Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פרידריך דירנמט’

Vlaminck

*

1

באיזה אירוע השבוע דיברתי עם אחות של ידיד. אחר כך אמרה לי אשתי כי אובחנה באחותו של הידיד מחלה סופנית וכי כנראה נותרה לה עוד שנת חיים אחת. מזועזע למדיי, שאלתי את אשתי אינסטינקטיבית מה שם אמהּ של החולה, משום שמקובל בתפילה לרפואת חולה להזכיר את שם החולה ואת שם האם.

   קשה לי לקבל, בימים כתיקונם, השגחה אלוהית על הפרטים, ודאי לא השגחה על ההיסטוריה. איני משוכנע כי תפילה לשלום האחר אכן מבריאה היא, מעבר לכך שהיא מנכיחה את מצוקת הזולת בהכרה, ואינה מאפשרת להדחיק אותה. אין לי ספק כי בין אם היא מועילה ובין אם לאו היא בחזקת  המידה הטובה, ותפישת ההשגחה שאני כן הולך בה דוגלת בפירוש בכך שמי שבוחר לפעול על דרך המידה הטובה— בחירתו היא גם שכרו וגם גמולו. נזכרתי בשיר החותם את ספרהּ האחרון של זלדה שנבדלו מכל מרחק [הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1984]. שם היא מדברת על כך שכאשר נודע לעובדת בית החולים על רוע מצבהּ, אמרה לה "אתפלל עלייך". השאלה אינה האם התפלה מועילה אם לאו, אלא באיזו מידה החולה אינו נעזב לנפשו, ובאיזו מידה המקיפים אותו, שאינם בני משפחה או קרובים, נכונים לשאת אותו במחשבותיהם ביום-יום, לא לשכוח את מצבו ,ליחל לרפואתו.

   באותה המידה, כך אני רואה את הרפתקת הימים הנוראים (ראש השנה עד יום הכיפורים) כהזדמנות להנכיח את מושג האלוהות בהכרתו של האדם. כלומר, מעבר למיתוס המתוכן היטב על המשפט המזומן באותם ימים לכל באי עולם לחיים או למוות, לשלום או לחרב וכיו"ב,  אני מבכר לראות בימים האלו, סוג של התוויה להתחיל את יחידת הזמן הנוכחית (אם אמנם היא קיימת) בהרהור במושג האלוהות, ובאופן בו אנו חווים אותו; באופן בו הוא נוכח בעולם האדם.  וכך במהירה, מהרהור באלוהות עוברים להרהור באדם.

*

2

*

   המפקח ברלאך, גיבור שתי הנובלות: השופט ותליינו והחשד לפרידריך דירנמט (1990-1921), סובב בידיעה כי אמנם נותרה לו שנת חיים אחת לכל היותר, בעטיו של סרטן חשוך-מרפא. באותה שנה הוא מצליח לפתור שתי פרשות רצח; ללכוד לווייתן-פשע ולפטור את העולם מרופא נאצי שהפך אחר המלחמה לכירורג פרטי מצליח בשווייץ (בזהות בדויה). בשתי הפרשות הוא עומד בשלב כלשהו על סף קפידה טרמינלית של אותו פתיל חיים קצר להפליא שנותר לו. ברלאך המעיד על עצמו שכל ימיו היה כחתול הצד עכברים, כלומר: ממתין בסבלנות עד החשודים ייפלו בפחים שהציב להם, נאלץ בשל קוצר הימים שנותרו לו, לפשוט את הכפפות. המפתח לפתרון שתי הפרשות נסב על כושרו של ברלאך לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות אותן נקט כל ימיו.

   את עמדתו הבסיסית של ברלאך ביחס לפשע מסכם אויבו הפושע רב-המעללים גאסטמן, בהעלאתו זכרון של פגישה גורלית ביניהם בפונדק יהודי בעיר אודסה, ארבעים שנה קודם לכן:

*

"שנה אחת עוד נותרה לך לחיות", המשיך האורח, "ובמשך ארבעים שנה בלשת אחרי בחריצות. זהו סיכומו של החשבון. ועל מה בעצם התווכחנו אז, ברלאך, באותו פונדק מעופש בפרוור טופאנה, אפופי עשן סמיך של סיגריות טורקיות? התיזה שלך היתה, שאי השלימות האנושית, העובדה, שלעולם אין אנו מסוגלים לחזות מראש את מעשיו של הזולת, כלומר שנבצר מאיתנו לקבוע בבטחה כי הוא עתיד לפעול כך או אחרת, ושכמו כן אין בכוחנו לכלול בחישובנו את גורם המקריות, העשוי תמיד להטות את כף המאזניים לכאן או לכאן— שכל אלה גורמים לכך, שרוב הפשעים נידונו בהכרח לצאת לאור השמש. לבצע פשע, טענת, הוא מעשה איוולת. מפני שאי אפשר לשחק בבני אדם כמו במערכת כלים על לוח שחמט. אני, לעומת זאת, העליתי את התיזה, וזאת עליי להודות, יותר למען ההתנצחות לשמה יותר מאשר אמונה של ממש, שדווקא אופיים הסבוך של יחסי אנוש מאפשר לאדם לבצע פשעים שאינם מתגלים לעולם, שמסיבה זו לא זו בלבד שרוב הפושעים לעולם אינו נותן את הדין על מעשיו אלא שפשעיהם, בהיותם מבוצעים בסתר, אינם מזוהים כלל כפשעים.

[פרידריך דירנמט, השופט ותליינו/החשד, תירגמה: עדנה קורנפלד, ספרי שין שין שין: תל אביב 1966, עמ' 46]

*

   גאסטמן טורח ומסביר לברלאך, כי אותה פגישה שכוחה, בסיומה היתה ביניהם התערבות לגבי אופי הפשיעה, הביאה את גאסטמן לבחור בדרך הפשע, זאת על מנת להוכיח כי אמנם אדם יכול להיעשות ארכי-פושע ובכל זאת להימנות על נכבדי שווייץ ועשיריה. זאת ועוד, כפי שהולך ומתחוור לאורך הסיפור, גאסטמן מעולם לא בחל להפעיל אנשים אחרים, בידיעתם ושלא בידיעתם, ככלי שחמט בשירותו. בני האדם לדידו הם בסופו של דבר כלי שרת באמצעותם הוא הוכיח את התיזה שלו: ניתן לפשוע באופן חופשי למדיי, ומבלי שרוב המכריע של בני האדם יזהה את ההשתלשלות בה חוזות עיניו כרצף של פשעים.

   ברלאך, המתוודע לכך שהוא למעשה, במידת-מה, יוצרו של גאסטמן; ייאלץ גם להביא את קריירת הצללים של האיש אל סופהּ. ברם, לשם כך הוא ייאלץ לזנוח את מלכודות העכברים ומארב החתולים, ולפצוח בקריירת שחמט.

   הצדק/פשע שבסופו של דבר אוכף ברלאך מןצא לפועל על ידי אחד הכלים האנושיים אותם מסיע המפקח; פשע/צדק שלא יתגלה ולא ייראה לעין השמש. המהלך המהותי של העלילה כולה, אף הוא מהלך צללים, הוא הרגע בו מתחוור לברלאך כי עליו לנטוש את הערכים ואת העמדות בהן החזיק כל ימיו. ברלאך יודע כי לא יוכל להביא את גאסטמן למשפט ולא יוכל לחשוף אותו כארכי-נבל, כל זמן שלא ישנה את התנהלותו ואת הערכים הנורמטיביים שהינחו את ימיו. הוא אינו יכול להכריע את גאסטמן, היודע לצפות מראש את כל צעדיו, אלא על ידי כך שיניח לכל אותם אוטומטים של מחשבה ומוסר, ויקבל על עצמו את הנחות היסוד של יריבו לגבי העולם וההתנהלות בו, וינסה להביא לראשונה בחייו לצדק, שאינו נראה לאור השמש, מבוצע בסתר, ואינו מזוהה כלל כצדק. המהלך כמובן מטשטש גבולין בין צדק ופשע, טוב ורע. זוהי הפיכת-לב המוצגת כתולדה של אין-ברירה, של מהלך אחרון של אדם גוסס.

   הרגע שלפני מסעו המפתיע של ברלאך מודגש על ידי דירנמט בפסקה הבאה:

*

ואז בא הכאב, הכאב הנורא, המשתולל, המדקר ולוהט בקרביו כשיפוד מלובן, שמש ענק, העולה במעיו, מפילה אותו על הארץ, הופכת אותו לפקעת מפרכסת של אברים אחוזי עווית, מציפה אותו בנחשולי קדחת לוהטת. הזקן, זחל על ארבע, כחיה, והטיל עצמו על הריצפה, התגלגל על השטיח ונשאר לבסוף אי שם בחדרו, בין הכסאות, שרוע אפרקדן, מכוסה זעה קרה, "מהו האדם", גנח חרש, "מהו האדם?"

[שם, עמ' 49]

*

    בקריאה ראשונה נדמית הפסקה הזו בהקשרה כמוסבת על  מסכת ייסוריו הגופניים של ברלאך, החי בצל הסרטן הפורח. בקריאה שניה, אחרי שנודעת התפתחות הסיפור; אלו הם ייסוריו הנפשיים של אדם שנאלץ לנטוש ברגע האחרון את כל הציוויים הפנימיים והגדרים שהשית על המאבק בפשע. זהו הרגע שבו ברלאך נוכח בתהום הפרושה לרגליי האדם— לא תהום הכאב והמוות, אלא בראש ובראשונה, התנסוּת התהום של מי שמבין כי טוב ורע, צדק ועוול הינם מושגים רלטיביים (יחסיים), בלתי מדוייקים, אינם הולמים במובהק את המציאות; לא נהיר האם הם מתקיימים באמת היכנשהו מחוץ לתודעת האדם.

*

*

בתמונה למעלה: Maurice De Vlaminck, Self PortraitOil on Canvas,  Date Unknown

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

*

*

אִלּוּ הָיָה הַנּוֹף הוֹפֵךְ לְיוֹנָה

הָיָה הַיָּם טוֹרְפוֹ לִפְנֵי רֶדֶת הַלַּיְלָה

אוּלָם הַיָּם מִתְכּוֹנֵן לִטְרֹף סְפִינָה

וּמַחְשְבוֹתָיו נוֹדְדוֹת לְעִנְיָנִים אֲחֵרִים

[ויסנטה אוידוברו, אלטסור, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, רימונים הוצאה לאור: רמת גן 2011, עמ' 136] 

*

   מן החלון של מלון האורחים משתרע נוף גלילי-הררי, הרים גבנונים מדושאים. אלמלא הכרתי היתה חייבת מעט יציבות וביטחון, כבר הייתי מתאר את הרעד החרישי ואת התנועה ההומה לבקוע העומדת בתוכם. הר מירון— שם ניצבו, בשחר ימי הביניים, שני גלי אבנים שעליהם ערכו תושבי המקום טקסי פריון, ושזוהו אחר כך כציוניהם של ר' שמעון בר יוחאי ושל בנו אלעזר: הצוק מעל עין עכברה— שם, כתב המקובל נפתלי בן יעקב אלחנן, בספרו עמק המלך, נגנזו אוצרות בית המקדש; הרחק נכחי, מתאר צוקיו של הר ארבל, ומפסגתו ימהּ, קרני חיטין, שם נלחמו לוחמיו של צלאח א(ל)דﱢין האיובי בלוחמיו של ריצ'רד לב הארי מלך אנגליה, על השליטה באדמה, ועל עתיד הדת, וכרגיל, גם על ירושלים— דליה רביקוביץ' הקדישה לקרב שיר על ערבים כחולי-עין. מתחתיי,  תחת גג רעפים, בית כנסת צפתי של קהל טוניסאי, וקולות שירה של ערב שבת מתמרים ממנו, אמן ואמן, והדהודם נבלע בהרים.

   השעה הסגולה האחרונה של היום. אני חושב על הנוף הזה. על האופן שבו זה-עתה נתתי בו סימנים על תנועת העין, על המיתוס, ההיסטוריה, הספרים והשיר. לו היה אדם אחר עומד אצל החלון ודאי היה מתבונן בנוף הזה אחרת, מבין אותו אחרת, פורט בו הגיונות אחרים— אולי רק משתהה רגע, ואומר לנפשו נוכח השמש השוקע— הרים הם רק הרים.

   כל מקום, כל בית, כל פנים צופנים בחובם אין ספור זכרונות. אנו מתבוננים ונזכרים; אדוות זיכרון שוטפות, כסירה המִטּלטלת בין גלים; מאופק עד אופק רק גלים משוטטים וצפורים מכסיפות. אני בוחר לעצמי נתיב אצל החלון, נתיב אפשרי בין מכלול נתיבים, להוסיף לנוּד.

   ההרים שמנגד כבר נדמים לי בחושך כצילו האפל של-El Coloso (הענק, לפרנצ'סקו גויה), המטיל חתיתו על הארץ; אולם, כאשר עיניי הולכות אחר מתווה האור שמציעים פנסי הרחוב הצפתי, הנוהרים על עדת מתפללים המתפזרים לסעודת שבת, מחשבתי נודדת אל דמותו הערטילאית המעורפלת של היהודי, לובש הקפוטה הבלויה, הענק גוליבר, גיבור אלמוני, מציל חרישי של יהודים, לוחם צדק כנגד הנאצים, שאת קורותיו הסודיים תיאר פרידריך דירנמט בספרו Der Vardacht (החשד)—מה שמשיאני רגע אל זכר האזרחים הסורים, הנרצחים בחומס, ובערים אחרות, לא הרחק מכאן, ולפתע קרוב; על צִפּוֹרִים כּבוֹת מעל הים האפל, המכסה כדרכּוֹ את הכל.

 *

*

בתמונה למעלה: Felice Casorati, Green Ladscape, Oil on Canvas 1947

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

השנה 1976. השמים נמוכים ומלאים עננים. העננים האפורים בולבוסיים ומקומטים ונוצצים. השמיים נראים מוחיים. מתחת לשמים שדה, ברוּח. כביש ראשי חיוור נמתח לצד השדה. מכוניות רבות חולפות. אחת המכוניות נעצת בצד הכביש. שני ילדים קטנים מוצאים מן המכונית בידי אישה צעירה שפניה רפויות. גבר ליד הגה המכונית בוהה היישר קדימה. הילדים שותקים והעור שלהם לבן מאוד. האישה נושאת סל קניות מלא במשהו כבד. פניה תלויות ברפיון מעל הסל. היא מביאה את הסל ואת הילדים הלבנים אל עמוד של גדר עץ, ליד השדה, ליד הכביש. הידיים של הילדים, ידיים קטנות, מונחות על עמוד העץ. האישה אומרת לילדים לגעת בעמוד עד שהמכונית תחזור. היא נכנסת למכונית ונוסעת משם. ליד הגדר, בשדה, יש פרה. הילדים נוגעים בעמוד. הרוח נושבת. מכוניות רבות חולפות. כך הם נשארים כל היום.

[דיויד פוסטר וואלאס, ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר ואסף גברון, בעריכת: נגהּ אלבלך, הוצאת ספרית פועלים: תל אביב 2011, עמ' 25]

*

ספרו המזהיר (לשון זוהר) של דיויד פוסטר וואלאס (2008-1962), ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, מביא את העיוורון שבו עוקבת החברה האנושית אחר גחמותיהם של תאגידי הענק הכלכליים AdAbsurdum . אם צ'רלי צ'פלין ב-ModernTimes עוד יכול היה לנוס על נפשו מפני פס הייצור של בית החרושת ומפני השימוש באדם, הרי שפוסטר וואלאס כבר מציג את האדם בן המאה הנוכחית כאבוד לבלי מוצא. המכנה המשותף בין הטרוריסטים של האחד עשר בספטמבר, הממשלים המערביים ותאגידי הענק הצרכניים, היא שכולם עושים שימוש נואל באדם, מרחיקים אותו מעצמו, מרחיקים אותו מסובביו; כולאים אותו בתוך מרכז מסחרי מלוא כל העולם ודורשים אותו לעבוד כדי לצרוך, לצרוך בכדי להיחשב על ידי חבריו כ"סיפור הצלחה". אלא שאז, בהגיעו אל פסגת חייו כ"סיפור הצלחה" פוחד האדם לאבד את מקומו כסיפור הצלחה או כמגנט של קהל (אם מדובר בתעשיית הבידור או האמנות). כללו של דבר, האדם הוא כעין עכבר הרץ על גלגל בכלובו. מוכרח לשמור על המהירות, על חיוך של הנאה; ארשת של סיפוק, בכדיי לשמור או לרומם את מעמדו בארגון, בחברה וכיו"ב. אלא שלעכבר החג בכלובו עוד יש המספקין גבינה. על האדם המודרני, כך אליבא דפוסטר וואלאס, למצוא פנאי בתור יום עבודתו לצאת לצרוך את מזונו במרכולים גדולים ומוארים, בהם יפגוש פנים אנושיות עייפות ומנוכרות, מרוב בילוי מול צג המחשב  תרות בשוך כוחן, גם כן, אחר מזונן. אזיי ישוב לביתו ויישב לצפות בטלוויזיה המסחרית על שלל פרסומותיה. כמובן, פוסטר וואלאס אינו אפוקליפטיקן של העתיד לבוא [עולמו אינו אורווליאני ואף אינו רצחני כעולמותיו האמריקניים של קורמאק מקארתי. הערים לדידו הן ערי מתים ענקיות. אפילו מעשה ההתאבדות לדידו, שומא עליו להתקיים בהתרסקות של מכונית אל גשר בצד דרך כפרית, כך שאולי מדובר בדרך לחיים האמיתיים וזניחת אותו קיום ציבילטורי-אורבני מסמא וממית]. הוא כותב על ההווה האמריקני. ליתר דיוק, על שנות השמונים המאוחרות בעיקרן. קשה שלא לקבל את עולמו של פוסטר וואלאס כאותה מציאות קפיטליסטית גלובלית בה אנו מנהלים את חיינו. מדיי פעם משווים בעיניי רוחנו איך יכול היה להיות אחרת, ואז הולכים ובודקים את מצב הלוואותינו בבנק. אצים-רצים אל כספומט בודד בצל המרכז המסחרי, כאילו מושים מתוכו את נשמותינו, כאילו איזה סוד מטפיסי או נבואת אורקל נמסרת לידינו בעד החריץ ממנו בוקע, מדוד-מדוד, תדפיס מצב החשבון.

   גיבוריו של וואלאס— שרוטים, קופאים, ילדים-נטושים, הם במידה רבה צאצאיו של אותו עידן בו ניתן לחזות בשידור חי באנשים נופלים מגורדי שחקים. הוא נוטע בנו אט-אט את הספק שמא כל הממסדים אשר אנו מהלכים בתוכם—אותם מרכזים מסחריים ללא קץ ותכלה; אינם אלא אשליה. אנו רחוקים מכל ביטחון קיומי: מסורים בכל רגע לתקרית טרור, רצח המוני, נטישה של הורים, הזנחה, חשד פנימי מנקר בנו שמא כל התנהגויתינו אינן אלא נסיון להתחבב על הסובבים אותנו, משום שציות לנומוסים החברתיים עשויים לסייע להתקדמותנו החברתית (תחושת התחזות מתלווה לכך; כולנו עוטים "פרסונות" כמסכות), אולי גם אנו עשויים ליפול לבסוף שדודים תחת כתת היורים של דכּאונינוּ העצמי. למשל, תיאורו של פוסטר-וואלאס את השידור הטלויזיוני של אירועי האחד עשר בספטמבר (שם, עמ' 18) הוא מזוויע בו-במידה שהוא מרתק ופיוטי, משום שאחר קריאתו, לא ברור עוד מה מבדיל אותנו מן הנופלים; שמא כל עסק הגרביטציה אינה אלא הולכת שולל וכולנו נופלים כל העת, ללא קרקע וללא קץ, נשמטים מן האחיזה הזאת, אשר כינינו 'חיינו', ואין לנו, אלא אהבה, פליאה, חירות של מחשבה או אחריוּת לזולתינו, הנותנים לכל הקץ הזוחל הזה, החור השחור שאנו נסחפים עדיו ואל תוכו, איזה תחום של מאבק לא לשווא, איזה מובן קיומי, שאיתו בסופו של דבר עלינו להגיע בוודאות אל המוות בידיעה כי היו אלו חיים שלא נחוו לריק.

   מבחינה זאת, דומני כי ישנה איזו זיקה עמומה בין פוסטר וואלאס ובין מחבר השונה ממנו מאוד, ז'ורז' פרק (1982-1936). גם פרק –בספרו ,Wתיאר את מסע חייו של גיבורו כנפילה של צנחן ממרומי רקיע; גם הוא תיאר ילדות נטושה בצל הקטסטרופות הפוליטיות של אמצע המאה העשרים; וגיבוריו, בין אם באיש ישן אם בהחיים: הוראות שימוש– הם גיבורים לימינלים (סיפיים), החיים בשולי החברה, אולי גם במידת-מה, בוחרים בחיים של הפניית עורף לציויליזציה, שהרי אחרי הכל החיים: הוראות שימוש, הוא ספר שתהילתו על פרישת אוסף של אינדיבידואלים יחידאיים, על שלל עסקיהם ומוזרויותיהם, המתגוררים בעיר בכפיפה אחת, באותו בלוק המיועד להריסה. זאת ועוד, פוסטר וואלאס וגיבוריו הדהדו בזכרוני את השופט-חוקר, גיבור הנפילה לאלבר קאמי, הנפקח פתע לראות בשל האשה המתאבדת בקפיצה מן הגשר את הבל החוק, את הבל החברה ואת הבל חייו;  גם הזכיר לי את פרנץ קפקא בפרק ההתבוננות, החולפים על פנינו; וכן את מתאי, גיבורו של ההבטחה לפרידריך דירנמט,החוקר האובססיבי אשר דעתו הולכת ונטרפת כאשר הוא מגלה כי החברה בהּ הוא חי אינה מוכנה לעצור רגע ממיאוצהּ, ונכונה להסב גבהּ לרצח ילדה קטנה, גם כאשר ישנה אפשרות לפיה הרוצח עודו חופשי ועלול לסכן חיי ילדים נוספים.

 דיויד פוסטר וואלאס מציג לפנינו את חייו של האדם המערבי האורבני של שלהי המאה העשרים כנופל חופשי ללא מצנח, המנסה לעגן את ספיקותיו ביחס לזהותו ולמיהותו באמצעות רכישת תגים (סמלי סטטוס), המאפשרים לו לאפיין את עצמו כנציג מוצלח של החברה. מול הוקטורים האמריקאים של הצלחה (עליה בסולם ההיררכיה החברתי) ושל אושר (או עושר) מציב פוסטר ואלאס את הנפילה ואת הספק התמידי המלווה בפליאה. פליאה על העולם המתקיים עדיין, פליאה על המין האנושי, פליאה על טוב לב, פליאה על כך שהתהום עודה רבּה, על כך שטרם באנו עדיי קרקעית התהום. זוהי תהיה נוקבת על דרכה של התרבות האנושית ונציגיה בהווה; הרהור קיומי נוּגהּ על מצב האדם,המטיל לובסטרים חיים אל תוך סירים יוקרתיים לבשלם בקליפתם,אגב מעקב אחר גאדג'טים אלקטרוניים חדשים (חייבים לרכוש) ותוצאות הבורסה (חייבים לקנות/למכור); סיפור של סדק הולך ומתרחב בהוויה כולהּ.

*

*

*בתמונה למעלה: Liliana Livneh, Heaven and Earth II, Oil and Mixed Media on Canvas

© 2011 שועי רז

Read Full Post »