Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘צבי מאירוביץ’

mairovich.1969

*

40 שנה לפטירתו של הצייר האבסטרקטי, צבי מאירוביץ  (5 במאי, 1911 קרוסנו, פולין- 11 בנובמבר, 1974, חיפה). מן הציירים האהובים עליי ביותר. למצער אוכל לומר, שהמפגש שלי עם הפנדות שלו (סדרת ציורים, 1974-1966) לא הותיר אותי אותו אדם, שהייתי עד מפגשי הראשון עמן. מאירוביץ היה נשוי לסופרת יהודית הנדל, שנפטרה בשיבה טובה השנה (2014-1921). הנדל הקדישה למאירוביץ את הממואר  הכח האחר (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1984), מן הספרים המעוּלים שנוצרו בעברית מאז קום המדינה. פרקים יחידים ממנו ראו אור בחוברות סימן קריאה במהלך שנות השבעים. בשנת 1999 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית של מאירוביץ במוזיאון תל אביב לאמנות (הוא בחר להציג רק  תערוכה אחת בישראל, בימי חייו, ומאז לא הוסיף להציג כאן תערוכות יחיד). בעקבותיה ראה אור ספר התערוכה הכח האחר (מוזיאון תל אביב 1999) הכולל אוסף רחב מציוריו של מאירוביץ לצד טקסטים מקבילים-מבארים מתוך ספרהּ של הנדל, הכח האחר.  בספר התערוכה כלולים גם כמה מרשימותיו האפוריזמיות של מאירוביץ עצמו, אותן כתב בפנקסו. מתוכן, אני מעוניין לצטט מעט, משום יחידותן:

*

לצייר זו עבודה מלוכלכת מאוד. הטרפנטין. הצבעים. הידיים. המכנסיים. ובתוך הלכלוך הזה, פתאום, הצבע, חד ושקוף, כמו יהלום. זוהי צלילוּת שהזמן והאבק לא מכלים אותה, אלא, באופן מוזר, מגבירים אותה. כי תמונה טובה, היא תמיד, ככל שעובר הזמן, יותר טובה.

*

להגיע למשהו בציור זה לא "לדעת לצייר" אלא לדעת לוותר. זה הכל. לדעת למחוק. מה שכל-כך מוצא חן בעיניך, מה שהגעת אליו בעבודה כה קשה, ונדמה לך שהוא ההישג, הכתם הכי טוב, ופתאום, ברגע פראי אחד זה נדלק, ואתה מוחק ומשמיד למה? לפעמים אתה אפילו לא יודע למה, איך. הריחוק הפתאומי, אתה מקבל עיניים אחרות, שהן מבט ראשון של ההרס של עצמך, אבל גם מה שעושה את התמונה.

*

נדמה לי שלעבוד אפשר רק מתוך תימהון, יאוש והתלהבות, ואין מה ללמוד. ישנו רק הגרעין שנמצא עמוק בפנימיותו של אמן. ועובדים, זהו.

*

עוד מעט לא יצטרכו לדעת לצייר, יצטרכו לדעת "לקרוע", אבל לאמיתו של דבר ציור תמיד היה "קריעה". כל ציור יש בו משהו של "קריעה". ואני עצמי לא יכול לעבוד על תמונה בלי שיהיה בה באיזה שהוא מקום משהו של "קריעה".

*

מעשה אמנות תמיד קצת מפחיד את האנשים, כי הוא הורס אצלם את המושג של היופי המוסכם. רוב בני האדם יש להם אפילו רתיעה טבעית ממעשה אמנות. היא כאילו מבקשת לשנות את המציאות. אבל המציאות לא אוהבת את זה שמנסים לשנות אותה.

*

כל תמונה היא בעצם מבט אחד ויחיד שנשאר דומם בזמן שהחיים כבר הלכו הלאה. מבחינה זו יש בכל תמונה, באופן מרוכז ומצומצם מאוד, משהו מהטרגדיה של הקיום, לכן כל תמונה נותנת תמיד את ההרגשה שהיא חד פעמית, ראשונה וגם אחרונה. בשביל הצייר זה מקור של פחד, אבל בשביל התמונה זה אולי מקור של כוח.

*

לעבודה אמיתית מגיעים רק מתוך מידה גדולה של חירות, ובכח המשמעת הפנימית של הצייר, משהו שנשתמר בה מהתוהו ובוהו הפנימי, ולא חשובה הדלילות או הסמיכות, אפשר למרוח שטח שלם בשחור ושגם אז תהיה קיימת מתיחות בשטח.

*

לחיות בשלום עם החיים זה משהו שלא למדתי.

*

צוחקים עליי שבבוקר אני רץ לבית-קפה. בסדר. זה הטירוף שלי. אבל אדם שפוי בעולם הזה זה משהו מאוד לא שפוי. ואדם שפוי באמת אין לו כל אפשרות, כל אפשרות, להתחיל את היום.   

[צבי מאירוביץ, 'קטעי טקסטים מתוך פנקס רישומים', מצוטט בדילוגים, בתוך: צבי מאירוביץ ויהודית הנדל, 'הכח האחר', מוזיאון תל אביב לאמנות: תל אביב 1999, עמ' 59-57]

 *

לאחרונה, אני אומר לכתוב מאמר שייוחד לפנדות של מאירוביץ; מאמר שאמור להכיל הרבה מאוד תחושות שהתעוררו בי למראה ציוריו של מאירוביץ ולמקרא דברים שכתב או דברים שנכתבו אודותיו (במיוחד ביוגרפיים); גם הרבה ידע תרבותי-יהודי (לא-רבני ברובו) שלטעמי אצור שם ברקע הדברים; אני מחברו בחיל ורעדה, כותב שורה ומוחק שתיים (זו אינה מליצה). ומדי פעם, כאשר אני מסיים להיות מבוהל מעצמי. אני מבין שיש משהו בתהליך הכתיבה הזה שנאמן מאוד לתהליך היצירתי של מאירוביץ עצמוֹ.

 

גלריה אינטרנטית קטנה של ציורי צבי מאירוביץ 

 

אזכרה שנתית לאמן נדב בלוך ז"ל (2011-1939) בית העלמין עין הוד, שישי 21.11.2014, 12:00

איך שהזמן עוֹבֵר/איך שהזמן נוֹהֵר. 

 

בתמונה למעלה: צבי מאירוביץ, הפרדס, פנדה (פסטל על גיליון נייר) 1969.

Read Full Post »

panda*

 *

וְאַחַר דּוּמָם נֵרֵד אֶל הַנְּהָרוֹת [מתוך: אברהם בן יצחק, 'כנטות היום', שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים 2003, ללא מספּור עמודים] 

 

1

 *

ספר שיריה של נעמה שקד נחושת ונהר (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013) כולל בחובו כמה מן השירים המיוחדים יותר שהזדמן לי לקרוא בחודשים האחרונים. אני רואה ברשימה הזו הזדמנות לדון בהם, אבל גם להעמיד דרכם איזו פריזמה של התבוננות בשירה דתית ואמונית. ובשאלה אימתי אני חש כלפיה קירבה רבה (כשהיא עדינה ומינורית), ומתי רחק גדול (כשהיא סוכנת של התיאולוגיה ומריעה בקולי קולות מושגים של אמונה ונשמות— כאילו תפקיד המשורר/ת הוא לחקות את הדרשנים ושנני ההלכות, המכוונים לחזק את קיום הדת).

במוקד שיריה של שקד עומדת חוויית הפרימה; פרימת מרקם החיים הדתיים הממסדיים-אורתודוכסיים, הגדורים בהלכה, בהייררכיה, ובציות לפסקים, ומתוך-כך טוויית מציאות חדשה, אשר בהּ ובין האלוהות לא עומדים מתווכים, ולא עומדים צדיקים ולא מורי הלכה. היא לא מעוניינת להיפרד מן האלוהות (בין כרעיון, בין כחידה, בין כנוכחות הממלאת עולם ומלואו) וגם היהדות יקרה בעיניה. עם זאת, כל אותם ממסדים שבעבר תיווכו בין הנפש ובין השמיים, הולכים ונפרמים ונקלפים, עד שלא נותר מהם כמעט דבר, אולי רק רושם עתיק של זיכרון:

*

בְּתוֹךְ הַטִּיחַ הַנִקְלָף שֶׁל הַחַיִּים

הַדָּתִיִּים שֶׁלִי   נִבְנֵית קוֹמָה

שְׁלֵמָה רַכָּה   שֶׁל אַהֲבָה שֶׁל

אֱלֹהִים חַיִּים, בַּדִּבּוּר הַפְּנִימִי, בָּעֲצִיצִים

בַּגּוּף הַנִפְתָּח       מִשְׁתָּאֶה

*

לָשׁוּב בִּשְׁאֵלָה

    שְׁלֵמָה

לְפָנֶיךָ, עִם יָדַי הַמְּלֵאוֹת דְּבַשׁ

וּמוּסִיקה סְדוּקָה

וְחֵטְא.

וּדְבָרִים נִחוּמִים.

[נעמה שקד, 'בגוף הנפתח משתאה', נחושת ונהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמ' 54]

 *

  תנועת הדברים, החיים בכלל, החיים הדתיים בפרט, כבית משותף ההולך ומתיישן והנה בתוך מה שכבר דומה כאילו איבד את תקוות ההתחדשות, מגיחה פתע קומה חדשה אשר אי אפשר היה לשער אותה קודם לכן. על פי הבעש"ט ותלמידו המגיד דב בער ממזריץ' כל תיבה בתפילה היא קומה. ועל כן, לא ברור האם לפנינו מטאפורה של בית או של לשון תפלה מן הסידור, ואחר שהתפילה היתה שנים, תפלת חובה וקבע, שנשתגרה על הלשון והתאבנה והפכה כמעט חסרת-חיים; פתאום נגלתה קומה שלימה, פנימית ורעננה, של דיבור פנימי של אהבה לאלוהים חיים על ידי אהבת אלוהים חיים. זוהי קומה נסתרת, פנימית, שכמדומה אינה נשקפת אלי חוץ, וייקשה לאדם המתבונן לראותה, ואף על פי כן היא חדשה וחיה ויחידה. שקד היא במידה רבה כאן תלמידת המקובל האיטלקי בן תקופת הבארוק, ר' משה זכות, אשר ביאר "לךְ לךָ" (בראשית י"ב,1) — לך אל תוך עצמך, אל מעמקיךָ, מתוך התבוננות פנימית (פירושו על ס' הזהר). אפשר שקד היא תלמידתו של ר' בחיי אבן פקודה בעל חובות הלבבות המפרש את הפסוק מספר איוב: "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב י"ט, 26) באופן אפלטוני (האגרת השביעית), כאילו רק על ידי התבוננות פנימית של האדם עשויות להיוודע לו עקבות החכמה אשר טבע האל בעולמו. יותר מכך, כל שירה של שקד בעיניי מדבר על  עשיית חובת הלב הפרטי, גם אם הדברים נתפשׂים כמנוגדים או כלא עולים בקנה אחד עם דת החובות החיצונית. אולי אף יש כאן מהפך, ככל שזה נוגע למסורת יהודית, בין חובת הלב ובין זכות הלב לבחור מה לקיים והיאך ברצונו לקיימו.

ולכך לקריאתי רומז הבית החותם. שבו המונח השגור "לשוב בשאלה" המתרגם על פי רוב לפרוק עול תורה ומצוות הופך ל"לשוב בשאלה שלמה לפניךָ" פרפרזה של לשון התפלה "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך" אלא שכאן השיבה בשאלה היא אישית; היא אינה יציאה בשאלה כי אם שיבה בשאלה; ונעשית היא לפני האלהות, לא למורת רוחו ולא אגב נטישתו. כלומר, יש כאן קריאה לחירות. מצב בו האופן שבו האדם הפרטי מנכיח את האלוהות או את קיום המצוות הופך בעולמהּ של המשוררת לנתון לחלוטין לבחירתהּ. אין כאן כי אם אמירה חדה בדבר זכות הלב לבחור את אורח חייו ואת מידת מסירותו לדת. הדת איננה עול והאלוהות איננו כורח. " גם הדברים אשר לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם פסיקת ההלכה, גם מה שנחווה בעבר כחטא. אינם חטא כלל ועיקר. דתהּ של שקד הופכת דת מופנמת שעיקרהּ הנכחת קול פנימי של אהבת אלוהים חיים, המנץ בקרבהּ.

וכך, הידיים שמלאו דבש, יותר משהן רומזות להיתר ההלכתי הייחודי לאכול דבש דבורים, רומזות באופן מרומז ועדין , לפריהּ הנפתח של התאנה (מקור המלה דבש במקרא הוא דבש התאנים), המזוהה במקורות יהודיים עם הפריון הנשי, ארץ ישראל והתורה. כלומר, רק בתוך המצב הזה של ההתמסרות לקול הפנימי, המשוררת חיה, פרה ורבה ביצירתה. הידיים המלאות בעסיס הדבשי כמו קוראות את זכותהּ של המשוררת לייחודיותהּ המתבטאת ביצירתה; זכותה לקיים קול פנימי; זכותהּ להיעשות כארץ זבת דבש של יצירה מפכה, גם כאשר המוסיקה סדוקה, והמלים נוגעות בהתרסה כלפי מה שבעבר נשפט כחטא וכעת היה ל-'דברים נחומים' שהלב מתנחם בהם ואינו מתייסר בהם עוד.

שיר זה אינו שיר של פריקת עול, אלא של הפנמת החיים הדתיים וייחודם. בד-בבד, קריאה גדולה בזכות החירות השמורה לכל אישה ואיש להנכיח את האלוהות בחייהם כפי רצונם ומסוגלותם, ולעבדו באהבה פנימית, שאינה קשורה בשום גורם מְמָשׁטר חיצוני. עם זאת, אני מוצא  בשיר גם חגיגה פרטית של היצירה האישית, שאינה עוד מרוסנת תחת המשטר הפטריאכלי הדתי, וברה לה דרכים חדשות של חירות ובחירה.

 *

2

 

שיר נוסף שהותירני סחוף-מחשבות הוא השיר הבא:

*

וּמָתוֹק הַחֹשֶךְ לָעֵינַיִם בְּשָעָה שֶׁהֵן נוֹסְעוֹת מִפָּנָסֵי הָעִיר

לָבוֹא בֵּין הֶהָרִים הַחֲשֵֹכִים   וְהַדֶּרֶךְ הִיא נָהָר אָפֵל

בְּתוֹךְ גָּדוֹת גְּדוֹלוֹת וַאֲפֵלוֹת

וְהַעֵינַיִם יְכֹלוֹת לָנוּחַ וְהָעֵינַיִם נִפְתָּחוֹת אֶל הנָּהָר וְהָעֵינַיִם

אַז נֱעֱצָמוֹת מְאֹד  

[נעמה שקד, 'ומתוק החושך לעיניים', נחושת ונהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמ' 53]

*

אם יש תמונת חווייה שעלתה בדעתי כשקראתי שיר זה, הריהי נסיעה מתוך אורותיה של ירושלים הלילית אל בין ההרים החשׁכים. כאשר הציביליזציה וכל המגבלות והגבולות שהיא מציבה לפתח עינינו דועכת ומתעמעמת, ואנו הולכים ונמסרים לחשכה, כמו טובעים בים, או זורמים בנהר חשוך הפועם בכל; כאשר ההכּרה אינה מצליחה להכריע האם היא הולכת ושוקעת בחלום או מאבדת מגע עם המציאות הממשית, או שמא פוגשת פגישה נדירה במציאות הממשית, באיזה הולם וזרם, חשמלי ומכוסה מעין, ההופך גלוי כל-כך בפני העין הפנימית, עד שנדמה כי העולם הגלוי לעין כסוי לחלוטין, והמציאות המכוסה, הרדומה בנו, נפתחת ונפקחת אל הנהר הגדול, שאנו זורמים וזורמים בו, עד שעת השפך אל ים שאין בו כל תנועה או אדווה, והכל בו נתון באחדוּת שווה, ודומה גם כי רחוק הוא מכל ממשוּת.

ההירדמוּת (קשה שלא להתהדהד אל כבד על עפעפינו העולם ללאה גולדברג) שהיא פקיחה והפקיחה שהיא הירדמוּת דומה היא לפתיחת הלב ולפקיחת העין הפנימית בספר הזֹהר, המתאר את מרבית בני המין האנושי כנמים את שנתם או כמתים גמורים בחייהם, באשר ישנם רק מעטים שליבם נפתח ועינם הפנימית נפקחת אל הממשוּת האמתית, המכוסה לחלוטין מעיניי כל. כאילו נתונים אנו בעולם הפוך שבו הגלוי לעין אין בו ממשוּת, ודווקא האינוּת המכוסָה  והמופשטת היא-היא הממשוּת עצמה, וככל שמתקדמים ומתמסרים להשגתהּ כך לכאורה מוצפת העין הפנימית אור, עד שהיא מוכית בסנוורים ורואה חשׁכה בלבד, ודווקא המאור החשוך המכוסה הזה (בוצינא דקרדינותא בלשון הזֹהר) הוא-הוא הממשוּת העלאית, שאודות המפגש עימהּ  קשה מאוד למסור דבר.

אחד המקורות הראשונים לבחינת זרמו של עולם כנהרות או כאורות מופיעה עוד בכתבים נאופלטוניים כנביעות היוצאות מן האחד וכך הובאו בראשית השער החמישי מסיפרו של שלמה אבן גבירול מקור חיים; במיוחד זכתה תפיסה זו לפיתוח בפירושו של ר' משה בן נחמן (הרמב"ן) על ס' איוב שם מבואר הפסוק: בַּצּוּרוֹת יְאֹרִים בִּקֵּעַ וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ (איוב כ"ח, 10) כאילו המלה יאורים הינה למעשה י' (=עשר) הוויות שרק לאחר שנאצלו מן האחד ניתן היה לחזות במכלול ההוויה בשלימותהּ (=ביקרהּ). ביאורים דומים נמצאים אצל מקובלים נוספים בני התקופה ובני אותו חוג (ר' עזרא, ר' יעקב בן ששת) וכן בחיבור מעיין החכמה לחוג העיון. הגדיל המקובל ר' יוסף שלום אשכנזי שתיאר את אותם יְאֹרִים כ- י' אורים (אורות), ובכך השלים את ביאור הרמב"ן בדבר הטבע הכפול (החשמלי והמימי), הזורם-נובע-מאיר,של ההוויה.

וכך הנסיעה הזו מירושלים אל ההרים החשׁכים, הופכים ליותר מאשר תיאור פנמנולוגי של הכּרה, המגלה שהיא הולכת ונפקחת, דווקא בעת שהחלל פחות ופחות גלוי ותחום, והכל נמסר לידי חושך שאין בו מידות וגבולות. דווקא הנסיעה האפילה הקונקרטית, הנדמית כחלומית, הופכת לנסיעה חָלוֹנִית- בהּ נפתח צהר אל הממשוּת המכוסה מעיין, הנדמית כזרימה אטית אינסופית בנהר הקוסמוס ובנהר הפנימי שהינם אחד. כבר אי אפשר להכיר האם זהו מסע חיצוני או פנימי. שעה מיוחדת זו הופכת עבור המשוררת לשעה של מתיקוּת, שבהּ מתק החושך הקונקרטי מבשר את מתק החשכה האלהית, שממשותהּ נעלמת, ונוֹהרת שׁלוֹמים כמי נהר (אפשר לראות בכך תגובה לקהלת י"א,7 על האור המתוק לעיניים). מתיקות אותה השעה חוזרת אל המתק הדבשי של הידיים המליאות דבש של פריון ויצירה. הנה גם נסיעה בחשכה, מה שעשוי להיחוות כסבילוּת וכגלוּת-מן-האור,הופך כאן, במציאות הפנימית, לנגהּ הקול הפנימי, לשעה פעילה של גִּלוי, הסרת-מסָכים, והיפּקחוּת אל המוחלט.

*

תמונה למעלה: צבי מאירוביץ, פנדה (ללא שם), פסטל על נייר, שנות השבעים המוקדמות.

Read Full Post »

והאמת אינה מצויה לא פה ולא שם, ולפעמים, כאשר אתה מתעורר בבוקר, נדמה לך כי על יד מיטתך היא, האמת, כלומר— קבר ועליו פרחים כמושים אחדים, פּתוּח, מוכן לקליטה . 

[יהודית הנדל, הכוח האחר, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1984, עמ' 39. פתק שמצאה המחברת כסימניה בספר מכתבים למילנה לפרנץ קפקא שעמד בספרייתו של בן-זוגה, הצייר צבי מאירוביץ] 

  למלאת שלושים ימים לפטירתו של חברי הצייר והפסל נדב בלוך ז"ל (2011-1940), איש עין הוד, מצאתי עצמי שָב וקורא, בטרם שנתי, בספרהּ של יהודית הנדל (ילידת 1926), רעייתו-זוגתו של הצייר החיפאי, צבי מאירוביץ (1974-1911), הכוח האחר, בו תיעדה את השנים האחרונות ליצירתו, לחייו. ולחייה עימו. רגישותהּ של הנדל לנידחי החברה בספריה, לצד חסכנותהּ הרגשית, והפרוזה הלעולם-מדודה שלה, הגיעה בספר זה, אולי מפני קירבתהּ הרגשית היתירה למושאו, אולי מפני שהוא מקפל בתוכו ממואר של חיים שלימים, כדי יופי ועצבוּת בלתי-מצויים בספרוּת העברית, סוג של כּאוס עירום, שצורתו פּרוּמה, ואף על פּי כן, דווקא מתוך היופי-הפּגוּם ניבטים אל הקורא חיי צייר וחיי אדם— על הניגודים המתרוצצים בו, כוחות של בניה של הרס, שאולי אינם דיכוטומיים כלל ועיקר, ודאי לא הייררכיים, הנתונים באחדות אחת, באותן צורות אדם חולפות שבתוכן ימינו נוהרים.

   אפשר כי מרבית פרקי-החיים הצרורים בספר נוצרו בעקבות התבוננות של הנדל ביצירותיו של מאירוביץ. עתים, במהלך הספר, היא אף מתוודה על כך. דומה כמו ניסתה הנדל לדובב את זכרונותיה לאורן של העבודות. באשר כך הוא, דומה כי העלתה תחת ידיה פרוזה מדוייקת ומדודה, עתים אבסטרקטית עתים פרוּמה, כגון ציוריו של מאירוביץ. רק לעתים רחוקות דומני, מצליח אמן כתיבה ליצור במלים תמונות, לדובבן, ומתוך אהבתו, מותירן כסוד חתום, מבלי לנסות ולבארן עד תום; הנדל מעיזה לפרש, כאילו יקר בעיניה כי החידה: חידת היצירה וחידת האדם יוותרו, גם ככלות הקריאה בספרהּ, בעינן.

   הנדל מספרת (שם, עמ' 78-73) כי מוצאי שבת אחד הזמין אותם משורר היידיש איציק מאנגער (1969-1901), אשר בשנתיים האחרונות לחייו דר בארץ, אל חדרו המצופה טאפטים פרחוניים צבעוניים-מסולסלים בלתי מתקבלים על הדעת. הם מצאו את מאנגער יושב על מיטתו, כדרכו פזור דעת, חולה ומתקשה לשבת. לרגליו—גרב אחת לבנה ושכנתהּ שחורה, מה שעל פי הנדל היווה סימן לכך שהוא התלבש במיוחד לכבודם, שכן מאוד אהב ללבוש גרביים לבנות אלא שמעולם לא הסתדר לו ששתיהן תהיינה בנות צבע אחד. השיחה התגלגלה להיות הומת זכרונות כאובים על ילדוּת ומשפחות שהיו ואינן, והגיעה לידי שירה משותפת של הגברים בשני קולות בלתי תואמים גם בלתי מתואמים (בלדות ושירי-עם יידיים, חלקם משל מאנגער עצמו), הנמשכת שעה ארוכה; בסופה הציע מאירוביץ לאשתו כי ימשיכו בדרכם. 'מעולם לא פחדתי מהלילה' אומר מאנגער ביידיש ושואל את הנדל לשלומה. הנדל משיבה כי היא דווקא פוחדת מהחושך. ומאנגער משיב להּ כי היא עדיין צעירה, ומשיב בקול הנדמה כעולה ממעמקיו ולא מגרונו, שוין נענטער ווי וואיטער (=כבר יותר קרוב מרחוק) ופחדיו ממלאים את החדר, כאילו פרידתו העכשווית מבני הזוג מרמזת כבר לפרידתו מן העולם.

   מאירוביץ, כך מספרת הנדל, לא שכח את דבריו של מאנגער, ומייד כאשר שב לביתו קרא לעבודת פסטל-שמן (פנדה) גדולה ראשונה עליה עבד אז שוין נענטער ווי וואיטער (=כבר יותר קרוב מרחוק). הוא עוד תיקן ושכלל את העבודה כמה וכמה פעמים. הוא לא הציג אותה מעולם. ביום פטירתו של מאנגער הוא ויתר על נסיעה להלווייה וברח לרחוב לכל משך היום. מאוחר יותר, כאשר הכבידה מחלתו-שלו, הוא ביקש מרעייתו פעמים אחדות להוציא לו את התמונה והביט בהּ ממושכות, ולהּ לא היה מעולם ברור האם הוא מתבונן אל הרחוק או אל הקרוב, אל המואר או אל האפל.

   הנדל מסיימת את הסיפור במלים:

ועכשיו כשאני עוברת על פניה בכל יום עשרות פעמים, אני מרגישה את התייל שלה דוקר לי את הפנים. היא תלויה אצלי עכשיו בכניסה ליד הדלת, ובכל פעם שאני פותחת את הדלת ענן כבד רובץ על הדלת,וציפור לכודה, אדומה, בעיגול. המשפט מאותו ערב רחוק— ודאי כבר נעלם. אבל לי עדיין נדמה ששם הוא עוד נידח, בתוך הוורוד ובתוך האפור, ושלא אוכל להוריד אותה מהקיר.

(שם,שם, עמ' 78)    

 

   הציפור אצל מאירוביץ, הציפור המצייצת: שוין נענטער ווי וואיטער, היא בלתי נראית. ציפור שקופה. אם היא מאדימה עוד רגע, הריי זה כהבהוב חולף השקול למסעו הארעי של אדם בעולם הזה, מסע הנדוד; אבל את ציוצהּ של הצפּור ניתן לשמוע למרחוק גם בלא-הקנבס שמנגד. היא מצייצת ברקע הדברים  את הקול השלישי בקאנון הבלתי-מתואם של מאירוביץ את מאנגער. היא שרה דרך חורבות והרס ושיירות פליטים, על האדם הנותר פּרום-פּגוּם, חסר-חלוֹם, פגיע כמו צפּוֹר, זורם הלאה עם זרמי-האויר הסואנים אי-אן, כבר נקודה דקה בקצה הערב. עוד רגע קט כבר לא נִכֶּרֶת לעין; ומישנהו- נעלמת לעד, רק קולו חרישי ממשיך להדהד בחלל.

ומן המרחק הצלוּל, מתגעגעים.

שלושים למותו של נדב בלוך

יום חמישי, 22.12.2011, גלריה טובה אוסמן, רח' בן יהודה 100 תל-אביב, 19:00

דברים לזכרו: דן ירדני, שוֹעִי רז

כל ידידיהם של נחמה לבנדל ומוקירי זכרו של נדב בלוך

מוזמנים להתאסף ולדבר אודותיו

בתמונה למעלה: צבי מאירוביץ, כבר יותר קרוב מרחוק, פסטל-שמן (פנדה) על נייר, 1969-1968 לערך.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

יֵש בְּךָ יֶלֶד כְּבֶן

שָלֹש שֶלֹא לָמַד דָּבַר בְּמֶשֶךְ

שְלֹשִים אֶלֶף שָנָה, לִפְעָמִים זוֹ יַלְדָּה.

 

עָל יֶלֶד זֶה לְהַחְלִיט

אֵיךְ לְהַצִילְךָ מִמָּוֶת. הוּא אָמַר דְּבָרִים כְּגוֹן:

שֵב בַּבַּיִת, הִמָּנַע מִמַעֲלִיּוֹת, אֳכֹל רַק בְּשַׂר אַיַּל-הַקוֹרֵא.

אַתָּה חַי עִם יֶלֶד זֶה, אֲבָל אֵינְךָ מַכִּיר אוֹתוֹ.

אַתָּה נִמְצָא בָּמִּשְׂרָד, כֵּן, אַךְ אַתָּה חַי עִם יֶלֶד זֶה

בַּלַּיְלָה. הוּא חֲסַר מֵידָע אֲבָל הוּא בְּאֶמֶת רוֹצֶה

 

לְהַצִיל אֶת חַיֶּיךָ, וְהוּא מַצִּיל. בִּזְכוּת יֶלֶד זֶה

נִצַּלְתָּ מִפֻּרְעָנֻיּוֹת רַבּוֹת. יֵש לוֹ שִשַּה רַעְיוֹנוֹת גְּדוֹלִים.

חֲמִשָּה אֵינָם פּוֹעָלִים. בְּדִּיּוּק בְּרֶגַע זֶה הוּא חוֹזֵר עֲלֵיהֶם בְּאָזְנֶיךָ.

[רוברט בְּלַיי (1926-), 'מקור אחד של מידע גרוע', אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, אחרית דבר: ברברה גולדברג, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008, עמ' 38]

 

   אני מניח שהייתי הילד הלא נכון בעיני הוריי (הדברים גם נאמרו לי מפורשות כמה וכמה פעמים). גמגוּם קשה, קשיים מוטוריים בשנותיי הראשונות; אב שחזר ממלחמת יום הכיפורים, מאפסן בזכרונו שורות-שורות של גוויות צעירות (רבות מדיי)— בהן נאלץ לחזות במסגרת תפקיד כפוי-טובה במיוחד. מאבק על הזוגיות. עצבוּת וכּוֹבד תּמיד שררו בבית, יגוֹן ללא-שם. בגיל חמש הם הופנו לאבחון כדי לבדוק האם אני בכלל מתאים להיות במערכת החינוך הרגילה. מבדקי המשכל הורו שבכמה מן הכשרים אני מצוי הרבה מעל הממוצע, ובאחרים (פיסיולוגית) יש לי עוד דרך ארוכה לפניי. מעט מדיי חיבה לילד המוזר. גם מצד הוריי, גם מצד אחי, גם מצד המשפחה הרחבה. תחושה שליוותה אותי תמיד שאיני ממש שייך לשם. שנים בהן הייתי מבלה את רוב אחרי הצהריים בביתן של שכנה אהובה ובתהּ, שהיו לילד הקטן שהייתי סוג של בית חליפי. פרידה מהן. געגועים. עוד יעברו כמעט שלושה עשורים עד שאשמע מפי הבת כמה הייתי אהוב. תמיד הרהרתי, שמא הייתי אוהב בלבד והן לא זכרו אותי כלל

   ילד מגמגם וכן, תמיד מתעקש לומר את שעל לבו; מצטיין בלימודים, קורא ספרים לא לגילו, אבל משתרך מאחור בכל הנוגע לספורט (עד הנעורים עוד אהיה כדורסלן, אבל זה יהיה כרוך בהרבה אימונים לבדי). לעג, מכות (גם בבית, גם בבית הספר). זמן עצוב, מרורִי, מכווץ.

   איכשהו, גם אז, שמרתי על חיוך ועל אהבה לבני אדם. הספרים היו לי מקום מקלט ונחמה; בנעורים, בתקופה בה היה המצב הכלכלי קשה מאוד בבית, חשתי כי הספרות היא צהר של תקווה לעולם יותר טוב, אולי לאהבה ולחום שאפשר שאזכה להן אי פעם. לפעמים כמעט נואשתי. הכל נראה חסר-סיכּוּי להשתנות אי- פעם.

   גם עתה, כאָב לבת-עשרה ולעוד שני בנים קטנים, יש בי ילד פצוע ואין ארוכה; הבת שלי אמרה לי לפני זמן-מה מפורשות, שהיא חשה כאילו מאחורי כל ההומור שלי מעיב תמיד עצב תמידי של ילדוּת לא-מאוּשרת. לפעמים מאחורי הכּוֹבָע והמשקפים, נבָּטוֹת להן עיניו של הילד-ההוא: עצובות, פגיעוֹת, רעוּדות, אבל גם אוהבות: ממשיכות להאמין שתמיד ניתן למצוא בכל מקום א/נשים אוהבים/ות.

   הילד הזה— אינטואיציית האהבה האופטימית שלוֹ, אמנם הצילה את חיי לא-פעם. לא סימבולית, ממשית (לפחות פעמיים). כן, לפעמים הוא ילדה. לעתים הרעיונות שלו אינם פועלים, אבל הם תמיד מקווים, ותמיד מנסים לפעול מתוך חוֹם ומתוך תּוֹם, דווקא משום החשׂכים של ילדותי.

   עם זאת, אני מתחיל להבין שהילד הזה לא יציל אותי לעולמי-עד. זאת משום סבה אחת מהותית. הנה היא, כשם שתיארהּ נאזים חִכְּמֶת (1963-1902) במרובע קצר:

*

שְעַת הַפְּרֵדָה קְרֵבָה מִדֵּי יוֹם,

הֳיֵה שָלוֹם עוֹלָמִי הַיָּפֶה,

בָּרוּךְ הַבָּא

            הַיְקוּם כֻּלוֹ…

[נאזים חִכְּמֶת, מתוך: 'רובעיית (מרובעים)', ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מטורקית, העירה וכתבה סוף דבר: עפרה בנג'ו,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 147]   

 *

כלומר, איני יודע דבר על חיים לאחר החיים האלה, אף לא על הליכה אל היקום כולו (בסיומם). ובכל זאת, הסקרנות והדמיוֹן יצִיתוּ לבסוף זיק של משוּבָה בעיני הילד; תָּם ומחייך, נמשך אחרי מראות, אמיתיים או מדומים, מפויס עם אשר יותיר מאחור, הוא יבקש ודאי ביום ההוא (אפשר כי בעוד שנים רבות מאוד) להלךְ מעֶבֶר לעצמוֹ ומעֶבֶר לאשר כּוֵּן כָּל-יָמיו באמרוֹ עוֹלָם.

בתמונה למעלה: צבי מאירוביץ, קומפוזיציה, פסטל-שמן על נייר 1966.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »