Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פשע’

Vlaminck

*

1

באיזה אירוע השבוע דיברתי עם אחות של ידיד. אחר כך אמרה לי אשתי כי אובחנה באחותו של הידיד מחלה סופנית וכי כנראה נותרה לה עוד שנת חיים אחת. מזועזע למדיי, שאלתי את אשתי אינסטינקטיבית מה שם אמהּ של החולה, משום שמקובל בתפילה לרפואת חולה להזכיר את שם החולה ואת שם האם.

   קשה לי לקבל, בימים כתיקונם, השגחה אלוהית על הפרטים, ודאי לא השגחה על ההיסטוריה. איני משוכנע כי תפילה לשלום האחר אכן מבריאה היא, מעבר לכך שהיא מנכיחה את מצוקת הזולת בהכרה, ואינה מאפשרת להדחיק אותה. אין לי ספק כי בין אם היא מועילה ובין אם לאו היא בחזקת  המידה הטובה, ותפישת ההשגחה שאני כן הולך בה דוגלת בפירוש בכך שמי שבוחר לפעול על דרך המידה הטובה— בחירתו היא גם שכרו וגם גמולו. נזכרתי בשיר החותם את ספרהּ האחרון של זלדה שנבדלו מכל מרחק [הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1984]. שם היא מדברת על כך שכאשר נודע לעובדת בית החולים על רוע מצבהּ, אמרה לה "אתפלל עלייך". השאלה אינה האם התפלה מועילה אם לאו, אלא באיזו מידה החולה אינו נעזב לנפשו, ובאיזו מידה המקיפים אותו, שאינם בני משפחה או קרובים, נכונים לשאת אותו במחשבותיהם ביום-יום, לא לשכוח את מצבו ,ליחל לרפואתו.

   באותה המידה, כך אני רואה את הרפתקת הימים הנוראים (ראש השנה עד יום הכיפורים) כהזדמנות להנכיח את מושג האלוהות בהכרתו של האדם. כלומר, מעבר למיתוס המתוכן היטב על המשפט המזומן באותם ימים לכל באי עולם לחיים או למוות, לשלום או לחרב וכיו"ב,  אני מבכר לראות בימים האלו, סוג של התוויה להתחיל את יחידת הזמן הנוכחית (אם אמנם היא קיימת) בהרהור במושג האלוהות, ובאופן בו אנו חווים אותו; באופן בו הוא נוכח בעולם האדם.  וכך במהירה, מהרהור באלוהות עוברים להרהור באדם.

*

2

*

   המפקח ברלאך, גיבור שתי הנובלות: השופט ותליינו והחשד לפרידריך דירנמט (1990-1921), סובב בידיעה כי אמנם נותרה לו שנת חיים אחת לכל היותר, בעטיו של סרטן חשוך-מרפא. באותה שנה הוא מצליח לפתור שתי פרשות רצח; ללכוד לווייתן-פשע ולפטור את העולם מרופא נאצי שהפך אחר המלחמה לכירורג פרטי מצליח בשווייץ (בזהות בדויה). בשתי הפרשות הוא עומד בשלב כלשהו על סף קפידה טרמינלית של אותו פתיל חיים קצר להפליא שנותר לו. ברלאך המעיד על עצמו שכל ימיו היה כחתול הצד עכברים, כלומר: ממתין בסבלנות עד החשודים ייפלו בפחים שהציב להם, נאלץ בשל קוצר הימים שנותרו לו, לפשוט את הכפפות. המפתח לפתרון שתי הפרשות נסב על כושרו של ברלאך לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות אותן נקט כל ימיו.

   את עמדתו הבסיסית של ברלאך ביחס לפשע מסכם אויבו הפושע רב-המעללים גאסטמן, בהעלאתו זכרון של פגישה גורלית ביניהם בפונדק יהודי בעיר אודסה, ארבעים שנה קודם לכן:

*

"שנה אחת עוד נותרה לך לחיות", המשיך האורח, "ובמשך ארבעים שנה בלשת אחרי בחריצות. זהו סיכומו של החשבון. ועל מה בעצם התווכחנו אז, ברלאך, באותו פונדק מעופש בפרוור טופאנה, אפופי עשן סמיך של סיגריות טורקיות? התיזה שלך היתה, שאי השלימות האנושית, העובדה, שלעולם אין אנו מסוגלים לחזות מראש את מעשיו של הזולת, כלומר שנבצר מאיתנו לקבוע בבטחה כי הוא עתיד לפעול כך או אחרת, ושכמו כן אין בכוחנו לכלול בחישובנו את גורם המקריות, העשוי תמיד להטות את כף המאזניים לכאן או לכאן— שכל אלה גורמים לכך, שרוב הפשעים נידונו בהכרח לצאת לאור השמש. לבצע פשע, טענת, הוא מעשה איוולת. מפני שאי אפשר לשחק בבני אדם כמו במערכת כלים על לוח שחמט. אני, לעומת זאת, העליתי את התיזה, וזאת עליי להודות, יותר למען ההתנצחות לשמה יותר מאשר אמונה של ממש, שדווקא אופיים הסבוך של יחסי אנוש מאפשר לאדם לבצע פשעים שאינם מתגלים לעולם, שמסיבה זו לא זו בלבד שרוב הפושעים לעולם אינו נותן את הדין על מעשיו אלא שפשעיהם, בהיותם מבוצעים בסתר, אינם מזוהים כלל כפשעים.

[פרידריך דירנמט, השופט ותליינו/החשד, תירגמה: עדנה קורנפלד, ספרי שין שין שין: תל אביב 1966, עמ' 46]

*

   גאסטמן טורח ומסביר לברלאך, כי אותה פגישה שכוחה, בסיומה היתה ביניהם התערבות לגבי אופי הפשיעה, הביאה את גאסטמן לבחור בדרך הפשע, זאת על מנת להוכיח כי אמנם אדם יכול להיעשות ארכי-פושע ובכל זאת להימנות על נכבדי שווייץ ועשיריה. זאת ועוד, כפי שהולך ומתחוור לאורך הסיפור, גאסטמן מעולם לא בחל להפעיל אנשים אחרים, בידיעתם ושלא בידיעתם, ככלי שחמט בשירותו. בני האדם לדידו הם בסופו של דבר כלי שרת באמצעותם הוא הוכיח את התיזה שלו: ניתן לפשוע באופן חופשי למדיי, ומבלי שרוב המכריע של בני האדם יזהה את ההשתלשלות בה חוזות עיניו כרצף של פשעים.

   ברלאך, המתוודע לכך שהוא למעשה, במידת-מה, יוצרו של גאסטמן; ייאלץ גם להביא את קריירת הצללים של האיש אל סופהּ. ברם, לשם כך הוא ייאלץ לזנוח את מלכודות העכברים ומארב החתולים, ולפצוח בקריירת שחמט.

   הצדק/פשע שבסופו של דבר אוכף ברלאך מןצא לפועל על ידי אחד הכלים האנושיים אותם מסיע המפקח; פשע/צדק שלא יתגלה ולא ייראה לעין השמש. המהלך המהותי של העלילה כולה, אף הוא מהלך צללים, הוא הרגע בו מתחוור לברלאך כי עליו לנטוש את הערכים ואת העמדות בהן החזיק כל ימיו. ברלאך יודע כי לא יוכל להביא את גאסטמן למשפט ולא יוכל לחשוף אותו כארכי-נבל, כל זמן שלא ישנה את התנהלותו ואת הערכים הנורמטיביים שהינחו את ימיו. הוא אינו יכול להכריע את גאסטמן, היודע לצפות מראש את כל צעדיו, אלא על ידי כך שיניח לכל אותם אוטומטים של מחשבה ומוסר, ויקבל על עצמו את הנחות היסוד של יריבו לגבי העולם וההתנהלות בו, וינסה להביא לראשונה בחייו לצדק, שאינו נראה לאור השמש, מבוצע בסתר, ואינו מזוהה כלל כצדק. המהלך כמובן מטשטש גבולין בין צדק ופשע, טוב ורע. זוהי הפיכת-לב המוצגת כתולדה של אין-ברירה, של מהלך אחרון של אדם גוסס.

   הרגע שלפני מסעו המפתיע של ברלאך מודגש על ידי דירנמט בפסקה הבאה:

*

ואז בא הכאב, הכאב הנורא, המשתולל, המדקר ולוהט בקרביו כשיפוד מלובן, שמש ענק, העולה במעיו, מפילה אותו על הארץ, הופכת אותו לפקעת מפרכסת של אברים אחוזי עווית, מציפה אותו בנחשולי קדחת לוהטת. הזקן, זחל על ארבע, כחיה, והטיל עצמו על הריצפה, התגלגל על השטיח ונשאר לבסוף אי שם בחדרו, בין הכסאות, שרוע אפרקדן, מכוסה זעה קרה, "מהו האדם", גנח חרש, "מהו האדם?"

[שם, עמ' 49]

*

    בקריאה ראשונה נדמית הפסקה הזו בהקשרה כמוסבת על  מסכת ייסוריו הגופניים של ברלאך, החי בצל הסרטן הפורח. בקריאה שניה, אחרי שנודעת התפתחות הסיפור; אלו הם ייסוריו הנפשיים של אדם שנאלץ לנטוש ברגע האחרון את כל הציוויים הפנימיים והגדרים שהשית על המאבק בפשע. זהו הרגע שבו ברלאך נוכח בתהום הפרושה לרגליי האדם— לא תהום הכאב והמוות, אלא בראש ובראשונה, התנסוּת התהום של מי שמבין כי טוב ורע, צדק ועוול הינם מושגים רלטיביים (יחסיים), בלתי מדוייקים, אינם הולמים במובהק את המציאות; לא נהיר האם הם מתקיימים באמת היכנשהו מחוץ לתודעת האדם.

*

*

בתמונה למעלה: Maurice De Vlaminck, Self PortraitOil on Canvas,  Date Unknown

© 2013 שועי רז

Read Full Post »