Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פצע’

cranes *

'אין דבר, באדם ניתן להטיל מום, אבל האמנות תתגבּר על הכּל!' [אלכסנדר איוונוביץ' קוּפּרִין, 'גאמברינוס', בתוך: העלבון: סיפור אמיתי, וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית והוסיף הערות ואחרית דבר: גרשון חזנוב, הוצאת בבל, תל אביב 2002, עמ' 45]  

   כבר כמה שעות כאב חד במקום שפעם נפער חתך עמוק בגבי כאשר הוטחתי בזוית ברזלית של שידה. כמו חץ הפולח בצד שמאל מן הגב השמאלי פנימה ולמטה עבר הבטן העליונה. מזל שאיני יושב על יד ההגה, אלא על גבי מושב נוסעים באוטובוס בין-עירוני, ורק נוסעת צעירה מביטה בי, מזדהה ומסוקרנת, כי זיהתה עוית של כאב חורצת את פניי. לא מנחשת כי מקור כאביי הוא אירוע חולף שאירע לפני כעשרים שנה ויותר, ופתאום אני שוב נתון בתוכו כמו קומקום המתחיל לרעוד משום שאינו יכול לשאת את הרתיחה.   

   אני יכול להעמיק לחדור אל הכאב ואל נסיבותיו, אני יכול לתאר לי שוב בפעם האינספור את הסיטואציה שבה שתתי דם ועוד דם, כמעט לא יכול לזוז לעוצם הכאב, ואיש לא חכך בדעתו לאספני אל הרופא או אל בית החולים, שידמם, שידמם, נעצור לו את הדם. העיקר שאיש לא יחשוד ושאיש לא יידע. ניעור בי משפט אחד מתוכי הקפוא, הוא חופר דרכו החוצה בקול אוב: אני יודע לשמור על גבו של כל-אדם. על גבי שלי איני יודע לשמור.

לפעמים נדמה לי כי לשלוף חיצים בלתי נראים הנעוצים בגבי הם דבר יום ביומו עבורי. הליכה ברחוב, תוך שריקה עליזה, היא מחזה בלתי-שכיח. הנערה שהבחינה קודם במסע הפנים מארשת לארשת, מבינה שמעט הוקל לי. איכפת לה. היא מבליעה חיוך קטן של קירבה בלתי-נראית ושל הבנה.

   דרך חלון האוטובוס, מעל הכביש, בתווך שבין הכביש ובין הים (יום אפור), חולפת להקת חסידות. כמה עשרות בנות-כנף הנעות בכמה ראשי חץ, מתחלפים, מתמזגים, מתערבלים זה בזה, דומים לעתים לסוג של מצח חרוש קמטים, ששורות קמטיו משתנות חליפות כל הזמן. אני מניח כי מִבנה התעופה שלהן מבריח מהן והלאה את העופות הדורסים, שכן ניתן לדמות במבנה הזה משהו דמוי מניפת זנב של טווס או קורי עכביש, משהו הנותן מורא בלב הצופים בו, המעלה על הדעת מפני גודלו ולכידותו חשש להיתקל באיזה איתן טבע לא נודע, ולפיכך להתרחק, לשמור על מרחק.

   אני חושב על עגורי איביקוס. על הליסטים שרצחו את המשורר איביקוס ואחר כך הודו ברצח הבלתי-מפוענח הואיל וחלפה סיעת עגורים גדולה מעל לכפרם. אפשר כי מה שחזו בו הפורעים היה מראה דומה מאוד לזה שהתגלה זה עתה לעיניי. הפחד מפני העונש המטפיסי, מפני יום הדין הנרקם להם ממרומים, הביאם לזעוק: "עגורי איביקוס הם הנוקמים!", ולהודות קבל-עם ועדה בפשעם.

אנשים יושבי-ערים לא נוטים בימינו לשאת עיניהם למרום כדי לחשב את תוצאותיהם— הם בוחרים ממשלות שיקבלו החלטות במקומם; נגרפים אחר דמויות כריזמטיות; נוהגים כמצוות מעצבי דעת הקהל. העגורים עדיין חולפים בשמים כקדם. יש הרבה איביקוסים, ואיש כבר אינו מזהה במסע חסידות בשמיים תנועה מטפיסית. ההיה אי-פעם איזה יחס שהוא בין איביקוס ובין העגורים? בין העגורים ובין גופתו של איביקוס המוטלת ביער?

שלושים יום קודם פטירתו של אדם מבשרות ציפורים את דבר פטירתו, כך מוסר ספר הזהר. היה איש אחד שלימד את התוכי שלו לדבר כדי שיוכל לבשר לו מראש את עת פטירתו. התוכי למד לדבר אבל מעולם לא הסכים להביא לאותו אדם את בשורת פטירתו, לא שלושים יום לפני, לא שבוע לפני; גם לא ביום הפטירה.

פעמים שואלת נפשי להיות צפור; פעמים הכאב הארור, האורך ודאי מעל עשרים שנה.

*

*

בתמונה למעלה: Hokusai, Cranes, Ukiyo-e 1823

© 2013 שועי רז

Read Full Post »