Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פתח-תקוה’

*

בשנת 1968 בעקבות ריבוי מעשי האלימות בהם נקטה המשטרה האמריקנית כנגד המפגינים כנגד המעורבות האמריקנית בוייטנאם, כתבה ג'וני מיטשל הקנדית, שבאותן שנים החלה את הקריירה האמריקנית שלה, את השיר The Fiddle and The Drum שנכלל באלבומה השני, Clouds, בשנת 1969 (למעשה, היה זה אלבום הבכורה האמריקני שלהּ). תרגמתי את השיר ביעף, לא מדויק באופן מיוחד (למשל הוספתי את המלה: ברחוב שאינה מופיעה במקור). אני מקדיש את הרשימה למפגינים בפתח תקווה שהואשמו בנסיון פּוּטש בדף הפייסבוק של ראש הממשלה. לא פעם ראשונה שבהּ נתניהו מבלבל בין מחאה פוליטית (במקרה הספציפי, כנגד שחיתות) ובין פּוּטש, ואולי האיש אינו מסוגל להבחין ביניהם (המופתי לוחש). מפגינים כבר הוכו ונעצרו על ידי משטרת ישראל מבלי שנקטו ולוּ מהלך אלים אחד, מלבד השמעת דברים או הנפת כרזות בגנות הממשלה. השיר The Fiddle and The Drum, הפך שוב לשיר מזוהה עם המאבק האמריקני לנסיגה מעיראק בימי כהונת ג'ורג' בוש הבן (מ-2004 לערך). לי הוא הזכיר את נסיונותיה של ממשלת ישראל המכהנת להאשים בבוגדנות כל מי שמתבטא בגנותהּ. ואולי כולנו צריכים איזה רגע של הרהור על העובדה לפיה  ממשלת ישראל הנוכחית בוגדת בכולנו.

 *

וְהִנֵּה שׁוּב

ג'וֹנִי יָקִירִי, חֲבֵרִי הַטּוֹב

וְהִנֵּה שׁוּב

אֲתָּה לוֹחֵם בְּכֻלָּנוּ.

וְכִאֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹאֶלֶת: מַדּוּעַ?

אַתָּה מַנִיף מַקְלוֹתֶיךָ, זוֹעֵק, וַאֲנִי נוֹפֶלֶת בָּרְחוֹב

הוֹ חֲבֵרִי, אֵיךְ זֶה הִגִּיעַ לְכָךְ

שֶׁהֶחְלָפְתָ אֶת הַכִּנּוֹר בְּתֹף?   

*

אַתָּה אוֹמֵר שֶּׁהָפָכְתִּי

כְּמוֹ אוֹיְבֶיךָ מַמָּשׁ,

אֲבָל אֲנִי יְכולָה לִזְכֹּר

אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַטֹוֹבִים בְּךָ

אֲנִי מְבָקֶּשֶׁת אוֹתְךָ :

"הַאִם אוּכַל לַעֲזֹר לְךָ לִמְצֹא אֶת הַשָּׁלוֹם וְאֶת הַכּוֹכָב?  

חֲבֵרִי,  

אֵיזוֹ מִן שָׁעָה זוּ

לְהַחְלִיף יָד מוּשֶׁטֶת  — בְּמָּכָּה?"

 *

וְהִנֵּה שׁוּב

הוֹ, אֲמֶרִיקָה, חֲבֶרְתִּי

וְהִנֵּה שׁוּב

אַתְּ לוֹחֶמֶת בְּכֻלָּנוּ

וְכִאֲשֶׁר אֲנוּ שׁוֹאֲלִים: מַדּוּעַ?

אַתְּ מַנִיפָה מַקְלוֹתָּיִךְ, זוֹעֶקֶת, וְאֲנוּ נוֹפְלִים בַּרְחוֹב,

אֵיךְ זֶה הִגִּיעַ לְכָךְ

שֶׁהֶחְלָפְתְ אֶת הַכִּנּוֹר בְּתֹף?   

 *

אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁהָפַכְנוּ

כְּמוֹ אוֹיְבָיִךְ מַמָּש

אֲבָל אֲנוּ יְכוֹלִים לִזְכֹּר

אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים בָּךְ.

אֲנוּ מְבַקְשִׁים אוֹתָךְ:

"הַאִם נוּכַל לַעֲזֹר לָךְ לִמְצֹא אֶת הַשָּׁלוֹם וְאֶת הַכּוֹכָב?  

הוֹ, חֲבֶרְתִּי,

כְּבַר הִגָּעְנוּ 

לַחֲשֹׂשׁ מֵהַלְמוּת הַתֹּף שֶׁלָךְ." 

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי, 2.6.2017]

*


*

בתמונה: Elliot Erwitt, Soldier, Fort Dix  New Jersey 1951

 

Read Full Post »

 

במרחק השחור נזרעות דהרות סוסים לא נראים

הנמסים והולכים

כל אלה ישמע ההלך העייף

ורעד יעבור את בשרו

(דוד פוגל, בלילות הסתיו)

 

  יסלחו לי הפתח-תקואים לדורותיהם (יואל מוישה סלומון ואילך), זו לא עיר. זה מקום אורבני לא מוגדר. עיר צללים שאיני מצליח לפענח. אולי בי האשם. לולא הכרתי עוד אנשים לא מעטים שחושבים על פתח-תקוה באותו האופן, הייתי משוכנע שאלו הדעות הקדומות של הילד הגבעתיימי על מה שנתפס בעיניו אז, לא בצדק, כפרובינציה.

   אזור התעשייה והמשרדים של קריית- מטלון שוכן בקצה הצפון- מערבי של פתח-תקוה, גובל בגבעת שמואל. כביש היה אמור לחבר בין שתי הערים (האחרונה, רק זה מקרוב הוכרה כעיר). אך תודות לסכסוך מוניציפלי ממושך נאלצו עד לאחרונה התושבים להתנייע בדרכי עפר מאולתרות בין הערים, דרכי עפר שעברו בשדות לא בנויים, בלתי מוכרזים מוניציפלית, שהשתרעו בין גבעת שמואל ופתח תקוה. מיתוס עיקש מגובה בקוז'קים כחלחלים או מסוקים חולפים- ספר כי לעת לילה נערכות שם עסקות סמים ושאר מרעין בישין. אך מי שאינו גר בסביבה המיידית לא נוטה לבדוק את הדברים אלא להדחיק אותם- כמו את אזור השדות כולו, מדמדם בקצה-קצה זכרונותיו על סף השכחה. שם נמצאים גם כמה כבישים נטושים המובילים אל מה שנראה כמזבלה של חלפי רכב, רהיטים שבורים בערימות, מקררים אכולי חלודה פזורים בתוך שדה, אך הלכה למעשה, דומני כי זוהי Waste Land, כעין  מקום נסתר אליו לוקחות כנופיות אנשים להִיָּרוֹת. איני יכול לבססה תחושה זו אלא על רעד העובר את בשרי מדי עוברי שם, גם בשעות היום, עת השמש הנדיבה מאירה על העצמוֹת. אני חושב על צומת הדרכים אליו ירד כמדומה אמן הבלוז רוברט ג'ונסון לעיסקת חייו עם ה- Devil  ומדמה אותו כמפגש הדרכים והחולות והשדות הזה. דווקא כאשר מכונית בודדת, מנוע מחרחר, עומדת על אחד הכבישים המקיפים אותו אינה זעה ואינה נעה. הרעד גובר.מקום שכזה שהיה יכול לתת בסיס לפתיחת ספר של קורמאק מקארתי. משהו כמו 'לא ארץ לזקנים'. מכונית שעובר אורח יתקרב אליה בטעות, וייראה את שאינו אמור.  

   ראו ראיתי את שאיני אמור דווקא אחר שחציתי ברגל לבדי את השדות (שאינן אלא גבעות של אדמה חולית עטורות זרי קוצים) חלפתי על פני אזור המזבלה השומם. ושמתי פעמיי אל אחד המוקדים הציביליטורים הראשונים שקידמו את פני, ככל שזה נוגע לפתח תקוה, רחוב בו נמצאים כמה בנייני משרדים מיותמים, חלקם נראים מאוכלסים, אפילו חדשים, אבל נידחים למשעי. אני תר אחר שם הרחוב שם. לראות איזה שם חלקו לו הקוראים לספר ומי התאימו לו. על השלט כתוב 'שמשון דרנגר'. רעד שוב עובר את בשרי.   

   שמשון (סימק) דרנגר היה יהודי-דתי, הומניסט, עורך עיתון, וגם פרטיזן בשנות מלחמת העולם השניה באזור העיר קרקוב. הוא הוציא ביחד עם אשתו גוסטה, מספר עתונים ובטאונים; נכלא לראשונה בשנת 1939 לאחר שפרסם בעיתונו מאמר של פעילה אוסטרית אנטי-נאצית. לאחר שחרורו, היה ממיסדי הארגון 'החלוץ הלוחם' בקרקוב, וערך את בטאונו שם ייחד טור קבוע לבעיות השעה, לצורך של היהודים לקום ולהתקומם כנגד הרעה המתרגשת עליהם, לברוח ממחנות המעצר ומן הגטאות ולהרים על נס את רוח החופש והצדק. מאמריו חתומים בחותם של אהבת אדם ותקווה עתידית. דרנגר נעצר שוב בנובמבר 1943, וכנראה נרצח על ידי הנאצים בסמוך לכך.    

  כאשר הבטתי על הציוּן, הבלתי צפוי ועם זאת הנידח לגמריי של דרנגר, לא יכולתי שלא לחשוב על מילותיו שהרשימו אותי מאוד מאז קראתי אותן לראשונה:

 

במה אנו עדיין מַשְלִים את נפשנו.למה אנו מצפים עוד לאחר מעשי הרצח המתוחכמים?=כלום צר לנו על כמה ימים של ריקבון מוּסרי ממאיר?הלא מתחת לעיי המפולת של אושר התקוות שנכזבו, מתחת לחיים שנהרסוּ, עומם עדיין ניצוץ זעיר של אנושיוּת אמיתית. עלינו ללבוֹת ניצוץ זה, להפוך אותו לשלהבת, שתגאל אותנו מההשפלה, תשמור ממוות, תטהר את המצפּוּן, תעודד את רוחנו. אל נשכח ניצוץ זה, נזִין אותו בטרם יכבה. 

(שמשון דרנגר, מתוך בטאון 'החלוץ הלוחם', נדפס: אליעזר שבייד, 'הדילמה הקיומית והמוסרית של ההתנגדות המזוינת בגטו', קדושת החיים וחירוף הנפש, בעריכת ישעיהו גפני ואביעזר רביצקי, ירושלים 1992, עמ' 302) 

 

  הבטתי סביב ולפתע חשבתי לעצמי כי לתת לרחוב הקט והבלתי מיושב הזה את שמו של דרנגר הוא אקט סימלי מאוד. רחוב קטן, איש מלבד עובדי החברות כמעט ואינו עובר בו. נטוע הוא על גבול השדות והמזבלה המוזנחים, המערערים. הרהרתי במציאות הישראלית דהיום ערב הקמת ממשלת ימין לאחר הכניסה לעזה. שקצת נראתה לי פתאום כמו האזור והמרחב שבהם נמצאתי /שריתי. חשבתי על דרנגר ומילותיו, על המציאות המדינית והחברתית האכזרית שבפתח עיניים, על הסכנות הבטחוניות שישראל ניצבת בפניהן, גם על ההרג הרב שישראל מבצעת בשמם של אותם איומים המשמשים תמיד כאמתלה בכדי לדרבן את דעת הקהל לקבל הכרחיותה המצפונית הבלתי נתונה בספק של כל פעולה צבאית שתינקט. מתחת לכל זה, הרהרתי, ודאי נותר איזה ניצוץ זעיר של אנושיות אמיתית, עלינו ללבות ניצוץ זה, להפוך אותו לשלהבת, לא להניח שייכבה. כל אדם בפני עצמו, תחילה. הלוואי שהיה אפשר לבקש את אותו הדבר מן המדינאים ומאנשי הצבא. אני בספק (רקבון מוסרי ממאיר? ליקוי מאורות? אבדן דרך?). המשכתי ללכת לדרכי. ראשי הומה הרהורים ורגשות. בשובי לביתי כעבור זמן, כאשר חלפתי שוב לאור יום מתקצר, דרך השדות, חשבתי שכל הדרך לא שמעתי ציפורים, וזה דבר נורא מאוד. האם יש עוד סיכוי למקום התוסס רגשות מהוסים של צער ושכול? האם 'תמות נפשי עם פלישתים' היא האפשרות היחידה? אפשר שמתחת לכל השדות הזנוחים, מגרש האשפה וגרוטאות-התעשייה המדמם, עומם עוד סיכוי זעיר, הומה-נוהה כלשהו, להפוך עמק עכור מאוד לפתח תקוה.

 

 

 

בתמונה למעלה: Vassily Kandinsky, The Blue Rider, Oil on Canvas 1903

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »