Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פשיזם’

*

על  בּרוטאליוּת ואובססיה, ליריוּת ונאמנוּת לעצמי, ביצירתו של הסופר היפני, יוּקיוֹ מִישִׁימַה (קִימִיטַקַה הֵירַאוּקַה, 1970-1925). 

*

1

*

נדמה שפועל מעין צופן בכל נסיון החיים שלי. בבואה אחת נשקפת עד אין סוף כמו במסדרון של מראות. בדברים חדשים שראיתי לראשונה, השתקפו בבירור דברים שראיתי בעבר, והייתה לי תחושה שבלי ידיעתי, מנחים אותו קווי דמיון אלו, ואני מובל הלאה הלאה, אל עמקי המסדרון, עומק שסופו אינו ידוע.

הגורל איננו דבר שבו אנו מתנגשים פתאום. אדם שנידון להריגה רואה בעיני רוחו ללא הרף את אתר ההוצאה להורג בכל עמוד חשמל, בכל מסילת רכבת שנקרים בדרכו בכל יום, והוא מתרגל לחיזיון הזה.

[יוקיו מישימה, מקדש הזהב, מיפנית: עינת קופר, ספריית פועלים: תל אביב 2007, עמוד 134].

*

     זו רשימה על הסופר היפני, יוקיו מישימה (קִימִיטַקַה הִירַאוּקַה, 1970-1925), ועל הפער, שטורד את מנוחתי ומצטייר  כבלתי-פתיר, בין היותו אמן כתיבה מעולה (במיוחד עד 1960) ובין העובדה שהקדיש את עשרים שנות חייו האחרונות ובמיוחד את העשור האחרון: לפיתוח גוף (שרירנוּת), ולקנדו (אמנות החרב היפנית), וממנה ואילך פיתח תפיסה פוליטית ימנית ריאקציונרית; נסיון להקים באמצעות סטודנטים משמר קיסרי חדש (שלא על דעת הקיסר) שיילחם, בין היתר, בשמאל-הליברלי ולא יניח לו להשתלט על יפן. כל אלו הסתיימו בניסיון כושל וטרוף-דעת להשתלט על צבא יפן עם כמה תלמידים-קנאים ועם מאהבו, במהלכו – נאם ממרפסת נאום מלא עזוז  על הצורך לחדש את ימי הסמוראים ואת ימי תפארתה של יפן; אזי התכנס בחדר פנימי וביצע טקס סאפוקו – ביתק את בטנו וראשו נערף על ידי תלמידו-מאהבו [סמוראים נהגו כי העורף הוא חברו הטוב ביותר של המתאבד, המכונה בטקס: קַאיְשָׁקוּ(נִין), "מִשְׁנֶה"]; ככל הנראה כדי להסיר מעצמו את החשד לפיו ביקש במעשה ההתקוממות לפגוע בקיסר או ביפן. כך באו לידי גמר – חייו ותולדותיו.

    את מישימה קראתי לראשונה לפני כמעט שלושים שנה. היה זה המלח שחטא לים (1963; תרגמה מאנגלית: שושנה צינגל, הוצאת כינרת: תל אביב 1986). באותה עת עוד הבנתיו כסיפורו הטראגי של מלח, בחור מחוספס ורב תושיה, ביסקסואל האוהב את חיי הים, הפורס חסותו על חבורת צעירים הבזים לנורמות המוסריות ולקונוונציות החברתיות  המקובלות. תחילה הם נושאים אליו עיניים, כדמות מנטור נערץ; לבסוף, הם מתכננים בקור רוח את רציחתו (ומבצעים), זמן קצר טרם נישואיו, כדרך היחידה להותיר אותו "גיבור" בעיניהם, רק בדיעבד, מקץ שנים, הבנתי, כי מישימה לא ניסה לספר את סיפורו של דור חדש ומקולקל שיצא משליטה או את סיפורו של מלח לשעבר שמתחבר עם חבורת צעירים, אלא ניסה להציע אלגוריה ספרותית לתפיסתו הפוליטית הריאקציונרית. לדידו, יפן הלכה והתרככה בעקבות התבוסה במלחמת העולם השניה והפצצת הירושימה ונגסקי; ניסיונה לפייס את העולם – כאילו מעודה היתה התרבות היפנית נסובה על פואטיקה, אסתטיקה, קדושה של מנזרים (זן בודהיזם) ומקדשים (שינטו), וחינוך לטעם טוב, מוקפד ומעודן – היה לדידו ביזיון לדורות הקודמים. בעצם, טען מישימה כי "הנפש היפנית" ביסודה יש בה משהוּ ברוטאלי, אלים ואפל; אין טעם להתחמק ממנו ולא ניתן להעלימו – משום שהוא תמיד יזקוף ראש; הייעוד על פי מישימה היה אפוא לאחוז בעט או במכחול, אבל בד-בבד לדעת לאחוז היטב בקטאנה (חרב סמוראים).  

     אם מישימה נניח, היה יהודי, והיה חי באותן שנים, יש להניח כי היה אי שם בקצה הימין הציוני, זה הדוגל בהוצאת הכוחות האלימים הבלומים ביהודים מן הכוח אל הפועל; משהו בין תלמיד "יהדות השרירים" של מקס נורדאו, שזכתה להערכתו הרבה של הראי"ה קוק, ובין טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי, אברהם "יאיר" שטרן, אורי צבי גרינברג (במיוחד ב"הגברות העולה" וב-"חזון אחד הלגיונות), גאולה כהן, אריאל שרון של יחידת ה-101, של צליחת תעלת-סואץ ושל טבח סברה ושתילה, רפאל איתן והכהניסטים. ודאי היה בז לשמאל המבקש את הליברלים האירופאים ואת הדמוקרטים האמריקנים כבני ברית, ומוכן לוויתורים טריטוריאליים ולוותר על שאיפות אימפריאליות, בלי קרב נחוש, מול ארצות ערב והפלסטינים. יתירה מזאת, אותו ארגון, שניסה מישימה להקים למאבק בכוחות השמאל בקמפוסים ביפן של שלהי הסיקסטיז, דומה מאוד ל"אם תרצוּ" של זמננוּ.

     קרוב להניח, כי לוּ רק מישימה היה יהודי מסוג זה לא הייתי מכביר עליו מלים, כל-שכן טורח לקרוא בספריו; הייתי שולל אותו לכתחילה כפשיסט-לאומן מן הסוג שאני מתעב (באמת מתעב; אני לא מסוגל לשמוע הרצאה על שירתו הלאומית של אורי צבי גרינברג, בלי שייצא ממני פרטיזן, לוחם- בפשיזם), אבל מישימה ידע לכתוב היטב על החריג, על החלש, על המתלבט, ועל מי שעומד נוכח החברה והחברה לעולם תפנה לו עורף (אף תגרום להריגתו). לא לחינם פרס עליו לזמן מה הסופר היפני, זוכה פרס הנובל, יאסונרי קוובטה (1972-1899) את חסותו, וראה בו כבן. יש בין השניים הרבה מאוד תמות משותפות. למשל, דמויות חריגות – המובלות מכוח האובססיה ליופי, לכוח ולשגב, אל אבדנן המוחלט; עתים בעיניים פקוחות. יש אומרים שקוובטה שם קץ לחייו כשנתיים אחרי מישימה אם מפני האכזבה מן הנתיב הצבאי והאלים בו בחר ואם מפני שבאמת ובתמים – ראה בו (לפחות עד שנותיו האחרונות) כתלמידו-ממשיכו הראוי ביותר; עם זאת, יש לציין כי בשעה שקוובטה נשא את נאום פרס הנובל שלו בשנת 1968 (תורגם לאחרונה: אני, בן יפן היפה, תרגם מיפנית: איתן בולוקן, הוצאת לוקוס: תל אביב 2020), כבר הפעיל מישימה את תא הסטודנטים המיליטריסטי והאלים שלו, והיה מצוי על סף ההתפוצצות האלימה שסימנה את קץ דרכו. קוובטה מעולם לא תמך בפעילותו הפוליטית של מישימה למיטב ידיעתי, אבל ראה בו סופר מעולה לפחות עד העשור האחרון לחייו.      

   מישימה עצמו, כמו שעולה למשל מספריו, האוטוביוגרפיה,  וידוייה של מסכה (1948; תרגמה מיפנית: עינת קופר, אחרית דבר: יורי מירון, אפרסמון ספרים: תל אביב 2020) והרומן, מקדש הזהב (1956; תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים: תל אביב 2007); היה ילד רזה, חלוש וחולני על-פי טבעו; שהדמות המשמעותיות יותר בחייו היו סבתו ואחר-כך אמו. ילד שלא השתלב תחילה בחברת-הבנים אבל תמיד חש משיכה בלתי-נהירה לאלימות, לקרבות, לרעיון של מוות תוך לחימה על הגנת ערך נעלה והוקסם מהרעיון של גוויעה ממושכת בידיעה שמותו הוא מוות הירואי. בוידוייה של מסכה (Kamen No Kokuhaku) עולה כי עצם המשיכה המוקדמת שלו לגברים עלתה מתוך אותו דחף להשתייך לחברת הלוחמים; הוא למשל חש בחילה לדבריו, כשהתברר לו כי דמות האביר הנהדר שראה באיזה ספר, הוא בכלל איור של ז'אן ד'ארק, הלוחמת הצרפתית באנגלים בימי מלחמת מאה השנים; הוא גם כותב כי הזדהה עמוקות עם סנט סבסטיאן שהוצא להורג בחיצים, התאושש באופן פלאי, ואז הוכה בשנית או נסקל. יצוין, כי גם המשורר האנדלוסי, פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899), הזכיר במספר ריאיונות את  סנט סבסטיאן (בן גאליה שפעל להפצת הנצרות כקצין משמר ברומא, 288-256 לספ') כאחת הדמויות שהכי השפיעו על תודעתו מילדות, וכי ההזרה מהחברה, הכאב, הפצע, המוות למען השליחות ובסופו של דבר – שתי ההוצאות להורג (לורקה עצמו לימים הוצא להורג בידי פלנגה פשיסטית באוגוסט 1936) דיברו אל עומק ליבו. בעצם גם לורקה וגם מישימה מנו את את אותו קדוש נוצרי המוצא להורג בירי חיצים המפלחים את גופו העירום, כדימוי שהיווה להם מקור השראה ואף מקור משיכה הומו-אירוטי. בין כמקור משיכה ובין כקדוש – דומה כי דימוי גופו מפולח החיצים הילך עליהם קסם.   

   כך, גיבורו של מקדש הזהב (Kinkakaju) הוא נער צעיר חלש, חולני ומגמגם קשות, שמובא על ידי אביו (מת עליו בילדותו), שבקושי הכיר, לשרת במקדש הזהב. הוא מקיים אמנם קשרים עם אמו, אך בושתו בגמגומו גורמים למעצורים רבים בינו ובין העולם וכן לספיקות קשים האם איזושהי חברה, מחוץ לחברת המקדש, תהיה נכונה להתייחס אליו כשווה בין שווים.  ככל שהוא מתבגר, ניעורים בו ספיקות לגבי סביבת המקדש ומה שמניע את אנשיה הרגילים לצוות ולצפות שאנשים אחרים יצייתו, ללא שאלות יתירות ולקיים את הטקסים הנדרשים על דרך האינרציה. הוא מבקר בבית הזונות פעמיים ורוכש אולר ורעל למקרה שיצטרך למוּת. באחריתו, הוא מצית באש את המקדש שבו גדל והיה לאיש צעיר, ולאחר שהוא צופה במקדש הבוער וכלה. מול המעשה שעשה הוא משליך את האולר ואת הרעל ממנו והלאה, מצית סיגריה ומחליט לחיוֹת.

    בשעתו כשקראתי את הספר,  עניין הגמגום ועניין המקדש שהגיבור מחריב במו-ידיו משכו את לבי, אבל עם הזמן הבנתי כי גם כאן, בסיפור הציב מישימה איזה סימן (תמרור) דרך לעצמו. כאילו כבר מכוון לכך, שלעתיד לבוא, הילד החלוש והמעוכב-חברתית שהיה, יימצא דרך להיחלץ מהחיים שחי, וכי הדרך עוברת דרך העלאת כל מה שקדוש ועדין ומהנה אסתטית באש ותחת לו – הוא בוחר במרד, בהתקוממות, בהצתה האלימה – שרק היא וכיליון העולם שהותיר מאחור, יביאוהו לבחור בחיים. כמובן, סופו של מישימה שונה מסיפורו של גיבורו. קידוש הקרב והאלימות, לא הביאו את מישימה אל חיים חדשים כפי שסבר, הם רק הביאו אותו לבחור לעצמו מיתה כסנט סבסטיאן, כשהוא ואהובו מבצעים בו וידוא הריגה.

*

2

*

גם בעת ששוחחנו לא היה סוף לספקות שמילאו את ליבי. אני נשבע באלוהים שרצוני להיפגש עם סונוקו היה אמיתי. אבל היה ברור לגמרי שלא היתה שום תשוקה מינית. אם כך, איזה מין רצון היה הרצון לפגוש אותה? האם הלהט, שכבר ברור שלא היתה בו תשוקה, נועד להוליך אותי שולל? ואם היה להט אמיתי, האם הוא לא הצית אלא להבה קטנה שניתן להחניק בקלות? ומלכתחילה, האם יש אהבה שאינה נטועה ומושרשת בתאוות הבשרים? האין זה אבסורד גדול?

אבל אז חשבתי שוב. אם ללהט הרגשות האנושי יש כוח להתעלות מעל לכל אבסורד, איך אפשר לטעון שאין לו הכוח להתעלות מעל האבסורד שלו עצמו?

[יוקיו מישימה, וידויה של מסכה, תרגמה מיפנית: עינת קופר, אחרית דבר: יורי מירון, אפרסמון ספרים: תל אביב 2020, עמוד 183]

*

    דבר-דומה עולה גם מן הסמי-אוטוביוגרפיה  המוקדמת, וידויה של מסכה, דפוסי המשיכה המינית אצל מישימה מבוססים שוב ושוב על כוח, אלימות והירואיזם; כשהוא מתאהב במהלך הסיפור בעלמה סונוקו, ביופיה, בעדינותה, ובשיחות המשותפות שלהם על ספרוּת. הוא בוחר שלא להינשא להּ ורק לימים כשהוא מלווה אותה, והיא כבר אישה נשואה, כידיד יקר, למועדון לילה – הוא לומד שהגברים הצעירים במקום מושכים אותו אירוטית ומינית הרבה יותר ממנה, זאת הואיל מזהה אצלם את כוח אלים ובלתי מרוסן, שהוא אינו מסוגל לזהות בסונוקו. מאחרית הדבר למהדורה העברית עולה כי הספר תורגם כעת לעברית בעיקר מפני שהוא אוטוביוגרפיה המתארת את בחירתו של אמן צעיר בחיים הומוסקסואלים וחושפת את הצעדים והלבטים שבהם הוא משתף את קוראיו. עם זאת, דווקא האהבה שמתאר מישימה ביחס לסונוקו היא הרבה יותר רוחנית ורצופה מתחושותיו הגופניות כלפי גברים, אלא שמבחינת משיכתו לגברים הוא חש שאינו יכול לעצור את תאוותו הגופנית; ואילו סונוקו –היא מעוררת אותו בעיקר מבחינה רוחנית.  אף שהספר מסתיים בבחירתו של מישימה בהומוסקסואליות – עולה השאלה, אם ועד כמה הוא מתאר בחירה הומוסקסואליות רווחת, או שבחירתו מתאימה לטיפוס מסוים של גברים אוהבי-גברים, משום שהם נמשכים למה שאלים, וכוחני ואסור – כמיני ומעורר משיכה, אלא שייתכנו גם טיפוסי משיכה אחרים.

    וכך נדמה לי, כי את סיפורו של מישימה ניתן להבין כסיפור של ילד שנשים השפיעו עמוקות על חייו ונבהל כל כך מנוכחותן והשפעתן, ואולי חסרו לי דמויות גבריות משמעותיות ומאוזנות, עד שניסה לבלות את חייו הבוגרים באיזו אובססיה גברית של צבירת כוח, והימשכות (גם מינית גם פוליטית) אחרי כל מה שנתפס כ"גברי", כלומר: אלים, ברוטלי, פולמוסי.  גם את מקומו בחיים תפס כנראה מישימה על פי הסדר הפטריארכאלי-הסמוראי. הוא ראה בעצמו כמשרתהּ הנחוש של יפן. אם בוידויה של מסיכה, הוא מתאר כיצד הסמוראים היו נושאים נשים, אך מנהלים פרשות-מיניות עם תלמידיהם, כחלק מחניכתם; הרי שבשעת מותו, היה מישימה נשוי לאישה כבר כשתים עשרה שנה, והוא הבין את עצמו כ"סמוראי" הרשאי לחנוך מינית את חניכיו, הרבה יותר מאשר הומוסקסואל מוצהר, כפי שהיה בצעירותו.  למשל, הכרתי זוגות חד-מיניים שניכרה בהם אהבה שאינה מבוססת על יצריות אלימה ויחסים הסובבים סביב כוח וכוחנות-גברית. הכרתי גייז שאהבתם הצטיירה לי כיחסים שיוויוניים בין בני זוג, באופן שלא ניכר בעיניי כשונה מזוגות סטרייטים (סיסג'נדרים). לפיכך, נשאלת השאלה עד כמה דפוסי המשיכה ההומו-אירוטית שעליהם כותב מישימה, מאפיינים את קהילת הגייז.  כצופה מרחוק, לי נדמה כי הטיפוס שמצייר מישימה של משיכה המבוססת יחסי כוח ושליטה, ודאי אינו מאפיין את דפוסי הזוגיות המקובלים בקהילה. עם זאת, מישימה לא חי בזוגיות רשמית ארוכה עם גבר. הוא היה נשוי לאשה מאז 1958 ועד פטירתו והמשיך לקיים מערכות מיניות עם מאהבים, שפעמים רבות היו תלמידיו. הוא ראה בכך כאמור, כחלק מזכויות החניכה של הסמוראי.     

    אני מנסה לחשוב מה מרתק אותי בדמותו של מישימה ואני מבין שאני מעריך אותו כאמן כתיבה, שבחר שוב ושוב (בדומה לקוובטה) לכתוב על דמויות של חריגים, שאינם מוצאים את מקומם ביפן המודרנית ונתונים בדרך כלל באיזו אובססיה שהולכת ומתגברת, עד להיקרות אירוע המחיש עליהם אסון.  יש במישימה, במיוחד כפי שהוא מתגלה בוידויה של מסכה, משהו חסר-מורא בחשיפתו העצמית, אבל יותר מזה, בניגוד להנאתו מברוטליות מתפרצת, הספרות שלו מאוד-מאופקת; יחסו לנשים עדין ומתחשב (כאמור, נשים גידלו אותו והיו מרכזיות בחייו). האלימות – בארבעת ספריו שקראתי, אמנם מתפרצת לבסוף, אבל היא רחוקה מלהיות מרכז העלילה או לב-העניין, והייתי אומר כי המוטיב העולה בהם שוב ושוב היא דווקא נאמנות לעצמי, מבלי להרשות לחברה ולדפוסיה לשעבד את רוחו וגופו של היחיד. הפער בין הסופר המאופק (כך בספריו בשנות הארבעים והחמישים וגם במחצית הראשונה של שנות השישים), המתאר סיטואציות אנושיות בעדינות ודקות אבחנה, ובין איש החרב, השרירים, המקדם אלימוּת וסופו באלימוּת – הוא חידה בלתי-פתירה. למשל, כשנתיים לפני מותו פירסם מישימה מחזה בכתב לארבעה גברים שנקרא חברי היטלר. ובו הקליימקס הוא שארנסט רוהם, מפקד ה-SA, הומוסקסואל וידידו הותיק של היטלר, מלמד את חברו, ביום שבו היטלר מפנה זמן על מנת להתראות עם ידידו הותיק, את כל הדרוש על מנת להיעשות מנהיג צבאי גדול – זאת, זמן קצר לפני שרוהם יירצח על ידי אנשי היטלר בליל הסכינים הארוכות (1934).  על היטלר, כתב מישימה, שהיה היה גאון פוליטי, אך היה רחוק מלהיות גיבור הירואי, ולכן הפך חשוך, כמו-כל המאה העשרים.  מה שאפשר שעולה מזה, הוא שמישימה הזדהה עם דמותו של רוהם, שהוצא להורג– וכי אפשר כי רוהם, הפך במחשבתו לעוד דמות לוחם-קורבן, כמו סנט-סבסטיאן. שלא כמו לואי פרדינן סלין, מישימה לא הותיר אחריו כתביו אנטישמיים או המשחרים לג'נוסייד ושלא כמו ז'ן ז'אנה – אין בו כל כל רצון לצייר עצמו כמשורר מקולל שנדון לחיים מקוללים, אבל אין ספק שבמחזה הזה ובתגובותיו כלפיו – עם ששלל את דמותו של היטלר, בכל זאת עמד על זכותה של גרמניה של ימיו להיהפך לאימפריה עולמית, שמשעבדת תחתיה עמים, כפי שעד אחרון ימיו שאף לחזור לימים שבהם יפן היתה אימפריה, שהטילה מורא על קוריאה, סין וחלקים נוספים במזרח אסיה. אגב, המחזה של מישימה הטיל בלבול גם בקרב הביקורת הספרותית ביפן בעת פרסומו. היו שראו בו גילוי אנטי-פשיסטי והיו שראו בו מחזה פשיסטי. רוהם אמנם היה בריון פשיסט,  שכנראה קיים מערכות מיניות עם פקודיו ב-SA . קשה להסביר אפוא כיצד סופר ומשורר כמישימה, יכול היה להזדהות בכזאת עוצמה-פנימית עם דמות כזאת ועוד להוביל עצמו לסוף הדומה לזה של רוהם או של היטלר, לאחר שתוכניותיו הצבאיות והפוליטיות נחלו כישלון חרוץ.    

    מישימה, לדידי, מגלם אדם שהלך עם תשוקותיו, תאוותיו וכוחותיו באופן אובססיבי – וניסה שלא להיות שום דבר שאינו הוא-עצמו – עד אבדנו המוחלט; הפער בין הפנים הללו באישיותו ובין אמן הכתיבה המאופק, ורב-הרבדים שהיה רוב חייו (ספרים רבים שלו תורגמו לאנגלית והופצו בארה"ב ובאירופה עוד בשנות החמישים וזכו לשבחים ולעניין) הוא בלתי גשיר. אני לא בטוח, אם הייתי יכול בכלל לכתוב עליו  אלמלא הותיר אחריו כמה כתבים מורכבים ורב-רבדיים, שקריאתם (שניים מהם) הייתה עבורי בכל-זאת חוויה משמעותית. מה שאני מנסה ללמוד מהם, הוא שניתן, בניגוד גמור לדרכו של מישימה, שאדם יהיה מאוד נאמן לעצמו ועם זאת – שנאמנות זו לא תיהפך ברבות-הימים לדבר משחית או ממית.

*

*  

*

בתמונה למעלה: חתימתו של מישימה, כדמות אדם.

Read Full Post »

amsterdam

*

ליום פטירתו של שׂפינוזה החל ב-21 בפברואר

*

1

   בכל פעם כשדיברתי בכנס על שׂפינוזה (1677-1632),כל אימת שהגיתי את שמו כהלכה Spinoza   עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הברלינאי (הגיה גרמנית), שיש להגות שׁפינוזה (ב-שין); וכל אימת שהגיתי את שמו שׁפינוזה עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הספרדי-אמריקני, שיש ל להגות שׂפינוזה (ב-סין). ומאחר שבכל פעם, אחר ההרצאה, נתקלתי בשאלה: מדוע הגיתי כך ולא אחרת, החלטתי הפעם, להקדים רפואה למכה, ולהזכיר הפעם את שמו של שפינוזה באופן בלתי מעורר מחלוקת. התחלתי את דבריי בהבהרה, כי הפעם, כדי להימנע מחילוקי דעות, אקרא לו כפי שנהג לחתום על מכתביו או כפי שנחרט בחותמו: BDS, ראשי תיבות: בנדיקטוס (או בנטו) דה ספינוזה (או: ד'אספינוזה), מה שודאי מוסכם על כל הדעות. יישמחו הברלינאים ויעלזו הספרדים, כך דימיתי בנפשי.

   אחר ההרצאה נתקלתי בכמה תגובות מוזרות, היו ששיבחו את האומץ היו שהחמיצו פנים כאילו שאמרתי דבר-מה שאסור היה לי להגיד. על הדרך הבנתי, שלראשי התיבות הללו יש הקשר-פוליטי, משהו המביע תמיכה בחרם על ישראל עד לחתימת הסכם על הקמת מדינה פלסטינית, או משהו בדומה. שבתי הביתה, חיפשתי בגוגל, וגיליתי את מה שקרוב לודאי שהייתי צריך לדעת מראש, ראשי התיבות BDS  מייצגות את המלים: Boycott, Divestment and Sanctions (חרם, הימנעות מהשקעות והגבלות). ברכתי את מזלי הטוב על כך שמדינתנו עדיין איננה רוסיה של פוטין, כי בעונה הזו של השנה יכול היה להיות קר מאוד בסיביר.

   אם הייתי צריך ראייה לטענתי הותיקה שאת רוב הדעות שאני מביע באתר, רובן-ככולן, אני מביע כאדם פרטי די מופנם, שאין לו יד ורגל באקטואליה התקשורתית, או בשיח הפוליטי המקומי, זוהי בדיוק הראיה. כמובן, זכותם של הרוצים בכך לראות בעובדה שהזכרתי מעל במה אקדמית ישראלית במהלך הרצאה כמה עשרות פעמים את צירוף האותיות BDS – אקט פוליטי מודע, החותר לשינוי חברתי-מדיני רדיקלי; אולם למיטב שיפוטי דיברתי על ברוך שׂפינוזה וגם התכוונתי לברוך שׂפינוזה, שאמנם היה BDS  הרבה לפני שמחרימים החרמות לקחו את האותיות הללו להיות להן לנס. לא יכולתי שלא להתהרהר על כך שאותו פילוסוף גאוני שהוחרם מן הקהילה היהודית באמסטרדם, בקללות נמרצות העתידות לחול על ראשו ועל ראשי צאצאיו, זוכה כעת לעדנה, כאשר האותיות על חותמו צצו פתע להחרים את צאצאי צאצאיהם של אותם יהודים רבניים, שעלו ארצה וייסדו גוף מדיני עצמאי.

   ובכל זאת, קשה לי להאמין ששׂפינוזה היה מחרים. יש לי תחושה משונה שהוא היה נזכר במלה Caute (זהירות) שהיתה חרוטה בתחתית טבעת החותם, ומלמד עצמו איפוק. שׂפינוזה אמנם יצא מן הקהילה היהודית ברצון, אבל אני רוצה להניח שכאדם רגיש, ודאי חרה לו כתב החרם, שאסר על יהודים שרצו לבוא איתו במגע,  כל קשר עימו, ולא ייכללו אף הם ובני משפחותיהם בחרם. כל החרמה מוחלטת של אדם, קל וחומר, של מדינה (שהיא אוסף גדול של בני אדם), יוצרת המון פגועים, ופגועי-משנה; למשל, מה יעשה עובד יהודי העובד באירופה, המגלה שהחברה בה הוא עובד תומכת ב-BDS, והוא אולי לא אולטרא ציוני, ובכל זאת הרעיון לפיו מדיניות החברה היא חרם אנטי-ישראלי חורה לו מאוד. מה יעשה יזם צעיר בתחום הפיתוח והמחקר הרפואי העובד על פיתוח חדש בתחום השתלות הלב, ומאמין בכל-לב כי הפיתוח הזה יכול להביא רווחה לכלל החולים בכל מקום (ללא קשר לישראליותם או ליהדותם), שפתאום יצומצמו אפשרויותיו לגייס משקיעים, ויש להניח כי גם יכולתה של המדינה לתמוך בפרוייקט שלו תיפחת? מה תעשה סטודנטית ישראלית בחו"ל כשתגלה שהמרצה רואה לעצמו לעשות את המעשה המוסרי הנכון לדידו, כדין התנועה, ולהוריד לה ציון או שניים, משום שהיא הגיעה מן המדינה הציונית (הכובשת והמדכאת, כביכול)? מנגנון של חרם הוא תמיד מנגנון גס, פוליטיקה ואידיאולוגיה מעל הכל, ומבחינה זו, זו בלבד שהוא אינו מעורר מחשבה וגם לא רגישות, אלא קורא לבני הקבוצה, שלא לחשוב, שלא להרגיש— להעמיד את עקרון-העל הפוליטי-אידיאולוגי מעל הכל, ולא לוותר ולו במעט, עד אשר המציאות תשתנה.

   לא אוהב חרמות. לא אוהב את איש הסגל הבכיר באיזו מכללה בצפון שפעם השקיע את רוב-רובו של ריאיון עבודה עימי בבירור הסוגיה האם איני מקווה להחזיר את כל התלמידים בתשובה, משום שהתחוור לו שאני שומר שבת; או מישהי שהפסיקה לדבר איתי, כי לא הסכמתי להצטרף לחרם על היכל התרבות באריאל, אחרי שהעזתי להסביר לה, כי הייתי מופיע בפני אזרחים ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק בכל מקום, ובלבד שתישמר לי החירות להביע באזניהם את דבריי באופן חופשי. ואני גם לא אוהב כמה אחרים, באוניברסיטה בה כתבתי את הדוקטורט, שהתחילו לחצות לצד השני של הכביש בעברי בדרך, אחרי שהתוודעו לכך שאני שמאלן, וגם לא בדיוק רואה את עצמי כמגן האורתודוכסיה היהודית, ויש לי גם, שומו שמיים, דעות משלי ביחס למפעל ההתנחלויות. אני יודע, אלו גם אלו, משוכנעים בצדקת-דרכם. הם לא יאפשרו לאחד-כמוני לחבל בדרך "הקדושה", העומדת ודאי מעל כל ביקורת.

*

spinoza's seal

*

 *2

   *

דנילו קיש (1989-1935),הסופר הקרואטי-יהודי (מצד אביו, שנרצח באושוויץ),אחד הסופרים האהובים עליי ביותר במאה העשרים, נמצא בעין הסערה אחר פרסום סיפרו מצבת קבר לבוריס דוידוביץ' (1976, תורגם לעברית על ידי דינה קטן בן-ציון, וראה אור בעברית בשנת 1985 בהוצאת אדם) שהיה קובץ סיפורים שנשאו אופי ביקורתי מאוד הן ביחס לקומוניזם הסובייטי והשפעתו על דיכוי האדם, הן ביחס לאנטישמיות ההיסטורית כנגד היהודים. במיוחד חרה לפוליטרוקים, מתנגדי החיבור, שקיש העז להשוות בגלוי בין מרתפי האינקוויזיציה הספרדית בהם נסחטו מן היהודים הודאות בעינויים קשים ותוך איומים אכזריים לגבי מה שייעשה ביקרים לליבם באם לא יתוודו, ובין מרתפי העינויים בגוש הקומוניסטי והנומוס הנהוג בהם (בכל זאת, מי רצה בשנות השבעים לריב עם הסובייטים?). הספר עורר פולמוס עז בקרואטיה, נשמעו קריאות להחרים אותו, וסופם של המאמרים שנכתבו נגד החיבור ובעדו שכונסו בספר, היש לשרוף את דנילו קיש? (1980). קיש מבחינתו הגיב וקבע כי תפקידו כסופר הוא למחות כנגד ברבריות, חיסול התרבות, ומיעוטה של רוח האדם. כך ראה לדבריו, מאז ומעולם, את תפקידו החברתי של הסופר ואיש הרוח. להביע דעה, לערער מוסכמות, לעורר מחשבה ורגישות – בשום מקום לא קרא קיש להחרים את מחרימיו (גם אם באופן אישי, ודאי ראה בהם פשיסטים); בקבלו את פרס אנדרייץ' בשנת 1984, אמר על קרואטיה:  זו ארצי ומולדתי, שאיני יכול איתה ואיני יכול בלעדיה.  

בסיפרו שעון חול כתב קיש את הדברים הבאים בהשפעתו המפורשת של שׂפינוזה:

*    

אם חוקים דטרמניסטיים מחמירים של אלוהים-טבע הם השולטים בכל, לפי העקרון הכללי של הסיבתיות     Causa Sui (=סיבת עצמו), לא תיתכן שום מקריות מבחינה אובייקטיבית, לא רק בממדים הנרחבים של היקום, אלא אפילו בתופעות הזעירות, כמו למשל כשמישהו משאיר (שוכח?) את ספרו ברכבת, בתאו שבקרון המחלקה הראשונה (כאילו הניחה אותו שם יד ההשגחה העליונה, או שהתעופף והגיע ממקום רחוק לא ידוע, כמוהו כמלאך שנחת לו על מושב הפלוסין הירוק במחלקה הראשונה, כנפיו פרושות למחצה, במקום מספר עשרים ושש על-יד החלון, מקום שמור שהוזמן למענו מראש בתחנה של עיר השדה שִיד), ומישהו אחר (שיועד לכך?), מתיישב באותו מקום עצמו ומוצא בו בכריכת עור שחורה (Tractatus theologico-politicus), שעתיד להשפיע עליו השפעה חזקה ומתמשכת.

[דנילו קיש, שעון-חול, תרגמה מסרבית קרואטית והוסיפה אחרית דבר: הוצאת עם עובד: תל אביב 1994, עמ' 36-35]

*

   אם יש משהו שחסר בתיאור של קיש את ההכרח הדטרמיניסטי-השֹפינוזי הוא אי-ההדגשה כי אליבא דשׂפינוזה, הדברים אינם כפויים אלא הכרחיים; שום דבר אינו כופה את היושב ברכבת ומוצא לפניו את מאמר תיאולוגי מדיני שהשאיר הנוסע הקודם, לפתוח את הספר, לקרוא בו, ולמצוא בו מה שעתיד להותיר בו השפעה חזקה ומתמשכת. הריי באותה מידה אפשר כי במקום אותו נוסע היה עולה מי שלא היה טורח לקרוא את החיבור, או מעלעל בין עמודיו, לא מוצא בהם כל עניין, ומותירו תחת המושב. יתירה מכך, ודאי אין להניח כי האדם שהשאיר את מאמר תיאולוגי מדיני על-גבי מושב המחלקה הראשונה, כיוון לעשות כן מפני אקט פוליטי כזה או אחר; אפשר כי סיים את הספר וביקש להותירו לנוסע הבא, אפשר כי פשוט שכח להכניסו לתיקו, ועל כן הספר הושאר. בכל מקרה, את הנופך הדטרמניסטי שבהכרח, מייחס האדם למסכת האירועים, ואין לו כל דרך לדעת אם כך הם כהווייתם. האדם התבוני, אליבא דשׂפינוזה וקיש, מתוך כך שהוא מייחס מציאות של תבונה אין סופית אימננטית השורה בקוסמוס, ומתוך כך שהאדם התבוני הינו בא-כח שלה (מבחינת השתתפותו בתארי ההתפשטות במרחב, והמחשבה), ממילא לא יתיר לעצמו לראות בסיטואציה המתוארת סיטואציה מקרית, אבל זו גם אינה סיטואציה כפויה. איש לא קובע את האדם להיעשות פילוסוף או סופר; בדיעבד, כאשר הפך עצמו להיות פילוסוף וסופר, אם תבוני הוא, הוא ייראה את ההכרח הפנימי (התנועה, המסע) שעשה.

   מבחינה זו, גם שׂפינוזה וגם קישׁ אינם מורים על דרך כפיה. לא ניתן לכפות על האדם באמצעי חיצוני לקרוא, ללמוד, או לאמץ דעות מסוימות; האדם צריך שיווצרו תנאים מסויימים (חיצוניים ופנימיים) על מנת שיבשיל, ויגלה פתיחות כלפי מה שלא הכיר בעבר, אולי גם כלפי מה שלמד עד כה להעריך כעוין, ופתאום נתגלה לו כידיד. וגם אני, בכל פעם שאני מרצה, כותב מאמר, או כותב כאן רשימה, מדמה כאילו הנחתי בפני הנוכחות/ים רושם מסוים. איני פוליטיקאי ולא איש מנגנון הנושא אג'נדה מכוונת, ועל-כן איני מעוניין בכפיית דעותיי ובהפצתן. רק שכל שומע/ת או קורא/ת יעשה עם הדברים כמיטב יכולתו, וכפי המפגש של דבריי עם עולמו או עולמה.

*

*

בתמונות: Job Berckheyde, The Old Exchange of Amsterdam, Oil on Canvas 1670

Spinoza's Seal                 

© 2014 שועי רז

*

Read Full Post »