Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פרנצ'סקו גויה’

*

  

***הדימוי הזה של החייל פעור-הפה ומוכה אימה מול חשכה שאין לה קצה, המגלמת את רגע מותו בהווה או זה העתידי, הולך איתי זה מספר שבועות. הדימוי הזה כלול בין עבודותיה של האמנית דליה קליין בתערוכתהּ האם אנו גוועים? (אוצרת: אירנה גורדון) המתקיימת בבית האמנים בתל-אביב (רח' אלחריזי 9, תל אביב-יפו). בטרם אעבור אל-מה שמגלם החייל הזה בעיניי, אני מעוניין לומר משהו על הפער הבלתי-גשיר בין הרגשות הספונטניים של האימה ושל החרדה המציפות וכובשות אותנו בהרף, ובין אמנות התצריב הדייקנית, העשירה והמינימליסטית גם יחד, של קליין. כל תצריב ותצריב בתערוכתה הנו פרי של שנות-עבודה, של עמל דייקני על לוחות מתכת בשילוב גרגרי שרף ואמבט חומצות. זוהי עבודה הדורשת מומחיות רבה ומדידות מדוייקות מעבדתיות, הכרוכות בהוצאת הלוח מן החומצה בטרם החומצה תאכל את הלוח יותר מדיי. כשעומדים מול אימתו של החייל מול מותו הקרב שלו ושל חבריו ומעלים על הדעת את העמל הרב, התכנון המבוקר, כמעט אסטרטגי,  של יצירת הדימוי הזה, עולים על הדעת פסלים רנסנסיים, או ציירים מן הריאליזם ההולנדי או את יצירתו האנטי מלחמתית של פרנצ'סקו גויה (אמן תצריב האקווטינטה הראשון), שעיקרם מאמץ אמנותי מתוכנן, מכוון, אובססיבי, כדי להנציח הבעת פנים יחידה, או מגע גוף בגוף.

***איני הולך הרבה לתערוכות, אלא מזמן לזמן. עם הזמן, אני נוכח עד כמה, להפתעתי הגמורה, אמנות קרה, ארכיטקטונית בדרכהּ, הדורשת מומחיות רבה ולמדנוּת, כובשת אותי הרבה-יותר מציור צבעוני שיש בו איזה דימוי מהיר וזריז, שנועד לחלץ מצופו רגשות התפעלות או תדהמה, משום נועזותו, או משום שהוא מערער את הקונוונציות הימיומיות (במיוחד פוליטיות). עם הזמן, יותר ויותר, אני יודע להעריך אמנות כפרי של נסיונות ממושכים ושל למדנות ארוכת-שנים ועמוקה, גם אם שקטה וחבויה יותר. אמנות כזאת מגולמת בעיניי בעבודותיה של דליה קליין, שאינן מתנפלות על העין (רובן מודפסות בשחור-לבן), אבל תובעות מן העין שימת-לב לפרטים ולריבויים, ולתהליך יצירה שאינו מבקש להביע אמירה חדה וחד-משמעית, אלא להותיר בצופה רושם אניגמטי, ובראש ובראשונה – להביע את עומק המבע האמנותי (במתכת ובדפוס) ואפשרויותיו.

***התערוכה והעבודות הכלולות בהּ הנן מסע של האמנית בעקבות שירי החפירות של המשורר הבריטי ווילפרד אואן (1918-1893). משוררים אירופאים לא-מעטים תיארו את זוועות המלחמה, ובמיוחד את התחושה לפיה אירופה הקריבה לשווא דור של אנשים צעירים שנועדו לחיות ונשלחו אל מותם במאות אלפיהם בחסות מדינות ואימפריות; משוררים וסופרים, משני עברי המתרס, כגון: גאורג טראקל, ג'וזפה אונגארטי, הוגו באל, בלז סנדרר, איסק באבל, אריך מריה רמארק, וחברו הטוב של אואן, זיגפריד ששון (Crazy Jack), שהביע עוד ב-1917 את ביקורתו הנוקבת על מעשה הרמיה של הדרג הפוליטי הבריטי נגד הלוחמים, הנהרגים, נפצעים וסובלים לשווא. ההתמקדות של האמנית באואן דווקא נקשרת לדידי בתהליך היצירה השירית של אואן עצמו. אואן לא ביקש לחבר שירת מחאה פוליטית, הוא היה פטריוט אנגלי מסור. הוא ביקש לתאר בפרוטרוט, באופן תהליכי ומצמית, את המוות בחיים שנגזר על הלוחמים בחזית, העומדים יום אחר יום מול איתני הטבע, הפגזות ארטילריות הקורעות את חבריהם לגזרים לנגד עיניהם, פינוי פצועים שנותרו רק חלקי-אדם, ואת השפעות הנשק הכימי (הכוויות) והחוויה של לחימה עם מסכת גז, הכרוכה בחוויית חנק (אגב, התנסיתי פעם באיזה מעמד צבאי, בחוויה של חבישת מסכת גז תוך ריצה ארוכה או תנועה מהירה של כמחצית השעה בכל פעם, וזו חוויה כמעט בלתי נסבלת, במיוחד אם נאלצים לחזור עליה, לפרקי זמן ממושכים, פעם אחר פעם). אם אצל משוררים אחרים מוקד השירה הוא מחאה פוליטית ותחושת מוות קרב (אין ממנו מוצא), אואן מדגיש את משך המלחמה ואת הדחק היומיומי, השוחק ומאכל את הנפש ואת תקוות-החיים האצורה בה. את האימה והייאוש שהם לבסוף נחלתהּ, כינו בימים שאחרי המלחמה הלם פגזים, ולימים Post-Traumatic Stress Disorder. אואן היה המתעד של תנועות החיים האחרונות, של מי ששוב אינם יודעים האם הם עדיין חיים.

***נפש האדם אינה בנויה להתמודד עם דחק לאורך ימים. היא נשחקת. היא מאבדת את הויטאליות, את יצר הקיום העצמי, ששפינוזה כינה Conatus Essendi. מצב שבו האדם הצעיר נוכח בהתכלותו המתמדת אין-אונים הוחרף עוד יותר בימי מלחמת החפירות, שבו למשל הוצאו להורג חיילים שהחליטו לסגת על דעת עצמם, משום שלא יכולים היו לשאת עוד את הפגזים או משום שרצו להציל את חבריהם הפצועים ולפנותם (במיוחד בצבא צרפת). העובדה שחיילים צעירים הובלו למוות בידי ממשלותיהם, ולא זו בלבד אלא שפעמים מפקדיהם הורו לירות בהם למוות מפני שלא יכולים היו לשאת עוד את המלחמה, כדי שלא יכניסו מורך לב בלוחמים אחרים, מדגימה עד-כמה נמצאו חיילים במציאות שבה הם מאבדים כל הזמן (מחבריהם ומעצמם) ובכל זאת נחשבו חייהם בעיני המפקדים רק כל זמן שיסורו למשמעתם ויוסיפו להילחם.

***שיגעון המלחמה הזה הוא שנסוך כאימה על פני החייל בעבודתהּ של דליה קליין. זהו חייל היודע שאין לו מוצא, שהוא מהלך בגיא צלמוות חסר אלוהים, שבו עליו להרוג או להיהרג  וממילא לעשות את שני הדברים מדי יום בו-זמנית. זו אינה אימתו של אדם נוכח המוות (כלא-ידוע, כאין, כחותם החיים), אלא אימה הנסוכה כמסכת-מוות על פני אדם שהתוודע לכך שהוא כבר מת (רגע המוות חלף עבר). כוחותיו כבר כלו. אין מה שיכול לפדות אותו כבר ממותו, אף שעודו בין החיים.

***בפתק שנמצא בעזבונו של אואן בנובמבר 1918, ונשלח אל אמו, הופיעה ציטט מתוך תרגום אנגלי של שיר של המשורר הבנגלי-הודי, רבינדרנת טאגור (1941-1861):  When I leave, let these be my parting words: what my eyes have seen, what my life received, are unsurpassable . את המילה החותמת ניתן לתרגם באופן דו-משמעי: מה שאין-למעלה ממנו או מה שאינו ניתן למסירה (במלים). את האלם הזה, נטישת המלים, ההגיון שלהן שאין בו עוד כל-מובן, ניתן אולי למצוא אולי גם בחתימת חיבורו המאוחר של קצין אוסטרי, ששרד את המלחמה, אבל נותר ככל-הנראה הלום-קרב, הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (1951-1889), חקירות פילוסופיות, בדמות אי האפשרות להביע כאב עמוק בשפה ומתוך השפה (מהדורה עברית, משפטים 246-245), וניתן לאיתור בשיריהם של משוררים נוספים, שהשתתפו במלחמת חפירות או בלוחמה בשטח-בנוי. למשל אצל הישראלים: חיים גורי (2018-1923) בשירו שחורים (שירי חותם, 1954) ורון דהן (נעורים, 2012). אצל הראשון, האימה בלתי נתנת למסירה ( … גַּם אֲנַחְנוּ לֹא הִכַּרְנוּ אֶת פָּנֵינוּ/ /חִוָּרוֹן מוּזָר וְאַחֲרוֹן הָיָה בֵּינֵינוּ/אין לִמְסֹר אֶת שֶׁרָאוּ עֵינֵינוּ);  אצל האחרון, הופך ירי כוחותנו על כוחותנו לחוויה משתקת של אֵימָה אֲרֻכָּה, מִתְמַשֶּׁכֶת, אֵינְסוֹפִית (שם, עמוד 20).

***לבסוף, אם ארשת האימה הנסוכה על פני החייל היא ארוכה, מתמשכת ואינסופית, כדהן, או מביעה מוות בחיים כאואן, ובד-בבד, אינה ניתנת למסירה מילולית (אואן, ויטגנשטיין, גורי), נשאלת השאלה (הסמוכה): האם ניתן להביע אותה גראפית? כשנזכרים בתהליך הממושך, הדייקני, המסוכן והמפרך שעבר הדימוי דרך לוח המתכת דרך אמבט החומצה, המצלקת אותו – אפשר שזו הדרך המתאימה יותר (דרך ממושכת ומבעיתה). יתירה מזאת, התהליך הארוך שהעבירה קליין את הדימויים שרחשו בנפשהּ בעקבות הקריאה בשירי אואן הוא מאלף בדרך שבו היא כפתה על עצמה קושי במבע : שהות ארוכה, תכנון, למידת תהליכים מורכבים (במהלך שנות ההכנה התנסתה לראשונה במדיית התצריב והתלמדה בהּ), הוא במובן-מה, הולם את תיעוד תנועות החיים האחרונות, וגם את אי-האפשרות למסור במדויק את האימה ביצירת וילפרד אואן. במובן זה, יצירתהּ של קליין בעקבות אואן היא נסיון להתחקות באופן אתי אחר הקושי למסור את שרואות עיניו, ולא ליצור מצג שכולו אסתטיזציה של מראות-מלחמה. במובן זה אמנותה של קליין אינה רק אמירה בגנות המלחמות, אלא יצירה אתית קשובה ורגישה לטקסטים שבעקבותיהם יצאה ולרוחם.

תערוכתהּ של דליה קליין תינעל במוצ"ש 17.2.2018. כדאי להספיק לבקר בה.

התערוכה תוצג שוב הקיץ באוקספורד, למלאת 100 שנה למות אואן. 

*

*

*               

בתמונה: © דליה קליין, אימה – הַצּוֹפֵה (פרט בקירוב מתוך העבודה), תצריב ואקווטינטה,2008-2017.

Read Full Post »

*

*

אִלּוּ הָיָה הַנּוֹף הוֹפֵךְ לְיוֹנָה

הָיָה הַיָּם טוֹרְפוֹ לִפְנֵי רֶדֶת הַלַּיְלָה

אוּלָם הַיָּם מִתְכּוֹנֵן לִטְרֹף סְפִינָה

וּמַחְשְבוֹתָיו נוֹדְדוֹת לְעִנְיָנִים אֲחֵרִים

[ויסנטה אוידוברו, אלטסור, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, רימונים הוצאה לאור: רמת גן 2011, עמ' 136] 

*

   מן החלון של מלון האורחים משתרע נוף גלילי-הררי, הרים גבנונים מדושאים. אלמלא הכרתי היתה חייבת מעט יציבות וביטחון, כבר הייתי מתאר את הרעד החרישי ואת התנועה ההומה לבקוע העומדת בתוכם. הר מירון— שם ניצבו, בשחר ימי הביניים, שני גלי אבנים שעליהם ערכו תושבי המקום טקסי פריון, ושזוהו אחר כך כציוניהם של ר' שמעון בר יוחאי ושל בנו אלעזר: הצוק מעל עין עכברה— שם, כתב המקובל נפתלי בן יעקב אלחנן, בספרו עמק המלך, נגנזו אוצרות בית המקדש; הרחק נכחי, מתאר צוקיו של הר ארבל, ומפסגתו ימהּ, קרני חיטין, שם נלחמו לוחמיו של צלאח א(ל)דﱢין האיובי בלוחמיו של ריצ'רד לב הארי מלך אנגליה, על השליטה באדמה, ועל עתיד הדת, וכרגיל, גם על ירושלים— דליה רביקוביץ' הקדישה לקרב שיר על ערבים כחולי-עין. מתחתיי,  תחת גג רעפים, בית כנסת צפתי של קהל טוניסאי, וקולות שירה של ערב שבת מתמרים ממנו, אמן ואמן, והדהודם נבלע בהרים.

   השעה הסגולה האחרונה של היום. אני חושב על הנוף הזה. על האופן שבו זה-עתה נתתי בו סימנים על תנועת העין, על המיתוס, ההיסטוריה, הספרים והשיר. לו היה אדם אחר עומד אצל החלון ודאי היה מתבונן בנוף הזה אחרת, מבין אותו אחרת, פורט בו הגיונות אחרים— אולי רק משתהה רגע, ואומר לנפשו נוכח השמש השוקע— הרים הם רק הרים.

   כל מקום, כל בית, כל פנים צופנים בחובם אין ספור זכרונות. אנו מתבוננים ונזכרים; אדוות זיכרון שוטפות, כסירה המִטּלטלת בין גלים; מאופק עד אופק רק גלים משוטטים וצפורים מכסיפות. אני בוחר לעצמי נתיב אצל החלון, נתיב אפשרי בין מכלול נתיבים, להוסיף לנוּד.

   ההרים שמנגד כבר נדמים לי בחושך כצילו האפל של-El Coloso (הענק, לפרנצ'סקו גויה), המטיל חתיתו על הארץ; אולם, כאשר עיניי הולכות אחר מתווה האור שמציעים פנסי הרחוב הצפתי, הנוהרים על עדת מתפללים המתפזרים לסעודת שבת, מחשבתי נודדת אל דמותו הערטילאית המעורפלת של היהודי, לובש הקפוטה הבלויה, הענק גוליבר, גיבור אלמוני, מציל חרישי של יהודים, לוחם צדק כנגד הנאצים, שאת קורותיו הסודיים תיאר פרידריך דירנמט בספרו Der Vardacht (החשד)—מה שמשיאני רגע אל זכר האזרחים הסורים, הנרצחים בחומס, ובערים אחרות, לא הרחק מכאן, ולפתע קרוב; על צִפּוֹרִים כּבוֹת מעל הים האפל, המכסה כדרכּוֹ את הכל.

 *

*

בתמונה למעלה: Felice Casorati, Green Ladscape, Oil on Canvas 1947

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

* *

*            

חיכה רגע אחר שב ואמר בקול רם יותר: "זה אני, הגעתי." רק באותו רגע הבין בוודאות גמורה שאין שם איש. בעל כורחו החל לצחוק, תחילה בשקט, אחר כך בקול רם יותר. הוא פנה לאחור והשקיף אל המים, במרחק מטרים ספורים. אחר כך פסע אל תוך האפלה.

[אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, תרגם מאיטלקית: מירון רפופורט, ספרי סימן קריאה/הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 81]

 *

                                       לזכרו של אנטוניו טאבוקי (2012-1943) 

 *

לבסוֹף, אחר החוֹרף,

פּוֹשט מְעָלָיי מעִילֵי-מִלִּים,

לֹא עוֹד ארקוֹד בָּגֶּשָם יחידי,

אֲנִי הוֹלךְ אל הגָלים

 

אני מוֹתִּיר את החוֹרף מאחוֹר

כּמוֹ זוּג נעליִים בָּלוֹת, סֻלייתן שְחוּקה,

מִתְרָחֶק מִן הבָּתים ומאֲריךְ שְתִיקה—

מוֹסֶר עצְמִי לִידֵּי הָצֵּל, ומתנמנם

                                     

ומי תֵּאֵר, שכְּאמוֹדאי חלוּד,

אצלוֹל אחר בָּתִים רוֹגְעִים, ואעלֶם

(בְּבֹא עִתִי, יִמשוּנִי, כִּספינה טבוּעה;

בָּחקירה—מאוּם לא יִתגָּלֶה).  

*

הערות:

שְפּינוֹ הוא גיבּורהּ של הנובלה חוט האופק (1986 ,Il filo dell'orizzonte ) שהיא בפירוש אחת הנובלות הטובות ביותר שקראתי בימי חיי. אודות גיבורו כתב טאבוקי בהערת הסיום: 'השם שפינו הוא פרי המצאתי, והוא שם שהתחבב עלי. יהיו שיציינו שהוא קיצור של שפינוזה, פילוסוף שלא אכחיש את אהבתי אליו; אך בלי ספק יש לו גם משמעויות אחרות. שפינוזה, יש לומר דרך אגב, היה יהודי ספרדי, וכמו רבים מבני עמו, הוא נשא את קו האופק בתוך עיניו. למעשה, קו האופק הוא מקום גיאומטרי, שכן הוא זז שעה שאנו זזים. אשמח מאוד אם לגיבור שלי יתמזל להגיע אליו, כי גם הוא נושא אותו בתוך עיניו' (שם עמ' 82).

באחד הדיאלוגים שלו משמיע שפינו את הדברים הבאים: 'אבל אינךָ יכול להניח לאנשים למוּת בתוך הרִיק" אמר שפינו, "זה כמו למות פעמיים" (שם, עמ' 40). במידה רבה, משפט זה מהדהד לאורך ולרוחב יצירתו של טאבוקי. האדם אליבא דטאבוקי הוא סוד נעלם בחייו ובמותו. מבחינה זאת, שפינו שלו הוא חגיגת אי-סוֹפיוֹתוֹ של האדם (כל יחיד ויחיד), המתבטאת בדרישתו של האנושי להתבטאויותיו במחשבת האדם.

   וראו גם דבריו של טאבוקי בתוך: מכתבו של דון סבסטיאן דה אביש, מלך פורטוגל, לפרנסיסקו גויה, צייר:

באמצע הציור, גבוה, בינות עננים ושמים, תצייר ספינה. לא תצייר אותה על פי צורתה של ספינה אמיתית, אלא כאילו היה זה חלום, חיזיון או כימרה. משום שהיא תהיה סך כל האניות שהשיטו את אנַשי בימים נעלמים לעבר חופים רחוקים ותהומות אינסופיים של אוקיינוסים; והיא תהיה סך כל החלומות שחלמו אנַשי בעומדם על המצוק של הכפר שלי הפונה אל הים; ויהיו אלה המפלצות שהיא יצרה בדמיונם, והאגדות והדגים והציפורים המסמאות, האבל וחזיונות השווא. ויחד עם זאת היא תהיה אף ספינת החלומות שלי, אלה שירשתי מאבותיי, והטירוף החרישי שלי. בקדמת הספינה הזאת יעמוד פסל שצורתו אנושית ואתה תעניק לו תווי פנים שנדמים כחיים, שיזכירו במשהו את פני. עליהם יוכל לנוח חיוך, אך עשה שיהיה חיוך מהוסס או מעומעם. כמו הנוסטלגיה המעודנת וחסרת התקנה של מי שיודע שהכול לשווא וכי הרוחות המנפחות את מפרשי החלומות אינן אלא אוויר, אוויר, אוויר.

[מתוך: אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, אור יהודה 2004, עמ' 176-175. כמובן, המכתב הוא פרי דמיונו היצירתי של טאבוקי שכן בין דון סבסטיאן (מלך פורטוגל האגדי שתנועות משיחיות נקשרו בשמו ובביאתו העתידה) ובין פרנסיסקו גויה עומדות כמאתיים שנה]

טאבוקי אפוא הוא הומניסט מחד גיסא, וסקפטיקן-אגנוסטי  מאידך גיסא (ואולי שני הצדדים דווקא מתיישבים יפה). האדם יקר לליבו, ויצירתו של האדם, ואף על פי כן יודע הוא כי הרוחות המנפחת ומסיעה את מפרשי החלומות של האדם, אינה אלא אויר אויר אויר, וכי האדם מסוגל לכל טוב אף לכל סוג של רשעוּת.

טאבוקי היה מתרגמם של ספרי פרננדו פסואה לאיטלקית, כהן כפרופ' לספרות בסיינה. נפטר ב-25 במארס השנה ממחלת הסרטן.

דברי פרדה מאת מתרגמו לעברית וידידו של טאבוקי, אלון אלטרס, כאן.

 *

*

בתמונה למעלה: Umberto Buccioni, Young Man on a Riverbank, 1902

 ©2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

*

בסין היה פעם איש שאהב תמונות של דרקונים, ולבושו והריהוט בביתו עוצבו בהתאם לכך, אהבתו הגדולה לדרקונים הובאה לתשומת לבו של אל הדרקונים, ויום אחד הופיע דרקון אמיתי לפני חלונו.

אומרים שהוא מת מפחד.  

הוא כנראה היה אדם שתמיד דיבר מילים גדולות אולם התנהג אחרת כאשר פגש בדבר האמיתי.

[יממוטו טסונטומו, האגאקורה, תרגם לעברית באמצעות מהדורת התרגום לאנגלית: תומר י' רוזן, הוצאת אסטרולוג: הוד השרון 2010, עמ' 34]

 *

   פעם בּילדוּת קראתי בספר כאן רגש העולם: גדולי העתונאים מספרים על המאורעות שזעזעו את העולם (הוצאת אחיאסף: תל אביב 1969)שהיה אנתולוגיה של רשימות עתונאיות ממאורעות היסטוריים ממאתיים וחמישים השנים האחרונות (העיתונות כבר הייתה רוגשת ותוססת עוד במאה השבע עשרה), כי כתב אמריקני שליווה את הכוחות המפציצים את הירושימה ונגסאקי תיאר את הפצצה כעין חיית קדומים ענקית, דינוזאור טורף זוקף ראשו וממלא את השמים; דרקון בחלון. הוא לא מת מפחד, אולי כי המדובר היה על דרקון הבא לבקר הרחק מארצו; אני זוכר כי אדישותו לאסונם של היפנים (אויביהם של האמריקנים) הטרידה אותי בעת הקריאה. מי היה יודע מה היה חש לו היה הדרקון מופיע פתאום אי-שם מעל עיר מרכזית בארה"ב. והאם היה מתאר גם אז מוקסם כולו את  הוד הקדומים של הפצצה המניצה כפרח ענקי ההופך בהמשך לנחש בריח.

   איני מבין מדוע מתדיינים בתקשורת על התקפה אפשרית באראן, גם איני מבין את כל אותם פוליטיקאים, המגנים בריש גלי את הדיונים התקשורתיים באשר להתקפה אפשרית באראן, ובכך רק מעצימים את הדיון הציבורי והפוליטי באפשרות של מתקפה. כך או כך, בין אם ישראל תתקוף ראשונה ובין אם אראן תתקוף ראשונה יהיו אבידות בנפש בהיקף רב מאוד. יש להניח כי במידה שייעשה שימוש בנשק אטומי או בלתי-קונוונציונלי מי שתתקוף ראשונה תהרוג מאות אלפים ואילו התגובה של הצד השני תגרום לאבידות בנפש של עשרות אלפים (הערכות ברוח זאת פורסמו בעבר בעתונות היומית). כך או כך, אפשר למות מפחד, ולקוות כי במלחמה הקרה הזאת, אף צד לא ימהר לקחת החלטות אופרטיביות חפוזות ופּזיזוֹת.

*

*

בתמונה למעלה: Francisco Goya, The Sleep of Reason brings forth  Monsters, Illustration 1797

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

מעבר לכּפירה ולאסלאם ישנו שׂדה

שם אנו נִפָּגֵש, ראש להניח על הדשא

ואין כּפירה, ואין אסלאם

לא פּה, ולא שָם

[ג'לאל א-דין רומי,  הדִיוָּאן, תרגם מפרסית: אלכסנדר פיגין, הוצאת עולם קטן: ירושלים 2005, שִיר 158, עמ' 44]

*

   טחנת הרוח הזאת שובתת, 'נושאת טחנת הרוח את כובד צלבהּ' כפי שכתב פעם דן פגיס. איני יודע האם דון קיחוטה וסנשו יהינו להילחם בהּ.היא אינה ענק מאיים (כגון El-Colosoלפרנצ'סקו גויה), ואינה כעין פוליפמוס הזולל לתיאבון בשר אדם. היא שובתת משום שאין רוח שתניע אותהּ ואין אנשים שיטחנו בה קמח. היא מוארת בקו של אור, אך היא כבר כבה כצל. מבטאת איזה מצב גבול אפשרי בין תכול הרקיע (המקדיר והולך בשוליו) ובין החומים-האפורים-המעומעמים של הארץ ואנשיה.

   ואיזה קו זהוב של אור חולף בדרכו אל ארצות חמות יותר. ולא יהיה לחם, והעולם הולך ושוקע בכבידות (נדמה כאילו הגבעה עומדת להיבקע והתחנה תאבד במים). האנשים הבודדים אצל הנהר בקושי מהלכים ודיבורם רפה וכבד עליהם, כמתאבלים על דבר-מה, אולי פליטי-חרב. הארץ הולכת ושוקעת, מתבוססת בחומיה. אנושות אירופית שהבטחת הצלב הפכה לה לרועץ ולמשא [רמברנדט צייר את התמונה לאחר 27 שנים בהּ השתוללה ברחבי אירופה מלחמת דת מטורפת, שנודעה אחר כך כמלחמת שלושים השנים (1648-1618),  בין בתי מלוכה, ובין פלגים נוצריים שונים, קתולים (בית המלוכה של הבסבורג) מול לותראנים, קאלוויניסטים, אנגליקנים וכיו"ב—ובה מצאו את מותם מאות אלפים בחרב,  בעינויים, ברעב ובמגפות, ברחבי העולם]; וודאות עצבה כי אפשר שהטחנה הזאת הנדמית כעתיקה כגבעות עצמן עוד תשוב להסתובב וגלגליה ייטחנו לחם, למי מן האנשים שעוד יוותרו לפליטה אחר ששפיכות הדמים, הקללה השורה על הארץ, תוסר, והרוח תשוב לנשוב.

   בלילה חלמתי שאני מתארח בכפר ערבי, לא אצל סוּפים-מוסלמים בעכו או בנצרת כפי שכבר אירע מדי פעם, אלא אצל אנשים מוסלמים אדוקים, אנשי השרעיה', היכנשהו. אירוח קורקטי; נעדר נעימות וקרבת-לב (ידוע להם שאני יהודי,ישראלי וציוני). לדבריי: 'הן אללَה ברא את כולנו, ואם כן כולנו ברואיו וזכאים לחיות את חיינו ביחד בעולם' הם מגיבים בגיחוך של ביטול, כאילו אינם מבינים מאין אני אוחז בדעות נפסדות שכאלה; דעות של כופר. זיק-עיניים מלמד שהמלחמה תימשך, עד שהארץ תשוב ותהיה תחת שלטון האסלאם כדין, עד שנמות או עד שנקבל עלינו את האסלאם.

   פקחתי עיניים. התמונה האחרונה נשארה לי עדיין בפתח עיניים. צריח של מֻאַזין ובצילו מסגד; סתיו וקר, ואין רוח מנשבת על הארץ או בלב. רק אחר כך במהלך הבוקר הזה נזכרתי בציור טחנת הרוח הערירית של רמברנדט.

   כבר מאה שנים יותר כולנו נתונים במלחמת דת שנתארכה מאוד (באסלאם כמו ביהדות הדת, הלאום והתרבות הסתבכו כמעט לבלי התר) בין פלגים שונים באותה תרבות מונותאיסטית שנתפרדו נתיבותיה, נשיאים יש, לא רוח בָּנוּ וגם גשם אין, והעולם, העולם אללי הולך ושוקע, והדיבור הופך יותר ויותר רפה והראש נשמט, מורכן, כל אימת שמודיעים על ירי טילים מעזה, ובאשר ראש הממשלה ממהר להבטיח תגובת דמים הולמת, בערב של סתיו כחול, הולך וכהה, דרך מרקע הטלויזיה. גם טחנת הרוח מזמן נהרסה ונבנתה על מקומהּ תחנת כח פחמית, להשחיר את תכול השמים. אני נזכר בשורות הפותחות את שירו של ד"ה לורנס ספינת המוות: 'עכשיו זה סתיו/עת פרי נושר/עת להיאסף הוא/עֶבֶר הנשייה', והנה מהבהבת בי לרגע השאלה הרגילה, שכבר מזמן אינה כה מנקרת, רק מעיקה בנוכחותהּ-המעומעמת-התמידית, האם יימצא לָכל זה, אי-פעם, מוצא.    

*

בתמונה למעלה: Rembrandt Van Rijn, The Mill, Oil on Canvas 1645

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

  

נכתב בעקבות הידיעה על הרצח בבר-נוער בתל-אביב. לזכרם של ניר כ"ץ וליז טרבושי ז"ל .

 

1

 

בין השנים 1928-1919 למד לורקה במדריד ספרוּת ושם התגורר ברֶסִידֶנְסִיַה (מעונות סטונטים יוקרתיים)  יחד עם סלואדור דאלי, לואיס בונואל ואמיליו פראדוס.  בראיון טלפוני שנערך בשנת 1928 סיפר לורקה, המשורר הצעיר, את סיפור- המעשה הבא:

 

שאלה: אומרים שאפשר לכתוב ספר על הרפתקאותיך בבית הספר ב'רסידנסיה'. איזו מהן נראית לך המשעשעת ביותר?

 

תשובה: זו של "סוכה במדבר" יום אחד נשארנו בלי כסף דאלי ואני. כמו בימים רבים אחרים. הקמנו בחדרנו ב"רסידנסיה" מדבר. עם סוכה ומלאך נהדר (חצובה מצולמת, ראש מלאך וכנפיים מצווארונים מעומלנים). פתחנו את החלון ובקשנו סיוע מאנשים. מאחר שהיינו אבודים במדבר. יומיים מבלי להתגלח, מבלי לצאת מן החדר. מחצית מדריד עברה במצעד על פני הסוכה שלנו.  

[פדריקו גרסיה לורקה, מתוך: 'מסלול של צעיר ספרדי', חלום וברונזה: גרסיה לורקה משורר, מבחר, עריכה תרגום והערות רנה ליטווין,  הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2001, עמ' 242-241]

 

  מעבר לפליאה המתחדשת בכל פעם על חברותם המוקדמת של דאלי ושל לורקה, ומעבר לכך ששנה אחר כך כאשר לורקה עזב לניו-יורק וכתב שם את מחזור השירים משורר בניו יורק ביימו דאלי ובונואל את סרטם הסוריאליסטי, כלב אנדלוסי (שניהם במהלך שנת 1929), האסוציאציה המיידית שיש לי מקריאת פרטי "סוכה במדבר" היא מסעם של בני ישראל במדבר סיני. אפשר אולי שמשה רבנו היה מיצגן, שנתקע בבית הספר ללא כסף, ולכן הוליך כמה חברים במדבר מדומה עם סוכות ומשכן ומלאך נהדר. עם הזמן הצטרפו רבים לאטרקציה. ארבעים שנה בלי להתגלח. עם עלילה שהולכת והופכת יותר יותר פנטסטית. אפשר שהמרגלים כלל לא הוציאו את דיבת הארץ, הם פשוט יצאו החוצה מן המדבר וגילו שאין זה אלא מיצג ענק, בועת מציאות פוקעת. אפשר שקורח ועדתו רק יצאו אל מאחורי הקלעים ולא נבלעו במעמקי האדמה. אפשר שחיל פרעה נעלם בין גלי  ניירות פרגמנט תכלכלים מרשרשים מקשקשים, ושהעמלקים היו קטני אמונה שלא הסכימו לקחת חלק במתרחש, ניסו להמריד את המשתתפים, ולהניאם מלהשתתף במיצג התיאטרלי המופרך, שיש בו מן הבטלה, שאין לה תכלית.

   אסוציאציה נוספת: סוכת אבלים בלב המדבר. בשלהי מסכת תענית מן התלמוד הירושלמי מובאת אגדה לפיה בני ישראל היו חופרים כל שנה בשנה בימי אב, כחמישה עשרה אלף קברים, ובכל עת שנה בשנה היו מתים באלפיהם ונקברים בקברים שחפרו לעצמם במדבר, עד תום כל דור יוצאי מצריים. הואיל והפסיקו למוּת בט"ו באב, ליל שבו הלבנה במילואה ובוהקת, נקבע היום הזה כיום שמחה לדורות. ברם, דומני כי בכל שמחה שכזאת היה גם מטעם האבל. אמנם חדלו למוּת, אך המדבר נשא שישים רבוא קברים, שנחפרו תוך ארבעים שנה לערך:

  

אֵיךְ סָפְדָה אָז הַתִּנְשֶמֶת!

אַי, אֵיךְ הָיְתָה מִתְאּבֶּלֶת!

יָד בְּיָד, בִּשְמֵי הַלַּיְלָה

הַלְּבָנָה הוֹלִיכָה יֶלֶד

 

וּבְמַפָּחָהּ קוֹל שֶבֶר

צוֹֹעֲנִים בּבְכִי קוֹרֵעֵ

הָרוּחַ אָבֵל, אָבֵל לוֹ

הָרוּחַ גְּנִיחוֹת זוֹרֵע

                        (שם,שם, 'הבלדה על הלבנה, הלבנה', תרגמה: רנה ליטווין, עמ' 118)

 

 

2

 

בשנת 1921 בעת שהותו ב"רסידנסיה" כתב לורקה את הדברים הבאים לידידו הטוב, המוסיקלוג ומבקר הספרות, איש מדריד, אדולפו סלסר, אשר זמן קצר קודם לכן סקר, באופן מחמיא וביקורתי כאחד, את ספרו הראשון לורקה ספר השירים (1920).

 

אני עובד קשה על תיאטרון הבובאלות. אני שואל את כולם עליו ומספרים לי המון פרטים מקסימים. הבובות כבר נעלמו מן הערים האלה, אבל הדברים שהזקנים זוכרים עדיין הם מפולפלים ביותר, והיו משכיבים אותך מרוב צחוק. תתאר לעצמך רק תמונה אחת, שבה הסנדלר, קוֹרִיטוֹ מן הנמל, רוצה למדוד זוג מגפיים לעלמה רוֹסִיטַה, והיא אינה רוצה, כי היא פוחדת מכּרִיסְטוֹבָל, אבל קוריטו ערמומי מאוד, והוא משדל אותה בכך שהוא שר את השיר הזה באזניה:

 

רוֹסִיטָה לוּ הִסְכַּמְתְ

שִמְלָתֵך לְהַגְבִּיהַ

מִי יוֹדֶעַ לְאָן

הָיִיתִי מַגִיעַ!

 

לפי מנגינה וולגארית להחריד; אבל כריסטובאל מגיע ומחסל אותו בשתי חבטות אַלָּה! בכל פעם שהרקולס הקנאי הזה גומר עם הקורבנות שלו הוא אומר 'אחת-שתיים-שלום– עוּף לתהוֹם!',  ושומעים רעש תופים מחריש אזניים במעמקי הבמה.

נכון שזה משעשע? […]  

כתוב לי בהקדם האפשרי, כי אתה כבר יודע כמה שמחה גורמים לי המכתבים שלך, ואתה יודע שאני אוהב אותך בכל לבי,

            פדריקו […]

[שם,שם, עמ' 58-57]

 

  מחזה הבובות על דון כריסטובאל והעלמה רוסיטה אכן נכתב והועלה. חשוב להזכיר, כי כריסטובל אינו אלא גלגולו הספרדי- עממני של בובתו של פאנץ', זורע האימים, הצלע הזכרית של מופע תיאטרון הבובות פאנץ' וג'ודי, שהתגלגלה בחוצות אירופה  כשלוש מאות שנים ויותר, ונתנה דרור להומור גרדומים על מרירת ההיסטוריה (ראו על כך באריכות ברשימתי פאנץ' וגודי והאוגר האניגמטי ). פאנץ' רוצח את כל העומד בדרכו; גם ממלאך המוות הוא נפטר בקוראו 'הוּנזה! הוּנזה!' ואת ילדו המשותף עם ג'ודי הוא משליך לאחר גוו מעבר לחלון. פאנץ'/כריסטובל אינו רק מגלם יסוד אנארכי אלא לדעתי בעד דמותו ניסו הבובונאים לשקף את נתיב הדמים של ההיסטוריה שאינו פוסח על עם או קבוצה אנושית כלשהי, ואינו מותיר ולו אדם אחד, שווה נפש, מחוץ למעגלי האלימות המתחדשים ובאים. אותו מלאך אפל של היסטוריה המנחית את חבטות האלה הקטלניות בקראו: 'אחת-שתיים-שלום, עוּף לתהום!'. עת שומעים רעש תופים בוקע ממעמקי הבמה משל היו מעמקי האדמה או איזו כתת יורים המכוונת את הרובים עבר הנדון. זה משעשע, אולי עלי במה, כסוג של הומור גרדומים, כאשר איש אינו נפגע. זה מפסיק להיות משעשע איך כשבוקר אחד (מרחוק ניתן לשמוע אולי איך חרישי-מבכה הנהר העמוק של סיביליה) נגרר בנם של פדריקו גרסיה רודריגז וויסנטה אשתו, אנשי גרנדה, איזה משורר ואיש תיאטרון צעיר, שכוחו היצירתי, כל שכן חייו, עוד לפניו, על ידי מיליציה חמושה להיירות למוות בשל נטייתו המינית. זה אומלל ומדאיב כי בתל אביב 73 שנים אחר כך, עוד יורים כך, ומתוך אותן סיבות ממש.

   אביא לסיום שיר של שכבר הבאתי כאן בעבר באחד הפוסטים, ולפתע התכתב לי עם הדברים שהבאתי כאן, כל שכן עם גורלו של פ"ג לורקה:    

 

כּאן  

מקץ שנים רבות כל-כך ומלחמה אחת,

הכל כשהיה.

 

בקול יין- השרף של התאריכים

לוח הזמנים נשאר כשהיה, החיבוקים היגעים

ממשיכים להגיע מאוּחר

והחיים נעצבים

כשִפְעת ערפל חפונה בכפות הידיים.

 

אותן עיניים שלנו

מיחלות להתלות באלף תשע-מאות

ושבע עשרה, לבבות במקומם.

אתה רואה, רק להגיד לך

שהחיים אפשריים, שהם ממתינים לי

כמו פצע פתוח שעודו שותת

ומגיח מבעד לאותן ספרות,

לרסק את הבדידות, לצאת לרחוב

ולסדר את התאריכים במקומם.

 

היום לא יעיב על צל זה

ענף סגליות

שכה נעים להניחו בערפל

עם בת-קול-הגויות שלא תחדל

ודִמעה מוזרה זוֹ

שאנו מכנים היסטוריה. 

(לואיס גרסייה מונטרוֹ, 'לפדריקו, עם סיגליות III' , שיעורים באינטימיוּת, בחר, תרגם מספרדית הוסיף אחרית דבר שלמה אביוּ, הוצאת קשב לשירה: תל-אביב 2006, עמ'  31-30)

 

על פדריקו גרסיה לורקה כתבתי גם כאן 

 

The Smiths: There is a light that never goes out (1985)

 

בתמונה למעלה: Francisco de Goya, El Tres de Mayo 1808, Oil on Canvas 1814

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »