Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘צבא’

*

1

מעשה במורה, אז עוד לא היה מורה, שנרדם במטבח בתוך סיר גדול במוצב צהל"י במהלך מלחמת יום הכיפורים ועד שהתעורר – המצרִים השתלטו על המוצב, הרגוּ ושבוּ. למזלו, היתה לו ערבית-מצרית מהבית, מה שסייע לו לחמוק. בהמשך, בעקבות נדודים, הצליח לחבור לכוחות צה"ל.
למדתי ממנו דבר גדול: כשמתחילה מלחמה מוטב להירדם בסיר גדול. זה הסיכוי היותר גדול לצאת בשלום מהעניין. ואכן, פעם כשהייתי חייל פצוע מאוד, ולא היה לי סיר גדול, נפרדתי מהעולם במחשבתי וניסיתי לישון. הצליח לי. לקח לי קצת זמן להתעורר. לו רק היה לי סיר גדול, לבטח הייתי יוצא מזה בשלום.

פעם מזמן, כשהייתי תלמיד י"ב, הופיעו בבית הספר ארבעה בריונים חמושים באלות. הם באו כדי להכות איזה ילד שגזל לאחד מהם את חברתו. סגן המנהל יצא לדבר איתם. הם שברו את ידו במהלומה.  אותו מורה אמר לי: "שוֹעִי, קח את השניים האלה" (הוא הצביע), "ואני את השניים הנותרים". זאת לא הייתה מלחמה. בסוף תגרה קצרה הם שכבו מקופלים על הרצפה, עוד לפני שהגיעו השוטרים. הוא  חייך: "ידעתי שאתה לא פּוֹחֵד מכלוּם".

פעם לא הופעתי לשיעורו במשך חודשיים. למעשה, באותה תקופה, בשל בעיות ביתיות, העדפתי להסתובב; לנסוע לכל מיני טיולים בצפון ובדרום. בבית הספר החזיקו אותי בעיקר כי העליתי להם את הממוצעים. והמורה? המורה פשוט חשב שזה יהיה מועיל אם אגיע לחיל המודיעין. לאחר חודשיים, כשהתייצבתי סוף סוף בשיעור לערבית. הוא שאל אותי היכן הייתי; עניתי: "המורה, כאב לי הגרון". הוא התחיל לצחוק. איזה דקה, הפסיק הכל, וצחק. לי לא היה ברור אם מצחיק לו או עצוב לו. עד היום אני חושב שהוא היחיד בתיכון שבאמת הבין עד כמה החיים שלי גרועים.

*

2

*

עוד לא נמצאה הדרך לומר להם: "היו שלום ותודה על הדגים". בין היתר, משום שאינךָ אוכל דגים ואינך יודע להיפרד כמו שצריךְ. גם באתיופיה לא נהגו לאכול דגים, ועל קברם של ילדים שמתו טרם הספיקו לחטוא ועל קברות אנשים שנודעו במעלתם וביושרם הקיצוני – נהגו לנטוע שיחי צבּר. עכשיו, עצום עיניך, ותן דעתך על קוסמוס הומה דגים ושיחי צבר – המשייטים במסלולים אליפטיים באפלת-הליל, כל אחד לעצמו, בהיפרדות מוחלטת, בדממה חסרת התנגשויות. אחר-כך, דמה את עצמך מצטרף לאותו מחזור קוסמי, צף בין אדרות דגים ושיחי צבר, במסלול אליפטי; שונה את המלים: الصبر من الرحمن (הַסֶּבֶר/המתינות מן הרחמן).

במיתוס קדום/סיפור עממי משל יהודי אתיופיה הובא:

*

כאשר יצר אגזיאבהר את האדם – מעפר יצר אותו, והשליכו על הארץ ללא רוח חיים באפו. ראו המלאכים את האדם  מושלך ככלי אין חפץ בו ובאו אל אלוהים בטרוניות: "איזה מן יצור מוזר יצרת? למה יצרת אותו ולאחר מכן השלכת אותו על הארץ? הקשיב האלוהים לדברי המלאכים – זה היה ביום הארבעים ליצירת האדם – ואז נפח בבובת העפר בחזקה והיא התנפצה לרסיסים. למחרת ביום הארבעים ואחת, יצר אלוהים בשנית את האדם מעפר והפעם נפח לאט-לאט נשמה באפו והאדם קם על רגליו.

[יעל כהנא, אחים שחורים: חיים בקרב הפלשים, הוצאת עם עובד: תל אביב 1977, עמוד 42]   

*

שלא כמו בסיפור בריאת האדם המקראי, שמבוצע תוך הנחת אומניפוטנטיות (כל-יכולת) אלוהית; כאן הסיפור כולו מדגים דווקא את מגבלותיו של האל: הוא יוצר מעפר בובת עפר נטולת-חיים, ומטיל אותה על הארץ, ואז בנסותו לנפוח בה רוח חיים היא מתפוצצת לרסיסים; רק לאחר מכן באופן איטי ומבוקר חוזר היוצר על יצירתו והפעם מצליח ליצור את האדם. כלומר, האדם, כמוצג כאן היה, פרי עמל של נסיון וטעיה, ולאו דווקא של הליך מתוכנן שניתן לשלוט בו. הטקסט אפילו לא נותן בידינוּ את הודאוּת שניתן לחזור על היצירה, ושהאל היה יודע מה הוא עושה – אם היה נאלץ ליצור אדם בשלישית. אפשר שהיה מסתפק בלהיות בובנאי.

כמובן, מיתוס הבריאה הזה מהדהד את המיתוס הלוריאני בראשית עץ חיים של שבירת הכלים והתנפצות העולמות הקדומים שלא יכולים היו לעמוד ולהתקיים, ואז החזרה על התהליך מתוך נביעת אור מופחתת (שאכן עומדת), וזאת לשונו:

*

והנה לפי שראה המאציל העליון כי אלו הכלים נשברו לסבת היות האור הגדול ולא יכלו לסובלו. לכן, עלה ברצונו לתקן כל העולמות באופן שיוכלו לסבול האור הזה וזהו ע"י התפשטות האור וברחיקותם מן המאציל העליון, אשר האורות יבואו יותר מכוסים, ובזה יהיה קיום להעולמות וכוח לסבול האור.   

[ר' חיים ויטאל, עץ חיים, בעריכת ר' מאיר בן יהודה ליב פֹּפֶּרְשׂ,  וורשא 1891, דף ה' ע"ב]   

*

משום מה, הואיל והטקסט הלוריאני מניח את כל-היכולת האלוהית, ומניח לעולם האצילות (הקרוב ביותר לעצמוּת האלוהות) להישאר על מתכונתו, ועוד להעיר כי האור האלוהי מפשט בו ללא מסכים וחסמים, ואילו רק מהעולם המשתלשל ממנו, עולם הבריאה, חל בניסיון ההארה הראשון המשבר  –  משום שככל שהעולמות הנאצלים התרחקו ממהוּת האלוהות, כך התקשו לסבול את אורו הצח (הגשמיות היחסית אינה משתלמת) – לא הועלה מעולם הספק האם עצמוּת-האלוהות מסוגלת בכלל לחזור על תהליך הבריאה, כתהליך רצוני-ספונטני, עומד ומתקיים (האל מתואר כאן כְּמַזְרִים אל העולמות אורות מכוסים יותר, שיש בכוחם לסובלם). והלאו כבר מעצם הצורך לחזור על התהליך (כפי שאירע) נגרע משהו מהספונטניוּת, ועצם הכישלון הראשון (גם אם היה חלקי), העיד כבר על כך שהתהליך חייב להיות מתון ושקול, בזרם מופחת, לא פרי של התפוצצות או גודש שעלולים לצאת משליטה. התיאולוגיה הרבנית ודאי הציגה את האלוהות כמחולל נסים, מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ועתיד להחיות מתים. אבל לנוכח המיתוס האתיופי שהובא לעיל, ועל אף הקונקרטיזציה-הפיסית שלו (היעדר מטפיסיקה), עולה השאלה: האם בכלל האל (במידה שהוא שם) עשוי לחזור על מעשה הבריאה (העולם, האדם)? אפשר שכן; אפשר שלא; אפשר שנצטרך להמתין משך רב מאוד עד הפעם הבאה (יותר משקהילות אנושיות מצפות לגאולה או משיח). בעצם, לא יהיה מי שימתין.

*

כל הזמן אני שומע ג'ז.  נדמה לי שבניגוד למוסיקה או שירה אחרת שמעלות על פני השטח זיכרונות ורגשות שלא קל לי להתנהל איתם מעל פני השטח (כך או כך, הם מי התהום). ג'ז ממש כמו פילוסופיה בשעתו מהווים עבורי איזה מיסוך מסוים של רגשות עזים.  אלו שני מדיומים שבהם אני יכול לנוע יחסית בחופשיות בלי להיקרע לגזרים. אני לא דרמטי. מתרוצצים בי תכנים יומיומיים שקורעים לגזרים.

אפשר, מפני שבפילוסופיה מבוססת לוגיקה, יש שאיפה לסדר, ארגון, שיטה, הכללה, המשגה; כמו בשחמט: הלבן הוא לבן; השחור הוא שחור. גם בג'ז, בפרט ב-Free Jazz כאוטי, אני מאזין ליצירה כמכלול, ובבד-בבד לכל התפקידים המוסיקליים בה [למשל, כרגע באוזניות, באלבום Far Cry, מאת אריק דולפי (1964-1928) ובּוּקר ליטל (1961-1938): חליל צד, סקסופון אלט, חצוצרה, פסנתר, קונטרבאס ותופים]. המשחק הזה בין אנליטיות (פירוק לתפקידים) ובין סינתזה (היצירה כמכלול) – יש בה משהו מרגיע. כמו להרכיב פאזל בתודעה; כמו כימאי המפרק ואז מרכיב חומרים ואז כבר יודע כיצד ישפיעו אלה על אלה (זוהי ההנאה הכי גדולה בבישול). כשאני חושב על זה לעומק, אולי זה גם התהליך שעבר על הכתיבה שלי בכלל לאורך שנים. מנער –  שרצה להשמיע את קולו ודרך שמיעתו להבין את רגשותיו; למקום שבו – הנסיון; הפירוק וההרכבה, הרבה יותר מעניינים אותי. לא נצחון הרציו, אלא ההנחה שהרגשות תמיד מלווים אותי, הם לא הולכים לשום מקום (גם לא הכאוס) – הצורות החולפות: התנועות של הדברים, האופן שבו הן נרשמות בתודעה; היכולת לפרק ולהרכיב תמונות, קולות, חוויות – וליצור צורות חדשות, מעניינת אותי יותר מהצעקה; ומהבעת הכאב הישירה. אני פשוט לא יכול שהרגשות שלי כל הזמן יהיו בפרונט.  גם ג'ז יכול לגעת בעצבים חשופים, אבל התהליך שעובר עליי כשאני מאזין, משולל חיפזון ולא נסחף אחר רגשות. כמו שהמורה, שנרדם בסיר הצבאי, וידע להמתין חודשיים ולא לעשות עניין מאי בואי לשיעורים; כמו הידיעה של קוצר המחשבה להקיף את כל מה שיש בקוסמוס שאנו שרויים בו. אין טעם להאיץ; יש טעם לשים לב לפרטים ולהשתנותם. יש טעם ליצור צורות חדשות.

*

*

2-4.6.2019, ימים א-ג, במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית ובמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן 

כנס בינ"ל על הלוגיקה האריסטוטלית והשפעתה על יהדות ימי הביניים בגבעת רם ובר אילן, 

עם מורים/ות וחברים. גם אני אשמיע איזה דבר. 

כל המעוניינים/ות בתכנית המליאה (היא ארוכה) מוזמן/ת לכתוב אליי.

*

*

בתמונה למעלה: The Cactus' Landscape, Photographed by Shoey Raz 2019

Read Full Post »

גבעתים

*

אני חוזר עם בני בן החמש מיפו. שם הוא התוודע לראשונה לבתי תפילה של מוסלמים ושל נוצרים. בחזרה באוטובוס על יד הקריה בתל-אביב הוא מבחין במגדל משרד הביטחון ושואל אותי האם זה גם בית תפילה של איזו דת. אני עונה לו: כאן יושבים מפקדי הצבא; זה בית משרדים. פתאום אוחזת אותי מחשבה כי ייתכן שלזה הישראלים מתפללים.

אני מבין שהוא כמובן חש בדמיון שבין צריח המואזין, מגדל הפעמון של הכנסיה/מנזר והמגדל החד הזה, שתמיד נדמה לי כתורנהּ של אניית מעפילים המחשבת לטבוע. יש ביסוד הדַּמיוּת, יכולת להפוך את השונה לחלוטין לדומה או לזהה או למצער לקרב בין רחוקים (בית-צבא ובית-תפילה). יותר מכך, אני מזהה בעצמי נטיה רבה מאוד לקרב בין רחוקים, למשל: לנסות לזהות באנשים זרים או באנשים שזה עתה הכרתי משהו המזכיר לי אנשים קרובים ללבי בהווה ובעבר, באופן שאצליח לגלות כלפיהם יותר סקרנות או חיבה, שהרי כמה אנשים שבינתיים הפכו עבורי ליקרי לב היו בעבר אנשים זרים לי לחלוטין ובכל זאת אני חש כי שפר חלקי ומזלי להכירם.

יותר מכך, לפעמים אני מוצא את עצמי מרגיש במקומות שאינם מוכרים לי איזה קול-פנימי הקורא לי לתור אחר דבר-מה מוכר, קוי דמיון; משהו שיגרום לי להרגיש בבית; נניח, דברים הקשורים בשכונת הילדוּת. ילדים משחקים בשכונה זרה לגמרי עשויים לקרב אותי למקום (כי גם אני הייתי ילד ששיחק ברחוב). חלון ראווה של חנות שמעורר בי זיכרונה של חנות אהובה אחרת. ארכיטקטורה דומה, אפילו דלת המדהדת זיכרון רחוק; נניח בפריז, על אף אופיו הנמלץ של מגדל אייפל, לא יכולתי שלא להרהר בו בחיבה, משום שהוא הזכיר לי את מגדל משרד התקשורת בגבעת קוזלובסקי בגבעתיים, שלצידה השתרעה ארץ הילדוּת (בשער הניצחון, נניח, חשתי זר ומנוכר וחשבתי רק על מלחמות).

זה נכון גם לטקסטים ולאמנות (חזותית או אקוסטית). כשאני נתקל בפריט אמנות או בטקסט עיוני אני מיד תר אחר הקירבה, אחר משהו שמעורר אצלי הדהוד של פרט אחר קרוב ללבי. איני מחפש השפעות, איני שמרן המחפש כי אותם דברים יוגשו לפיתחו שוב ושוב. אבל אני מחפש בחומת הבלתי-מוכר איזה סדק בחומת הזרוּת, משהו שיאפשר לי להביט, להאזין או לקרוא מבפנים ומתוך קירבת לב. לא להמשיך לעמוד בחוץ קופא מקור.

ובכל זאת, באיזה טיול רגלי קצר בשכונת ילדותי, אל גן ציבורי ואל ספסל מאוד משמעותי (כבר שנים אני הולך לשם מדי כמה חודשים) אני כל הזמן מבחין בשינויים. איך ככלות כעשרים וחמש שנים, כמעט שום דבר אינו כשהיה. אפילו הציפורים על העצים נשמעות שונות מכפי שנשמעו אז.  וכבר איני מוצא שם את ידיי ואת רגליי. ואני חושב על כל מני מקומות אחרים שהכרתי עם השנים, ושקצת נקשרתי אליהם, כי הזכירו לי איכשהו את הימים הרחוקים ההם. אבל לספסל הספציפי הזה ולנוף הנשקף ממנו עוד לא מצאתי תחליף. יותר מכך, לפני כשנה וחצי, כשהייתי צריך להתחיל איזה פרק חדש, אני זוכר שהלכתי אל הספסל "שלי" ומשלא מצאתיו (כנראה שהעיריה לקחה אותו לתיקון וחידוש ואני חשבתי שעקרו אותו מן המקום לתמיד) –  הואיל ושום דבר לא נראה לי כמונח במקום, יום אחר כך החלטתי סופית שלא להתחיל את הפרק החדש, אלא לקחת את עצמי לכיוון שונה לחלוטין. כמובן שאי מציאותו של הספסל לא שימשה כסיבה עיקרית, אבל בחשבון השנים, אני לגמרי לא בטוח אם היתה לגמרי שולית במערך שיקולי, כי פתאום לנוכח העדר-הספסל הבנתי כי מה שחשבתי שהוא מקומי ככל-הנראה אינו מקומי בכלל.

סמואל בקט כתב על גיבור ללא שם הלן על ספסל ולבסוף בסירה נטושה:

*

ברחוב הייתי אבוד. זמן רב לא ביקרתי בחלק זה של העיר והיה נדמה לי שהוא השתנה מאוד. בניינים שלימים נעלמו, גדרות-הכלונסאות שינו את מקומן, ומכל עֵבר ראיתי באותיות גדולות שמות של חנויות שלא ראיתי מעולם בשום מקום ושהייתי מתקשה אפילו לבטאם. היו שם רחובות במקומות שלא זכרתי שראיתי שם קודם רחוב, אחדים מאלה שזכרתי נעלמו, ועוד אחרים שינו לגמרי את שמם. הרושם הכללי היה בדיוק כמו אז. נכון שלא הכרתי כל כך טוב את העיר. אולי זו היתה עיר אחרת בכלל. לא ידעתי לאן אני אמור ללכת. ניצלתי, במזל רב, כמה פעמים מדריסה. בכל פעם עוררתי צחוק, אותו צחוק אדיר ולבבי היפה כל-כך לבריאות. מכיוון שהקפדתי כל הזמן שהצד האדום של השמיים יהיה ככל האפשר מימיני הגעתי לבסוף אל הנהר. שם הכל נראה, במבט ראשון, פחות או יותר כמו שהשארתי אותו. אך בהתבוננות יותר קרובה הייתי מגלה בוודאי שינויים לא מעטים. זה מה שעשיתי יותר מאוחר, אך המראה הכללי של הנהר, הזורם בין רציפיו וגשריו, לא השתנה. הנהר במיוחד נתן לי את ההרגשה, כמו תמיד, שהוא זורם בכיוון הלא-נכון. כל זה אינו אלא שקרים. אני חש. הספסל שלי היה עדיין במקומו. הוא היה חצוב בהתאם לצורתו של גוף ישוב.

[סמואל בקט, 'הסוף', אהבה ראשונה: סיפורים, תרגם מצרפתית: מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1982, עמוד 70]

טוב, זה עשרים שנה (אולי קצת פחות) שלא הזדמן לי ללון תחת כיפת השמים, אם לא היה מדובר בקמפינג. עד זה היה יותר נפוץ. לא מאוד נפוץ. העולם השתנה מאז מאוד. גם השכונה בה גדלתי והעיר שבה היא בלועה. כבר איני גר שם עשרים ומשהו שנים. כשאני רואה את השינויים בכל, אני חושב על הדינמיות; על האופן שבו אנשים מוחים בתים ושדות הזכורים לטוב אצל אנשים שגדלו בסביבתם, בשם יוזמת הנדל"ן המנצחת את הכל (אנשים צריכים לגור היכנשהו וקבלנים זקוקים לפרנסה). זה לא משנה. אני לא באמת מאוד מתגעגע לגבעתיים. ולא באמת איכפת לי אם זו העיר הזאת או עיר אחרת. ממילא, האנשים שאהבתי, כבר אינם גרים שם עשרות בשנים. ובכל זאת, גם אם לפעמים אני חש אבוד, ולעתים נדמה לי כי נהר החיים שלי זורם בכיוון הלא-נכון. בכל זאת חשוב לי באיזה אופן, שגבעתיים תהיה קיימת, בפרט הגן הציבורי ההוא, ושאמצא את הספסל ההוא ואת הנוף הנשקף ממנו נמצאים עדיין במקום.

פתאום אני מעלה בדעתי איש השב אל הריסות עירו (ישנן ערים כאלה ברחוק ובקרוב), והדבר הראשון אותו הוא יוצא לבדוק אינו האם הבתים עוד עומדים, אלא האם הספסל עוד עומד במקומו.
*

*

ביום שישי הקרוב, 8.5.2015, 12:30 נמל יפו, הופעה של Last os Songs, הדיסק הנהדר של אירית דקל ואלדד ציטרין. שירים מתוכו הובאו בסיום פוסטים שלי לאחרונה.

כניסה חופשית. כולן/ם מוזמנות/ים.

*

בתמונה: גבעת קוזלובסקי, גבעתיים (עם אנטנת בזק שבינתיים הוסרו ממנה משדריה), צלם לא ידוע, מן השנים האחרונות.

Read Full Post »

walker.1998

*

על מאבקם של יחידים לשמור על יחידותם בחברה תומכת לחימה.

*

בסיפרה אנארכיזם ומאמרים אחרים (ניו יורק, 1911) כתבה המנהיגה האנארכיסטית האמריקנית אמה גולדמן (1940-1869), את הדברים הבאים:

*

היחיד (האינדיווידואום) הוא הוא הממשות האמיתית בחיים. הוא עולם ומלואו בפני עצמו. קיומו איננו למען המדינה או למען ההפשטה המכונה "חברה" או "לאום", שאינם יותר מאשר מקבץ של יחידים. האדם, היחיד, תמיד היה והוא בהכרח המקור היחיד והמניע של כל התפתחות וקדמה. בציוויליזציה הריהי מאבק בלתי פוסק של היחיד או של קבוצות יחידים נגד המדינה ואפילו נגד "החברה", כלומר: נגד הרוב המדוכא והמוקסם על ידי המדינה ופולחן המדינה. מאבקיו הגדולים של האדם נוהלו נגד מכשולים מעשי ידי אדם ונגד קשיים מלאכותיים שהוערמו כדי להקפיא את גדילתו והתפתחותו. המחשבה האנושית תמיד סולפה על ידי המסורת והמנהגים ועל ידי החינוך המעוות שהיו בשירות אלה שבידיהם הכוח וזכויות היתר, כלומר המדינה והמעמדות השולטים. הסכסוך המתמיד הזה הוא המרכיב של ההיסטוריה האנושית. 

[אמה גולדמן, מתוך: אנרכיזם: אנתולוגיה, בעריכת אברהם יסעור, מהדורה מחודשת, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, עמ' 139]

*

  גולדמן, ילידת קובנה, היגרה עם משפחה לארה"ב בשנת 1886. קיבלה בילדותה חינוך יהודי מסורתי, ובארה"ב—בצד עבודה ב"סדנאות היזע" של התפירה, ריכזה בהדרגה פעילות הסברתית אנארכיסטית עניפה; בנוסף, היתה פעילה בנושא שחרור נשים ושיוויונן; בשל מחאתהּ ופעילותהּ הציבורית, שעוררה הדים, בגנות מלחמת העולם הראשונה, גורשה מארה"ב לברית המועצות בשנת 1919, ואולם יצאה ממנה  עד מהירה ואף פרסמה את הספר אכזבותיי ברוסיה (1923), שנכתב במפח נפש גדול על תולָדותיה של המהפכה הקומוניסטית, וחוסר הצדק הנוהג שם.

   שני ספרים טובים, ראויים לציון, שקראתי בזה אחר-זה בשבוע שעבר, כמו עומדים בסימן דבריה של גולדמן לגבי יחסי היחיד והחברה. הראשון, ציפורים צהובות לקולין פאוארס (תרגם מאנגלית: אמיר צוקרמן, בסדרה לספרות יפה, מודן הוצאה לאור: מושב בן-שמן 2013); האחר: המאחרים לאגוּר שיף (הוצאת עם עובד: תל אביב 2013). שניהם עוסקים בדמות החייל השבוּר, הפוסט-טראומטי, המבקש להיעלם מן העולם, להיאסף אל חבריו המתים. למעשה, אליבא דפאוארס ושיף, לא ניתן באמת לשוב ולהיות, אחר מוראות המלחמה, חלק מחברה אנושית, הרותמת את יחידיה שוב ושוב לפעולות אלימות, והחומסת מהן כל אפשרות לבחור בעדינוּת, בטוּב לב, ובחמלה. דווקא חברות דמוקרטיות ליברליות (ארה"ב, ישראל), עולות בספרים אלו, כחברות המפעילות על היחיד, כל יחיד, מארג לחצים בלתי-אפשרי של תחרותיות ושל כיבוש, ושל קניין, ולבסוף מפנות אותו כנגד עצמו, לעשות כמצוותן או להימוג.

   סיפרו של פאוארס, שחלקו הגדול מתאר את הלחימה האמריקאית בעראק, מצייר את דברי ימי הלוחמה בשטח בנוי ככניסה לתופת כאוטי: בתים נחרבים, מכוניות תופת, הפצצות, חלקי גופות שרופות ומסורסות. כמו אצל דנטה אלייגרי (תופת, קאנטו שלישי), כל הנכנס מתבקש לזנוח כל תקוה לצאת לעולם—  ואכן, דומה כי גם מתי-המעט היוצאים מספרו בחיים, נותרים בבחינת מתים –חיים, נטושים ודרוסים על ידי המדינה ששלחה אותם לשדה המערכה, אבודים לעולם בתוך עצמם;  לעומתו, סיפרו של שיף מתרכז בדברי ימי נישואיהם של מיקי וליאורה כרם; הראשון, צנחן שנפגע מקליע בראשו במערכה על שחרור הכותל במלחמה ששת הימים, שוהה בתרדמת עת ארוכה; ואחר שהוא מתעורר מאבד את חישקו המיני (הוא וליאורה יישארו חשׂוכי ילדים) , את כושר העבודה ואת היכולת לעמוד בלחצים. מרבית הסממנים הגבריים מאצ'ואיסטיים שאפיינו אותו בעבר, נעלמים ממנו לגמריי. כל איזכור למלחמה או הרג גורם לו להתרחקות ולשקיעה בעצמו. זוגתו, נשארת לצידו במשך כשלושים שנה, עד פטירתו, גם כאשר קשריו עם בני משפחתו ורוב חבריו מן העבר מתנתקים והולכים, שכן הם רואים בו מי שהיה יכול להיות ממנהיגי המדינה והפך לצל-של-עצמו, טיפוס מתבודד ותמהוני. כמה שנים אחר פטירתו, בימי מלחמת לבנון השניה (2006), מחליטה ליאורה להתנקש בחיי הרמטכ"ל, שבעצם מזכיר לה את בעלהּ, ערב צאתו למלחמה, שאותו דווקא ולא את האדם שהפך להיות אחר-הפציעה, היא מעוניינת למחות מחייה, משום שבמשך שלושים שנה חשה את הבוז העצמי לרעיה שהרשתה לבעלהֹ לצאת להרוג ולהיהרג כחלק ממשחק הדמים הפוליטי-מדיני-חברתי, ולהקריב את עצמו לטובת שחרור/כיבוש ירושלים.

   בשני הספרים כאחד, ביקשו המחברים להתמקד בפרט וביחסו לקבוצה, שעל מטרותיה כביכול יצא להגן, אבל אחר-כך משנפצע או משלקה בנפשו, מי יגן עליו? יותר מכך, מה יעשה אותו חייל שאיבד משהו מהותי ביכולתו להשתייך, להימנות על קבוצה, לחוש עצמו כמזדהה עם ערכי הקבוצה. שתי הדמויות, טוראי ברטל של פאוארס, ומיקי כרם של שיף, הולכים ומוחים עצמם בכל יום שעובר מעל לוח העולם. אם הם נותרים פה, הרי זה מתוך רצון כן שלא להכאיב עוד יותר לבני משפחותיהם. מבחינתם, האויב המהותי, אינו האויב מבחוץ; לא הערבי-מוסלמי (בשני הספרים), כי אם תרבות הרוב במדינתם, אותו רוב המדוכא והמוקסם על ידי המדינה ופולחן המדינה. גם ברטל וגם כרם נחרדים כל אימת שהם מוצגים כגיבורי מלחמה, או מתבקשים להתנהג ברבים כבניה הטובים של המדינה. עם זאת, הם יוצאים מן המערכה כה שבורים ומרוסקים עד שאינם יכולים לשוב ולפעול חברתית או פוליטית לתיקון המצב; אף-לא להצטרף לתנועות מחאה כאלה ואחרות.

   ליאורה כרם היוצאת להתנקש ברמטכ"ל לא מייצגת אף אחד אלא אך ורק את כאבהּ האישי ואת כאבו של מיקי כרם שבינתיים הלך לעולמו. היא עושה את המעשה משום שהיא מבינה כי הברית בינה ובין מיקי היתה ברית של יחידים, חסרת אינטרס פוליטי-כלכלי. בעצם, מתוך הייאוש מאפשרות של שינוי חברתי עמוק, היא בוחרת לפגוע (היא אינה מתכוונת להמית, ועד תום הסיפור לא נודע האם הרמטכ"ל מת מפצעיו) במי שמסמל לדידה יותר מכל את מי שמערים מכשולים מעשי ידי אדם כדי להקפיא ולקפד את גדילתו העצמאית של הפרט מתוקף הכח וזכויות היתר של בני המעמדות השליטים. ברור ונהיר מדוע החברה רואה במעשה זה, אקט קיצוני ומטורף. עם זאת, סיפרו של שיף שב ופורט לכל אורכו את המציאות החברתית המטורפת, הדוויה,למודת הסבל, שבה אנו נאלצים לעשות את ימינו, ומונה ופורט את מארג הלחצים שבה אנו חיים ומתבקשים להתחרות ללא רחם, או ללחום ללא רחם. קשה להצדיק את האקט היעקוביני-האלים של ליאורה כרם (לאור צדדים מינוריים בעלילה ובמיוחד ביחסי הזוג כרם, יש בהתפתחות הזו דבר-מה גרוטסקי), ושיף נזהר מלהצדיקו, אבל בעצם, הוא מבהיר עד כמה ברמת העומק של הדברים, הפעולה הזו היא פרי התפתחות ארוכה, של סבל עמוק, ואין בה שום-דבר מטורף או אקצנטרי, אלא זהו אקט רדיקלי של סלידה מן הפוליטי-והצבאי,השב תמיד לדרוס ולבלוע את מאוויי היחידים, לפורר את חייהם, לשבר את זהותם, להניא מן החירות לבור בכוחות עצמם את החיים אותם יהיו נכונים לחיות, לקפד את האפשרות לפיה היחיד הוא שייקבע מה תהיה מערכת הזיקות שיקיים עם יחידים אחרים.

   סיפורה הדמיוני של ליאורה כרם הדהד בזכרוני את סיפורו הלא-ייאמן של פרידריך אדלר (1960-1879), מי שהיה מחבריו הטובים ביותר של אלברט איינשטיין בימי לימודיו בפוליטכניון בציריך, דחה קריירה אקדמית בפיסיקה (1908), ודרש כי יישכרו את איינשטיין הצעיר במקומו (איינשטיין תיאר בצעירותו של אדלר, בנו של ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוסטריה, כאידיאליסט, טהור לב, יוצא דופן במידותיו הטובות). והנה כעבור שנים אחדות, ב-21 באוקטובר 1916, בכהנו כחבר פרלמנט סוציאל-דמוקרטי,ירה אדלר למוות בבית מלון וינאי, במהלך ארוחת צהריים, בפוליטיקאי הותיק, ראש הממשלה, הרוזן קרל פון שטורק, האיש שהכניס את אוסטריה-הונגריה למלחמת העולם הראשונה כאשר פלש לסרביה, ואשר דחק כל-העת להרחיב את  גיוס הצעירים לחזית. אדלר קץ במנטליות של הובלת הדור הצעיר אל מותו כבשר תותחים, כדי להמשיך ולקיים את האינטרסים של המדינה האוסטרו-הונגרית. הוא נידון למוות, ענשו הומתק; ולבסוף, ישב בכלא כשמונה-עשרה שנים, ואחר-כך היגר לארה"ב. איינשטיין לא דיבר עימו מעולם אחר 1916, וככל הנראה, גם לא רצה שיזכירו את אדלר בפניו.

אפשר כי אדלר פשוט ידע יותר מדיי מתים; צפה ביותר מדיי חיילים פצועים, שבורים ונטושים. ככל הידוע לי, אדלר מעולם לא הצדיק את מעשהו ולא עודד אלימות פוליטית דומה. כליאורה כרם הבדויה של שיף, הוא יצא להתנקש בסמל של מדינה, שמדיניותהּ לדידו רומסת את זכויות הפרט והאזרח של יחידיה, ולא זו בלבד, אלא במודע בוחרת לאבדם מן העולם.

לקריאה נוספת: אני חוזר מן החזית, ליל שאין לו סוף 

*

*

בתמונה למעלה: © John Walker, Broken Soldier, Etching 1998

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

sea'*

ואלוהים,שרואה הכל,ראה שכל-זה לא יועיל במיוחד [ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?,תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת בבל, תל אביב 2001,עמ' 69]

*

אנרי פולאק באיזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? מאת ז'ורז' פרק, מחלק את ימיו בנסיעות מטרטרות על גבי הטוסטוס בין שירותו כמפקד-שאינו-קצין ללא-דופי בצבא צרפת ובין הרפתקאות שתיה, שירה והגות עם חבריו שבביית; כמו פרספונה המחלקת שנותיה בין האדס ובין האולימפוס. שם חותכים גורלות אדם ושם רק דנים בהם למרחוק, מקרבים או מרחיקים, מהללים או מכפישים, ללא נגיעה ממשית בגורלן של הבריות. כשחמטאי המסיע את לוחמיו על הלוח; פעמים נאלץ להקריב איזה חייל, ואף על פי כן אין בו אשם, זה רק משחק, רק עיון שבמחשבה.

ואותו החייל השולח עצמו לבסוף לאלג'יר בספרו של פרק, זה עם השמות המתחלפים שכולם מתחילים בק' ואיש לבסוף אינו שומע ממנו יותר (קרמזוב? קראטוסטרה? קאראפוץ? קראטה?). האם הוא הוא סוג של יוסף ק'. עומד למשפט לא-לו עומד לדין שאינו מעוניין לעמוד בו, הוא מנסה לחמוק ממנו כדי להישאר עם בחורה "שנכנסה לו לדם". הוא מבקש עזרה מפולאק המפקד שיעשה משהו כדי שלא יישלח לאלג'יר. פולאק מתייעץ עם החברים שבבית. הם חושבים לשבור לו יד כדי להוציא אותי מחיל המשלוח לאלג'יר. אחר-כך חושבים לתת לו כדורי שינה. ק' אינו יכול להימנע מגורלו.זה ברור לגמרי.הוא חייב לציית לחוק, למדינה. הוא יעשה את הכל כדי שמישהו ימנע ממנו להישלח אולם יעלה אל המשאית לבסוף בנפש חפצה, כמו שק' של קפקא יילך אחר שני מלוויו אל מחוץ לעיר אל המקום בו יירצח.

הספר מסתיים בעדות החברים: "ומעולם לא שמענו עוד מלה על הנודניק הזה" [שם,עמ' 83]. אולי כך הוא. אפשר גם כי אנרי פולאק נאלץ לעמוד כמפקד-שאינו-קצין-ללא-רבב במסדר המזכיר את שמות הנופלים באלג'יר. עם חצוצרן מריע, עם דגל מורד לחצי התורן, עם עמידת דום ונוח והכתפת נשקים, ולהאזין למי שקורא בשמו של ק' במסדר הנופלים. ואחר כך בלילה, אחר הנסיעה על הטוסטוס המחרחר שלו, שוב לא זכר איך קראו לו לנופל (קרטופלה? קינג-קונג? קגאמושה? קאלווינו?), ובכל מקרה, לא היה לו לב לספר לחבריו בבאר.

הצרפתים שהו באלג'יר והישראלים שוהים בשטחים (שהיו פעם מזמן-מזמן נחלת ממלכות יהודה וישראל אבל מאז נשלטו כ-1,300 שנה על ידי מלכויות אסלאמיות,והיהודים שחיו כאן חיו תחת שלטון אסלאמי דורות על גבי דורות); הגבולות בני-הגנה (ברוך השם, בני הגנה). המדינות סביבנו באמת לא סובלות את קיומינו באזור.השנאה והאלימות ממשיות,יום יומיות. זה אינו לוח שחמט. גם לא דמקה או שש-בש. למרות שתמיד מוצבים בו חיילים חדשים, ולמרות שמרבים להיזכר בצדק בדמעה בחיילים שנפלו חללים; והפוליטיקאי-התורן העומד על הפודיום מה הוא מבלבל את המח עם אמירות כמו "אם עם חפץ חיים אנו". מה הוא יודע על החיים? מה הוא יודע על המוות? הוא לא בנה במו ידיו מוזיאון קטן להנצחת חבריו ופרש לקיבוץ ולמושב ולחיים של זיכרון ושיג ושיח יומיומי עם המתים, הוא הלך ובנה מזה קריירה מחושבת ומשתמש בשמות הנופלים ובמארג זכרונותיו לקידומו האישי. מדוע יש להצדיע לו רק כי בעבר שירת בשדה הקרב? כי קוּדָם ונעשה ראש מערכת הביטחון? בחותכו גורלות— האם הוא באמת חישב עד הסוף את המהלך, האם ניסה לעשות את כל שביכולותיו כדי למנוע פצועים והרוגים משני הצדדים? האפשר כי הוא פשוט שחקן שחמט המנסה לפעול תועלתנית ואנליטית כדי שדגל הלאום יוצב לבסוף בראש הגבעה? ולבסוף, לכמה פצועים ומתים ועצורי-שווא הוא עצמו אחראי, וכמה פגיעות יכול היה למנוע? רגע אחד, אני גם יכול להפוך את מבטי, אני יכול להתבונן בו לרגעים באמפתיה ולראות בו אדם שביר, פגיע, חלש (כמוני ממש),הכואב את אבדן חבריו ולוחמיו; הכואב את כאבן של משפחות השכול ושל כולנו על החיים הארורים על החרב שאנו נאלצים לחיות כאן, כי מסיבות, לא תמיד נהירות, היהודים לא זוכים לחמלה רבה, כמעט בשום-מקום, והציונות באמת כבר לא עושה רושם כמעט על אף אחד,ובמקומות רבים בעולם לצפון קוריאה דמינו. ובכל זאת, הנה הוא מסתתר מאחורי דגל המדינה,כילד הנחבא אחר שימלת אימו,ואומר לנו לזכור(כילד-טוב עושה דבר אימו),לזכור את המתים ולמלא את הלוח שהתרוקן מלוחמים,בבַנֵינוּ (גם בבנותינו),שוב למלא את הלוח הריק בבנינוּ ובבנותינו (פתע נדמית לי האם,כאמא קוראז'),זאת אומרת,"אם עם חפץ חיים אנו"(ילד טוב משאיר צלחת ריקה).

 אני מניח שלא הייתי מרהיב עוז לכתוב את השורות האחרונות אלמלא הייתי הוגה את שמי הפרטי שלא על דרך שקראו לי הוריי אלא על דרך שנקראתי בבית שבו ביליתי חלק ניכר מן הזמן בשנותיי המוקדמות (לא בית הוריי), ובו היתה אם שאחיה נפל במלחמת יום הכיפורים (שמו היה שוֹעַ),שהדגישה פה ושם את העובדה  שעברה להתגורר בשכנות לילד הנקרא בשם דומה להפליא (הייתי בן 5), ואת שמי כנראה אני הוגה עד היום כפי שקראו לי בבית ההוא (במלעיל ולא במלרע). לא הייתי מעז לכתוב את שכתבתי לולא את תוצאות מלחמת יום הכיפורים נאלצתי לקבל כילד בבית ההורים,כי כשחושפים אדם צעיר ואב צעיר ליותר מדי אלימות ומות עלולות להיוודע לזה תוצאות אחר-כך. יתירה מזאת, לא הייתי מרהיב עוז לכתוב זאת לולא כמעט נפלתי בעצמי (ללא כחל וסרק) בראשית שירותי הצבאי (התאוששתי החלמתי והמשכתי לשרת), ואלמלא הספקתי להיות בשלב הרבה יותר מאוחר של השירות מחולץ בדקה התשעים וארבע מפאתי כפר ערבי עוין מאוד, שתושביו עלו והתקהלו (לגמריי לא למטרות שלום ולא כדי לידות בנו ביצים),על ג'יפ צבאי שהייתי בתוכו עם עוד שלשה חיילים צעירים,והייתי היחידי מתוכם שידע לתפעל ממש נשק וכבר עמד לבדו עם רובה בהכנס בין כוונות,ובכל זאת המתין (תודה ללוחמי משמר הגבול שחילצו ועל ששעו לקריאה בקשר;בלעדיהם,יש להניח,לא הייתי כאן היום). לא הייתי מעז לכתוב אלמלא בתקופת השירות הצבאי שלי תרמתי בתפקידי תרומה ממשית להצלת חיי אדם יותר מאשר בהריגתם של אחרים (באופן יום יומי).רק בשל אלו אני מרהיב עוז ושומר לי את הזכות לומר: זה לא לוח שחמט,זו לא צלחת אוכל.זה לא משחק זיכרון.לא טקס זיכרון בהר הרצל. זה לא משחק של מי יזרוק לים את מי. גם לא חבטה קטנה בכנף הימנית.

תוספת מאוחרת:  בעקבות הרשימה קיבלתי משרון רוטברד את הסטיקר הבא שהופץ בשעתו יחד עם הספר איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? 

*

perec sticker2

*

לקריאה נוספת: חלל (הבניית זיכרון)

                       הלך לו בגשם בלי אומר

*

בתמונה למעלה: איריסיה קובליו, ים, אקריליק על בד 2013.

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

*

*

1

השכם-השכם בבוקר בתור לרופא ילדים עם ביתי הגדולה (חום גבוה, כאב גרון);אני מתבשר על הרחבת הקואליציה, "ממתיק" את הבוקר בחיוכיהם המרוצים-נמרצים של בנימין נתניהו ושל שאול מופז,הזורחים מעל מסך הפלסמה, בקופת-החולים.שעתיים, אחר כך, בדרך הביתה מקניות, בפתח הרחוב בו אני דר, משאית-אשפה חונה, מנועהּ מטרטר,מעלה תמרות אבק אל פתח הרחוב.שני פועלים עומדים;האחד חובש את חברו שנפצע בזרועו בכל הידידות והחיבה.אני מתבונן בהם;חושב על כך שיש להם יותר השפעה מהותית על גורלי וקירבה מהותית לחיי מאשר השניים שבכנסת.מי בכלל צריך כמנהיגיו:תליין ודברן ועושי דברם.ידידוּת,דאגה וקירבה הן מידות נדרשות הרבה יותר.

*

2

 ביום ראשון התגלגל לידיי גיליון של היומון "ישראל היום" בעמוד 9 שם הובאה ידיעה שכותרתהּ: הרב עובדיה לא יסכים שש"ס תיפגע מדרעי"מאת יהודה שלזינגר, הכתב לענייני דתות של העתון. בידיעה קטנה יותר בהמשך לידיעה הגדולה שכותרתהּ היתה: "יהדות התורה נגד ליברמן" צטט שלזינגר כך:

בביטאון החרדי "יתד נאמן" המקובל על הזרם הליטאי מבית "דגל התורה", פורסם מכתב של אחד הרבנים הבכירים ובו נכתב כי "הגזירה שרוצים לבטל את הפטורים ויחייבו את לומדי התורה לעזוב את הישיבה ולהיכנס לרשותם תחת עול הצבא, כמוה כעקירת הדת. ברור שבני הישיבות לא ילכו לצבא וברור גם להם (=לחילונים, י"ש).

נאמן עליי הצטוט של שלזינגר. אני רוצה להאמין כי הציטוט אינו מפוברק, ובפרט כי כבר שמענו רבנים וגם פוליטיקאים חרדיים מתבטאים ברוח זו, לא אחת, בעבר. ובכל זאת הדהד בי זכרו של ר' ישראל מאיר בן אריה זאב הכהן מראדין (1933-1838, המכונה: החפץ חיים), מגדולי פוסקי ההלכה בדורות האחרונים, ופוסק הדור (ערכאה הלכית עליונה) בדורו, בין היתר: מחברם של הספרים משנה ברורה, חפץ חיים, ושמירת הלשון, ספרים הנמצאים בספרייתו של כל תלמיד חכמים או בן תורה. ישראל מאיר מראדין חיבר ספר מעט פחות נודע לשם בשם מחנה ישראל וזוהי כותרתו:

ספר מחנה ישראל מיוסד על ההלכות וההנהגות השייכות לאנשי הצבא כל ימי היותם בצבא גם הרבה ענייני מוסר ומדות שראוי כל אדם להתנהג בהן בימי חלדו וגודל שכרן מאת מרן רבנו ישראל מאיר ב"ר ארי זאב הכהן זלה"ה בעל "החפץ חיים" זצוקללה"ה.

כמובן, הצבא שהתכוון אליו החפץ חיים היו בעיקרו צבא הצאר—אליו גויסו יהודים, לעתים בכפיה, ועל פי מכסות. עם זאת, ספרו שימש גם לפני חיילים יהודיים (גם יהודיים דתיים וגם חרדים) שנלחמו בצבאות שונים בימי מלחמת העולם הראשונה והשניה (למשל, סבא רבא של  אשתי היה הרב הצבאי הפולני בתקופת מלחמת העולם הראשונה). ולא אתפלא (אך איני יודע) האם אין רבני/מפקדי הנח"ל החרדי נעזרים בו גם היום.

בין הדברים שמציין בעל "החפץ חיים" בהקדמת חיבורו הוא את אחריותו כפוסק לכך שיימצא חיבור שיוכל להורות לחיילים האדוקים דרך לבל תישחתנה מידותיהם, ובלשונו:

גם שמתי עיניי על המדות הנצרכות לכל אדם ובפרט לאנשי הצבא ישראלים (=כאן במשמעות יהודיים מבני ישראל, ש.ר) שכשמידותיהם נשחתות הוא חילול השם גדול.

בין היתר מזהיר המחבר את החיילים להרחיק ממעשי גזל, אינוס, מחברת אנשים רשעים (לאו דווקא מחללי שבת, לדידו, אלא כל המתאכזרים לבני אדם, ואלו שליבם גס בחבריהם או בפקודיהם), ממסיבת שִכרוּת, מהימוּרים; הוא גם מזהיר את החיילים להיות חברים נאמנים וקשובים לחבריהם—כגון, שאם ביקש מהם חבר  לכתוב מכתב לאנשי ביתו (=של החבר), לא התעצל לכתבו, על אף שיאבד זמן פנוי— כי בכך הוא מועיל גם לחבר וגם להוריו ולבני משפחתו. בנוסף, מעמיד ישראל מאיר מראדין, על עקרון השלום, ועל החתירה לשלום האמורה לאפיין את מידתו של 'איש ישראלי'; כלומר, על החייל היהודי להכיר ולדעת כי גם בעת מלחמה הוא אינו חותר להחריב ולמחות את אויביו, אלא מטרתו ארוכת הטווח היא להסיר איום, להגן, וכל העת גם לשמר את תקוות השלום בין בני האדם בליבו—לא את דרך החרב והנקם, כי אם את דרך השלום והחסד.

 "החפץ חיים" כאמור אינו רב שולי. אדרבה, איני מעלה על דעתי תלמיד-חכמים רציני ומעמיק (אשכנזי/ספרדי וכיו"ב) שיתייחס לדבריו בכל אתר כבלתי רלבנטיים לפסיקת הלכה בדורנוּ.מה חבל, שקולו של המחבר בספרו זה מוסתר ומכוסה מן הציבור החרדי בכללותו.והרבנים המורים לתלמידיהם לקרוא בספריו אינם מורים להם להקפיד לקרוא גם בספר מחנה ישראל. קודם כל משום שהתורה אמורה להיות תורת חיים (ולהתמודד עם מצבי החיים בכללותם, בכללם מלחמה והגנה). דומני כי אותם רבנים אשר ודאי היו מוקיעים את כל הלומד תורה באופן סלקטיבי כ"רפורמי" או "כופר בסמכות התורה שבעל פה", וחבים אותו לנידוי או לחרם, נוהגים כך בעצמם. על כל פנים, העובדה לפיה איש ממנהיגי הציבור החרדי, כל שכן ממנהיגי הציבור הליטאי (החפץ חיים היה גם ממיסדי "אגודת ישראל" ההיסטורית), אינו מצטט מתוך ספר מחנה ישראל בהתבטאויותיו הפומביות, גובלת בגניבת דעת של ציבור שלם (חילוני, דתי, מסורתי וחרדי כאחד). אי ציטוטו של "החפץ חיים" בנקודת אפשרות הגיוס והשהות במחנה הצבא מדרבנת את הציבור החרדי הבלתי-מתגייס לצבא למחלוקת ולמלחמה עם בני ישראל אחרים, היא כשלעצמה (המחלוקת), אליבא ד"החפץ חיים" היא חילול השם גדול, ובכתביו הוא מבקש את תלמידי החכמים להיזהר בדבריהם, משום שכל המטיל מחלוקת בין יהודים, הוא לדידו, מחלל השם.

הערה: הציטוטים מתוך ספר מחנה ישראל מתוך: כל כתבי חפץ חיים השלם, ניו יורק תשי"ב (1952), ושם נדפסו חיבוריו: שמירת הלשון, קונטרס שפת תמים, חובת השמירה, קונטרס מאמר כבוד שמים, חפץ חייםספר המצוות הקצר, בית ישראל, אהבת ישראל, מחנה ישראל, מאמר תורה אור, ומאמר צפית לישועה.

*

רשימות ל"ג בעומר: כאן וכאן

*

 *

בתמונה למעלה:  Laszlo Madnyanszky (1852-1919) , Old Rabbi, Oil on Canvas 1900

Read Full Post »

*

כֵּיצַד יָכֹלתְּי לְהַסְבִּיר לְאִשְתִּי וְכֵן לַאֲחֵרִים

כִּי אֶת כֹּחוֹתַי כֻּלָּם

אִמַּצְתִּי שֶלֹא לָעֲשוֹת שְטֻיּוֹת לֹא לְהִתְפַּתוֹת לִלְחִישוֹת

לֹא לְהִתְרוֹעֵעַ עִם הֶחָזָק יוֹתֵר

 [זביגנייב הרברט, מתוך:'קורות-חיים', שירים, תרגם מפולנית והוסיף אחרית דבר: דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 324] 

*

1

*

בימי ראשית אפריל 1992, התעוררתי בבית חולים מחמש עשרה שעות של חוסר הכרה. ספק התייבשות, בלי ספק הלם-גופני, לאחר שעות רבות ללא שינה שהסתיימו ב"טִרְטוּר" אחד ארוך של חייל צעיר שהעז לפנות לחובש בשטח ללא אישור מפקדיו (מפקדיי דחו במשך שעות את בקשותיי), וזה האחרון קבע שאני צריך להגיע בדחיפות למרכז רפואי, שכן מצבי הגופני רע מאוד.

לקחוני בג'יפ מן השטח והורידוני כמה קילומטרים לפני המרפאה הצבאית ושם החלו לטרטר. בריצות וסחיבות, ללא טעם ופשר. וכעבור זמן די רב כאשר הגעתי לראות רופא הודיע זה כי לפי כל מדדיי אני אדם מת והוא אינו מבין כיצד אני עוד נמצא מולו פקוח עיניים.

כמה דקות אחר כך, איבדתי את הכרתי לאחר שהספקתי להיפרד כיאות במחשבה מן העולם. אל חוויית ההתעוררות התייחסתי פעם במקום אחר, לא אחזור שוב על הדברים.  כעבור שבוע ויותר של אשפוז בבית חולים אזרחי ובבית חולים צבאי, שכללו הרבה מאוד משככי כאבים במינונים גבוהים, שוחררתי לבסיס ושם השיגו הרופא הצבאי והקב"ן (קצין בריאות נפש) הסכם עם מפקדיי לפיו אסיים את הטירונות ואפנה לתפקיד הצבאי שלי (בחיל המודיעין; הקדשתי חצי שנה לפני הגיוס בקורס קדם-צבאי). מנגד, כעבור כמה שעות, הודיעוני מפקדיי כי הם מבטלים את הטירונות שלי בשל האשפוז הארוך, וכי יהא עליי להתחיל אותה מראשיתה תחת פיקודם— באותו המקום ממש, וכפי שהבהיר לי הסמ"פ (סגן מפקד פלוגה): "למקרה שאחשוב להתלונן על מה שהיה למישהו, שאחשוב על כך שעליי לשוב לטירונות תחת פיקודו ושם יכולים לקרות לי כל מיני דברים".

פוניתי לבסיס הקליטה והמיון בתל השומר ושם ביליתי כחודש וחצי בעבודות רס"ר שנקטעו בבדיקות רפואיות תדירות, בכדי לברר מה הביא אותי למצב של סף-מוות. בין היתר, הופניתי גם לקב"ן שהיה צריך לברר האם יכול אני להמשיך בשירות הצבאי. זה הודיע לי חדות כי הדו"ח הנוגע למצבי הנפשי לאחר ה"אירוע" שעברתי בטירונות, שהיה אמור להישלח אליו על ידי קב"ן בסיס הטירונים שבו שהיתי, לא הגיע אליו מעולם, ועל כן הוא מותיר לשיחתי עימו ולנכונותי להמשיך לשרת בצה"ל את ההכרעה לגבי המשך השירות שלי. הבעתי נכונות להמשיך לשרת הואיל והוכשרתי לתפקיד מודיעיני מסווג וביקשתי להגיע אליו. הוא סיכם את הדיון ואיחל לי הצלחה רבה בהמשך דרכי.

בהמשך, נקבעו לי סעיפים רפואיים על מיגרנה וגמגום. רוב הבדיקות בחרו לכתוב על "התקף מיגרנה חריף" שנוצר כתוצאה מלחץ ומלעג שהופנה כלפי הגמגום שלי במהלך הטירונות על ידי מפקדיי. ההפניות מיעטו להזכיר מלים כמו "התיבשות" ו-"טִרטוּר" או "חוסר שינה ממושך" או "סיכון חיים", אף על פי שהזכרתי את הדברים בשיחה עם הרופאים.  רופא אחד אף אמר לי מפורשות, כי אם אמשיך להעלות את עניין "הטרטור" לא תהיה ברירה אלא לשחרר אותי מצה"ל לאלתר או להחזיר אותי לראיון אצל הקב"ן. מה שהוא מציע לי זאת דרך להמשיך לשרת, והוא אמנם פטר אותי מבלי שביקשתי משמירות לילה בטירונות השניה אליה עמדתי לצאת, והורה למפקדים להקפיד לתת לי לישון, כחלק מן הטיפול המונע ב'מיגרנה'. הוראה קבועה, שמעולם לא התקבלה על ידי מפקדיי (שמרתי בלילה וגם ישנתי כמו כולם בטירונות השניה), אבל מאוד הועילה לי בהמשך השירות הצבאי, במקומות שבהם כן שמרו על הוראות רפואיות (חלק מן השירות המודיעיני שלי אחר-כך כלל משמרות לילה ארוכות, אבל כאמור הפטור הקבוע היה משמירות לילה לא ממשמרות לילה).

בינתיים התברר כי דו"ח נפשי שחיבר קב"ן בסיס הטירונים שעמד בדיוק רב על הסיפור כולו וקיבל את גירסתי בתמיכתו של הרופא הצבאי שם (שגם בדק אותי כאשר הגעתי באותו לילה של טרטור) אבד לגמריי. מפקדי בסיס הטירונים טענו כי הם שלחו אותו לבסיס הקליטה והמיון ואילו האנשים שם טענו כי מעולם לא קיבלו כזה מסמך.  ממי שקרא את הדו"ח הרפואי שלי עלה כי אמנם עברתי בטירונות אירוע קשה, אבל מוקדיו נקבעו כ"התקף מיגרנה קשה" שנגרם עקב לחצים נפשיים, ותשישות גופנית. הובהר לי כאמור, יותר מפעם אחת, כי אם אנסה לשנות את התמונה הדבר ירע מאוד את סיכויי להגיע לבסוף לתפקיד אליו הוכשרתי במשך כחצי שנה לפני כן, לחבריי שם ולמפקדיי.

 *

 *

   בהמשך, הופניתי לטירונות שניה, אמנם לא אצל מפקדי הראשונים ובמתקן אחר, אבל כבר בתחילת הטירונות  עדכנו אותי המפקדים בטירונות שהם עודכנו לגבי אירועי הטירונות הראשונה על ידי מפקדיי שם, מהם שלח לי אחד מהם דרישת שלום. לא ידעתי בשלב זה האם הדברים נאמרים כדי לאיים או שמה רק בתמימות נמסר לי מהם ד"ש, לאחר שעידכנו את מפקדיי החדשים בכך שאני מגיע לטירונות בפעם השניה לנוכח אישפוז ממושך במהלך הטירונות הראשונה. על כל פנים, בטירונות זאת השתדלתי להצטיין ככל יכולתי, אמנם נענשתי פעם אחת בעיכוב יציאתי הביתה, אבל מעבר לכך לא נתתי למפקדים סיבה שלא לראות בי חייל, העושה ככל יכולתו על מנת לסיים את הפרק הלא-נעים-הזה של השירות ולעבור הלאה אל התפקיד הצבאי אליו הוכשרתי (אני חייב להודות למפקדיי במודיעין שעודדו אותי טלפונית כל אותה תקופה קשה להמשיך בשירות ולא להיכנע).

   שבוע לערך לפני תום הטירונות השניה, הודיעו לי המפקדים כי מחכה לי אורח על יד שער הבסיס. להפתעתי, היה זה הסמל של הטירונות הראשונה (שלא ממש נתפס בעיניי עד אז כמופת להגינות ולאנושיות).  הצדעתי. הוא ביקש שארד מזה. הוא ביקש להתנצל על שאירע אז, ביקש שאקרא לו בשמו הפרטי, ואמר כי מאז הוא מתקשה לשאת את שנעשה בענייני. דיברנו על הטרטור. הוא עצמו לא היה שם. לא על כך הוא בא להתנצל. אלא על עניין אחר.

   בלילה שלפני אבדן-הכרתי (במהלך הטירונות הראשונה), נמצאתי בסיטואציה בה סכין הוצמד לצווארי על ידי אחד מחבריי לאוהל (איש שהספיק לשהות במוסדות לעבריינים צעירים, לדבריו) ונאמר לי על ידי מישהו אחר, כי הלילה יבואו להרוג אותי (והוסיפו: אשכנזי מלוכלך). יום קודם לכן, היכה אחד משכניי הסף-עברייניים לאוהל את אחד הטירונים האחרים באבן בראשו, והוא הובהל לבית החולים. בשעות שחלפו מאז, נעלמו האפוד והמחסניות של אותו חייל, והמפקדים הודיעו כי אם הוא לא יימצא במהירה לא תהיה ברירה אלא להעמיד לדין את החייל שנפגע לדין על אבדן הרכוש, וכי תצפה לו שהות ארוכה בכלא צבאי. את האפוד שלו זיהיתי תחת אחת המיטות של אותם שותפים לאוהל, ועל כן דיווחתי למפקדים. הם לא הענישו את השניים משום מה. אלא כינסו מסדר לילה ובו הודיעו כי הדברים שבו אל הסדר הטוב, והציוד הוחזר. לאחר מכן שלחו את כולנו לאוהלים (לא לפני ריצת לילה ממושכת). עוד אני מנסה לשכב לישון, שלפו אותי משק השינה והצמידו סכין לצוארי. מובן כי באותו לילה לא עצמתי עיין ונשארתי עם הנשק צמוד לגוף ועם מחסנית בהכנס. בשלב כלשהו של הלילה חמקתי מן האוהל והלכתי אל מגורי הסגל (המפקדים). לאחר שהתדפקתי על הדלתות יצאה מפקדת הפלוגה (המחליפה) ונזפה בי על שאני מפריע לה לישון, ולאחר שסיפרתי לה על האיום המפורש, שילחה אותי בחזרה אל האוהל.

    בשיחתי עם אותו סמל שהגיע להתנצל התברר כי הם ידעו על האיוּם, ולא זאת בלבד, אלא הוא הודה כי הסגל הציב אותי וחייל נוסף באוהל שרובו ככולו אוכלס על ידי חיילים שכבר ישבו כמה פעמים בכלא צבאי על עריקות ובעלי עבר עברייני, משום שלדבריו "כולנו פחדנו מהם", וכששאלתי אותו, האם הפיתרון היה להציב אותי ואת החייל הנוסף באוהלם נועד לתת להם 'שעירים לעזאזל'. הוא לא הכחיש, רק התנצל, ואמר שלא ידע שהדברים יגיעו לאן שהגיעו. ושוב ביקש את סליחתי ושיבח אותי על שהצלחתי לעמוד בכל מה שעברתי מאז.

   ביום העוקב, הודיעו לי מפקדי הטירונות השניה מאוד במפתיע, כי נערך דיון בענייני ולנוכח הצטיינותי והעמידה במטלות החיילוּת הוחלט לקצר את הטירונות השניה שלי בשבוע לערך. ניתנה לי הפקודה לארוז את חפציי, ולהתייצב באפסנאות לקראת הזדכות על ציוד הטירונות ויציאה הביתה. המכי"ת של הטירונות הזאת, לקחה אותי לשיחת סיכום, ואמרה לי שהיא עודכנה במאורעותיי, וכי היא מעריכה מאוד את הדרך שעשיתי ואת היושרה שלי ומאחלת לי הצלחה בהמשך השירות.

 *

3

 *

   כשהגעתי ביום אחר-כך או בתחילת השבוע הבא (כבר איני זוכר) לבסיס המודיעין, באיחור של כחודשיים-שלשה אחרי חבריי לקורס, הם כבר שובצו בתפקידים, והואיל והגעתי אחרון— גם שובצתי אחרון. את החודשים הבאים אחר כך הקדשתי להתקדמות בתוך המחלקה אליה שובצתי שנהנתה עד אז מיוקרה מועטה, מה שהביא אותי בהמשך, לאור רשימת הישגים, במיוחד בשיתוף פעולה עם חייל נוסף אחר, לשיבוץ מחודש בתפקיד מחקרי, בלתי מובן מאליו, שהיתה בו נגיעה ואחריות לחיי אדם, בו עשיתי בחלקו השני של השירות, ושדרש נסיעות תכופות (לכן נשאתי נשק אישי באופן קבוע לכל אורך השירות). במקביל, נאלצתי להתמודד עם פלאשבקים, כאבי ראש חדים (שכמו תאמו את סעיף המיגרנות החריפות שהוצמד לי), נדודי שינה ונדודי גוף (הייתי הולך המון, לפעמים יוצא להליכות של לילות שלימים), וחלומות רעים (מפגש חוזר עם גופתי המוטלת על חוף ים וכל אימת שניסיתי להפוך אותה ולהתבונן בפנים, התעוררתי), חוסר מנוח תמידי ושאר תסמינים פוסט-טראומטיים. לנוכח חוויות הראשית הצבאיות שלי, וגם כמה סיפורים שהכרתי אחר כך, לא רציתי להתחייב על יותר מאשר פרק הזמן הקבוע לשירות חובה מלא. אני חייב להודות למפקדיי בחלק השני של השירות שהבינו היטב את המורכבות שלי: מקוריות ואינדיבידואליות מחד גיסא, אבל גם רגישות קיצונית, מאידך גיסא— והסכינו עם מעשן המקטרת, בעל חוש ההומור המוזר, שקורא ספרי שירה בכל מקום, אבל תמיד גם מצליח להגיש את חלקו בעבודה. אני חייב לומר שהרבה בשל סובלנותם, ויחסם החם, והאחריות המשותפת לפרוייקט בו עבדנו, זכיתי להשלים את השירות.

   כמה שנים אחר כך, בשירות מילואים, בעת שמירות בדרום (גבול מצריים), חוויתי פלאש-בק מפחיד. נמצאתי בלילה, במדבר, לא רחוק מן הים. התחלתי לרעוד בכל הגוף באופן חסר שליטה. חבריי לשמירה הבהילו אותי למרפאה ושם פגשתי את מפקד המרחב שהיה במקרה קצין די בכיר במודיעין שבשעתו היה מפקד הבסיס שבו התחלתי את שירותי המודיעיני וזכר אותי ואת הסיפור שלי (על אף שחלף כעשור). הוא שחרר אותי כבר למחרת בבוקר משירות המילואים וביקש את המפקדה לפעול למען הוצאתי מן השירות.

   עברו עוד כמה שנים בתווך עד ששוחררתי רשמית מן השירות. אל ועדת הקב"ן הראשונה ניגשתי עם המלצה מפורשת לפטור אותי מחמת תסמונת דחק פוסט טראומטית (PTSD), קצין בריאות הנפש של החייל, הסכים לכאורה, ולא עיכב אותי יותר מדיי, אך ביוצאי מחדרו עם האישור, התברר לי כי הוא הפנה אותי לועדת השחרורים (בבסיס צריפין) עם סעיף אחר, שלא התאים לי, לא לאפיוניי האישיים-תיפקודיים, גם לא לשיחתי איתו. כאשר מחיתי בפניו על כך, הוא טען כי אם אני מעוניין להשתחרר, שאשתחרר עם הסעיף הזה, שכן כך הוא מבטיח שלא אוכל לתבוע את משרד הביטחון בעתיד על הטראומה שנגרמה לי "כביכול" לפני שנים. כמובן, שלא הסכמתי להשתחרר ממילואים בתנאים אלו. נדרשו עוד כמה שנים והתערבות של פסיכולוגית קלינית שהיתה מדריכתו של אותו קצין בריאות נפש חיילי, כדי שאתייצב אצלו שוב והוא יסכים להמליץ על שחרורי אמנם לא לפי סעיף  PTSD, אלא כ"אישיות אינטרוברטית (=מופנמת) קיצונית" (מה שהיה מקובל על כל הצדדים), מה שהעניק לי את הפרופיל 31,  ואת השחרור ממילואים (שבשלב הזה כבר באמת הפך למיוחל), אמנם תחת סעיף הנוגע לתחום הנפש, אך מבלי שאוגדר, שלא בצדק, כבעל מחלה/הפרעה שאינה מענייני. חייב אני לציין כי בתווך של כשלוש שנים בין שתי הפגישות אצל הקב"ן החיילי, התראיינתי, לא אחת, לתפקידים בשירות מילואים בחיל המודיעין ומחוץ לו, אולם, כפי ששוב ושוב התברר, כל התפקידים היו למעשה כיסויים לתפקידי שמירה על בסיסים שונים, תפקיד שלא יכולתי למלא עוד לנוכח הפלאש-בק שחוויתי, כך שחוויתי שוב ושוב ימי מילואים שהורקו לחינם על ראיונות בסופו הובררה חוסר התאמתי לתפקיד הממשי.

  מדוע אני כותב זאת, ומדוע כעת, אולי מפני שאני סוחב את הסיפור הזה שנים ארוכות מדיי. הוא ידוע אמנם לכל הקרובים לי באמת (ובפרט לאלו החיים לצידי). ובכל זאת, החלטתי לכתוב אותו כאן (ליחד לו רשימת אינטרנט), משתי סיבות: הראשונה, הצורך לפנות מקום— זה סיפור ישן, איני מתכוון לתבוע איש, וכבר איני כועס או מריר; החיים נמשכים— ובכל זאת, משהו בי אינו ממשיך, כל זמן שהסיפור הזה כלוא ומסתתר; האחרת— התחושות הקשות העולות בי מדי שנה בעת שאני שומע את נאומי ראשי הצבא והפוליטיקאים על מוסריות הצבא וערכיו הנעלים,  ואת הקדיש ואת תפלת "אל מלא רחמים". הצבא הוא אוסף של אינדיבידואלים, מכל הסוגים והמינים, יש בו אנשים נהדרים ונדיבים ויש בו נוכלים ונבלים; גם הנאומים הרשמיים על ערך חיי האדם של חיילי צה"ל— ועל אודות האבל הכבד המלווה את מותם, אני מקבל בעירבון מוגבל. זה ודאי נכון לחלק מן המפקדים, אבל ודאי רק מס-שפתיים למשפחות השכולות בעיניהם של מפקדים אחרים, הנכונים בקלות רבה מדיי לוותר על חיי חיילים מסויימים (אגב, אין לי ספק,כי לולא הייתי שורד את "הטִרטוּר",היו מודיעים למשפחתי כי שלחתי יד בנפשי במהלך הטירונות או נהרגתי בשוגג בתאונת אימונים). צה"ל אינו עשוי מקשה אחת. גם מדינת ישראל אינה עשויה מקשה אחת ויש לה פנים מגוונות: מהם נעימות ומצודדות, מהן אלימות וכעוּרות. אלו דברים שנלמדו לא רק מתוך סיפורי הצבאי, אלא גם מתוך סיפורים צבאיים אחרים שהכרתי, בהם ראיתי כי ערך חיי אדם אינו נר לרגלי מפקדי צה"ל, אולי בשביל חלקם כן, ודאי, אך לא בשביל כולם. חוויתי זאת לא מבשרי בלבד, אלא ראיתי זאת בעוד אי-אלו הזדמנויות. אני מפרסם כאן את סיפורי-האישי בלבד, משום שאיני צריך את הסכמתם של אחרים/ות כדי לפרסמו.

    יש לי שלשה ילדים, מהם שני בנים, אני אגדל אותם למלא את חובותיהם האזרחיות (בכללן, שירות חובה), על אף שאמון אוטומטי במערכת הצבאית ובאושיותיה— הוא משהו שקשה להניח שאוכל להנחיל להם, או לחוש אותו לכתחילה בעצמי אי פעם בעתיד. אותו הדבר לגבי מדינה, ציונות, יהדות וכיו"ב— אני יכול לחיות תוך התכתבות איתן, לא מסוגל להאמין בהן בכל לבי, כי ישנם מאורעות הסודקים את אמונו של אדם בעולם, ומותירים אותו לעד, במקום- הספיקות, וצריך הוא לעתים לאמץ את מלוא-כוחותיו כדי לחדש אמונו כלשהו בעולם. איני יודע האם המשפט האחרון יובן כהלכה על ידי כל הקוראים/ות, אבל מי שהיה שם (נמצא שם) יודע היטב על מה מדובר, ולפעמים מסתמא, די בכך.

*

**

אגב, שמתי לב, רק לאחרונה, כי השורות החותמות את שירו של יובל בנאי לקוחות מכאן:

זאת האמת, כפי שחשפתי אותה לפניך: "אין אלוהים, אין יקום, אין מין אנושי, אין חיי העולם הזה, אין שמים ולא גיהינום. הכול חלום – חלום אווילי וגרוטסקי. דבר אינו קיים מלבדך . אתה אינך אלא מחשבה – מחשבה תועה, מחשבה חסרת תועלת, מחשבה חסרת בית, הנודדת אבודה בין הנצחים הריקים". הוא נעלם והשאיר אותי המום , מפני שידעתי והבנתי שכל דבריו אמת.

[מרק טווין, הזר המסתורי, תרגמה מאנגלית: רות בונדי, הוצאת עקד/גוונים, תל אביב 1995]

*

בתמונה: Adolf Erbslöh, Destroyed Forest near Verdun, Oil on Canvas 1916

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

  

*

 

הארוחה הראשונה שלי [גיל 18.5]

לחייל האלמוני

   אני מתעורר בבית החולים מחוסר הכרה די ממושך. מחובר לאינפוזיה ולמוניטור המודד לחץ דם ודופק. מרגיש מרוקן לחלוטין, מרוסק, קר לי. לתדהמתי אני מגלה כי איני חש כלל את פלג גופי התחתון. אין איש בחדר. רק צפצוף מכשירים. כאב הולך ומתפשט בכל פלג הגוף העליון ככל שאני נחלץ מן השינה. אני מרים את השמיכה מעל הגוף בכדי לוודא שהרגליים, פין ואשכים עוד נמצאים במקומם. הם עוד שם. אני מתוסכל וכואב. כואב מאוד. מתחיל להיזכר שכאשר הובאתי לבסוף למרפאה בחירום הספקתי עוד לשמוע את הרופא אומר, כי לפי המדדים אני כבר מת ואין לו הסבר לכך שאני עדיין איתם. אם ניסו לעשות משהו אז או לא אני כבר לא זוכר. שהיתי בהכרה מעורפלת למדיי עוד כדקה לערך. הספקתי לגלגל במוחי רגעים אהובים מתוך חיי הקצרים. להודות על מה שהיה ועל חלקי בעולם. לסלוח למי שצריך, לדעת שאם יש מי שאני צריך לבקש את סליחתו כבר לא אגיע עדיי כך, לחוש השלמה אוהבת ומפויסת הולכת ויורדת כעין מסך אחרון, כי לא נותר למי להתגעגע כבר. השער לכל הנסתרות נפתח. אני אפילו חושב שחייכתי לעצמי.      

   אני מתעורר אחרי יממה וחצי בבית חולים, ממה שייקבע כהלם גופני, שידע להקיש על דלתו של גוף רזה מדיי [תערובת בין התייבשות, חוסר מזון וחוסר קיצוני בשינה (כ- 72 שעות עירוּת)] שלא ידע ולא הבין שאסור לו לפתוח לזה את הדלת. איני מסוגל לזוז. אני קורא לרופאים. איש אינו שומע. מרוב בעתה שמא נשתתק פלג גופי התחתון, אני מנתק עצמי מן האינפוזיה, ומשליך עצמי מן המיטה על הרצפה. אני מתחיל לזחול בקושי בכוח זרועותיי בלבד,מתעלם מן החבטה,. הלוך וזחול בכיוון המסדרון. הרצפה קרה. הכאבים עזים מאוד. כעבור כמה דקות, מותש לגמריי, באמצע הדרך אני מתחיל לחוש זרימה חשמלית מגיעה אל הגפיים התחתונות. אני מאושר, התחושה מתחילה לחזור. על יד הפניה למסדרון הסגל הרפואי כבר שם לב לקיומי המזדחל. אוספים אותי מן הרצפה בחזרה למיטה [בדיעבד מסתבר שזאת לא חכמה גדולה מדיי, הגעתי כבר למעט יותר מ-50 קילוגרמים, לאחר שהפחתתי, כתוצאה מפעילות מאומצת, במשך ימים מספר כשמונה קילוגרמים ממשקלי דאז. גבהי 1.80 מ']. אני שומע בהלה, מצוקה ומבוכה בקולותיהם. מזריקים לי משהו ליד ואני נרדם. עוד תעבורנה שתי יממות עד שיפסיקו להלעיט אותי במשככי כאבים. 

   אני מתעורר שוב. רופאים שוב. אחר כך מתחיל להתהלך בקושי. מבקש אישור לצאת מעט לשמש בחצר. אני לא זוכר האם הניחו לי לצאת לבדי או שמישהו השגיח עליי. אני מגיע בקושי לספסל ומתיישב. הכל כואב. בעיקר הנפש. אני שמח שאני חי, אבל ישנה גם סוג של אכזבה, כי בעצם כבר שהיתי במצב תודעתי שבו השלמתי עם הכל. איני יודע יותר מה אני חי ואיך ניתן לחזור מזה (מסתבר שמצבי היה קשה מאוד). אני מביט בשמש בתוכחה נוקבת ובייאוּש בלתי מבוּטל. משהו מזה לא חדל ממני עד היום.

   כשאני שב מדדה ומבולבל לחדרי, מזמין אותי חייל צנחנים פצוע מן החדר הסמוּך (מצבו טוב ממני בהרבה כך מסתבר) לאכול איתו ארוחת ערב שהכין לשנינוּ. אוכל טעים הרבה יותר מזה של בית החולים. איני מכיר אותו. אני נענה להזמנתו, ודאי. אנחנו יושבים באיזה חדר קטן. הוא מסיים לבשל תפוחי אדמה עם רסק עגבניות ופפריקה ופלפלים חריפים. שנינו זוללים. גם מדברים תוך כדי כך על החיים ועל הפציעוֹת. אני נזכר בכך שיש גם חוש-הומור, ויש גם קירבה אנושית. אני מגמגם נורא, הוא מאזין בקשב ובחיוך. החייל הזה, שאיני מצליח לזכור את שמו משתחרר כמה שעות אחר-כך מבית החולים. אני נשאר שם עוד מספר ימים ואחר כל עובר לבית חולים צבאי לעוד מספר ימי החלמה (ואחר כך המון-המון בדיקות רפואיות, שבסופן אני נשאר לשרת רק בשל כך שהוכשרתי בקורס קדם-צבאי ממושך, לתפקיד מסווג, ולמפקדי הקורס בו שהיתי, המתקשרים בכל יום, חשוב מאוד שאמשיך). השיחה והארוחה הזאת עם חייל הצנחנים האנונימי נוסכות בי אמוּן ותקווה. שנים אחר כך אני עוד זוכר את טעמם של תפוחי האדמה. מבחינות רבות, זאת הארוחה הראשונה שלי. עד היום כאשר אני נתקל בסיר תפוחי אדמה באותו נוסח, מירב הסיכויים שהסיר יישאר ריק בתום זמן קצר.

 

*

 לישון בבטן האדמה, להתעורר מוצף אוֹר [שלהי גיל 21]

לגל וביל

   מאז ששמעתי לראשונה על רג'ם אלהרי (رُجم الهِرّي, תל אבנים של חתול בר), המבנה המסתורי-כלכוליתי המעוגל, דמוי קורי העכביש, ששמש כמצפה כוכבים, מרכז רוחניות אסטרלי (לכבודה של תבונה קוסמית, החובקת שמים וארץ), קבר קדום של אדם נכבד, סמל מאנדלי של ה- Self השוכן בדרום מזרח רמת הגולן, ביקשתי לבקר בו. אחר שביקרתי בו באחד מסיבוביי הרגליים בקשתי לישון בו, כלומר לישון בתוך הטומולוס, תל-האבנים השוכן במרכזו, שהיווה כנראה את מרכזו של המקום, כנקודה העומדת בטבורו של המעגל המקיף אותו מכל עבריה.

   הצלחתי לשכנע את שני חבריי היקרים, כאחים לי, גל וביל, וכבר מצאנו עצמינו לעת חשיכה, פורקים ציוד מאחורי מושב יהונתן (ביררנו קודם לכן שלא תהיה פעילות אימוּן צהלי"ת במקום באותו לילה, כי מדובר בשטח אש פעיל מאוד).  מתנהלים בחשיכה גמורה בלווית מצפן, אמצעי ראיית לילה ונשק קל, עבר הרג'ם. המראה המוכר- המפעים של מערכות השמיים בלילה קייצי ברמת הגולן. רחוק מאור החשמלים של הערים. פתאום. בהתאם לשמיעה המפותחת שלי, ותודות לתיק הכבד מאוד שנשאתי, הצלחתי להפיל אינסטינקטיבית את שני חבריי לשוחה, שעה שחזיר בא אימתני במיוחד בקע את הריק שהותרנו אחרינוּ. אנו ממשיכים. עד שלאור הכוכבים אנו מבחינים בטבעות האבנים (מזל שביל מתמחה בניווט, אחרת ודאי היינו מוצאים את עצמינו בסוריה). לבסוף, אנו מטפסים על התל. אנחנו נכנסים למערה הפנימית שבטומולוס. הורגים כמה עכבישים (היום לא הייתי עושה את זה). מוודאים שאין עקרבים ושוכבים לישון. די מהר, עולים שניהם בחזרה אל פני האדמה ומעדיפים לישון בחוץ על פני התל. אני מוכרח לישון שם. איני יודע מפני-מה.

  התאריך הוא ליל ה-22 ביוני. יום אחר היום הארוך ביותר של השנה. יום בו נאמר כי לעת זריחה יוצאת קרן שמש ראשונה ומאירה היישר אל תוך הטומולוס. הגענו ביום איחור. בכוונה. כבר איני זוכר אם הואיל ולילה קודם נערך שם באזור אימון אש צהל"י או שמא מפני שרצינו להתחמק מקבוצות נוספות שיבואו אולי לחזות באור המאיר.

   אני ישן עמוקות-עמוקות, מגלה עמוקות, פורט עומקים אחר עומקים. כמי שהזדמן לו לישון בטבע כמה וכמה פעמים, במהלך הצבא, ועוד לפניו בנעורים המאוחרים. איני חש בפחד אלא דווקא בשלווה גדולה. מבחינות מסויימות, כאילו אני נמצא במקום שלי. מעט אחר הזריחה אני מתעורר. ביל וגל מדברים מעליי על פני התל. הם בקושי הצליחו לישון בלילה. אני יוצא החוצה. אור כתום הולך ושורר. אלומת אור מסתורית נופלת משמים, עומדת בסמוך לפתחו של הטומולוס. אני הולך ועומד בה. אור השמש מאיר אותי. אור על גבי אור, מלא אהבה. אני חש כאילו מעיניי נופלות כמה דמעות אור.    

 

 *
 
 אבּהוּת [שלהי גיל 25]
 
 לשרה

   בשעה 12:45 באחד מימי חודש יולי, לפני עשר שנים, הפכתי אב והורה בראשונה. מחדר הלידה בו נכחתי זכורה סיטואציה פתאומית. חלקה העליון של מיטת הלידה עליה שכבה אישתי האהובה הוטתה פתע לאחור במהלך מתקדם של תהליך הלידה. באינסטינקט, סוג של זינוק חתולי, השלכתי את עצמי על הרצפה ותפסתי (ידיי נשואות מעלה) את המיטה ואת המזרן עליה שכבה אשתי בטרם פגעו בקרקע. ואז התרוממתי, מרים למעשה את המזרון ואת אשתי. המשכתי לתמוך במיטה עד שהגיע חבר צוות והחזיר את חלק המיטה למקומו. 

   הלידה חלפה בשלום. חדר הלידה דמה לבית מטבחיים (תמיד אני חושב שיש בחדרי לידה דימוי להיסטוריה האנושית כולהּ). הילדה טופלה ונמסרה לידיי, ואחר כך לאמהּ. התיישבתי על ספה בחדר הלידה ולרגע חשתי כאילו אין יותר רוע בעולם. כאילו משהוּ טורד מנוּחה ומעיק שעמד בי תמיד מסתלק והולך: There's no pain, There's no more sorrow, They all gone, Gone in the years, Shane. אני ואשתי התבוננו זו בזה באהבה מחייכים אל התינוקת: 'את רואה' אמרתי 'זה העולם הבא… זה העולם הבא שלנו'.   

 

 

Liam Clancy: The Broad Majestic Shannon (Originaly wrriten and sung by The Pogues)

 
 
 
     

לכבוד יום הולדתהּ של טלי כוכבי אשר חל אתמול אני מביא כאן את המפגש הבא.משהו מן המפגש הזה טלי,דומה ברוחו למפגש הוירטואלי בינינו.הוא לכל הפחות משמח באותה מידה: 

 
 
 
  בתמונות: רג'ם אלהירי מבט מלמעלה (צולם על ידי "אלבטרוס"; מוזיאון עתיקות רמת הגולן בקצרין) © 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז
 

Read Full Post »