Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פריפריה’

 

באופן בלתי צפוי ומשמח, הוזמנתי לשוחח הערב (7/6) במרכז לאודר בבאר שבע (19:00) עם חביבה פדיה על ספרהּ: בעין החתול (הוצאת עם עובד: תל אביב 2008), למלאת עשור לפרסומו — ספר עליו כתבתי בשעתו רבות; מן הספרים העבריים האהובים עלי. לאחרונה גם דנתי בו במסה: 'אן חמלתך הלכה: הרמב"ם, שד"ל, ר' אליהו קלצקין וחביבה פדיה על השותפות הרגשית בין בעלי החיים', שירת הבית: אקופואטיקה עברית [הליקון 123], עמ' 115-105 (גיליון מומלץ-מאוד כשלעצמו) אני מניח שחביבה ואני נשוטט בין חתולים, קבלה, מזרחיוּת, ייצוגי פריפריה, זיכרון תרבותי, פילוסופיה, אמנות ועוד ועוד. לדרומיות ודרומיים ומהירי החלטה — ברכבות, אוטובוסים, רכבים וספינות מדבר (אני תיכף יוצא).

*

*

בתמונה: Shen Zhou, Cat, 1494

 

Read Full Post »

taggar.1928

*

"וְהָיִינוּ מְהַלְּכִים / בַּפּרוֹזְדוֹרִים / וּמְשַׁנְּנִים זֶה לָזֶה שִׁירָה / וְאֶחָד מְצַטֵּט / "לִהְיֹות אוֹ לֹא לִהְיוֹת?" / וְכֻלָּם עוֹנִים מֵהַחֲדָרִים "לִהיוֹת!" "לִהְיוֹת!" […] וְכָךְ הָיִינוּ עוֹשִׂים עַצְמֵנוּ /לְמֵעֵין מְשׁוֹרְרִים וְסוֹפְרִים / וְּמְתַכְנְנִים עֲתִידוֹת / אֶל תוֹךְ הַשׁוּרוֹת / שֶׁאֵין בּלְתָּן לְיֹפִי / וְהָיִינוּ צוֹעֲדֲים הָלוֹךְ וָשוֹב / וּמְדַמִּים לָנוּ /לִהְיוֹת /אוֹדִיסֵאוּס וְאוֹרְפֵיאוּס / וְלֹא שִׁעַרְנוּ אֶת הַמְּחִיר: /לְהִשָׂרֵף /לְהִשָׂרֵף חַיִּים / וְהָיִינוּ מַכְרִיזִים / "כָּאן אִיתָקָה / כָּאן אִיתָקָה" / וְכָל הַבַּיִת נַעֲשָׂה מִשְׁכָּן/ לְמִלְחֲמוֹת הָאֵלִים / וְכָל הַפּרוֹזְדוֹרִים /דֶּרֶךְ אַחַת גְּדוֹלָה / אֶל אִיתָקָה

[ארז ביטון, מתוך: 'דיברנו שירה', בית הפסנתרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015, עמודים 68-66 בדילוג]

*

[1]. סיימתי לקרוא את דו"ח ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך שפורסם באינטרנט (עד עמוד 232; ללא הנספחים, הכוללים דברים שנאמרו על ידי מומחים ואזרחים שבאו להשמיע דברים בפני חברי הועדות, שם עמודים 360-232). אני מוכרח לומר שההמלצות הכלליות הן הגיוניות ומתקבלות על לב. נדמה לי כי לוּ הייתי בן עדות המזרח המבקש להנחיל את הזהות המזרחית לילדיו לא הייתי נוהג אחרת. בניגוד לקולות הנשמעים, הדו"ח אינו עוסק בניגוח אשכנזים ולא בדחיקת התרבות האירופאית, אלא במתן מקום גדול יותר ליצירתם של בני ספרד, צפון אפריקה, המזרח התיכון, ומרכז אסיה וקבלת תיקצוב מתאים ועידוד מתאים לשם כך. אני שותף לראייתם של חברי הועדה לענייני אקדמיה ומחקר וגם לענייני הגות, לפיה מקום התרבות הספרדית והמזרחית דחוק למדיי, וכי ישנם תחומים רבים מדיי שבהם דיון בתרומתם של בני ספרד, המזרח ואפריקה כמעט אינו נוכח; עם זאת, הדו"ח אינו מכביר מלים על כך כי בכל האוניברסיטאות בארץ פועלים כבר שנים הרבה מכוני מחקר, מרכזים, ופעמים גם מחלקות לחקר יהדות ספרד והמזרח; הדו"ח גם אינו מזכיר גורמים כגון "קרן אייסף", מוסד עתיר-ממון, המחלק מלגות עידוד ומתקצב פעילויות לסטודנטים מזרחיים בלבד או בני עיירות פיתוח כבר-שנים-על-גבי-שנים (תלמידי מחקר ממוצא אשכנזי ממרכז הארץ, לא משנה מה מידת למדנותם בתחום יהדות המזרח ולא משנה מאיזה רקע באו, אינם זכאים שם לעידוד או תמיכה, למיטב ידיעתי). הצרה—ועליה עומד הדו"ח היא שתלמידי מחקר שאינם בוחרים בהתמחות בתרבות ערבית או בחקר יהדות המזרח, כלל לא מודעים לאוצרות התרבות שיצאו מן הקהילות הללו, ועל כן, נוטים לבטל לכתחילה את חשיבותן, או להקל ראש בעולם המחשבה, היצירה והרוח הנובע מאזורי עולם אלו. זהו מצב שאכן מצריך תיקון, וטוב שהדו"ח מצביע על כך.

*

[2]. אי אפשר בלי ביקורת על המלצות ועדת המשנה לענייני ספרות מפני נוקדנותן היתירה, ונסיונן לקבוע מי יילמד מה מתי (באילו כיתות ואילו יוצרים), מה שלא מצאתי בדוחו"ת ועדות המשנה האחרות. גם נדמה לי כי אחדים מחבריי הועדה מגזימים בקביעתם לפיה כמה משוררים מזרחיים צעירים, הפעילים אולי חצי עשור, ראויים כבר עכשיו להילמד בכתות הגבוהות ולקראת בחינות הבגרות. מדובר במשוררים שכתבו מעט מדיי הוציאו ספריהם בהוצאות שהן בסופו של דבר דומות מאוד להוצאה עצמית (גרילה תרבות; טנג'יר), ובעיקר– שירתם נוכחת בחיינו פרק שאין בו די כדי לעמוד על חשיבותם התרבותית או להעיד על עושר היצירה הספרותית שלהם לעתיד לבוא. זה נראה רע במיוחד, לנוכח העדרם הבולט של שמות יוצרות ויוצרים ותיקים, מבני עדות ספרד, אפריקה והמזרח, לחלוטין או כמעט לחלוטין, מן ההמלצות. חשוב לומר, חתן פרס ישראל, המשורר ארז ביטון, יו"ר הועדה הכללית, הודיע כבר שלא היה לו חלק בועדת המשנה לספרות, וכי רק קיבל את הדו"ח ולא נגע בו; גם יוצרים ספרותיים בולטים ותיקים אחרים לא ישבוּ בוועדה הזאת. את חלק זה של הדו"ח (הארוך והמייגע ביותר) סיימתי בלב כבד תוך-תחושה לפיה, שלא כמו בחלקי דו"ח אחרים, מולכת שם רוח של "חבר מביא חבר". זה בולט עוד יותר על רקע הפרק העוקב בדו"ח, העוסק בהמלצות לגבי לימוד הגותם של בני המזרח, שם מוצעים שמות רבים, שמות ספריהם, ושנות פעילותם, בלא לנסות להכתיב מה ייכלל איפה, ומה יילמד באיזה שלב.

*

[3]. ההמלצה להפיק (סדרת טלוויזיה) "עמוד האש מזרחי" מתקבלת על לב; בסדרה המקורית אכן דוּבּר רק מעט על חלקם של יהודי המזרח בתולדות היהדוּת ושיבת ציון; ברם, "עמוד האש" היא סדרה שהופקה בשנות השמונים ואינה חלק מן השיח הישראלי העכשווי (למשל, ילדיי מעולם לא צפו בסדרה המקורית, ואני בספק אם אי-פעם יטריחו את עצמם). אני רואה כאן תועלת בתחום הייצוג השיוויוני יותר, וכינון תודעה של זיכרון מזרחי אף במוסדות ציבוריים כגון: הטלוויזיה החינוכית או הערוץ הראשון, אבל אם אירע עוול בסדרה המקורית בעניין ייצוג עדות המזרח, לא נהיר לי מה תועלת בתיקון העוול אחרי 30 שנים, כאשר גם יוצר הסדרה המקורית עצמו כבר מודה, שהיום היה יוצר אותה אחרת לגמריי. עם זאת, אני מוצא כי אם סדרה כזאת תקדם את כלל החברה הישראלית למקום שבו הידע על ההיסטוריה של יהדות המזרח יהפוך לנחלת הכלל– אכן יש בה תועלת רבה.

*
[4]. ההמלצות בתחומי המגדר שקולות ונכונות. ברם, ההמלצות בתחום האזרחות, חותרות לכינון תודעה מזרחית המבוססת על הדרה, אפליה וקיפוח מזרחים בכל תחומי העשייה הישראליים— והצגת ההיסטוריה המזרחית במדינת ישראל כהיסטוריה של מאבק שנענה בהשתקה, הגובלת באפליה מכוונת ושיטתית. תמונה היסטורית זו אינה משוללת יסוד, וחלקית– אף צודקת, אבל השאלה הנשאלת היא האם יש כאן לקראת תיקון-היסטורי שסופו אינטגרטיבי, או המשך כינונה של תודעת-מאבק-מתמיד המאפיינת אגפים רדיקליים מבין מיעוטים אתניים ברחבי העולם, למשל: היספאנו-אמריקנים או אפריקנים-אמריקנים או מוסלמים באירופה, ובפרט שרבים הם בני עדות המזרח בדור הזה שהשתלבו בכל מקום ובכל סוגי המשרות, נבחרי ציבור, אמנים, ובעלי מקצועות חופשיים, אשר תודעה של קורבנות-אפליה אינה מאפיינת את דרכם.
*

[5]. המלצה חשובה ביותר בדו"ח, לטעמי שווה את הדו"ח כולו, היא ההמלצה להוציא תלמידים מן הערים הגדולות לביקורים בפריפריה ובעיירות הפיתוח. החוויה שחוויתי בגיל 16 או 17 כאשר הדרך לפסטיבל רגאיי בין-לאומי בפארק בדרום הפגישה אותי לראשונה בעיר הפיתוח, אופקים, היתה אירוע שפקח את עיניי להרבה מאוד דברים שלא הבנתי עד אז. זאת היתה בהחלט חוויה מעוררת-מודעות ופוקחת-עיניים (הבנתי אז לראשונה שיש כאן כמה מדינות/חברות לגמרי שונות). אני רק חלוק מעט על האופי הקבוצתי של המשלחות הללו. בני נוער בחבורה נוטים על פי רוב לדעת "ראשי-החבורה", לא לדעת "המורה" או "המדריך". מי שיבוא מן המרכז בחבורה עם יחס שיפוטי-הייררכי "מהבית" עשוי לשוב לביתו עם אותו יחס שיפוטי-הייררכי. זוהי המלצה מצוינת על גבי-הנייר (באמת מצוינת), אבל איני משוכנע אם מערכת החינוך היא המקום המתאים להנחיל לבני-הנעורים מודעות לפערים כלכליים-מעמדיים בישראל, בבחינת "טוב מראה עיניים". הייתי מעוניין שבני 16-17 מכל הארץ יבקרו בערי פיתוח, בכפרים ערביים ודרוזיים, בערים מעורבות וכו' (ולהיפך). אני רק לא בטוח אם מערכת החינוך היא המקום הנכון ביותר להוציא תכנית כזאת לפועל.

*

[6].  אני חש צורך לחתום בגילוי לב, שאינו קשור לד"וח גופו, אבל קשור למהלך הציבורי ולתודעת המאבק-התמידי על הזהות המזרחית העולה מקצתו. גדלתי כחילוני בגבעתיים של שנות השמונים ורוב מכריע של חבריי היו בני עדות המזרח (דומני כי גם כיום). אני חושב שזה לא דובר כמעט. העניין העדתי. ואיש לא החשיב את זולתו פחות על שום ארץ המוצא של הוריו. אני חושב שנתקלתי לראשונה בהבחנות עדתיות בגיל התיכון. איני מיתמם. נתקלתי בתופעה של הדרת מזרחיים בשלבים מאוחרים יותר של חיי, אבל כשאני קורא על יוצרים מזרחיים שמתביישים או שהתביישו במזרחיותם או רואים לנכון להכריז כי הם נלחמים לקיים אותה , זה באמת לא נוגע בשום חוויה שלי. יש עשרות יוצרים ואמנים ישראליים מצליחים וכאלה היו גם לפני שלושים וארבעים שנה. אני הלכתי בנעוריי להופעות של אהוד בנאי, יהודית רביץ, דני רובס, שם-טוב לוי, אלברט עמר, אתי אנקרי, יהודה פוליקר, ברי סחרוף, הברירה הטבעית, מזי כהן, קורין אלאל, ברי סחרוף, כנסיית השכל. טיפקס הצליחה מיד. שירתם של שמעון אדף או של איתן נחמיאס גלס היתה מדוברת ונתקבלה בנקל. גם איני זוכר כי מישהו היקשה במיוחד את דרכן של חביבה פדיה או של דורית רביניאן או של רונית מטלון או של לאה איני. גם שירתה של אמירה הס זכתה להכרה רבתי ודוברה. נכון ישנם יוצרים מזרחים שהיו בשוליים. אבל האם אין יוצרים ממוצא אירופאי בשוליים? וכי פותחים בפני כל אמן ממוצא אשכנזי שער? אני לא בטוח האם הפרדיגמה המזרחית של עליי להילחם על זהותי היא מוצדקת. זה שישנה גווארדיה ותיקה שתפישותיה אירופוצנטריות, אין ויכוח. אבל יש לשים לב, כי בדורנו, בין היוצרים המובילים בארץ, שוררת-כמעט הגמוניה מזרחית. וכן: ז'קלין כהנוב, אדמון ז'אבס, נסים אלוני, אלבר כהן, אלבר ממי, דוד אלבחרי, פרימו לוי, יואב חייק, שלמה זמיר, אמירה הס, דן בניה סרי, אלברט סוויסה, אמנון שמוש, אלי עמיר, סמי מיכאל, יוסף עוזר, משה סרטל, שלמה אֲביּוּ הודפסו כאן במיטב בתי ההוצאה כבר לפני שנים מאוד ארוכות (שלושים וארבעים)– על מה בדיוק מתבססת אפוא התפיסה לפיה יש להסתתר או להילחם עד חורמה? ועוד לא הזכרתי את האמנים: אבשלום עוקשי, יגאל עוזרי, משה קסטל, אהרון מסג, מאיר פיצ'חדזה, ציונה תג'ר, ציונה שמשי, יהודית סספורטס, מרים כבסה או את אמני הבמה: נסים עזיקרי, יוסי בנאי, אלברט כהן, יוסף שילוח, יעקב בנאי, גבי עמרני, יונה עטרי, גברי בנאי, שייקה לוי, ג'ו עמר, רבקה מיכאלי, שושנה דמארי,רחל אטאס, אריה אליאס, זאב רווח, ז'ק כהן, לילית נגר, תיקי דיין או זמרים ומוסיקאים, כגון: זיקו גרציאני, ג'ו עמר, נעם שריף, מוני אמריליו, אלברט פיאמנטה, עליזה עזיקרי, מיקי גבריאלוב, חדוה עמרני, נתן כהן, זהר לוי, אושיק לוי, בועז שרעבי, יזהר כהן, גבי שושן, אריאל זילבר, משה לוי, עפרה חזה, אבי טולדנו, יגאל בשן, גלי עטרי, שם טוב לוי, חיים רומנו, שמוליק בודגוב, דודו זר, מני בגר, שרי, אילנה אביטל, דורון מזר, ארז הלוי, קורין אלאל, מאיר בנאי, ריטה, מרגלית צנעני, שלומי שבת, לאה שבת– כולם זכו להצלחה רבתי, הושמעו ברדיו, ייצגו את ישראל, מילאו אולמות. על כוכבי הקולנוע הישראליים הגדולים ביותר בשלושים השנה האחרונות נמנו (או נמנים): משה איבגי, אלון אבוטבול, רונית אלקבץ, ששון גבאי, אורי גבריאל, אלברט אילוז, אסי לוי, חנה אזולאי-הספרי, רובי פורת-שובל, דאנה איבגי. לתת את הרושם כאילו יוצרות ויוצרים מזרחיים מעולם לא נתנו במדינת ישראל את הטון, כפי שמצטייר למשל מן הדיון בתחומי הספרוּת והאזרחוּת בדו"ח הועדה היא פשוט תמונה משוללת יסוד. נכון, היו בעלי תפקידים אשכנזיים שהוציאו והביאו, אבל תמיד נמצא קהל ישראלי ער שנהנה מתרבות ומאמנות ללא הֶסֵּט או הֶכֵּר-עדתי.

*

*

בתמונות: ציונה תג'ר, אשה בסגול (אחותי שושנה), שמן על בד 1928.

Read Full Post »