Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פרינס’

black-prince

*

1

בשנת 1524 הגיע לונציה יהודי שחום ולדעת אחדים שחור-עור, לובש מלכות, שהציג עצמו כנסיך הבא מממלכת חבוֹר, אחי המלך יוסף, המולך על שבטי ישראל האבודים ראובן, גד ומנשה. הוא העיד כי שושלתו היא מצאצאי בית דוד ודיבר בעיקר ערבית מתובלת בעברית (אין זה אומר בהכרח כי בא מארץ ערבית, אלא שיהודים באיטליה יכולים היו לשוחח איתו בערבית מטובלת בעברית). לרבני תקופתו קשה היה כנראה לקבל את הנראטיב לפיו צאצא לבית דוד הוא שחום עור הדובר ערבית, ולפיכך זכה לכינוי דוד הראובני (אף שלטענתו היה צאצא של שבט יהודה ולא של שבט ראובן). עד היום מתפלגות הדעות האם בא מערב הסעודית (ח'יבר), מתימן, או מאתיופיה או מאחת מארצות אפריקה. אני קרוב לדעה האחרונה.
דוד הראובני ביקש את הונצאינים להפגיש אותו עם האפיפיור המכהן כדי לקדם ברית צבאית בין היהודים ובין הנוצרים כנגד המוסלמים; מלחמה משותפת בסופה תשוחרר ירושלים משלטון האסלאם, והעם היהודי יוכל לשוב אליה ואל ארץ ישראל שתעמוד תחת שלטון הנוצרים, כאשר היהודים ייזכו בה לאוטונומיה (יש המכבירים לומר כי דוד התנה כי ארץ ישראל המשוחררת תהיה נחלת היהודים; טענה לא הגיונית במיוחד לנוכח הרוח הנוצרית העזה ששטפה את אירופה באותה התקופה). הוא אף שלח איגרות למלך פורטוגל בעניין, וזה כמעט העניק לו שמונה ספינות חמושות ואז חזר בו. מאוחר יותר ניסה לשכנע גם את הקיסר ההבסבורגי קרל החמישי לתמוך בתכניתו המדינית-צבאית אולם בלא הועיל.
בשנת 1530 זומן דוד לחקירה בסנאט של ונציה שנערכה על ידי גאוגרף. הוא הצהיר כי דוד הוא בדאי ומעורער בנפשו. ככל הנראה, חריגותו (מדובר ביהודי שלא עלה בקנה אחד עם מה שבני המערב, כל-שכן, בני הקהילות היהודיות, הכירו) וכן קשריו עם מזכיר בית הדין המלכותי בפורטוגל היהודי-המומר דייגו פירס, ששב בהשפעתו ליהדות וכינה עצמו: שלמה מולכו, לימים טוען להיות משיח, שעורר תסיסה רחבה בעולם היהודי, החישה את קיצו של דוד. הוא נעצר בשנת 1532 והושם במעצר. הוא נפטר בבית הכלא כמה שנים אחר-כך.
מעניין לציין כי תכניתו המדינית-צבאית של דוד מעולם לא נראתה לשליטי אירופה כתלושה מן המציאות או נגועה במשיחיות או בתקוות אפוקליפטיות. הם ככל הנראה חשדו בו, אדם שהגיע משום-מקום ומבקש צבא ואוטונומיה ליהודים (משלחות מאתיופיה נתקבלו בונציה משלהי המאה הארבע העשרה ואילך, אך עדיין קורותיה של אפריקה היו עלומות בשלב ההוא), ולכן העדיפו לכלוא אותו, ליתר ביטחון, עד שאולי יבואו לחפש אחריו וזהותו תתברר מעל לכל ספק (באותה תקופה נשרפים חיים על המוקד באירופה רבבות, מפני כל טענת-שווא, החל בתעמולה יהודית המשך בכישוף וכלה בכך שאדם מאמין בישוע אבל לא בשילוש הקדוש, אם היו רוצים להוציאו להורג– לא היה קל יותר, אבל נזהרו שמא תתברר טעותם).
זכרו של דוד נותר חי בקרב יהדות איטליה וכך יוחד שיר לזכרו בין כתבי המשורר היהודי אנג'יולו אורוויטו , איש פירנצה (1967-1869); ואילו חברו של קפקא, מקס ברוד (1968-1884), כתב אודות דוד רומאן עב-כרס. היו שציינו בעבר את קירבתה של תפישתו המדינית הריאליסטית של דוד לציונות ההרצליאנית שנתחדשה רק כ-350 שנים אחריו. בספרו של דוד מרקיש המלאך השחור שהוא כעין ביוגרפיה של הסופר היהודי-הסובייטי איסאק באבל (1940-1894), מובא דוד הראובני כגיבור ילדותו של באבל, אבטיפוס של מהפכן ולוחם יהודי ומשנה-עולם.

*

2

   יש לומר משהו על העולם היהודי-אירופאי בו הופיע דוד הראובני. היה זה עולם הדומה בכמה פָּנים, לעולם היהודי לאחר השואה (1948-1945) לוּ לא היתה קמה מדינת ישראל. מתוך חצי מיליון יהודי ספרד ופורטוגל ערב הגירושים (מספרד ב-1492; מפורטוגל ב-1498), הצליחו לצאת בעור-שיניהם לאיטליה, צפון אפריקה ותורכיה כמאתיים אלף עד שלוש-מאות אלף בלבד. מהם נהרגו מרעב, מחלות ופרעות עשרות אלפים (מסכת תלאותיהם וייסוריהם מתוארות, למשל: בספרו של שלמה אבן וירגה, שבט יהודה; בספרו של ר' יוסף בן יהושע הכהן, עמק הבכא; בהקדמה לפירוש ספר מלכים מאת ר' יצחק אברבנאל,בהקדמת פירוש מנחת יהודה לר' יהודה חייט על ספר מערכת האלוהות ובמקומות נוספים) . כמאתיים אלף יהודים נשארו בספרד ובפורטוגל והמירו את דתם לנצרות כדי להישאר עם נכסיהם (חלקם היו "אנוסים"– מונח המופיע לראשונה למיטב ידיעתי בחיבור משמיע ישועה לר' יצחק אברבנאל  שנפטר ב-1508). תוך שנים אחדות הפך חצי האי-האיברי, ממקום בו פרחו הקהילות היהודיות כחמש מאות שנה, למקום שבו היהודים נרדפו, נחקרו ועונו, הוצאו להורג או נרצחו על ידי פורעים, ולבסוף נאלצו לברוח או להמיר את דתם כדי להציל את חייהם. שברהּ הנורא של יהדות ספרד ופורטוגל, והיוותרות בכל העולם של פחות ממיליון יהודים סביב שנת 1500, היוותה מכה רבה. משום שיהודים עשירים רבים איבדו את כל הונם או את רובו, ויהודים רבים נותרו משוללי רכוש וקורת גג. היתה זאת גם  שעה שהצריכה את הקמת עולם התורה הספרדי מחדש והתארגנות מהירה של מייסדי קהילות ומנהיגים שניסו לחזק את היהודים כפי יכולתם להמשיך לקיים את המסורת היהודית לפרטיה. לכל אלו נלוו תחושת בגידה כפולה שחשו המגורשים, מצד שותפיהם-למסחר ולחיים בספרד ובפורטוגל, שליבם התהפך לגרשם; ומצד אחיהם היהודים-לשעבר שהעדיפו להמיר את דתם ולשמור על רכושם ומעמדם, ולמעשה לנטוש את עמם ואת גורלו. כמובן, היו גם מקומות שבהם לא ששו לקבל פליטים יהודים וקליטתם לוותה בעימותים מתמידים עם מי שרצה לדחוק אותם. מי שמצא מקלט-מדיני באיטליה נאלץ לנדוד שוב בשל הקרבות התכופים בין הנסיכויות השונות (למשל ונציה מול מילנו; פירנצה מול פיזה). ב-1509 נחלה ונציה מפלה ניצחת בקרב אניידלו בידי הצרפתים; על סימני החולשה האלו ששו  העות'מאנים שיצאו לשורת כיבושים ימיים של מבצרים ונציאניים ברחבי הים התיכון. עירעור מעמדה של הרפובליקה והמעצמה הימית הזאת, פגעה כמובן באוכלוסיית המהגרים והפליטים היהודים, שזה מקרוב באו, ואשר נאלצו ליטול שוב את מטה הנדודים. בנוסף, עד תום אותה שנה ממש, נכבשה העיר טריפולי (לוב) על ידי הספרדים, ורוב יהודיה (חלקם פליטי הגירוש) הומתו או ברחוּ על נפשם; חלקם הצליחו לחצות בספינות צפונהּ לנפולי. אולם, על פי המתואר, רבים מתו בדרך ברעב.

וכך, מכל הסיבות המנויות, התעוררה בקרב היהודים-המגורשים ציפיה משיחית עזה, כאילו דווקא בעת בה נחזים היהודים כנטושי-חסד-אל והעולם מיוסר מתמיד ממלחמות— היא גם השעה שבהּ יישמעו פעמי הגאולה הכורכת יחדיו את שיבת ציון, הקמת מלכות יהודית, שיבת עשרת השבטים האבודים שהוגלו עם מלכות ישראל בידי האשורים, גילוי אליהו הנביא המבשר, חורבנם של אויבי ישראל, הקמת בית המקדש, הודאת כל העמים במעמדה המיוחד של הדת היהודית ותחיית המתים. וכך כבר בשלהי המאה החמש עשרה נשמעו דיווחים על גילוי אליהו לו זכתה הנביאה אינס מהייררה; בעשור הבא ייסד ר' אשר למלין, יהודי איטלקי-אשכנזי, תנועת תשובה וגאולה, שהתבססה על טענתו שזכה לגילוי שכינה; נפוצו שמועות משמועות רבות על מעשים נפלאים המתרחשים בירושלים כגון נביעת  מים ממקום בית המקדש, וחדשות שונות ומשונות על עשרת השבטים וגורלם. רבות מן השמועות הללו הופצו מירושלים באמצעות כתבי המקובל  ר' אברהם בן אליעזר הלוי, שחזה את גאולת ישראל לשנת 1530, באופן שעלה בקנה אחד עם תחזיתו של ר' יצחק אברבנאל לפיה המועד המאוחר ביותר לגאולה האחרונה תהיה שנת 1558 והיא גם תוכל להקדים-בוא. מבחינה זאת, כאשר הופיע דוד הראובני בונציה (1524), 16 שנים לאחר שנפטר בהּ ר' יצחק אברבנאל,  הוא היה סוג של מענה פוליטי-מדיני-פנטסטי ליהודים ולונציאנים כאחד. הצעתו– מלחמה משותפת באויב העות'מאני, שתקרע את האימפריה התורכית לשתיים, והקמת אוטונומיה יהודית שתעמוד לימינהּ של אירופה הנוצרית במאבקהּ כנגד האסלאם. שיקפה גם את האינטרס היהודי וגם את האינטרס הונציאני לדחוק את רגלי התורכים, ולהרחיב מחדש את חוג ההשפעה הונציאני, כמעצמה עולמית.

לא ברור אפוא האם דוד הראובני היה פוליטיקאי ריאליסט שניסה לעשות את המיטב נוכח המציאות שנחזתה לעיניו או שמא היה קודם-כל הוזה-משיחי. מה שברור הוא שבאירופה של אותה עת שהתאפיינה במלחמות דת, ובשלל אמונות קיצוניות בדבר קץ הימים הקרוב-לבוא, אפשר כי תכניתו של דוד נדחתה קודם-כל משום שבכתבים הנוצריים לא הוזכרה מעורבותו של נסיך יהודי שחור בתהליך התגלותו השניה של ישוע. לו רק היה מציג עצמו כאחד מבני בניו של אחד האמגושים שבאו מן המזרח כדי לבשר את הולדת המשיח אפשר כי כל גורלו היה שונה לחלוטין.

לבסוף, את הנשק שנדרש להגנת היישוב היהודי במלחמת 48' השיגה המדינה הצעירה מצרפת ומצ'כיה (באישורם של הרוסים). ארה"ב ובריטניה—בעלות ברית טבעיות כיום, השיבו את פני ההנהגה הציונית ריקם. קשה לומר אם היתה מדינה אלמלא בחרוּ מדינות אירופאיות לא רבות, לתמוך ביהודים בשעה קשה (בראיון משנות הששים טען דוד בן גוריון כי ללא ברית המועצות של סטאלין, שאיפשרה לצ'כיה לייצא נשק לישראל, לא היה מתאפשר אפילו העשור הראשון לקיומהּ של המדינה). כשאני קורא על דוד הראובני שניסה לשכנע את ונציה ואת מלך פורטוגל לצאת להרפתקה הזאת, קשה לי שלא להקביל את הדברים לימיה הראשונים של מדינת ישראל. מי בכלל חשב אז כי חמישים שנה אחר כך יימצאו בה רוב היהודים שחיו עד אז בארצות ערב ואירופה, ויועלו אליה מליונים של יהודים מכל קצוות תבל, ובכלל זה יהודי אתיופיה.  ב-48' הכל  עמד על כרעי-תרנגולת, ולא היה הרבה פחות פנטסטי, מאשר שורת הצעדים המדיניים שניסה לקדם דוד הראובני. לוּ רק עלה בידו אז, אפשר היה להם ליהודים נשיא שחור-עור (וחוזה מדינה) כבר לפני 500 שנה.

 

רבים מן המקורות בני המאה השש עשרה העוסקים בפרשה זו רוכזו בספר:  סיפור דוד הראובני, על פי כתב יד אוקספורד בצרוף כתבים ועדויות מבני הדור, עם מבוא והערות, ערוך בידי א"ז אשכולי, מהדורה שנייה מורחבת, מבואות מאת משה אידל ואליהו ליפינר, מוסד ביאליק: ירושלים 1993. 
בתמונה למעלה: Paul Klee, Black Prince, Oil on Canvas 1927:

Read Full Post »

 

1

    ושוב ספטמבר עם הרוחות המנשבות והצללים המתארכים, ועם שיברון הלב והפצע המטפיסי, ובעוד אני מציץ מחרכי התריסים על העצים ברחוב, ההומים בפריחה עקשת רוב ימי השנה, מתנגן לו ברקע אלבום החדש של אלון אולארצ'יק, אולארצ'יק סטייל (Audio CD, התו השמיני: לוד 2011). מירב שירים האלבום כבר הושרו ובוצעו בין באלבומיו של אולארצ'יק ובין באלבומי ההופעות שלו בעבר (בשקט, אולארצ'יק ג'אז), ואולארצי'ק שב ומנגן-מעבד אותם מחדש, באוריינטציה בלוזית-ג'אזית נהדרת, בלוויית המפיק והמעבד אלעד עדר, התופס מקומו על יד הפסנתר, ונע על הקלידים, כמשוטט ברחובה של עיר, שנבדתה בפנים מחשבותיו, עתים מהדהד-מתנדנד כצ'פלין עתים מאלתר לו דרכים חדשות כת'לוניוס מונק; לצידו— מקס אולארצ'יק, בנו של אלון, המרעיד את מיתריו העבותים של הקונטרבאס, גם תופיו המגוונים-המינוריים של שי וצר, אופפים-כל. המוסיקה מציירת בלבי עיר-קטנה, מינורית, שתושביה מכירים אלו את אלו, הנתונה בשלהי סתיו מעמיק, העומד לחלוף ולהיות חורף סוער וגשום. אני כמעט יכול לראות איך הפריחה הזאת, פליטת חודשי השרב וההבל— עוד תנתן למשיסה בידי רוח ורטיבות, ואני אשב ואצפה בהּ מתוך החדר החמים.

   אולארצ'יק הוא בלי-ספק אחד המוסיקאים הקלים המגוונים ביותר בישראל: להקת הנח"ל, כוורת, לימודי ג'אז בברקלי, הרכבי ג'אז בארה"ב, נגן באס קבוע בהופעותיו של זוהר ארגוב בהופעותיו בניו-יורק מסע הופעות עם טריפונאס ועם תזמורתו של זוזו מוסה, מופע משותף עם להקת טנגו, ערב חד פעמי משופץ עם מוני ובר אבא וגידי גוב, הפקה ועיבוד של שני אלבומיהם הראשונים של אתי אנקרי ושל טיפקס—ולמעשה הכנסתם אל לב הקונצנסוס המוסיקלי בארץ, הם רק קצת ממפעליו. יותר מכך, אולארצ'יק היה מן הראשונים לשלב באלבומיו עוד בשנות השמונים מוסיקה שנכרו בה השפעות מגוונות, כגון: מקאמים, מוסיקה ערבית, מוסיקת עולם, פיטר גבריאל ופרינס. אבל יותר מכך, תמיד נכרה בעבודותיו אהבה תמה לקלאסיקות ישראליות משל סשה ארגוב, מרדכי זעירא וכיו"ב, כאילו משם נבעו מראות השתיה המוסיקליות שלו ולשם הן שבות. בכך ודאי קדם להרכבים ישראליים מוסיקליים מצליחים מאוד כגון אלו של אבישי כהן ושל עידן רייכל. הדברים בלטו במיוחד באלבומו השני של אולארצ'יק, שעשועי כאילו (1987), שבצידו הראשון הורגשו השפעות וציטטים שאולים מפרינס (אולארצ'יק ביצע שם בגרסא עברית את שירו UndertheCherryMoon) ומפיטר גבריאל [כך הבנתי בשעתו את תנסי בקיץ הבא ואת בחור אנלוגי]; ואילו צידו השני, היה מעשה מחשבת של מוסיקה ישראלית, בהשראתם של ארגוב וזעירא, אבל ברוח אולארצ'יקית מקורית (למעט הקטע החותם טיפת-טיפת, שהיה ספק הומאז' ספר ביצוע כיסוי לשיר מתוך המחזמר גבירתי הנאוה), שהבהירה כי התלמיד לא נופל מרבותיו, כוונתי בעיקר ל: כל הליל אני בגנך, שעשועי כאילו (למלותיו של אברהם חלפי בשיר שהוקדש למשוררת יוכבד בת מרים), ושני חלקים בתוך השלם, שמאז הפכו לסטנדרטים ישראליים לכל דבר ועניין (זאת במידה שישנם סטנדרטים ישראליים בכלל). מן הצד ההוא ראוי לציין גם את הבלדה על משה גורביץ', הזכורה פחות, שירו של שחקן כדורגל לשעבר המתבונן לאחור על חייו, ומגלה שאינו מתחרט על דבר; ובכל זאת, יש-בה יופי בלתי שכיח, השוזר יחד חיוך ומלנכוליה.

  אולארצ'יק לוקח עמו לאולפן צוות של צעירים לג'אם סשן המציע רטרוספקטיבה של תחנות-דרכים בדרכו של ההלך-אולארצ'יק החל מימי כוורת וכלה באלבום האולפן, רוק &רוך (2006). אל כל אלו נוסף בקצה שיר חדש עדין ויפה – אותו שר אולארצ'יק בצוותא עם טסה אולארצ'יק, אבל בשום פנים אין לראות באלבום כאן רטרוספקטיבה משפחתית נעימה בלבד. יש כאן נסיון כן ומרגש של היוצר להגיש כאן בחירות אמנותיות המהוות את לוז יצירתו המוסיקלית. גם גרסות הכיסוי שבוחר אולארצ'יק כאן: מדינה קטנה של סנדרסון וכוורת  וערב של שושנים של זעירא כמו גם הבחירה לבצע את כולם, כולם, שיר שלכתחילה נתחבר על ידי אולארצ'יק כמחווה לטריפונאס לקראת סבוב הופעות משותף בחו"ל וכהומאז' משעשע למקומו והשפעתו של הפופ היווני מדבי אריס סאן וטריפונאס עצמו, על ישראל של נעוריו, יש בהּ כעין התבוננות מינורית עדינה ומפויס לאחור והצדעה למוסיקה הישראלית, שמאז ומעולם היתה סוג של מוסיקת עולם, רבת השפעות ומקצבים: רומנסת הלדינו, הפופ היווני, והפופ המחוייך האמריקני של כוורת, בקליפת אגוז, הם המקורות מהם נחל אולארצ'יק את שירו. חוויות המוסיקה התשתיתיות של אולארצ'יק הונעו מתוך אותה מוסיקה ישראלית פופולארית. כפי שהיטב לתאר במלות השיר ניו יורק (מתוך האלבום תגיד לי איך אתה מרגיש, 1993) החסר מאוד באלבום הנוכחי, המתאר את געגועיו של המהגר הבת-ימי (אולארצ'יק גדל בבת ים) הביתה לישראל ההיא של נעוריו.

   ובאמת בת-ימיותו של אולארצ'יק בשנות ילדותו הרבה יותר מישראליותו כמו מלווה מאז ומתמיד את היוצר אולארצ'יק. אלו אינם רק שירים כמו קו 26, ניו יורק, ובן בסט (היפואי). אלא משהו במגוון האנושי הבת-ימי, עיר של מהגרים מארצות שונות, ממקומות שונים, ששמעו מוסיקה מגוונת; במידה מסויימת דומה אולארצ'יק לבת-ימי אחר, צעיר ממנו קצת, ברי סחרוף, אלא שבשעה שאולארצ'יק היה חבר בכוורת, היה סחרוף גיטריסט, עשור אחר כך, בMinimalCompact. ובשעה שאולארצ'יק הלך והתכתב עם מקורות הג'אז הלך סחרוף והפך לאמן הרוק הישראלי הבולט של שני העשורים האחרונים. אני חושב כי משהו בעושר העיבודים ובמגוון המקורות המוסיקליים המאפיין את אולארצ'יק ואת סחרוף מקורו באותה ילדות בת-ימית, שבה ניתן היה לשמוע מוסיקה מגוונת מאוד, מאזורים שונים, ומתפוצות שונות; לשמוע סיפורי חיים שונים עולים ובוקעים מן הרחובות, מבלי לתייג ומבלי לערוך היררכיות תרבותיות מיותרות.

2

   אולארצ'יק בעיניי במיטבו הוא גם אחד מכותבי השירים המבריקים ביותר במוסיקה הישראלית: 'קולי נאלם לבי נרגש/בא לשכונה בחור חדש'; 'בגבול הכביש נאספו אישה ואיש/ להציץ בעיניו, בזיו שעל פניו'; 'לא מכיר את ידידייך או הורייך/לא ראיתי את פנייך מעולם/אבל דמיוני אין גבול לו/ובצר לו, יעבוד חנם'; 'מה טומן לה גורלה/ באמתחתו האפלה' הם רק דוגמאות מספר לוירטואוזיות הפזמונאית של אולארצ'יק, המקפיד לשזור בין כמה שפות עבריוֹת, מצויות ובלתי מצויות. מבחינה זאת, שיריו, לא אחת, נדמים למעבדה של עברית, לשירה מהלכת ברחוב. מבחינה זאת, דומה אולארצ'יק בעיניי לפאולו קונטה האיטלקי, משורר-צייר מחויך-מלאנכולי, אחד מכותבי השירים האהודים ביותר באיטליה, המסוגל לכתוב על אופניים ועל נבחרת איטליה בכדורגל, בלשון שירית, ולעטוף הכל בג'אז-בלוז, ובהגשה ייחודית, תמיד שומר על קשר עין עם הרחובות והשווקים אבל גם עם שירתם של הקלאסיקונים.

   אחד הטקסטים היפים יותר של אולארצ'יק הוא שירו החיים קשים (מתוך תגיד לי איך אתה מרגיש). הבתים מלאים בפראזות של דיבור יום-יומי על החיים ומדוויהם, ואילו הפזמון מציע סוג של עמדה קיומית, כמעט נחמה-מחויכת, על אי-פתרונה של חידת החיים, חוסר היכולת להבין את מציאותינו כאן, את שהותנו הסתומה בעולם:

כמו מחשב ללא חוֹברת הסבּר

כמו גרביים של מישהוּ אחר

כמוֹ גפרוּר רטוֹב

ולזכּוֹר, כי חשוּב,

לדָּבֶּר לדָּבֶּר לדָבֶּר

מפתח עץ לדלת פלדה

איש לא יודע פתרוֹן לחידה

ואין לאן לָשוּב,

רק לזכור, כי חשוּב,

לדַּבֵּר לְדַבֵּר לדַבֵּר

  

   יש בשירו של אולארצ'יק משום נחמת השוטים שכולנו משתתפים בה; קשיי הקיום, חידת החיים. אבל, היכולת לדבר על זה אלו עם אלו, לשתף, להשתתף, כדי להרגיש שאיננו לבד, שאיננו נמצאים כאן לבד, כדבריו של המשורר האמריקני, וואלאס סטיבנס (1955-1879): 'הֶגֶזַּע כֻּלוֹ הוּא מְשוֹרֵר הַכּוֹתֵב/אֶת הַהֲנָחוֹת הַמְשֻנוֹת אוֹדוֹת גוֹרָלוֹ' (מתוך: 'האדם עשוי ממלים', תרגמה: טובה רוזן-מוקד). כולנו הומים הנחות משונות. מתוכן אנו יוצרים שפה וקירבה ותרבות.

   דברים דומים ממש לאלו של אולארצ'יק שָׂם המשורר היידי-ניו-יורקי יעקב גלאטשטיין (1971-1896) בפיו של ר' נחמן מברסלב המדבר לכאורה אל תלמידו-סופרו ר' נתן מנמירוב את הדברים הבאים:

בָּרָק הִבְרִיק, רַעַם רָעַם

מוּבָן שֶנָּפַלְתִּי לֹא מֵחֲמוֹר מוּרָם

אֶלָּא מִסַּפְסָל קָשֶה בְּבֵית הַמִּדְרָש.

מָה, אַתָּה גוֹלֵם בְּעֵינֶיךָ? מָה הָרַעַש?

לֹא תָּפַסְתָּ, מִסְכֵּן, אֶת מוּסַר-הַהַשְׂכֵּל.

עוֹד מְעַט אֶתֵּן לְךָ סְטִירָה בַּלֶּחֶי,

שֶיִּהְיֶה לְךָ מַה לִזְכֹּר!

שֶכֹּה אֶחֳלֶה, אִם הָיִיתִי רוֹצֶה

לִהְיוֹת אִלֵּם בְּגַן-עֵדֶן זוֹהֵר.

פּׁה בָּעוֹלָם הַחוֹטֵא –

לְדַבֵּר וּלְדַבֵּר וּלְדַבֵּר

[יעקב גלאטשטיין, 'שמע ותשתומם', משורר בניו-יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם: בנימין הרשב, ספרי סימן קריאה והקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 157]    

  על אף איומי הסטירה והמחלה של רב נחמן המדומה לתלמידו, ניכר כי גלאטשטיין דווקא מנסה לעורר את קוראיו לכך, שאיננו יכולים להבין את העולם הזה, לא את סדרו של ברק ולא את סדרו של רעם, ולאו מדוע זיקים שכאלה מחרידים אותנו כל-כך, אבל כמו רעשי הטבע, כך גם יתרונו של האדם, לדבר, להפיק מלים, להיות אלו עם אלו, להיפדות מן הסולפסיזם של  ה"עצמי", ולתת למחשבות ולרגשות דרור במלים, להבריק ולהרעים בחלל העולם.

   איני חושב כי אולארצ'יק קרא בהכרח את גלאטשטיין (השיר שהובא לעיל, תורגם לראשונה לעברית על ידי שלמה שנהוד בשנת 1964, או מעט לפני כן), אבל מסקנתם קרובה. על כן דומה, בוחרים אולארצ'יק וחבורתו להמשיך להבריק ולהרעים חללו של עולם במוסיקה שלו, המתעקשת לחייך אותי, ליצור עמי שיח מחויך ומהנה. להתוות שיח עברי-מוסיקלי, קרוב-ומקרב, מן הטובים והמחכימים להם האזנתי בשנים האחרונות. הנה פנתה לה הרצועה האחרונה באלבום, ברשותכם/ן, אני פונה לשוב להאזין מן ההתחלה.

*

*

אלון אולארצ'יק, אולארצ'יק סטייל, Audio CD, התו השמיני: לוד 2011

© 2011 שועי רז

Read Full Post »