Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘צבעים’

Malevich_cavalry

*

הרשימה שפירסמתי אתמול הותירה כמה סימני שאלה, כך הרגשתי מן התגובות שנלוו אליה. איני יודע עד כמה ניתן להסביר, אולם אם הייתי רוצה להעניק פשר מסוים, לדברים שאמרתי בזכות המרחק מן הדברים, משום מה, הדבר הראשון שעלה בדעתי היה הציור לעיל של קזימיר מַלֶבִיץ'.

   מַלֶבִיץ'  (1935-1878) היה אמן אוקראיני ממוצא פולני, מראשוני תנועת האוונגרד של האבסטרקסט-הגיאומטרי. הציור,Red Cavalry, הוא למעשה יצירה אבסטרקטית, מעשה של גיאומטריה וצבעים (אולי: גאומטריה בצבע). מבחינה זו, אני מניח, כי אילו רק ניתן היה למחות את תנועתו המטרידה של חיל הפרשים האדום החוצה את המרחב מצד לצד, שוב לא יכולנו להעניק לציור כל פשר קונקרטי של התרחשות אנושית; לא היה עולה בדעתנו לראות בציור זה, סוג של תיעוד מלחמת האזרחים הרוסית, בין מהפכני-אוקטובר-האדומים ובין הריאקציונרים-הצאריסטים-הלבנים; לתהות האם אי שם רוכב לו איסאק באבל? למעשה, התנועה של חיל הפרשים, מעוררת רעש, מפירה את שלוות הנוף; יותר מכך, היא פוגמת ביכולתה של העין לעמוד על דקויות של גוונים ושל קווים ותצורות. אנו הולכים שבי, מבלי משים, אחר תנועת חיל הפרשים, אנו מעריכים את הסיטואציה רגשית וגם פוליטית. ההתרחשות (שכדרכה רוחשת) מפירה את היכולת של הצופה להתבונן ביצירה מן המרחק. היא מעלה את השאלה: האם לפנינו שיר הלל לחיל החלוץ הסובייטי? היא מרחיקה שאלות אחרות שהיו עשויות להישאל לולא כח הלוחמים הזה, העושה את דרכו, אם לטבוח בחפים מפשע, אם להגן על המולדת.

   אבל באותה שעה, אילולא היינו מדמים את דהרות הסוסים, ואת האנשים עמוסי האידיאולוגיה שועטים לדרכם, אילולא הם (שאינם תופסים את רוב שטח התמונה, ובכל זאת תופסים בה את קידמת הבמה) היינו יכולים לדמות לנו ציור אבסטרקטי-גיאומטרי, כגון מלבניו הצבעוניים (תזמורי הצבע) של מרק רות'קו. אלמלא הרוכבים, יכולנו לבחון את כל הנוף הנשקף לעינינו לגמריי אחרת, לשים לב לשינויי הגוונים, לרבדים השונים של התמונה. עם זאת, חיל הפרשים של מלביץ' דומה לטור של נמלים אדומות או של חגבים זעירים, הזוחלים בתוך מרחבים המתפקעים ממשמעויות חידתיות, ובכל זאת המבט נעתק דווקא אל הערת השוליים האנושית, החוצה את התמונה לרוחבה.

*

*rothko5*

   היודע הפרש הבודד עד כמה הוא שולי וחסר חשיבות בתמונה כולה? הלא כל הצטרפותו לחיל הפרשים היתה אולי על מנת להוציא עצמו מאיזו תחושה נוקבת של אדישות הטבע כלפיו; להימנע מבדידות. ההימנות על בני-החבורה, על חוג, על קבוצה בעלת תודעה ותעודה. המקום החברתי-פוליטי, כביכול, הוא הקובע את משמעות התמונה בכלל, ומעניק לה את שמהּ.

   והלא אין זה כך. העין אינה חייבת להימשך אחר עלילות הגבורה, ההצלה, המהפכה, הרצח. אפשר ללכת גם מעבר לנקמות-הדם של ההיסטוריה. אבל לשם כך, דרושה תודעה, היודעת להרחיק עצמה מלשקוע בפוליטי-קונקרטי; תודעה המעוניינת לזכור כי כל תודעה שהיא, ממש כמותה-עצמה, בהיותה נוטלת חלק בתודעת השלם, אמנם מקיימת באופן אינהרנטי-הכרחי, איזה אופק של התבוננות עצמאית, בלתי-תלויה במציאות הפוליטית; שבו היא מקבלת על עצמה להתבונן במקום בו היא שוהה, בלא חילות פרשים פנימיים (רגשות סוערים) או חיצוניים (צבאות, עיתונות, פולטיקאים, דוברים, מפרסמים) המבעירים את שדותיו וחלקותיו, ובלא חשש מפני בני המקום המכים זה את זה בסכינים (זה מכה שבע וזה שבעתיים). אופק הוא מפגש בין שמים והארץ. האם מתקיים אופק אם אין עין שצופה נכחו? קיום האופק הופך הכרחי רק ברצות העין. כאשר היא מחפשת את האופק ואת מה שמצוי כביכול מחוץ לאופק מבטיה. זה מחייב מרחק מסוים מן הדברים. וגם מיעוט-דיבור. העין אינה יכולה לתור אופק, או נוף הגדול ממה שתלוי בפתח-עיניים, באם שעטות סוסים על פני המישור, וצהלות הלוחמים, מחרידות אותה, גורעות כל העת מהתבוננויותיה-אפשרויותיה. מלמדות את המחשבה לגלות עירנות אך ורק לפוליטי-היסטורי- קונקרטי-אקטואלי, ולהיהפך חסרת-מיקוד, חסרת כושר הבחנה לגבי כל דבר אחר. למשל, טרם נתקלתי בשדרן-כדורגל, המנסה לתאר לצופים/מאזינים, את גווני הדשא, את הארכיטקטורה של האצטדיון, האופן שבו הוא רואה את יחסי המרחב/חלל ומקומנו בו, האופן העצמאי שבו הוא מתייחס אל משחק הכדורגל. משהו שיעתיק את העין מהתמקדותה באירועים הפוליטיים-אקטואליים-תנועתיים שעל גבי כר הדשא, ויאמר לצופים/מאזינים ברורות: אפשר כי מתוך שפע ההזדמנויות העומד בפני עיניכם, אין כלל טעם להתבונן בהתרוצצות השחקנים על כר הדשא. הוא רק חלק קטן מאוד, ממה שמתרחש. אפשר,כי  אין טעם להתמסר דווקא אליו בתשעים הדקות הבאות. ועדיין, כולנו נמשכים בחבלי קסם אחר הצבעוני, הרוגש , הרועש, המאיים והקוסם— בפנימנו ומחוץ לנו.

*

בתמונות: Kazimir Malevich, Red Cavalry, Oil on Canvas 1920

Mark Rothko, Red, Yellow and Blue, Oil on Canvas, Ca. 1960-1962

© 2014 שועי רז

 

Read Full Post »

wasteland.1976

*

בשלהי המערכה השניה של  Happy Days לסמואל בקט (1961), סחה ויני ההולכת ושוקעת בחולות כבר שקועה עד עומק הצואר ומתקשה לנוע, לבן-זוגהּ, וילי, ההולך ושוקע בנבכי עצמו, גופו אמנם עצמאי וחופשי, אך דומה כי כמה באפיוניו ההתנהגותיים כבר הומים משיטיון:

*

כן, ימים יפים, הימים שיש רעשים. (רגע.) שאני שומעת רעשים. (רגע). נהגתי לחשוב פעם…(רגע)… שאני אומרת, נהגתי לחשוב פעם שהם אצלי בראש. (חיוך). אבל לא. (חיוך יותר רחב). לא לא. (החיוך נעלם). זה היה פשוט ההיגיון. (רגע). התבונה. (רגע). לא איבדתי את התבונה. (רגע). עדיין לא. (רגע). לא כּוּלָהּ. (רגע). נשאר לי עוד. (רגע). רעשים (רגע). כאלה מן התפוררויות. מין… התמוטטויות. (רגע. בקול נמוך). זה החפצים, וילי (רגע. בקול רגיל) בתוך התיק, מחוץ לתיק (רגע). כן, כן, לחפָצִים יש חיים (רגע.)  הראי שלי למשל, הוא לא צריך אותי (רגע). והצלצול (רגע). זה כואב, כמו תער (רגע). כמו מפסלת (רגע). אי אפשר להתעלם מזה (רגע). כמה פעמים אמרתי, תתעלמי מזה ויני, אל תשימי לב.

[סמואל בקט, אח הימים היפים, תרגם מצרפתית: מולי מלצר, אדם, מוציאים לאור: תל אביב 1985, מערכה שניה, עמ' 51]

*

  בהמשך הדברים שם מתחוור כי האינטואיציה של ויני בדבר חיותם של החפצים, מתבססת על זיכרון ילדות עמום שבו ויני הילדה התגנבה אל חדר המשחקים יחד עם בובתהּ ויני והחלה להפשיט אותה תחת השולחן תוך כדי שהיא נוזפת בה. ממש אז עבר תחת השולחן עכבר. מה שככל הנראה עורר בה אימה (כאן נקטע הזיכרון). באותו תיאור, מדמה עצמה ויני כבת דמותה של הבובה: נעליים, גרביים, תחתוני תחרה, סט מושלם… עיניים כחולות-סגלגלות שנפתחות ונסגרות [שם, עמ' 52]. הבובה אפוא היא בבואתה של הילדה הבודדה. היא בת השיח העיקרית; החברה המלווה. לא ייפלא כי הילדה מייחסת לה חיות ממש. ילדים מבקשים להנפיש את העולם. למצוא נפש, רגשות וחיוּת בכל הסובב אותם. לדידי, אפשר כי תהליך זה הוא פרי התמודדות עם החרדה של הילד להימצא חסר-אונים נוכח הכל; במיוחד, נוכח הדומם, שגם כאשר פונים אליו הוא אינו קשוב, לא רגיש, לא עונה. אפשר כי מפחד הדממה, האדישות, הניכור, הבדידות— מגיע הילד להנפשתו של העולם החיצוני, שהרי דרך הנפשה זו עשוי הוא לחוש לחוש קרוב יותר אליו, ולקבל ממנו ומן הפרטים המצויים בו, חום, אהבה וגם אישור לקיומו. ויני, הילדה שבגרה והזקינה, איננה מתעלמת  מן הרעשים, הכאב, הצלצול שבראש בלבד.  היא קיבלה עליה, רוב חייה הבוגרים, את הנומוס הנורמטיבי של עולם המבוגרים, המונע מן האדם להמשיך לייחס חיוּת לדוממים. רוב חייה עברו עליה בהתעלמות מאותה אינטואיציית ילדות באשר לחיותם של החפצים. היא שבה ומביעה את התפישה הזאת בקול רם, רק כאשר היא שקועה בחול וגופה הלכוד כבר אינו חופשי. כאשר היא עצמה הופכת מחדש לסוג של בובה מדברת [בתחילת המערכה השניה היא מתוארת כקבורה עד צוואר, חבושה בכובע, אינה יכולה להזיז את ראשה, ורק עיניה עוד מתנועעות]. היא שבה לאותה אינטואיציית ילדוּת, משום שממילא היא כבר אינה חלק מן חברת-המבוגרים, ואינה פועלת תחת עול המוסכמות המניעות אותהּ.

 צריך להעיר, אם נמצאות עדיין כמה ערי-מקלט המאפשרות לאדם הבוגר ליחס חיוּת מסויימת לדוממים, הלא אלו בעיקר הדת, המיסטיקה והאמנוּת. האדם הדתי נוטה לייחס קדושה לחפצים דוממים: כתלים, ספרים, איקונינים, מקדשים, בתי תפילה, ציוני-קברים; מיסטיקונים, מאגיקונים ושאמאנים נטו להרבות בנפשות, נשמות, רוחות, גלגולים, מלאכים ושדים— ובכלל דבריהם עומדת ההנחה לפיה ישנו עולם או עולמות נסתרים המליאים חיוּת ותנועה הנעלמת מעיניי רוב בני האדם. באמנות, ציירים כמו ג'ון קונסטבל ווינסנט ון גוך טענו במכתבים כי לצבעים יש חיוּת ורגשות משל עצמם;  כאילו כל המציאות הינה מניפת צבעים מרובדת הדוברת אל האמן. מדבריהם משתמע, כי לא האדם הוא שמייחס משמעות רגשית לצבעים, אלא הרגשות כבר מצויים בצבעים והחושים האנושיים רק קולטים, מזהים ומעבדים אותם אל הקנבס; בנוסף, דומה כי לעתים גם אצל אדם רציונלי ושקול יש יחס לאי-אילו יצירות אמנות,, כאילו אוצרות הן בחובן חיוּת משונה בלתי-מוגדרת. אולי הואיל ובכל פעם שבו האדם מתבונן באותה יצירה משמעותית ניעורים זיכרונות רגשות ומחשבות. אני בנקל יכול להעלות בדעתי כמה ספרים הרובצים בספרייתי, שבאמת איני יודע אם יחסי אליהם הוא יחס אל חפצים דוממים. אני באמת ובתמים מוקיר את נוכחותם על המדף. אני חושש כי באיזה אופן מוזר ספרים כאלו מזכירים לי את החיילים בהם שיחקתי בילדותי, וההרפתקאות שסיפרתי לעצמי בחברתם; רגשות, מחשבות ופחדים שנכנסו בתוך הסיפורים ההם, הפכו את החיילים ההם לדוממים משמעותיים.

   לבסוף, אני מבקש להימנע מפרשנות אלגורית למחזה של בקט. בקט מותיר בסוף המחזה את ויני לשיר שיר פרידה אחרון, ואת וילי להתרוצץ לבדו. הם נפרדים מן הקהל, מחליפים מבט ארוך. מהרבה בחינות דומה כאילו ויני הולכת ומאבדת את גופהּ ואילו וילי הולך ומאבד את תבונתו. סיום המחזה כמו מותיר את הקורא/צופה לנוכח הסוגיה הבלתי פתירה: הייתכן גוף ללא נפש? או: איך בכלל תיתכן נפש בגוף? שקיעתה של ויני המבטאת את אבדן הקשר עם הגוף; כמו התרוצצותו של וילי המבטאת את אבדן התבונה, איננה לדעתי משל לבעיה הפסיכופיסית (יחסי גוף ונפש). אבל היא מעוררת מחדש חידות בלתי פתירות, בכללן, את הקלות הבלתי נסבלת שבה האדם נוטה להניח הנחות על המציאות בשמן של אמונות וקונבנציות, או לבטל אחרות (לעתים את היקרות לו ביותר), מפני שעליו להיפרד מהן לתמיד, טרם הצטרפותו לעולם המבוגרים. בקט מטיל ספק בתפישת ההתפתחות החברתית; מערער על מתן הקדימות לנורמות החברתיות המצופות מן האדם ושעליו לכאורה לדגול בהן על מנת לקבל מעמד של חבר רצוי בקהילה. לדידי, הוא ביקש להצביע על העלמתן של כל מיני אינטואיציות יסוד באדם, שאינן עולות בקנה אחד עם השיח המקובל, ודחיקתן בשל ערכיה של הקבוצה, החברה, הציביליזציה. אני חש בדבריו של בקט את השאלה הנוקבת הבאה: אם האדם שרוי בעולם פחות או יותר לבדו וכל הגורמים החברתיים סביבו הם רק מסווה, ואם האדם חוזר לבסוף לאותן אינטואיציות יסוד של ילדוּתוֹ, מדוע שידחק אותן או שיעלים את אותן אינטואיציות יסוד ? בקט אינו עונה על השאלה ואינו מבקש לענות על השאלה. הוא רק שולח את סימן השאלה לקפץ על נקודתו האחת, כמו קפיץ מתוח, אחרינוּ במוֹרָד.

*

 *

בתמונה למעלה: Carl Fredrick Hill, The Wasteland, Oil on Canvas 1876

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

  *

*

שלשה מאמרים קצרים העוסקים בצבע ויחסו לדמיון, להתבוננות ולאמנות כלולים באסופת מאמרי השחרוּת של ולטר בנימין (1940-1892), המטפיסיקה של הנעורים (תרגמה מגרמנית: דנית דותן, עורך מדעי: יותם חותם, הוצאת רסלינג: תל אביב 2009). במאמר האחרון מביניהם, 'הצבע מנקודת מבטו של ילד' ( שם, עמ' 237-235; נכתב בין 1915-1914, לא ראה אור בחיי המחבר) משמיע בנימין את הדברים הבאים:

*

הצבע הינו דבר שבדעת, צלילותו בדעת, ועירובו מוליד גוונים ולא טשטוש. הקשת הינה תמונה ילדית טהורה. הצבע בה הינו כתכלית קו מתאר, סימון גבול, עבור האדם הילדי, לא שכבת כיסוי שעל עצם, כמו עבור מבוגר. המבוגר מפשיט דברים מן הצבע, כאדרת כזב המכסה על פרטים אינדיווידואליים בזמן ובחלל. בצבע המתווה קווי מתאר הדברים אינם נתפסים כאובייקט, הם מלאי בסדר אחד, באינסוף, בני גוונים הצבע הוא הדבר היחיד, אבל לא כדבר מת וכאינדיווידואליות נוקשה, אלא כבן כנף המתעופף מצורה אחת למשנהּ. ילדים מפריחים בועות סבון. גם שבבים צבעוניים של משחק הכפיסים, טלאים צבעוניים לתפירה, מדבקות, משחקי תה, ספרים עם תמונות נשלפות, ובמידה מעטה יותר גם קיפולי נייר- מתייחסים לטבעו של זה הצבע […]

 תפיסת הצבע של הילד מביאה את חוש הראיה לשכלול אמנותי מירבי, לטהרה, בכך שהיא מבודדת אותו; היא מרוממת אותו לכדי דבר שברוח, מאחר שהיא מתבוננת בחפצים על פי תכולת הצבע שלהם ולפיכך אינה מבודדת, אלא מבטיחה לעצמה את ההסתכלות בעולם הדמיון הכרוכה בהתבוננות בחפצים. רק על ידי הסתכלות כזאת על הצבעים, רק תוך שיתופם, ניתן לפתח את הדמיון בשלמות, לספקו, לתרבתו. כשהדמיון משליך יהבו על הניתן למישוש הוא גואה, עולה על גדותיו, גם כשהוא משליך יהבו על ההיסטוריה, ובאמנות הצליל– הדמיון עקר. שכן הדמיון לא יכול לעולם להתייחס לצורה, שהיא עניינו של החוק, אלא רק להתבונן בעולם החיים מנקודת מבטו של האדם תוך יצירתיות שברגש. […]

הצבע בחיי הילד הוא ביטוי טהור לפתיחותו הטהורה כמכוונת אל העולם. הוא מכיל הוראה לחיי רוח יצירתיים, שבדומה לצבע אינם תלויים בנסיבות מקריות, על אף פתיחותם, מספרים על קיומם של עצמים מתים, סיבתיים.   

[ולטר בנימין, המטפיסיקה של הנעורים, תרגמה: דנית דותן, עורך מדעי: יותם חותם, הוצאת רסלינג: תל אביב 2009, עמ' 236-235, מצוטט בדילוגים] 

   חשוב לקרוא את הדברים מתוך הידיעה שבעת כותבו את הדברים, בנימין הוא גבר-צעיר, כבן 23 בלבד, המקיים ודאי, כחלקים ניכרים מן הגברים-הצעירים, איזה געגוע-עז, נהיה, לילדוּת שחלפה ואינה עוד. זאת ודאי מתוך פרספקטיבת הלימודים האוניברסיטאיים בברלין, ופיתוח המחשבה הרציונליסטית הכרוכה בהם, התרה אחר הניתוח האנליטי, הגודר, המפרק את התופעות-המורכבות; המבקש תמיד, כמו תלמיד מתאחר של אריסטו לפרק את התרכובת לארבעת יסודותיה הטהורים או של מנדלייב עם טבלת היסודות הכימיים, לטעון כאילו בדברים המורכבים, המדומיינים אין ממש, אלא שיש לאלף את ההכרה לקלוט את רשמיהם הטהורים של הדברים, ועל כן יש להפרידם אלו מאלו, להגדירם ולבארם. כל שכן, את יחסם הסיבתי-תגובתי אלו אל אלו.

   בנימין מביע כאן סלידה גלויה למדיי מן התהליך השגור הזה אשר כולו כולל קבלת חוקים ונורמות וכללים, המחליפים את מגעהּ הבלתי אמצעי של הנפש (יותר נכון לכאן: של העין) עם עולם התופעות הסובב אותה. צבעים כמו חפצים לדידו, אינם אובייקטים-מורכבים בלבד, שיש לפרקם בעין-ההכרה למרכיביהם ולנתחם נתח-היטב, אלא מושאי-התבוננות חיוניים של מה שבנימין מכנה 'יצירתיות שברגש'. רק כך, לדידו של בנימין,  מתוך פתיחות חיונית אל העולם, ובקשת יסודות 'החיוּת', כלומר: התופעות כמתכונתן: מורכבות, זעות, נושמות, חסרות מנוחה, ניתן להבחין במורכבותו של גוון, כיש אוטונומי, רק כך ניתן להבחין במורכבותו הפנימית, בתנועות החלות בו, כאילו הוא בן כנף נודד. כך המביט על יצירה בצבע, ומבקש לנתח את הרכב הצבעים ויחסיהם, או שאלות בהיסטוריה האינטלקטואלית-אמנותית של היצירה,   חוטא לחוויה הבלתי אמצעית של העין התרה בפתיחות את העולם. הוא מוותר מרצון על פתיחות טהורה, וממיר אותה בחוק: מידע העוזר לאינטלקט להבין את שהוא מתבונן בו, אבל מרחיק את היצירתיות-האינטרפרטיבית של העין, המבקשת לתור לה מובנים בלתי מוגבלים באותה יש-מצויר בו היא מתרכזת, בו היא, במידה רבה, נתונה.

   אחד המונחים החשובים במאמר הוא 'טהרה'. דומה כי בנימין מנסה להשיב להתבוננות את הדמיון, את אותה 'יצירתיות שברגש'. כך, באותה מידה שהוא מביע את הסתייגותו מן האנליזה הרציונליסטית של הצבע ושל הצבעוניות, או מניסיון של אבסטרקציה סימבוליסטית (מה מסמל הצבע, איזו ממשות/אידיאה אחרת הוא מגלם לעינינו?)  ורואה בהן מוות וניכור מן הצבע כתופעה וכיש חי.  כך הוא מנסה לרסן את 'הדמיון באמצעות המישוש' משום שלדידו, הדמיון אז עולה על גדותיו. איני בטוח עד כמה מדייק בנימין בקבעו גם כי 'באמנות הצליל הדמיון עקר' (אני חש אחרת לגמריי ממנו, אני חווה מוסיקה כמשהו חי מאוד, וזורם מאוד). ברם, דומה כי כאן עולה האינטרס של בנימין לבודד ככל הניתן את הראיה ואת העין ולמקדן בהתבוננות בצבע גופא, ללא מעורבות חושים אחרים, שיתגברו מצידם את כח הדמיון וישלהב אותו. ובעצם, דומה כי אליבא דבנימין, ההתבוננות בצבע מבקשת להיות סיפור הנפש המנחה את העיין אל הויטאליות של העולם, כמות-שהוא, ומצידם לתת לרשמים להפעים את הנפש, וליצור ללא רפלקסיה-מותנה, אלא מכח הצפיה דימויים בתר דימויים, המדובבים את עולמו הפנימי של הצופה, יוצרם, עת הצבע על הבד הופך לצבע שבנפש, ובאשר הוא כזה, בנדידתו ובתמורתו, הריהו כציפור נודדת (בת כנף) הנתונה במעוף חופשי מנפש לנפש, מענף לענף.

*   

בתמונה למעלה: Mark Rothko, Green and Tangerine on  Red, Oil on Canvas 1956 

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

    *

   מכל פרקי הפרוזה של המשוררת תרצה אתר (1977-1941) אשר ראו לאחרונה אור מעזבונהּ באסופה פתאום כבו כל האורות (ערכה והוסיפה אחרית דבר: שירה סתיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010)  הולכות עימי כבר חודש ויותר השורות הבאות המופיעות בסיפור הקצרצר ירוק וסגול, לא מניחות, כאילו מדובר באיזה זיכרון ילדות כמוס, אשר בקע פתאום מנשייה:

*

הסגול והירוק אינם משלנו. הם אינם מן העיר שלנו. נכרים. נוודים הם. לפני שנים רבות באו לכאן, כשהיו ילדים. יתומים היו והרחוב הצהוב גידלם. עכשיו, לכשצמחו כל-כך, שנואים הם על הכול. משונים הם.  יש להם צללים צבעוניים, אינם נפרדים לעולם איש מעל אחיו. אינם מרבים לדבר. אינם עושים דבר. גם בית אין להם. ביום ישוטטו מכאן לכאן. בלילה ילכו אל העץ שלהם. אינני יודעת מדוע, אך העץ הזה, שלהם הוא.  

[תרצה אתר, פתאום כבו כל האורות: פרקי פרוזה, ערכה והוסיפה אחרית דבר: שירה סתיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 85]

 

   אחד הדברים שובי הלב בפרוזה של אתר, היא דרישתה-קירבתה אל הנכרים-נוודים-שנואים-מנודים; הלך רוח המשותף לרוב סיפורי העזבון (חלקם ראו אור בבמות ספרותיות שונות עוד בחייה); אבל יותר מכך, דווקא העובדה לפיה כאן היא מותירה את הסגול והירוק חסרי פנים, כמעט צבעים אסבטרקטיים, מפנה היא את דרישתהּ זו אל מארג זכרונותינו. על מנת לראות צבעים העין צריכה כמות מסוימת של אור, אשר מבלעדיה לא תוכל לראות, גם לא לעמוד על דקותם של הצבעים והתפרטותם אלו מאלו. באותו אופן, דומה כי אתר, ציירת של מלים, מבקשת אותנו להאיר את מאורת זכרונות הילדות של כל אחת ואחד מקוראיה, ולהבחין שם בנקודה שבהּ כבר לא מתקיימת "ילדוּת" (כחוויה טוטלית-מונאדית), אלא ילדוּת מליאה פָּנִים שונות, חוויות שונות, שגם בה היוּ מעמדות חברתיים, שגם בהּ התייחסו בזלזול או בניכור למי שנתפש כזר ושונה. מה שמשונה וקסום באגדה הזאת שטווה אתר, הוא שהיא אינה מגלה האם בזכרון רחוק מדובר, שמא אך בחוויה פנימית בלבד של עין המתבוננת בחברת האדם, שמא באירוע קונקרטי קרוב, שבו אותם דחויים עדיין סובבים בקרבתהּ. אתר שומרת זאת לעצמה משום שכל האפשרויות נכונות: הירוק והסגול הם כל אותם אנשים שנדחו מן החברה, שהתהלכוּ בשוליה, תהא הסיבה אשר תהא; הם מציאות פנימית בליבה של אתר; והיא גם מציאות שגורה בחברת האדם, יום יומית למדיי. האסונות, שברונות הלב, שאנו מפנים עליהם את גבנו, כמעט מושכים כתף ומבטיחים לעצמנו, כי סבלו של האחר (כמו שלנו) אף הוא חלק מסדר העולם. פעם אנחנו, פעם הוא. אם כן, ניתן להמשיך במשחק.

*

סגול: אנחנו הולכים הביתה.

ירוק: לעיר שלנו.

סגול: היא בהרים.

ירוק: רחוקה מאוד. יבשה מאוד. אנחנו מתגעגעים.

 

ואחר כך הלכו. נותרתי לשבת שם זמן רב מאוד. עד שירד הערב. צדקתי. לא ירד גשם. לא היה קר. החורף התקרב לסיומו. כולם יצטערו שהם הלכו מכאן. הברודים, החומים. וגם שלנו. כולם יצטערו מאוד. אולי בעצם, לא שנאנו אותם כל כך, יאמרו, פשוט, לא הבנו. הם לא נתנו לנו לגשת אליהם. תמיד היו מתבודדים ומתיהרים.

 

אני לא חושבת כך. אני חושבת שהם פשוט התגעגעו מאוד.

 

[…]

 

אפילו שלום לא אמרו. אפילו לא שלום. המבחשת היתה למגלב של כסף, שהשליך בי הירח, מגלב קשור ומהודק היטב לקצהו של חוט. הירח רוצה לדוג אותי. הירח הטיל בי קרס זערער, שננעץ בזרועי ודקר אותה קלות.

 

קמתי ללכת. החוט הוליכני הביתה. כשנכנסתי הביתה התחלתי פתאום לבכות.   

 

[שם, עמ' 86-85)

*  

   אתר (או בת דמותהּ) מודעת לחוסר יכולתהּ לשנות את דבר הליכתם של ירוק וסגול מן העיר לעולם; הגעגוע אל המקום אליו הם שייכים באמת מוליך אותם הלאה. געגועיהם שאיש מעולם לא הבין הופכים להיות געגועיה שאיש לא יבין, שאנשים יפטרו במלים כמו: מוזרה, מתבודדת, יהירה. שכן מי ששייך, מי שחש בהויה כבן-בית, כנראה לא יכול להבין לליבו של מי שאינו חש את מקומו בעולם כמותו. ובכל זאת, האם גיבורת הסיפור בוכה בסוף מתוך געגוע חונק או שמא מתוך ייאוש על שאין בכוחהּ לשנות את החברה ואת האדם, לפקוח עיניו אל מציאויות שליבו ערל מלהבין.

כאשר קראתי את השורות האלה נזכרתי במשהו שכתבתי פעם למרית בן ישראל, ושהיא הביאה אותו בשמי, בין התגובות, באתר שלה עיר האושר: יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו איכות של אותיות הנופלות מן העיניים ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען. מלים אלו נחוות אצלי כנכוחות בכל האמור לגעגועים האמורים במעשה הכתיבה. געגועים המוסבים אל פָּנים וחוויות ראשונות, שאולי לא אשוב ואחווה לעולם;  געגועים למקום העשוי להכיל גם ירוק וסגול, וגם כמה גוונים שונים ומשונים אחרים, מבלי שיחוו עצמם שנואים, דחויים, מתבודדים או מתיהרים, גם אם איני נהנה מיכולות ההשתייכות וההסתגלות המצויות, ועודי מתגעגע בכל מאודי.

*

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, סמטה ביפו, שמן על בד 1925.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »