1
בחלקו הראשון של ספר הפרוזה היפהפה של מיכל בן-נפתלי, ספר, ילדות (ושתי, מחלקה ספרותית; הוצאת רסלינג: תל אביב 2006, עמ' 37), מספרת המחברת על האינטואיציה הפילוסופית הראשונה הזכורה לה כילדה, עת הספור על מאבקו של יעקב המקראי במלאך הפך אצלה לשאלה, שמא כל המאבק הזה אינו מציאותי, שמא הוא חלום בלבד. אל האינטואיציה הזו חַברוּ כמה וכמה מאות בטרם הארת הילדוּת של בן-נפתלי, גם כמה וכמה הוגים פילוסופיים יהודיים בימי הביניים, כגון: רמב"ם, יוסף אבן עקנין ויצחק אבן לטִיף, שלטענתם חלק מן הנבואות המקראיות לא אירעו באמת, ברובד האונטולוגי-ממשי, אלא אירעו אך ורק בהכרתם של החולמים, בתוך מה שנתכנה 'מראות הנבואה', בעת חלום או במה שדומה לחלום בהקיץ. גישה זו כמובן עוררה את זעמם של רבנים קפדנים מרובים, ובמיוחד ככל שהדברים נוגעים ברמב"ם שהפך בפרוס דור מעת פטירתו (1204) לאוטוריטה עבור תלמידי הישיבות. הן עוררו פולמוס חריף מצדם של ר' שמואל בן עלי, ראש ישיבת בע'דאד, ומצידו של ר' משה בן נחמן (רמב"ן), ראש הישיבה בברצלונה. הסיפור המקראי, של התגוששות עם שליח אלהים או עם האלהות כשלעצמה, הובא דווקא הרבה, בכתבי הוגים מוסלמים ימי ביניימיים, במיוחד בקרב הוגים חופשיים (חילוניים) ואצל סוּפים. ברם למרבה ההפתעה מופיע גם בכתבי תיאולוגים אסלאמיים ממש.
2
למשל אבן ראוונדי, הוגה חילוני פרסי (נפטר 910), אשר כתב חיבור ביקורת מקיף כנגד האסלאם, הקוראן, רעיון ההתגלות הנבואי, ורחמנותו של האל. כתב את הדברים הבאים שנשתמרו כפרגמנט:
אויה, כמה אנשים בני-שכל ופקחים רעבוּ למוות וכמה בני בליעל וריקים שבעו לחם בנעימים. הסוגיה הזו לבדה, יכולה להחיל ספיקות ולהביא מלומד דתי לכפור בכל מכל.
בפרגמנט נוסף ממנוּ שנשתמר בכתבי מלומד פרסי אחר הובאו הדברים הבאים כפולמוס ישיר כנגד האל:
הנה אתה מחלק את הקנינים בין בני האדם כמו שכור כלוט ממש. אם אדם היה מחלק כך את הקניינים, היינו מרימים קול לעומתו: 'השתגעתָ לגמרי' 'לך, טפל בנפשך'.
הוגה נוסף בן המאה העשירית, אבו חיאן אלתוחידי, כבר ראה בדרכי ההנהגה האלהיות קריאה למאבק:
אללה, אני קובל כלפיך על אודות הדברים אשר הקרית לפניי בכדי שיגרמו לנפילתי, אני מתחנן כי תנהג בי ברחמים. ואף על פי כן, אני נשבע לך, כי כבר הקשית מרורים ואת החבלים הדקת עליי עד מחנק, שאת ושבר, עד שאין לי ברירה אלא לצאת למלחמה נגדך.
בין אגדותיו של השיח' הצופי הפרסי, איש נִשאפּוּר, פריד א-דין עטאר (נהרג בשנת 1221),אודות קדושים סוּפיים ואנשי אלהים מופיעות האגדות הבאות אשר כולן כעס על האלהות מתוך תחושת צער עמוקה:
לסוחר נוצרי אחד היה בן יפה-תואר שנפטר עוּל-ימים. הניח אביו את גוויית הבן בחלקת הקבר, ואז הלך וקיבל על עצמו את דת האסלאם. אמר: "כעת אני מבין את צדקתם של המוסלמים כאשר הם אומרים שלאב השמיימי אין בן. לו רק היה לו בן, לא היה לוקח ממני את בני".
יכול הקורא התמים לסבור לתומו כי לפנינו סיפור פולמוס תיאולוגי, הבא להכריע לטובת האסלאם, והנה למרבה ההפתעה ממשיך עטّאר בדברים הבאים:
למוסלמי אחד היה בן יחיד אשר נפטר. אחר קבורתו, הוא הרים עיניו למרום וזעק: 'אף על פי שעשית לי זאת, אתה פטוּר, הלא משולל בנים אתה, ואינך יודע מאומה על כאבו של אב שכּוּל'.
אליבא דעטאר, אין יתרון למסלם על פני הנוצרי, זה וגם זה חיים בעולם שהאסונות בו מתארעים על כל בני האדם. המסלם לעומת הסוחר הנוצרי מפוכח יותר, ואינו מצפה לרחמים אלהיים. הוא אינו מצפה להגנה אלהית כתוצאה מקיום החיים הדתיים. האם אותו המסלם הנושא בליבו כאב נורא אכן סולח לאלהים זוהי שאלה אחרת. הרחקתו של האל מן המרוּת על האדם ועל כן על ההיסטוריה, היא מסקנתו המתבקשת. אלהוּת מרוּחקת שאינה מבינה באופן פרטני את עולם האדם, את מחשבותיו ואת רגשותיו.
3
זרמים אנטי-נומיסטים (כלומר כופרים בסמכות ההלכה האסלאמית וממסדיה) רבים פעלו בסוּפיוּת הפרסית והלכו והגבירו את השפעתם באיזור המזרח הקרוב, ובמיוחד בסוריה ובמצריים בעיבורי ימי הביניים. בין חבורות הדרווישים שפעלו באיזור למן המאה השלוש עשרה ועד שלהי ימי הביניים ועליית האימפריה העות'מאנית היו החדאריה', הרפאעיה' והקלנדאריה'. שתי הקבוצות הראשונות התאפיינו בעטייית אדרות צמר, הליכה על גבי גחלים לוחשות, חיתוך עצמי ואכילת נחשים, מתוך דביקות באללה. אפשר כי כוונות הייסור העצמי היא התאיינות, התאבדות ה'אני' מתוך רצון להגיע לכדי איחוד מיסטי עם האלהוּת; אפשר גם כי ביסוד כוונותיהם עמד דחף גנוסטי אשר רווח עוד כאלף שנים ויותר לפניהם ברחבי המזרח התיכון, קרי: אלהי העולם הזה רע הוא ועל כן יש לכלות ממנו ולעבוד בנפש חפצה את האלהוּת הטובה המצויה מעל ומעבר לכל הכבלים, היסורים והרעות שהם מנת חלקו של האדם בעולם הזה. אלהי העולם החולף לדידם, אלהי הטבע וההיסטוריה, אין בו רחמים אלא רק אכזריות עיוורת של מקרה; הכח האלהי העליון הנסתר, עתיד להיוודע רק בפני המתנערים מן העולם הזה, הפודים את עצמם מעל ומעבר לכל רעותיו, באופן שבו הם דבקים באלוה הרחמן, אללה, הנודע ליראיו בלבד בעאלם אלמלכוּת (עולם המלכוּת).
4
טיפוס אחר המתקומם כנגד אלהי הטבע וההיסטוריה ומשפטו הוא השוטִה (מג'נוּן). פריד א-דין עטאר, אשר הוזכר כבר למעלה, מתאר שוטה כזה היושב בין עיי חורבות ומבכה את שטיונו:
מג'נון אחד יושב ובוכה בכי תמרורים. מישהו ניגש ושואלו: "מדוע אתה בוכה כך? האם מישהו מת?"
המג'נון משיב: "לבי מת. לבי מת מתוך כאב של נהיה לאלהים והוא עזבני לבדי כאן. הייתי מבקש לילך לבקש אחר לבי אבל הדרך אליו עוברת דרך קרקעית האוקיינוס. אם אגיע לשם יום אחד, כל הצער יחלוף".
על לבו של השוטה מובא גם סיפור המעשה הבא:
מג'נון אחד סובב בחוצות וזעק: "היכן לבי?", "מישהו ראה את לבי?". פתע ראה אם מכה נמרצות את בנה הקטן ואז מותירה אותו מחוץ לדלת כשהוא מייבב ומתחנן להיכנס. פתע, הביטה האם בבנה, והחליטה להכניסו, ניחמה אותו ונהגה בו בחיבה יתירה. המג'נון התבונן וצווח בהתלהבות-יתירה: "האח, הידד, מצאתי את לבי, בכה וכה רחוב, ובכה וכה אישה!".
האם המג'נון כאן רק צופה בתהליך תובנתה של האם, המחליטה לרחם על בנה, או שמא המג'נון המתואר כאן, הסובב בחוצות, זעקתו היא כקולו של המצפּוּן, ושל הרחמים? המג'נוּן נדון כמג'נוּן משום שאומר הוא דברים שאיש אינו מעז לומר, רעיונות נטושים, עזובים לנפשם, עד אשר קולו של השוטה מעורר אותם.
אללה שוכן בלבו של הסוּפי. הלב לדידו של הסופי הוא מקום הדעת וההכרה. על כן, הופך הסוּפי את לבבו למשכן האלהוֹת. ליבו של המג'נוּן מוטל בקרקעית האוקיינוס, בין דגים, שוניות, ואניות טרופות. כמוה זעקתו על האלהוּת, שכביכול עזבה את הארץ, משום שכל אימת שהאנושות בוחרת באלימות ובאכזריות, היא נוטשת את ליבה ובתוך כך גם את אלהים. האפשרות לשנות את המציאות, דומה לצלילת אמודאי לקרקעית האוקיינוס לאתר שם את ליבו של המג'נוּן. זה בלתי אפשרי, מחד גיסא, לעתים—אין קל מזה.
כאשר האנשים מוצאים בלבם את הרחמים ואת האהבה הם גם מוצאים את האל, אזיי ליבו של המג'נוּן שמח בקרבו ועל מקום נהייה אינסופית לאלהוּת הרחוקה הנוטשת, הוא חש בקרבתהּ, פתע, קרובה מקרוב.
5
מה חשב יעקב כאשר דימה להילחם במלאך בליבו. ודאי על קשיי החיים. על העבודה הקשה שעבד בבית לבן. על הפחד שמא אחיו עשיו מגיע בראש צבאו לאבד את המשפחה שהקים בשכר עבודתו. אפשר כי יעקב חש כאילו האל הקשה עליו כבר רוב קושי עד שאין לו ברירה אלא להתקומם נגדו. אפשר כי בכך שבחר שלא לצאת לקרב נגד עשיו אלא לנהוג בו כבוד וחיבה, אפשר כי בכך מצא את ליבו. אף כולנו, מעט מג'נונים, או כפי שתיאר זאת הפילוסוף המטפיסיקן האמריקני, רלף וולדו אמרסון, כולנו: 'אלים בחורבותינו'. עתים יושבים על עיי חורבות ובוכים בכי תלאובות ולא מוצאים את ליבינו, עתים מוצאים את ליבנו מפני מעשה פעוט או דבר פעוט שנקרה לפנינו והתייחסנו אליו כאנשים שליבם מסור בקרבם, אף על פי שסוביבינו חשבו לנו את מעשנו, למעשה חריג, נסיון להיות בן אדם במקום בו אין אנשים, מעשה של מג'נוּן. אפשר כי רק בשעת השטות, אנו קרויים אדם.
בתמונה למעלה: Jan Matejko,A Jester at the court of Queen Bona after the loss of Smolensk, Oil on Canvas 1862.
© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז
Read Full Post »
פֶּרֶא אדם חוֹשב 