השולל מבני אדם את חירויותיהם הבסיסיות  ומצעידם אל שדות הקרב לאבד את חייהם לטובת המדינה,ראוי לה שתישמע גם כיום   

 

לרשימות אלכוהוליות נוספות:

One Alcoholic Afternoon

הבה תתר לי שכרוּת מתמדת

בתמונה למעלה: וינסנט ון גוך, כרם אדום, שמן על בד 1888.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »