Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פרנץ וו. זיוֶרט’

 

1

 

   על יד צפרדע-אשפה כחול, בואכה ספריה ציבורית העומדת בפני שינוע. מהגרת, אנוסה בהוראת השלטון העירוני להותיר מאחור את מיטב רכושהּ, זהיתי את ספרו הפיוטי, אקווריום ירוק, של אברהם סוצקובר, משורר, איש-רוח, פרטיזן, נפטר ונטמן רק בחורף האחרון. אספתיו כמי שאוסף אל ביתו ציפור פצועה או במקרה הזה מוטב לומר: דג מעופף משווני. מי יודע, אפשר כי הדילוג האבולוציוני של היצור המימי הראשון שעלה מן המצולות אל קו החוף, החל בכך שמישהו חופי-יבשתי אספוֹ מני אקווריום ירוק של אוקיינוס והניח אותו בחמלה בביתו; לא מבין איך בני-בריתו של אותו דג ביש גדא, הותירוהו כך, חתום בחותמת 'הוצא מהמלאי', מאחור. 

   כותב סוצקובר: "פתילת העששיונת שתתה את טיפות הנפט האחרונות, ושמש הלילה שעל גוויל הקורה נשרפה לעיגול של אפר. אולם פתילה אחרת, שאך זה נדלקה וטבלה עד צוואר בים של נפט, החדירה דרך סדקי התריס שבין ארץ ושמים יהלומים של בוקר-טוב מלא-רוך" [אקווריום ירוק: סיפורים, תרגם מיידיש: ק"א ברתיני, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1979, עמ' 150]. אם ישאלונו, מדוע אספתי ספר זה, של משורר יידיש שמסתמא אין לו קוראים, בני דורי, אל ביתי, אענה כי לא בשימור של זיכרון תרבותי מדובר, אלא בהכנסת יהלומים של בוקר-טוב מלא-רוך.

 

2

 

   אוי לעיניים הרואות, הוציאו מן הספריה עותק יחיד מן הערים הסמויות מעין  לאיטאלו קאלווינו (תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, ספריית פועלים, תל אביב 1984).אני מנסה להתווכח עם הספרן, על אף שאין זה ענייני. הוא מכיר ומחבב אותי אז הוא סח: 'אם לא תיקח, זה הולך לפח'. אני משיג עימו את מנהלת הספריה בטלפון והיא מסבירה לי כי בהוראה מגבוה עליהם לפנות חלק ניכר מן הכרכים בספריה, וכי הקריטריון להשארת ספר או הוצאתו הינה כמות השאילות שלו בשנה או בכמה שנים. מי שלא עובר את הרף, מוצא אחר כבוד, כדי לפנות מקום להיצף-הכותרים שבדרך. אין שמחה בעיניי הספרניות והספרנים, לא בעיניהם, לא בליבם. אני מכיר את המנהלת: היא אוהבת- ספר. אני חושב בלבי על כותר ספרו של מקס הורקהיימר, מייסד אסכולת פרנקפורט, ליקוי מאורות התבונה (תרגם: אביעד שטיר, הוצאת שלם: ירושלים 2010), אשר קראתי לאחרונה. ועל רתימתם של טיעונים תועלתניים-תבוניים כביכול על ידי בעלי שררה, בכדי להעמיד את התרבות ואת רוח האדם בשירות התיעוש-הקפיטליסטי ו/או האידיאולוגיה הטוטליטרית. אבל איני אומר דבר. מה יש לי לומר. גם את קאלווינו אני אוסף באמתחתי, על אף שהוא שוכן זה- כבר בספרייתי, משום שאיני יכול להעלות בדעתי את הערים הסמויות מעין בצפרדע-הזבל.

 

3

 

   קאלווינו כותב:

 

אחרי צעדה של שבעה ימים בסבך-השיחים, בו ההולך אל עבר באוצ'י אינו יכול לראות את העיר – והנה הוא מגיע. הקַבִּים הדקיקים המזדקרים מן הקרקע במרחק רב זה מזה ואובדים שם למעלה בין העננים, הם התומכים בעיר. עולים אל עיר זו בעזרת סולמות. התושבים מראים פניהם על פני האדמה רק לעתים נדירות: היות ושם למעלה, יש להם כל מה שהם זקוקים לו, הם מעדיפים שלא לרדת. שום חלק מן העיר אינו נוגע בקרקע, לבד מן הגפיים הארוכים הללו, הדומים לרגליה של אנפה, שעליהם העיר עצמה נשענת, ולבד מאיזה צל מנוקב וזוויתני, שבימים שטופי שמש מצטייר על גבי העלווה.

אודות תושביה של באוצ'י ניתן לשער שלוש השערות: שהם שונאים את האדמה; שהם מכבדים אותה עד כדי כך שהם נמנעים מכל מגע איתה; שהם אוהבים אותה כפי שהיתה בטרם בואם אליה, ובעזרת משקפות וטלסקופים המכוונים כלפי מטה, אין הם נלאים מלסקור אותה וכל אשר בה, כל עלה ועלה, כל נמלה ונמלה, וכך, כמוקסמים, הם מתבוננים בהיעדרותם-הם מעל פני האדמה.

[איטאלו קאלווינו,, 'ערים ועיניים. 3.', הערים הסמויות מעין, תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, ספרית פועלים: תל אביב 1984, עמ' 76]  

   לשלוש השערותיו של קאלווינו ניתן לצרף גם השערה רביעית. תושביה של באוצ'י אינם שמים לב שהם הולכים ומרוכזים באותה עיר על קבים, הנתונה לחסדי השלטון המרכזי, ברצונו יאריך ברצונו יקצר, וכל כמה שהם מתבוננים מוקסמים מהיעדרותם הם מעל פני האדמה, או בנופים הנאים הנשקפים ודאי ממקומם, הלכאורה נישא (למעשה, מבודד), ישנם הדואגים להוסיף ולנתקם מעל פני האדם ומעל פני האדמה. עתה, אפשר שהם הגיעו לאן שהגיעו לכתחילה מפני סקרנותם כי-רבתה או מפני איזה חוש-פנימי שהובילם להוסיף ולבקש ידע ודעת, אולם הם מוסיפים ונדחקים ממעגלי החיים וממעגלי השיח יותר ויותר, אנשי הרוח ומדעיהם, שעתידם לוט בערפל, הולכים ודומים בעיניי המדינאים ובעיניי התעשיינים  ובעלי ההון, לאוכלוסי שמורות טבע, כגון: בני כת האיימיש או אינדיאנים, אפשר גם כחיות- ביבר. דומה כי פרנץ קפקא כבר שיער מליבו את שעתיד לקרות בסיפורו, אמן התענית, וכי לאחר שהאמנים יסיימו את מכסת ימיהם, יאכלסו את כלוביהם הריקים בבעלי חיים אקזוטיים/ות צעירים/ות  וחטובים/ות, מלאי חיים, אשר לב הציבור נמשך אחריהם אלפי-מונים, אין שיעור להצלחתם.

 

ברכות מקרב לב לחברי, המשורר, הסופר והצייר, דודו פלמה, לרגל הופעת ספר שיריו החדש, המגלם יופי האצוּר בִּכאב:  כמו שור בלי ראש (הוצאת פרדס: חיפה 2010).

 

בתמונה למעלה:Franz W. Seiwert, Factories, Oil on Canvas 1926

© 2010 שועי רז

 

Read Full Post »