Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘צ'ארלס סימיק’

*  

צ'ארלס סימיק (במקור: דושאן סימיק, יליד: בלגרד, 1938; היגר עם משפחתו לשיקאגו בשנת 1954) דומה לוואלאס סטיבנס (אחד המשוררים האהובים עליי ביותר), אבל צ'ארלס סימיק. כלומר: תבניות דומות, זה כותב על ביזנטים וזה על חיתים, שניהם נוטים לתור אחר שירה הרבה-אחרי שהאופקים הפוליטים אוזלים, ומרחבים מיתיים ומטפיסיים, ספק מדומינים, נפרשים אי-שם: צהלות סוסי מוסטאנג ממלאות אותם עם נערותיהם של חמורים אצים-רצים, אינדיאני ונזיר זֶן, מקטרת-שלום ענקית וקנקן תה בספלים זעירים; ערב לא-צפוי בצהריו של יום חולין. אגב השירה העברית, סימיק מתכתב אצלי עם דן פגיס חזי לסקלי ותמיר גרינברג, כלומר: אם מוכרחים בכלל למצוא לו חברותא; בפרוזה לירית: עם יואל הופמן. זה די והותר שמות בכדי להעיד על חיבתי הבלתי-מדודה לשיריו האוצרים הומור רב, גם הומור גרדומים של עיירות בוערות, רצח עם, פליטים חסרי בית הנודדים עם שק של דמעות המוטל על גבם, אבל בד-בבד, יש בהם אמירות בלתי שכיחות על הקיוּם האנושי, ואודות חוסר היכולת לתפשו באמת, קיום חמקמק כלטאה, תמיד מותיר זנב מפרפר בידינו,  לא יותר, לא משנה אם אנו תרים אחריו אם לאו. מן הזנב המפרפר הזה, אנו מקווים ליצור שירים או מרק-זנב, כי הם אלוּ המוטלים מאחורי גבינו.

   טוב לעבודה (רגע, ציפור קטנה, כחולה כהה, נכנסה כעת בעד החלון והתיישבה על מדף ספרי השירה שלי. בחיי, סיפור אמיתי לגמריי. עוד רגע.  התיישבה לה ליד ספרי יאיר הורביץ. זהו, היא פרחה להּ), להלן שתי דוגמאות מיטביות ממהדורת התרגום הנוכחית שערך ותרגם משה דור לשירתו של סימיק. הנה למשל השיר, ההסבר החלקי:

*

נִדְמֶה שֶזְּמַן רַב עָבַר

מֵאַז קִבֵּל הַמֶּלְצַר אֶת הַזְמָנָתִי

מִסְעֶדֶת אֲרוּחוֹת-צָהֲרַיִם קְטַנָּה וּמְלֻכְלֶכֶת

הַשֶלֶג יוֹרֵד בַּחוּץ.

 

נִדְמֶה שֶהֶחְשִיךְ

מֵאָז שָמַעְתִּי לְאַחֲרוֹנָה אֶת דֶּלֶת הַמִטְבָּח

מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי

מֵאָז הִבְחַנְתִּי לְאַחֲרוֹנָה

בְּמִישֶהוּ עוֹבֵר בָּרְחוֹב

 

כּוֹס מֵי קֶרַח

אוֹרַחַת לִי לְחֶבְרָה

עַל שֻלְחָן שֶבָּחַרְתִּי בְּעַצְמִי

בְּהִכַּנְסִי.

 

וְעֶרְגָּה,

עֶרְגָּה לֹא-תְּשֹעָר

לְצוֹתֵת

לְשִׂיחָתָם

שֶל טַבָּחִים.

[צ'ארלס סימיק, מה אמרו הצוענים לסבתי: מבחר שירים, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת כרמל: ירושלים 2010, עמ' 32]

*

האם זוהי הבדידות. הבדידות המשיאה את המשורר אל שיחות לא-לו ומעלה על פנינו חיוּך? האם זוהי הסטטיות של המצב, הגורמת לנפש המשורר לשאול לו איזה יסוד דינאמי, מהותי, שיותיר אותו סביל לכאורה, אך פעיל במוּדע, עת יצותת לשיח הטבחים?  באחד הימים דיברתי עם חבר על סיפור מעשה על אודות חסיד שנסע שלוש מאות קילומטרים רק בכדי לחזות ברבו-הצדיק נועל את אנפילאותיו (נעלי הבית שלו); חזה וחזר. נעליים מגלמות קניין, אולי גם משמעת עמוקה, ציות לסדר (לא ייפלא כי בצבא עומדים בתוקף על נעליים רכוסות היטב ומצוחצחות כיאות). ובכל זאת, לשנינו היה ברור כי הסוד באותה נסיעה לא היתה חזות הרב, כי אם סיפור המסע עצמו וכל מה שעבר על הנוסע עד הגיעו לחזות ברב הנועל את נעליו. באותה מידה, ערגתו של סימיק אינה לציטוט כשלעצמו, וגם לא בהכרח לתוכן סיפוריהם של הטבחים, אלא לשיחתם. זוהי ערגה למסע, ליציאה למסע, שמגלמים תמיד סיפורי מעשה של אחרים: ברעיונות האצורים בהם, ברגשות שהם מעוררים, יש משום ראשיתהּ של תנועה פנימית של הנפש ממצב למצב. הגירה פנימית נסתרת. איש אינו חייב לדעת עליה. איש לא חייב לקבל עליה דין וחשבון, ובכל זאת היא מאירה ומעוררת עולמו של אדם. אין כאן יציאה מן הבדידות בלבד אל בדידות שבחברה, אלא העדפה של תנודות הנפש המתעוררות עקב ההקשבה לשיחם של הטבחים על פני ההתבוננות בקוביית הקרח ההופכת למים אט בתוך הכוס הנצבת על השולחן (היום כבר החשיך, איש לא עובר ברחוב, שלג יורד בחוץ).

הנה שיר נוסף, מועדון "חצות":

*

הַאִם אַתָּה הַבְּעָלִים הַיָּחִיד שֶל מוֹעֲדוֹן-לַיְלָה מֻזְנַח?  

הַאִם אַתָּה הַלָּקוֹחַ הַיָּחִיד שֶלוֹ, הַמּוֹזֵג הַיָּחִיד,

הַמֶּלְצַר הַיָּחִיד הַמְשַחֶר לְטֶרֶף סְבִיב הַשֻלְחָנוֹת הָרֵיקִים?

 

הַאִם אַתָּה מַעֲלֶה הַצָּגוֹת זִמָּה בָּשָעוֹת הַקְטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה

עִם כּוֹכָבוֹת מֵתוֹת שֶל סִרְטֵי שָחוֹר-לָבָן?

 

הַאִם מִשְׂרָדְךָ לְמַעְלָה מֵעַל לְאוֹרוֹת הַנֵאוֹן

אוֹ לְמַטָּה עָמֹק בְּמַרְתֵּף הַחֻלְדוֹת?

 

הַאִם הוֹגֵי-דֵּעוֹת רוּסִים מְזֻקָּנִים שֻתָּפֶיךָ הַסְּמוּיִים?

הַיֵש לְךָ שוֹמֵר-סַף בְּשֵם דוֹסְטוֹיֶבְסְקִי?

 

הַאִם פוּ מַנְצ'וּ מַגִּיעַ הַלָּיְלָה?

וְאֶמִילִי דִיקִינְסוֹן גָּם הִיא?

 

הַאִם יֵש לְךָ בְּמִקְרֶה נִשְמַת אַלְמָוֶת?

הַאִם הִתְגָּנֵּב לְלִבְּךָ חֲשָד שֶאֵין לְךָ בִּכְלָל נְשָמָה?

 

הַאִם זוֹ הַסִּבָּה לְכָךְ שֶאַתָּה מֵטִיל זוּג קֻבִּיוֹת לְבָנוֹת,

בַּחֲשֵכָה, זְמַן רָב לְאַחַר שֶהַמְאוּרָה נִסְגְּרָה?

[שם,שם, עמ' 78]

*

כל התשובות כמובן נכונות ובלתי נכונות באותה מידה, ומרחקן אל המציאות כמו גם קירבתה אליה שוות לחלוטין מבחינת ייתכנותן. הקיום של סימיק הוא מכלול אפשרויות, שקשה להגבילן. מה הוא אומר בעצם? האם הוא עצמו קיים, ואולי זוג הקוביות הלבנות מרקדות בחשכה זמן רב כל כך, במחול הסתבּרוּיות, והימורי קוּבּיוסטוס, נהנות מן המקרים, מעצם המחול, התנודות, ההתנועעות. סימיק מצמצם מחד את הקיוּם למקרה, ומצד אחר מוכן גם לקבל את מציאותה האפשרית של נשמה בת אלמוות. גם כיועץ המיוחד לשירה בספריית הקונגרס האמריקאי, גם כזוכה פרס וואלאס סטיבנס לשירה (2007), סימיק בוחר שלא לדעת, שלא להכתיב מגמות בשירה, שלא להגביל עולמות אחרים מעולמו בחוקי-הבל או באמירות בלתי אחראיות. הייתי בא לשיר בלוז על הפסנתר במועדון הליל המוזנח של סימיק, לו ידעתי היכנהו. זה נראה לי חור אפל ומעושן כלבבי, עם בורבון ובירה מזוגה היטב (כל אדם צריך טיפת רעל), ושיחה טובה עם האיש שעל הבאר, בין אם יש נשמה בת אלמוות, ובין אם אין נשמה כלל. על כל פנים, ננגן דואט לפסנתר וזוג קוביות, כל עוד ניתן.

*

*

צ'ארלס סימיק (Simic), מה אמרו הצוענים לסבתי: מבחר שירים, הוצאת כרמל: ירושלים 2010, 112 עמודים.

בתמונה למעלה: Alfred Steiglitz, Spring Showers, The Coach, New York 1902

© 2011 שועי רז

Read Full Post »