הציור השבועי לילד

*

יצא לי לעיין קימעא ביומיים האחרונים בדו"ח הביקורת המיוחד מאת מבקר המדינה מבצע "צוק איתן" : תהליכי קבלת החלטות בקבינט בנוגע לרצועת עזה לפני מבצע "צוק איתן" ובתחילתו ; ההתמודדות עם איום המנהרות (משרד מבקר המדינה, ירושלים: 28 בפברואר 2017, 21 עמודים לא ממוספרים, 124 עמודים, 52 עמודים עם תרגום פתח-דבר לערבית). המבקר עמד על כך שאיום המנהרות היה גלוי וידוע הן לדרג הצבאי והן לדרג הפוליטי-מדיני מאז שנת 2006, כלומר 8 שנים לפני שהודיעונו כי המנהרות הן העילה לפיה יורחב המבצע הצבאי ויועמק (על המנהרות כעורק חיים כלכלי לתושבי עזה עמדו עיתונים ישראליים בגלוי עוד הרבה טרם המבצע). הוא אף כותב שעוד בפברואר 2014 (הרבה בטרם הכניסה לעזה) הנחה לקיים ביקורת על "ההתמודדות עם איום המנהרות." מה קרה אפוא? על-פי מבקר המדינה: הקבינט המדיני-בטחוני מעולם לא הנחה את ראשי זרועות הביטחון לאסוף מודיעין או להעמיד תכנית למאבק במנהרות עד עצם ימי המבצע הצבאי. הואיל וזרועות הביטחון (ודאי אגף המודיעין) עובדות בצמוד להנחיות הקביניט המדיני-בטחוני, משלא נתנה הנחיה להכין תכנית בעניין — תכנית לא הוכנה.
הדו"ח כולל ביקורת על היערכות הצבא למבצע, על תפקוד הקבינט ועל פערים בין המודיעין שנאסף ערב המבצע על "בנק המטרות" (כך בדו"ח) ובין המציאות שנתגלתה לא-אחת כשונה מן המתואר; דיון גם מוקדש לצורך להכנה טובה יותר של העורף ולהיערכות מתאימה לקראת המערכות הבאות. עם זאת, לא מצאתי בדו"ח שום ביקורת על היקף פעילויות צה"ל בעזה: הרג של כאלפיים אזרחים, הרס שכונת שג'אעיה, והותרת רבבות אזרחים פלסטינים בלאו קורת גג. הצד הזה של הלחימה כלל אינו מבוקר. המבקר אמנם מודיע בפתח הדבר כי דו"ח ביקורת על "פעילות צה"ל בהיבטים של הדין הבין-לאומי" טרם פורסם, אך לא מודיע אם ומתי יראה אור דו"ח ביקורת שכזה.

סיימתי את קריאת הדו"ח כאשר שאלה אחת הומה ומנקרת במוחי: "להיכן נעלמו הפלסטינים?" נזכרתי בציור השבועי לילד, אותו מדור של ימי-הילדוּת בידיעות אחרונות, בו יש לאתר דמות הנחבאת ברישום שחור לבן, למצער לאתר איזו תבנית של פרצוף. דו"ח המבקר קצת הזכיר לי את הריבוע ההוא (הפיתרון לרוב היה טמון בהיפוך הריבוע או באחד השיחים). הפלסטינים היחידים השבים ועולים בדין וחשבון הם לוחמי חמאס והג'יהאד האסלאמי כנגדם לחמו לוחמי צה"ל בעוז רוח (ציטוט). ואלה תולדות אזרחיה הפלסטיניים של עזה בדו"ח מבקר המדינה –  אין להם פנים, ולא דמות הגוף ולא ישיגום משיגי-הגוף. יתירה מזאת, הדו"ח מונה בפרטי פרטים את הרוגי ופצועי הלחימה מן הצד הישראלי, לוחמים ואזרחים וגם "עובד זר" (כך במקור) – אך לא את הצד הפלסטיני שכמדומה אינו קיים. נדמה שהמבקר ממקד את ביקורתו אך-ורק בהתנהלות לחימת המדינה וכוחות הביטחון כנגד ארגוני הלחימה הפלסטיניים, מבלי להכיר בכך שבמהלך הלחימה הופגזו ללא-רחם שכונות שוקקות אזרחים. יכול להיות שהמבקר רואה נאמנות לתפקידו בכך שיבקר נאמנה רק את הצדדים הראויים לשיפור ולתיקון באיסוף המודיעין, הכנת הלחימה והעורף לקראת מערכות הלחימה הבאות. זהו דו"ח ייעול היסטורי-אופרטיבי (מי אמר למי ומתי; אילו בעיות נתגלעו; מה יש לתקן). נאמן מאוד לתפיסה לפיה צה"ל הוא צבא-הגנה הלוחם תמיד במבקשי רעתם של יהודים/ישראלים. העובדה לפיה מהלכי תקיפה רבים בוצעו כנד אזרחים פשוטים אינה טורדת את דעת המבקר. הוא מזכיר לא-אחת את הפגיעות בתושבי עוטף-עזה, אך לא ניכרת עירנותו בדו"ח זה, לכך שזירת הלחימה שאותה הדו"ח סוקר לא היתה עיר של טרוריסטים אלא כרך סואן בני אדם;  רובו משפחות המבקשות להתפרנס ולחיות. התייחסותו החוזרת ונשנית של המבקר אל עזה כאל "זירת לחימה רגילה" פשוט מגרשת (אולי נכון יותר, בועטת) החוצה כל יסוד הומניסטי ואתי, והופכת את המבצע הצבאי הזה לפעולה נורמטיבית לגמריי, אשר אומרת לשנות בסבבים הבאים ("המלחמה היא המשכה של הפוליטיקה" קבע פון קלאוזוביץ' – המבקר מאמץ זאת ללא סייג). לא ניכר כי המבקר או מישהו שעזרו בחיבור הדו"ח היו מוטרדים מן הדילמות האתיות או משאלת ביצוע פשעי-מלחמה כנגד אוכלוסיה אזרחית. לדידם, פעל כאן כוח לוחם כנגד כוח לוחם ותו לאו – ויש לתקן את טעויות הצד שלנו לקראת המערכות שבדרך. ילדים, אולי תוכלו לעזור למשרד מבקר המדינה למצוא היכן מסתתרת בכל הסיפור הזה האוכלוסיה הפלסטינית? אני חושש שקריאת הדו"ח העלתה במחשבתי את דרכי ההסברה של הציונות ההרצליאנית שנטתה להציג את הארץ כריקה מתושביה הערבים או את הציונות הדתית הקוקניקית, שמאז ומעולם ניסתה לקשור בין שיבת ציון ובין הגאולה השלימה (כמובן — אין פלסטינים בתהליך, אלא רק כפורעים-עוינים). בשורה התחתונה: אין בדו"ח הזה ערבים חפים מפשע ולא פלסטינים שלא השתתפו, במידה זו אחרת, בלחימה כנגד הצבא הישראלי.  הנה הגענו לימים, כך מצאתי עצמי מהרהר בעצב, שבו חיים בלתי-נראים (כלומר, בלתי מדווחים) הם חיים לא קיימים (אם אין אזרחים פלסטינים איך ניתן לייחס לנו פשעי-מלחמה?).  כמובן, יכול להיות שהאוכלוסיה הפלסטינית נחבאת  מפני הפגזות חיל האוויר בכרך הבא של דו"ח המבקר שאולי יפורסם (כתוב בפתח דבר: טרם פורסם), מי יודע?  אולי לאחר שנעזור למבקר למצוא את האוכלוסיה הפלסטינית יקל עליו להרחיב את הדיון בפעולות ההתקפיות של צה"ל כלפיה במהלך מה שמתואר במהלך הדו"ח כמערכה ארוכה, אמיצה ו"רגילה".

*

*

בתמונה למעלה: Nabil Abu Ghānima, Oil on Canvas 2011  © הצייר הוא בן העיר עזה.

Read Full Post »

לָשוֹן, חֵרוּת, תּעתוּעים

*

   **יכול הייתי להתחיל בהקדמה ארוכה על עידן לנדוֹ כבלוגר פוליטי מוביל כנגד פגיעה בזכויות אדם, דיכוי, כיבוש, כליאה, מעצרים, עינויים ופשעי מלחמה; יכולתי גם להזכיר את היותו פרופסור לבלשנות באוניברסיטת בן גוריון. הנה אמרתי ועשיתי. לא בכך הדברים אמורים, אלא בספר מסות חדש של כותב מוכשר, טיפה אפלה בקליפה: מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה (בעריכת ארז שויייצר, הוצאת אינדיבוק: תל אביב 2015),בו מצטייר לנדוֹ כמבקר חד ורדיקלי של הממסדים, המתוקצבים לעייפה (בעלי הון ופוליטיקאים),ההופכים בשל כך מחויבים פחות לחירויות אדם ואזרח, ויותר לאידיאולוגיות פוליטיות או לתיאולוגיה הפוליטית, המושתת עליהם, על ידי שרים, ראשי ועדות, בעלי הון, ראשי אגפים— הבוחנים בזכוכית מגדלת כל אמירה ואמירה. דומני כי ספרו של לנדוֹ חותר תחת תפיסוֹת "הנִראוּת" ו"הדוברוֹת" המערבית –הישראלית, המצדיקה לעולם את בני הקבוצות השולטות כיפוֹת, טובות, מועילוֹת ובעיקר כצוֹדקוֹת ומוסריוֹת (לעומת האחרות). לנדו מורה על שלל השקרים, הפגמים, העוולות, הטשטוש, ההסתרה, ההשתקה, ההנהון האוטומטי, והציות העיוור לבעל השררה, שהקבוצות הללו נוקטות השכם-וערב בדבריהן ובמופעיהן. לנדוֹ אמנם מזוהה גם מזהה עצמו עם חוגי-השמאל, אבל אינו חוסך שבטו מאותם חוגים ומדובריהם.  המסאי לנדוֹ, מעלה בפנינו קווים לדמותו של האינטלקטואל כאדם אמיץ, בעל ראיה מקורית, חסר מורא ומובן-לו-מאליו שיעורר תרעומת, שיעשה על מנת להישמע ולהיקרא על ידי בודדים או רבים. עם זאת, יקפיד על היבדלות מן הממסד, כדי להיוותר עצמאי בדעותיו, תוך עידוד הרבות/ים להשמיע אף הן/ם את קולן/ם האישי-מקורי, מבלי להיכנע לטרור תקשורתי של מסבירים, דוברים, מומחים, ומפרסמים, המוציאים אדם מדעתו. אותם הגורמים לו לנתק עצמו מכל המבעים של מחשבה אנושית ביקורתית פלורליסטית ופתוחה, ומביאים, בשל הגמוניה עודפת, להסתפק בכניעה מוחלטת  להזנת-תודעתו בדף מסרים (שלל מניפולציות) שכתב אדם אחר, בעל אינטרס, ואשר יש בכוחו להשתלט על זמן מסך מספק בטלוויזיה.

***אצל לנדוֹ אין תודעה קולקטיבית. אין ריבונו-של-עולם שמכוון הכל מלמעלה. אין תודעה של עם ואין חכמת-המון, או מסורת מקודשת כזו או אחרת. יש אינדיבידואלים לומדים וחושבים המתייצבים על מנת לגרום לשלומי-אמוני-החברה, בה הם עושים את ימיהם, אי-נחת רבתי; סרבנות, ביקורת ומרד הן אמנם תכונות נדרשות מאוד בזירות האמנות וביקורת התרבות (וגם המדע), שכן הן מהוות גורם המדרבן להתפתחות רעיונית מתמדת. אם יש אינטלקטואל-חצר— לנדו הוא אינטלקטואל שנשאר במודע בחוץ. אם נניח היה מוציא אלבום מוסיקלי, הוא לא היה מנסה להיכנס לפלייליסט של התחנות המסחריות. הוא אינטלקטואל אנליטי חד, שמעדיף לפרק לגורמים קונוונציות שגויות ואלימות, ולא להותיר אותן משחרות לטרף ופוגעניות— ודאי לא להפוך עצמו לכלי שרת בשירותן. האויב הגדול שבשער, כפי העולה ממסותיו של לנדוֹ, היא התפיסה המציינת אגפים רבים של הישראליות הנוכחית (באופן חוצה מגזרים) לפיה כל דבר שנאמר על ידי גברים סמכותניים מספיק פעמים, באופן חוזר ונשנה, יהפוך לבסוף לאמת המובילה את חיינו, ואין זה חשוב מה יחס הדברים הנאמרים למציאות החיצונית. בעצם לנדוֹ מרעים על אנשי-הקונוונציות והמנטרות; עוּרוּ ישֵׁנים מתרדמתכם! אבל השינה הגדולה הזאת, של שימוש בשׂפה כדי לנהל תודעות, ולא על מנת לאפשר להן לפרוץ את גבולותיהן לחופשי, היא שמשרתת ומגלמת את הקונוונציות לפיהן לעולם תקבל מערכת הביטחון כאן כל נכס העולה על רוחהּ (תרצח וגם תירש); לעולם ייתפס דובר צה"ל כמייצג את האמת גם אם ייתפס מאות פעמים בשקרים מביכים; אותם אנשים ימשיכו לנהל את חיי הרוח והתרבות במשך שנים על שנים, מבלי שתיבחן-מחדש תרומתם, ותמיד יימצאו צייתנים-אפורטיוניסטים שיזמרו בשבחיהם; אותם משוררים לאומיים וממסדיים יילמדו במערכות החינוך, וכתביהם יוצבו במיקומים בולטים בחנויות הספרים. כל אותם אנשים יוכלו גם לומר את אותם הדברים עשורים אחר עשורים, ואיש לא ייבחן את תכנם, מובנוּתם, התאמתם למציאות החיים. בעצם כשחושבים על כך, קריאתו של לנדו קצת דומה היא בכמה אספקטים לקריאה הסוקרטית: הידיעה היא המידה הטובה (ולא הדעות שהטיראנים והסופיסטים ביקשו להחדיר לחיי האתונאים), במובן לפיו כל חתירה למידה הטובה דורשת לפני הכל חיי הכרה תבוניים, ביקורתיים ופעילים. כמובן שלנדוֹ אינו ריאקציונר פילוסופי. עם זאת, המכשלה של חולשת הרצון האנושית, של ציות עיוור למוצא פיהם בעלי שררה (כי למי יש כח לריב עם בריון מגובה בסוללת עורכי דין), לא השתנתה הרבה באלפי השנים האחרונות. לפיכך אני נוטה לומר כי ספק כתיבתו של לנדוֹ עשויה  לעורר נרדמים או לפקוח סוּמים (הספר איננו מבוא לחשיבה ביקורתית, וטוב שכך) אבל היא עשויה לשמש כסוג של שעון מעורר למתעוררים-עֵרים, שמדי-פעם נאלצים לכלות זמן בדיבורים עם ידידים ועמיתים,המנסים לשכנע אותם, כי ירושלים היא אכן בירתנו המאוחדת לעדי עד או שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר ביותר או שמקברי צדיקים אכן נשפעות אנרגיות אלוהיות העשויות להעניק מרפא ומזור לבני אדם, ותוך כדי השיחה הם מרגישים שאולי כבר אזל להם הכח לכל הויכוח האינסופיים האלה עם אנשים שלעולם לא יבינו מה שיש להם לומר, וישיבו על כל מחשבה כנה בעוד מנטרה שהוכנה מראש.  מבחינה זאת, ספרו של לנדוֹ הוא בבחינת, מדרבּן-המדורבּנים, דרך שמעולם ציינה את דרכהּ של הפילוסופיה המערבית, ושל הנאורות האירופאית. שבחלקיה הטובים יותר, אף הרשתה למשתתפיה לחלוק אלו על אלו מכל וכל, מבלי לחוש כי הדבר מערער אילו יסודות מהותיים. עם זאת, מעבר לייצוגים דוגמטיים בשפה, מנטרות, אמונות טפילות ושאר מרעין בישין, השאיפה האנושית הליברלית שהידיעה לא תהיה כבולה לאף דוֹגמה לא פעם נתקלת בקשיים. למשל, כאשר מגיעים לסוגיות של אמת-שקר, טוב-רע, יושרה-עוול, אנו נוטים (גם אני גם כל אחד אחר) לצייר קווים ישרים מדיי וחדים לגמריי, שעה שהמציאות לפעמים היא הרבה יותר מורכבת ונפתלת. ספק אם היא מיוצגת יפה על ידי קו אחד ויחיד.

***לנדוֹ מאוד שונה ממני בכמה מהלכי-רוחו מחשבותיו. הוא מתנגד-נמרץ למטפיסיקה, הפשטה, רוחניות, קדוּשה, מיסטיקה, שיח שאינו בהיר די הצורך [לנדו למשל יוצא-חוצץ כנגד שיח אמנותי בלתי-נהיר ובלתי-קריא בעליל, במידה רבה של צדק; אלא שאני התהרהרתי בבדיחוּת מה היה כותב לוּ ניצב היה מול טקסט קבלי לוריאני או מול כרך  מכתב עת העוסק במחקרי קבלה]; כיוצא בזה, הוא מדגיש את היֵשׁ, את הממשׁי, את הכושר השׂפתי כמערכת הנתונה באדם לכתחילה, את החולין, ורואה בהן כר נרחב לעיוּן וחקר וגם מקור לא-אכזב לפיתוח תודעה מוסרית. בנוסף, ניכר כי לטעמוֹ רוב התורות שיש בהן חריגה מן היֵשׁ הקונקרטי, גם כוללות בתוכן איזה עיוות-מה בשיפוט-המציאוּת, ועל-כן: פתח לקלקול מוסרי אינהרנטי, הולך ומתעצם (למשל, דתות ההתגלוּת או למצער אסכולות מסוימות בהן דורשות מן היחיד להניח את הגיונוֹ ותודעתוֹ מפני הלכה או מפני מה שנתפס כדבר אלוהים) . מירב ההוגים והיוצרים שהשפיעו עליו באופן משמעותי, כגון: חנוך לוין, ישעיהו קורן, דוד אבידן, ישעיה ליבוביץ', נועם חומסקי, סוזן סונזאג, מוערכים גם עליי, אבל אינם ניצבים בשורה הראשונה של מקורות ההשראה שלי. לנדוֹ מזכיר גם את קאמי, וכאן אני מתחבר אליו יותר (אגב, קאמי כתב בצעירותו מחקר אקדמי על הגות נאופלטונית אצל פלוטינוס ואוגוסטינוס מהיפּוֹ, ולטעמי רחוק מאוד מגדיעת קרנהּ של המטפיסיקה), אבל כפי שכתבתי בעבר אני מעדיף את קאמי האלג'יראי (אדם הראשון, הקיץ) על פני קאמי הצרפתי-אירופאי (הזר, הנפילה), כלומר מעדיף אותו כשליבו הומה אהבת-אדם, ופחות כשהוא דן בהזרה ובניכּוּר. כלומר, יותר כהומניסט ופחות כאקזיסטנציאליסט.

***אם לסכם, אני ממליץ מאוד על קריאה בספרו של לנדוֹ. הוא מלא כישרון כתיבה, רעיונות חדים, מעוררי מחשבה, מעוררי פולמוס. זהו ספר שבאים אליו על מנת לחשוב, ושלא על מנת להנהן מוּכנית. ספרים הגורמים לקורא להטיל ספק, לא במארג דעותיו של הכותב בלבד, אלא בעולם דעותיו שלוֹ-עצמוֹ (עימן הגיע לקרוא את הספר), המה מעטים, ומספרם בחנויות זעוּם, הולך ומתמעט. אני קורא אתכם לקרוא, דווקא כי יש בו בספרו של לנדוֹ את היסוד המערער והספקני החסר כל-כך בהוויית חיינוּ (למצער, בספירה הציבורית, שדומה כהופכת לתעלול דוברים ויחצנ"ים מתמשך). אני ממליץ על הקריאה בספרו של לנדוֹ כי זה מעשה לא-קונוונציונלי ואמיץ במפגיע. כלומר: בכוונת מכוון.

 

עידן לנדוֹ, טיפה אפלה בקליפה: מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה, בעריכת ארז שויייצר, הוצאת אינדיבוק: תל אביב 2015, 333 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Margret Bourke-White, The  Kentucky Flood, February 1937

 

Read Full Post »

יום העצמאות הדאואיסטי

*

יש אנשים– ליבם נשבר כי איני אוהב את צה"ל.

שירתתי, כמעט איבדתי ת'חיים שם, ובחלק השני של השירות היה לי מעניין– ובכל זאת, איני אוהב את צה"ל.

חשבתי על זה, כי בימי עצמאות אני חש את הנוכחות הצהלי"ת יותר מהרגיל, כמו צל של עיט. אני לא מדבר על מפגני הראווה, אלא אפילו על הזיקוקים בבמות-הבידור אשר ריחם— אבק שריפה, הנותר תלוי בחללו של ליל עד שריח המנגלים מחליף אותו אי שם בלב בוקר. ויותר מהכל, המשמעת האזרחית של יום העצמאות. כאילו הוצאו פקודות מטכ"ל המצוות כיצד על העם לחגוג בפקודה.

ישבתי מול המחשב רוב יום העצמאות וכתבתי. קראתי כמה דברים מעניינים. הקשבתי לג'ז מאיטליה ושבדיה ולמוסיקה אוונגרדית מארה"ב ומישראל, ולהוציא ארוחה משפחתית קלה בצהריים, לא ציינתי את היום בכלל. אפילו לא הצצתי בטלוויזיה במהלך היום, וטוב היה לי, ורווח לי.

ביום שאחרי יום העצמאות נזכרתי בפרגמנט מתוך דאו דה צ'ינג ללאו צ'ה (דזה), מייסד הדאואיזם (יש הטוענים שדובר בדמות היסטורית; אחרים טוענים שהוא מייסד אגדי, אשר המסורות נקשרו בו), המרגיש אבוד ומלנכולי מן הרגיל כאשר ההמון חוגג איזה חג, מה שממחיש את הפער בין תודעתם העסוקה בחגיגת היש ובין תודעתוֹ, המחפשת דבר-מה אחר לחלוטין:

*

[…]

הַהֲמוֹנִים צוֹהֲלִים וּשׂמֵחִים

כְּאִילוּ אָכְלוּ מִזֶּבַח-הֶחָג

כְּאִילוּ טִפְּסוּ עַל מִגְדָּל בָּאָבִיב

אֲנִי לְבַדִי שָׁקֵט, אַלְלַי, בְּלִי כָּל סִימָן שֶׁל מִשְׁאָלָה

כְּתִנוֹק שֶׁעֲדַיִן לֹא חִיֵּךְ. 

אֲנִי מְדֻכְדָּךְ כְּאִילוּ אֵין לִי לְאָן לַחֲזוֹר.

*

הַהֲמוֹנִים – דַּי וְהוֹתֵר לָהֶם.

אֲנִי לְבַדִי נִרְאֶה חָסֵר.

לִבִּי כְּשֶׁל שׁוֹטֶה. מְבֻלְבָּל אֲנֲי.

*

בּנֵי הָעוֹלָם נְאוֹרִים מְאֹד.

אֲנִי לְבַדִי כְּמוֹ עָמוּם.

בְּנֵי הָעוֹלָם צְלוּלִים מְאֹד.

אֲנֲי לְבַדִי עָכוּר.

שׁוֹקֵט כְּמוֹ הַיָּם, כְּרוּחַ קַלָּה שֶׁאֵינָה חֲדֵלָה מִנְשׁב לְעוֹלָם.

[…]

[לאו צ'ה (דזה), דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית: יורי גרואזה וחנוך קלעי, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1973, פרגמנט כ, עמוד 49]

*

האם אני נהנה מנבדלוּת או מהתבודדות? אני פשוט לא מסוגל להרגיש שייך. פעם בימי שירותי הצבאי הוצבתי על איזה מגדל שמירה במרומי הר מתחתיו חלפו רועה פלסטיני ובנו והביטו עליי ממקום עומדי, נושא נשק, ואני בזתי לעצמי כל-כך, על שאני עומד שם עם נשק, שאמור להטיל עליהם מורא, בשל איזו תפישת הגנה קלוקלת על בסיס צבאי. מה איכפת לי ממנו בעצם? לכן, אם כל מה שיצרה הקבוצה הלאומית אליה אני אמור להשתייך במשך 67 שנות עצמאות הוא פולחן-נומי של צליית בשר על גחלים ושתיית בירה, כמה שעות אחרי שמציינים את האנשים שנרצחו-נפש בשל המאמץ הזה (תמיד רק את הרוגינו). זה נראה לי מעט נואל. ואולי כמו הדאואיסטים עצמם אני נוטה לראות את הכיסא לא כסכום כל מרכיביו והיחסים ביניהם, אלא כיחסים בין החללים הניצבים בין חלקיו (היישים) השונים. לבי, משום-מה, נתון לא לחגיגת "יש מדינה" אלא לחגיגת האין-צדק, אין שלום, אין יושרה, אין הגינות, שאני רואה סביבי, וכיצד כל אלו יזמנו את המלחמות הבאות. איני זקן נרגן. לבי כשל שוטה; מבולבל ומדוכדך. כשמסביבי רבות המצהלות על זיקוקין די-נור או מטס צה"ל. אני מבקש איזו צפור חולפת, אור שמש המאיר איזו שלולית, ספסל בגן מול ברוש וכמה צרחות עורבים (או עורבנים), שאינן מנעימות את הזמן, אבל בכל זאת נדמים לי כשייכים אליי יותר מאשר מטוסים של צה"ל או של חיל אוויר אחר.

אבות ישורון בספרו השבר הסורי אפריקני (1974, שנה אחר מלחמת יום הכיפורים) כתב:

*

כלבי יפו לא היו להם בעלים, לא היו להם שמות. לא היו להם קריאות. לא.  איכשהו לא נמצא בקרבם גם המין השני. לא היו להם גורים. גורם לא מבטל. שלא הלכו בקבוצות. היו טרודים כל היום. כל אחד לחוד, בענין הריצה, לא בריחה, לא רדיפה, כי אם ריצה. נשאו, כל אחד לחוד רעבונו, לא השמיע קול. לא אחד עבר עליו בבדידות. הם היו מארצות אלהים שלא התגשם משהו.  

[אבות ישורון, השבר הסורי אפריקני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1973, עמוד 116]

*

רשימה זו של ישורון נטועה בתוך מחזור שירים ורשימות שהשם אשר ניתן לו 'תחזיק לי את האור' ראשיתו בברוך שפינוזה ותפישת האל או הטבע (העצם בעל אין סוף התארים) שאין לקוות ממנו לדבר ואין לדרוש ממנו דבר, ממשיך בידידות בין בני האדם, בהּ הידיד הוא כעין מי שמחזיק את האור דולק בחלל חדר מדרגות עבור חברו שלא ייחשך (פעם עוד זכור לי, היה האור בחדרי מדרגות דולק לעתים קצובות והיה מחשיך לאחר זמן, אלא אם כן היה מי שהיה מחזיק את האור, כלומר: מחדש את הלחיצה על מתג האור). ישורון כותב שיש לו ידיד אחד בלבד כזה בארץ ישראל: פנחס לרר שמו. כלומר, הידיד שלא כאלוהים— מותר שיהיו כלפיו אי-אילו תקוות או בקשות. ידיד נוסף של ישורון הוא כלב-רחוב, חומי שמו, כלב קטן שהיה לן למרגלותיו בתקופה שגר בחדר בשוק הכרמל. עד שליל אחד אינו בא לחדרו של ישורון. הוא נמצא כעבור זמן משוטט בתוך עדת כלבים ביפו, וזנבו אינו עימו (ישורון מעלה על דעתו שאפשר כי חומי התבייש לבוא במצב זה, פצוע ומנוצח,  לחדרו). מציאותו של ידידו בין הכלבים היפואיים הללו גורמת לישורון לשים לב ללהקת הכלבים, לאורחותיה. הם כמעט מעלים את הדעת את הכלב בלק הירושלמי מתמול שלשום (1946-1945) לש"י עגנון, אלא שלא כעגנון, ישורון אינו מדובב את פיהם, ואינו קושר בהם את אסונו של מי מגיבוריו. הם שם. הם לא נראים עבור המון בני האדם. נראים מאוד עבור ישורון. גם הם, אולי למעלה מן הבריות העוסקים בשיח אודות פוליטיקה, אקטואליה, שחיתות בכנסת ועל מלחמותיו המתמידות של צה"ל, מחזיקים לישורון את האור, או דואגים שלא ייחשך. סולידריות שבין אדם ובין הדלים, הרעבים, שאין להם אפילו שם— רק טירדה וריצה. יפים לכך דבריו של ז'ן אמרי: "בלי הרגשת ההשתייכות אל המאוימים הייתי אדם שנואש מעצמו הבורח מן המציאות" [ז'ן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 207]. יש נהנים מן הזיקוקין-דינור, מחידון התנ"ך, ממטס צה"ל, מצליית הבשר. אני מעדיף לחשוב על דברים, המחזיקים לי את האור, ומעלים על דעתי ידידות או אחריות. לצערי, אף אחת מן המידות האלו לא מתגשמת ולא מתקשרת אצלי עם צבא או מדינה.

*

ביום חמישי הקרוב, 30.4.2015, הליכה לאורך שדירות ירושלים ביפו בהנחיית ורד נבון שגם תספר את סיפור השדירה. נפגשים ברחוב שדירות ירושלים 1 יפו בשעה 17:30.

*

ביום שישי, 1.5.2015, בגלריית המשרד, זמנהוף 6 תל-אביב, 12:00, פתיחת תערוכת ציורי ים מרהיבים מאת הציירת והמשוררת איריס איריסיה קובליו. התערוכה "גלי קול" תציג עד ראשית יוני 2015.

 *

*

בתמונה: Ellen Kooi, Amsterdam Honden, Photographed in 2005 ©

Read Full Post »

אספסוף

*

אמש, בקינג ג'ורג' על פינת רחוב יפו בירושלים, בתחנת הרכבת הקלה, מעט לפני אחת-עשרה בלילה נתקלתי באספסוף. תחילה משום-מקום הגיח מישהו והשליך עצמו על המסילה, כנראה כדי לזכות בחסות המאבטחים (נתיב הרכבת הומה מאבטחים). קשה היה להבין לרגע האם מדובר בתמהוני, בפרובוקטור או במי שנתון במצוקה של נרדף. זה הוברר בן-רגע. אחריו הגיעו במרוצה הרודפים. בין עשרה לעשרים גברים יהודים לפחות מחציתם חובשי כיפות, חלקן שחורות חלקן סרוגות.  נראו כמו ציידי אדם המכינים עצמם ללינץ'. נוהמים קריאות נאצה כנגד ערבים ושׂמאלנים. מקללים על ימין ועל שמאל, במיוחד נשים, שמבטן גילה אי-שביעות רצון, פחד, בהלה. נשמעו מלים כמו "שרמוטה" "בהמה" ועוד כהנה וכהנה וכמובן שירים ומצהלות גיל על עליונות היהודים. המאבטחים הרימו את מי שהשליך עצמו על המסילה ונטלוהו משם, הרחק מן ההמון המתלהם. אחרי שפזרו את כל הנקבצים על המסילה. הרכבת הקלה עצרה בתחנה, ודלתותיה נפתחו לכל דכפין.

זה המשיך בקרון.  כמה צעירים יהודים התגרו בשתי נשים שלא נראו שביעות רצון ממה שזה עתה חזו עיניהן והמשיכו לגדף ללא מעצורים. על אחת מהן שהעזה להשיב, צווח הקולני שבהם "כי כדאי לה מאוד לסתום את הפה ולהשאיר אותו סגור. אחרת"… בשלב הזה כבר לא יכולתי יותר, ניגשתי אליו בכובעי ואמרתי, כנראה באופן  די-משכנע: "אחרת מה? מה בדיוק ייקרה כאן אם היא תדבר?". הוא השתתק. שאלתי אותו האם הוא אבֵל. הוא ענה לי: "בוודאי, אחים שלנו נרצחו". אמרתי לו: אדם השרוי באבל לא אמור לקלל ולא לאיים, לא לשיר שירי נקם, אלא לחוש צער. הוא ניסה לומר לי משהו כביכול בשם תורתנו הקדושה. עניתי לו שבהלכה שאני מכיר, דרך ארץ קדמה לתורה. בינתיים, בסמיכות מקום, העז נוסע פלסטיני להשיב לקריאות-הנקם ולומר בקול שגם צה"ל הורג ילדים פלסטינים בעזה ולא תמיד נוטל אחריות על מעשיו. זה כמובן הלהיט מחדש את האווירה הדחוסה ממילא. אותו בחור קולני התייצב מול הנוסע הפלסטיני ואמר בקול מדוד (הרגיעה שחלה בו היתה פלאית): "אח שלי, אלמלא הייתם יורים מעזה לא היינו צריכים להיכנס לעזה". אני ונוסע נוסף עמדנו והשגחנו שלא יגיעו הדברים כדי תגרת ידיים. שתי דקות אחר-כך ירדתי מהקרון יחד עם הנוסע הפלסטיני. ליויתי אותו מעט. הוא היה נסער. "איך הם לא מבינים", "זה תמיד רק האחים שלנו. הם לא רואים בכלל את האחים שלי, הפלסטינים".  אמרתי לו שאני מבין היטב מה שהוא אומר, אבל ישנם אנשים,  שאין שום טעם לנסות ולהסביר להם. הם ממילא לא יבינו אף פעם. "תיזהר בדרך", אמרתי לו, "העיר הזו מליאה הלילה אנשים שהתקלקל להם המח".

דקות אחר כך, כבר ישבתי באוטובוס במוצאי-העיר. כל הדרך הביתה רעדו לי הידיים -צלצלו לי האזניים.

 *

 

לקריאה נוספת: אין משפטי התורה נקמה בעולם

* 

בתמונה למעלה: Renato Birolli, Fire on Level Five, Oil on Canvas 1957

© 2014 שועי רז

Read Full Post »

כאב, מכירת חיסול

*

זה שנים שאני חושב לכתוב מסה קטנה, שעדיין לא מצאתי בשבילה פנאי: "דמות החייל במעשיות", גם במעשיות האחים גרים. מלכים וקיסרים וכל מיני "מפקדים בכירים" אף פעם אינם מוארים בהן באור מחמיא. כל המעשיות מבליטות את הסתמיות שלהם. במובן זה, המעשיות נאמנות למציאות הרבה יותר מאשר רוב הרומנים שנכתבו על מלחמות,שבהן הסתמיוּת של "מפקדים בכירים"–כלשהם נדחקת על פי רוב לפינה וה"אויב" (אויב של מי?) ניצב כמעט תמיד בחזית.   

[היינריך בל,'מכתב לבָּנַי או ארבעה זוגות אופניים',מכירת החיסול של הכאב: טקסטים נבחרים,תרגמה מגרמנית: טלי קונס,בעריכת חנן אלשטיין ועדינה שטרן,הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 62]

*

זה נעשה קשה לכאוב כאב על רצח, שכול, טרור, רק מפני שהן מניפולציות אלימות הניחתות פתע (בין היתר) על אנשים שלווים שאינם מבקשים את רעת זולתם. הממשלות ובאי-כוחן המפטפטים על מרקעי הטלוויזיה כבר ידאגו להתוות לנו בדיוק היכן עוברים קווי הכאב, והיכן יש להפסיק לכאוב. בסופו של דבר לא לנו, האנשים הקטנים והנוטים לטעות, להחליט למי יש ליתן אמפתיה, או על מי יש להזיל דמעה, אנו מתלמדים אט-אט להאמין כי הממשלות וראשי הצבאות יודעים טוב מעימנו. הם יודעים שאויב הוא אויב כי הלא כבר מדדוהו ארוכות, הסתכלו לו בלבן של העין. הם— הממשלות, הצבאות, מוסדות המדינה— יודעים טוב מאיתנו. הם אינם עשויים לטעות. הם ילמדונו מהי תועלתניות: מקסימום הרווח למרבית בני האדם, מינימום ההפסד למיעוט בני אדם. האין זו מתקפה כירורגית? ואתה, מה אתה מבלבל במח עם ידיעה על ילד עזתי מת. זה רק ילד אחד. זו פגיעת מיקרו ויש להתבונן במאקרו. אמנם כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, ובכל זאת הייעלה על הדעת כי נאבד עולם מלא בשל ילד?

ובמיוחד,אתה,מה לך ולשיפוט הנוקדני הזה;אתה שבקושי מצליח להשתלט על כעסים יום-יומיים;מה לךָ כי תלין על צה"ל.–הוא מגן גם על חייךָ.–במקום לתת לצה"ל לנצח אתה עומד כמו בעל דמות יגון בלב רצוץ, ומתחשבן על קטנות. זה לא יום קטנות. תן לצה"ל לילך בגדולות. תן לכבוש את עזה. תן איזה ספטמבר שחור או איזה נובמבר שחור-חציל ירוק-במבוק לחבר'ה, ותראה אותם נרגעים ועטרת ישועה תעטרם. תן למגורשי גוש קטיף להקים מחדש את יישוביהם. תן לערבים לבנות את היישובים האלה, את בתי הכנסת. אתה מעז לחשוב על הצד השני ביום של פיגוע? מזל שאני מכיר אותךָ ויודע שאתה לא עושה את זה במזיד,רק בשל לב רחום, שיש לך; תמיד אמא שלי אמרה שיש לך כזה; אני יודע שאתה מרחם גם על הילד בשדרות וגם על החיקוי העזתי.–לא מסוגל לראות קצת רעב? מצור נתפש אצלך כרוע? עזוב אותך, תשאיר אצלי את הכאב, תוריד-תוריד במקום להעמיס כל עת. תניח אותו בתא המטען, אני כבר אשיג לך בונבוניירה של מחיר. תן למדינה לנהל את תחושותיךָ. מה אתה עושה מזה עניין? כאב הוא כמו חתול. אתה מניח אותו במושב האחורי ואחר כך שוכח. אני אסע איתו מכאן ותראה שהוא יפסיק לילל.

בלוגרית פלסטינית אופוזיציונרית אמרה בטלוויזיה: בימים האלה כולנו החמאס, מה לא שמעת? אתה לא יכול לחשוב כמוה ולהיות עם צה"ל? תראה איזה יופי, דיוק כירורגי, אמנות! את הטורבינות הפצצנו לגובה עשרים מטר; הרסנו מסלול נחיתה משובח להנאת הקהל. חמאס? מה יהיה איתך, עמלקים כולם אלה. והעם מוציא דרבוקות למרפסת על כל פגיעה ישירה. מה אני אגיד לך הם כמוך ולא כמוך. אתה פשוט יותר טוב כי אתה יהודי וציוני, וכדאי שתזכור שגם הרחמנות שלך נובעת מכך שאתה יהודי וציוני ולכן מוסרי בהכרח. וגם צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם כי משרתים בו יהודים שהם גם ציונים או ציונים שהם גם יהודים, וזה מספיק להעיד כמובן על מוסריות איתנה ומצפון ללא חת; לא כמוהם, בני עוולה. ואל תתחיל איתי שוב עם האמרה ההיא של גראוצ'ו מארקס שאתה אוהב לצטט: There is no Military Intelligence. It's a Contradiction. הוא לא היה בחיל המודיעין כמוךָ. הוא לא גדל כאן; הוא היה מצחיק אבל לא מספיק ציוני.

*

התערוכה השנתית השניה  ומכירת יצירות אמנות במחיר סמלי כתרומה למען המשך פעילותהּ של ספרית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב, כאן 

*

בתמונה למעלה: Laszlo Mednyanszky, Fallen Russian Soldier, Oil on Canvas 1914-1917

© 2012 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

אני חוזר מן החזית

*

כֵּיצַד יָכֹלתְּי לְהַסְבִּיר לְאִשְתִּי וְכֵן לַאֲחֵרִים

כִּי אֶת כֹּחוֹתַי כֻּלָּם

אִמַּצְתִּי שֶלֹא לָעֲשוֹת שְטֻיּוֹת לֹא לְהִתְפַּתוֹת לִלְחִישוֹת

לֹא לְהִתְרוֹעֵעַ עִם הֶחָזָק יוֹתֵר

 [זביגנייב הרברט, מתוך:'קורות-חיים', שירים, תרגם מפולנית והוסיף אחרית דבר: דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 324] 

*

1

*

בימי ראשית אפריל 1992, התעוררתי בבית חולים מחמש עשרה שעות של חוסר הכרה. ספק התייבשות, בלי ספק הלם-גופני, לאחר שעות רבות ללא שינה שהסתיימו ב"טִרְטוּר" אחד ארוך של חייל צעיר שהעז לפנות לחובש בשטח ללא אישור מפקדיו (מפקדיי דחו במשך שעות את בקשותיי), וזה האחרון קבע שאני צריך להגיע בדחיפות למרכז רפואי, שכן מצבי הגופני רע מאוד.

לקחוני בג'יפ מן השטח והורידוני כמה קילומטרים לפני המרפאה הצבאית ושם החלו לטרטר. בריצות וסחיבות, ללא טעם ופשר. וכעבור זמן די רב כאשר הגעתי לראות רופא הודיע זה כי לפי כל מדדיי אני אדם מת והוא אינו מבין כיצד אני עוד נמצא מולו פקוח עיניים.

כמה דקות אחר כך, איבדתי את הכרתי לאחר שהספקתי להיפרד כיאות במחשבה מן העולם. אל חוויית ההתעוררות התייחסתי פעם במקום אחר, לא אחזור שוב על הדברים.  כעבור שבוע ויותר של אשפוז בבית חולים אזרחי ובבית חולים צבאי, שכללו הרבה מאוד משככי כאבים במינונים גבוהים, שוחררתי לבסיס ושם השיגו הרופא הצבאי והקב"ן (קצין בריאות נפש) הסכם עם מפקדיי לפיו אסיים את הטירונות ואפנה לתפקיד הצבאי שלי (בחיל המודיעין; הקדשתי חצי שנה לפני הגיוס בקורס קדם-צבאי). מנגד, כעבור כמה שעות, הודיעוני מפקדיי כי הם מבטלים את הטירונות שלי בשל האשפוז הארוך, וכי יהא עליי להתחיל אותה מראשיתה תחת פיקודם— באותו המקום ממש, וכפי שהבהיר לי הסמ"פ (סגן מפקד פלוגה): "למקרה שאחשוב להתלונן על מה שהיה למישהו, שאחשוב על כך שעליי לשוב לטירונות תחת פיקודו ושם יכולים לקרות לי כל מיני דברים".

פוניתי לבסיס הקליטה והמיון בתל השומר ושם ביליתי כחודש וחצי בעבודות רס"ר שנקטעו בבדיקות רפואיות תדירות, בכדי לברר מה הביא אותי למצב של סף-מוות. בין היתר, הופניתי גם לקב"ן שהיה צריך לברר האם יכול אני להמשיך בשירות הצבאי. זה הודיע לי חדות כי הדו"ח הנוגע למצבי הנפשי לאחר ה"אירוע" שעברתי בטירונות, שהיה אמור להישלח אליו על ידי קב"ן בסיס הטירונים שבו שהיתי, לא הגיע אליו מעולם, ועל כן הוא מותיר לשיחתי עימו ולנכונותי להמשיך לשרת בצה"ל את ההכרעה לגבי המשך השירות שלי. הבעתי נכונות להמשיך לשרת הואיל והוכשרתי לתפקיד מודיעיני מסווג וביקשתי להגיע אליו. הוא סיכם את הדיון ואיחל לי הצלחה רבה בהמשך דרכי.

בהמשך, נקבעו לי סעיפים רפואיים על מיגרנה וגמגום. רוב הבדיקות בחרו לכתוב על "התקף מיגרנה חריף" שנוצר כתוצאה מלחץ ומלעג שהופנה כלפי הגמגום שלי במהלך הטירונות על ידי מפקדיי. ההפניות מיעטו להזכיר מלים כמו "התיבשות" ו-"טִרטוּר" או "חוסר שינה ממושך" או "סיכון חיים", אף על פי שהזכרתי את הדברים בשיחה עם הרופאים.  רופא אחד אף אמר לי מפורשות, כי אם אמשיך להעלות את עניין "הטרטור" לא תהיה ברירה אלא לשחרר אותי מצה"ל לאלתר או להחזיר אותי לראיון אצל הקב"ן. מה שהוא מציע לי זאת דרך להמשיך לשרת, והוא אמנם פטר אותי מבלי שביקשתי משמירות לילה בטירונות השניה אליה עמדתי לצאת, והורה למפקדים להקפיד לתת לי לישון, כחלק מן הטיפול המונע ב'מיגרנה'. הוראה קבועה, שמעולם לא התקבלה על ידי מפקדיי (שמרתי בלילה וגם ישנתי כמו כולם בטירונות השניה), אבל מאוד הועילה לי בהמשך השירות הצבאי, במקומות שבהם כן שמרו על הוראות רפואיות (חלק מן השירות המודיעיני שלי אחר-כך כלל משמרות לילה ארוכות, אבל כאמור הפטור הקבוע היה משמירות לילה לא ממשמרות לילה).

בינתיים התברר כי דו"ח נפשי שחיבר קב"ן בסיס הטירונים שעמד בדיוק רב על הסיפור כולו וקיבל את גירסתי בתמיכתו של הרופא הצבאי שם (שגם בדק אותי כאשר הגעתי באותו לילה של טרטור) אבד לגמריי. מפקדי בסיס הטירונים טענו כי הם שלחו אותו לבסיס הקליטה והמיון ואילו האנשים שם טענו כי מעולם לא קיבלו כזה מסמך.  ממי שקרא את הדו"ח הרפואי שלי עלה כי אמנם עברתי בטירונות אירוע קשה, אבל מוקדיו נקבעו כ"התקף מיגרנה קשה" שנגרם עקב לחצים נפשיים, ותשישות גופנית. הובהר לי כאמור, יותר מפעם אחת, כי אם אנסה לשנות את התמונה הדבר ירע מאוד את סיכויי להגיע לבסוף לתפקיד אליו הוכשרתי במשך כחצי שנה לפני כן, לחבריי שם ולמפקדיי.

 *

2 

 *

   בהמשך, הופניתי לטירונות שניה, אמנם לא אצל מפקדי הראשונים ובמתקן אחר, אבל כבר בתחילת הטירונות  עדכנו אותי המפקדים בטירונות שהם עודכנו לגבי אירועי הטירונות הראשונה על ידי מפקדיי שם, מהם שלח לי אחד מהם דרישת שלום. לא ידעתי בשלב זה האם הדברים נאמרים כדי לאיים או שמה רק בתמימות נמסר לי מהם ד"ש, לאחר שעידכנו את מפקדיי החדשים בכך שאני מגיע לטירונות בפעם השניה לנוכח אישפוז ממושך במהלך הטירונות הראשונה. על כל פנים, בטירונות זאת השתדלתי להצטיין ככל יכולתי, אמנם נענשתי פעם אחת בעיכוב יציאתי הביתה, אבל מעבר לכך לא נתתי למפקדים סיבה שלא לראות בי חייל, העושה ככל יכולתו על מנת לסיים את הפרק הלא-נעים-הזה של השירות ולעבור הלאה אל התפקיד הצבאי אליו הוכשרתי (אני חייב להודות למפקדיי במודיעין שעודדו אותי טלפונית כל אותה תקופה קשה להמשיך בשירות ולא להיכנע).

   שבוע לערך לפני תום הטירונות השניה, הודיעו לי המפקדים כי מחכה לי אורח על יד שער הבסיס. להפתעתי, היה זה הסמל של הטירונות הראשונה (שלא ממש נתפס בעיניי עד אז כמופת להגינות ולאנושיות).  הצדעתי. הוא ביקש שארד מזה. הוא ביקש להתנצל על שאירע אז, ביקש שאקרא לו בשמו הפרטי, ואמר כי מאז הוא מתקשה לשאת את שנעשה בענייני. דיברנו על הטרטור. הוא עצמו לא היה שם. לא על כך הוא בא להתנצל. אלא על עניין אחר.

   בלילה שלפני אבדן-הכרתי (במהלך הטירונות הראשונה), נמצאתי בסיטואציה בה סכין הוצמד לצווארי על ידי אחד מחבריי לאוהל (איש שהספיק לשהות במוסדות לעבריינים צעירים, לדבריו) ונאמר לי על ידי מישהו אחר, כי הלילה יבואו להרוג אותי (והוסיפו: אשכנזי מלוכלך). יום קודם לכן, היכה אחד משכניי הסף-עברייניים לאוהל את אחד הטירונים האחרים באבן בראשו, והוא הובהל לבית החולים. בשעות שחלפו מאז, נעלמו האפוד והמחסניות של אותו חייל, והמפקדים הודיעו כי אם הוא לא יימצא במהירה לא תהיה ברירה אלא להעמיד לדין את החייל שנפגע לדין על אבדן הרכוש, וכי תצפה לו שהות ארוכה בכלא צבאי. את האפוד שלו זיהיתי תחת אחת המיטות של אותם שותפים לאוהל, ועל כן דיווחתי למפקדים. הם לא הענישו את השניים משום מה. אלא כינסו מסדר לילה ובו הודיעו כי הדברים שבו אל הסדר הטוב, והציוד הוחזר. לאחר מכן שלחו את כולנו לאוהלים (לא לפני ריצת לילה ממושכת). עוד אני מנסה לשכב לישון, שלפו אותי משק השינה והצמידו סכין לצוארי. מובן כי באותו לילה לא עצמתי עיין ונשארתי עם הנשק צמוד לגוף ועם מחסנית בהכנס. בשלב כלשהו של הלילה חמקתי מן האוהל והלכתי אל מגורי הסגל (המפקדים). לאחר שהתדפקתי על הדלתות יצאה מפקדת הפלוגה (המחליפה) ונזפה בי על שאני מפריע לה לישון, ולאחר שסיפרתי לה על האיום המפורש, שילחה אותי בחזרה אל האוהל.

    בשיחתי עם אותו סמל שהגיע להתנצל התברר כי הם ידעו על האיוּם, ולא זאת בלבד, אלא הוא הודה כי הסגל הציב אותי וחייל נוסף באוהל שרובו ככולו אוכלס על ידי חיילים שכבר ישבו כמה פעמים בכלא צבאי על עריקות ובעלי עבר עברייני, משום שלדבריו "כולנו פחדנו מהם", וכששאלתי אותו, האם הפיתרון היה להציב אותי ואת החייל הנוסף באוהלם נועד לתת להם 'שעירים לעזאזל'. הוא לא הכחיש, רק התנצל, ואמר שלא ידע שהדברים יגיעו לאן שהגיעו. ושוב ביקש את סליחתי ושיבח אותי על שהצלחתי לעמוד בכל מה שעברתי מאז.

   ביום העוקב, הודיעו לי מפקדי הטירונות השניה מאוד במפתיע, כי נערך דיון בענייני ולנוכח הצטיינותי והעמידה במטלות החיילוּת הוחלט לקצר את הטירונות השניה שלי בשבוע לערך. ניתנה לי הפקודה לארוז את חפציי, ולהתייצב באפסנאות לקראת הזדכות על ציוד הטירונות ויציאה הביתה. המכי"ת של הטירונות הזאת, לקחה אותי לשיחת סיכום, ואמרה לי שהיא עודכנה במאורעותיי, וכי היא מעריכה מאוד את הדרך שעשיתי ואת היושרה שלי ומאחלת לי הצלחה בהמשך השירות.

 *

3

 *

   כשהגעתי ביום אחר-כך או בתחילת השבוע הבא (כבר איני זוכר) לבסיס המודיעין, באיחור של כחודשיים-שלשה אחרי חבריי לקורס, הם כבר שובצו בתפקידים, והואיל והגעתי אחרון— גם שובצתי אחרון. את החודשים הבאים אחר כך הקדשתי להתקדמות בתוך המחלקה אליה שובצתי שנהנתה עד אז מיוקרה מועטה, מה שהביא אותי בהמשך, לאור רשימת הישגים, במיוחד בשיתוף פעולה עם חייל נוסף אחר, לשיבוץ מחודש בתפקיד מחקרי, בלתי מובן מאליו, שהיתה בו נגיעה ואחריות לחיי אדם, בו עשיתי בחלקו השני של השירות, ושדרש נסיעות תכופות (לכן נשאתי נשק אישי באופן קבוע לכל אורך השירות). במקביל, נאלצתי להתמודד עם פלאשבקים, כאבי ראש חדים (שכמו תאמו את סעיף המיגרנות החריפות שהוצמד לי), נדודי שינה ונדודי גוף (הייתי הולך המון, לפעמים יוצא להליכות של לילות שלימים), וחלומות רעים (מפגש חוזר עם גופתי המוטלת על חוף ים וכל אימת שניסיתי להפוך אותה ולהתבונן בפנים, התעוררתי), חוסר מנוח תמידי ושאר תסמינים פוסט-טראומטיים. לנוכח חוויות הראשית הצבאיות שלי, וגם כמה סיפורים שהכרתי אחר כך, לא רציתי להתחייב על יותר מאשר פרק הזמן הקבוע לשירות חובה מלא. אני חייב להודות למפקדיי בחלק השני של השירות שהבינו היטב את המורכבות שלי: מקוריות ואינדיבידואליות מחד גיסא, אבל גם רגישות קיצונית, מאידך גיסא— והסכינו עם מעשן המקטרת, בעל חוש ההומור המוזר, שקורא ספרי שירה בכל מקום, אבל תמיד גם מצליח להגיש את חלקו בעבודה. אני חייב לומר שהרבה בשל סובלנותם, ויחסם החם, והאחריות המשותפת לפרוייקט בו עבדנו, זכיתי להשלים את השירות.

   כמה שנים אחר כך, בשירות מילואים, בעת שמירות בדרום (גבול מצריים), חוויתי פלאש-בק מפחיד. נמצאתי בלילה, במדבר, לא רחוק מן הים. התחלתי לרעוד בכל הגוף באופן חסר שליטה. חבריי לשמירה הבהילו אותי למרפאה ושם פגשתי את מפקד המרחב שהיה במקרה קצין די בכיר במודיעין שבשעתו היה מפקד הבסיס שבו התחלתי את שירותי המודיעיני וזכר אותי ואת הסיפור שלי (על אף שחלף כעשור). הוא שחרר אותי כבר למחרת בבוקר משירות המילואים וביקש את המפקדה לפעול למען הוצאתי מן השירות.

   עברו עוד כמה שנים בתווך עד ששוחררתי רשמית מן השירות. אל ועדת הקב"ן הראשונה ניגשתי עם המלצה מפורשת לפטור אותי מחמת תסמונת דחק פוסט טראומטית (PTSD), קצין בריאות הנפש של החייל, הסכים לכאורה, ולא עיכב אותי יותר מדיי, אך ביוצאי מחדרו עם האישור, התברר לי כי הוא הפנה אותי לועדת השחרורים (בבסיס צריפין) עם סעיף אחר, שלא התאים לי, לא לאפיוניי האישיים-תיפקודיים, גם לא לשיחתי איתו. כאשר מחיתי בפניו על כך, הוא טען כי אם אני מעוניין להשתחרר, שאשתחרר עם הסעיף הזה, שכן כך הוא מבטיח שלא אוכל לתבוע את משרד הביטחון בעתיד על הטראומה שנגרמה לי "כביכול" לפני שנים. כמובן, שלא הסכמתי להשתחרר ממילואים בתנאים אלו. נדרשו עוד כמה שנים והתערבות של פסיכולוגית קלינית שהיתה מדריכתו של אותו קצין בריאות נפש חיילי, כדי שאתייצב אצלו שוב והוא יסכים להמליץ על שחרורי אמנם לא לפי סעיף  PTSD, אלא כ"אישיות אינטרוברטית (=מופנמת) קיצונית" (מה שהיה מקובל על כל הצדדים), מה שהעניק לי את הפרופיל 31,  ואת השחרור ממילואים (שבשלב הזה כבר באמת הפך למיוחל), אמנם תחת סעיף הנוגע לתחום הנפש, אך מבלי שאוגדר, שלא בצדק, כבעל מחלה/הפרעה שאינה מענייני. חייב אני לציין כי בתווך של כשלוש שנים בין שתי הפגישות אצל הקב"ן החיילי, התראיינתי, לא אחת, לתפקידים בשירות מילואים בחיל המודיעין ומחוץ לו, אולם, כפי ששוב ושוב התברר, כל התפקידים היו למעשה כיסויים לתפקידי שמירה על בסיסים שונים, תפקיד שלא יכולתי למלא עוד לנוכח הפלאש-בק שחוויתי, כך שחוויתי שוב ושוב ימי מילואים שהורקו לחינם על ראיונות בסופו הובררה חוסר התאמתי לתפקיד הממשי.

  מדוע אני כותב זאת, ומדוע כעת, אולי מפני שאני סוחב את הסיפור הזה שנים ארוכות מדיי. הוא ידוע אמנם לכל הקרובים לי באמת (ובפרט לאלו החיים לצידי). ובכל זאת, החלטתי לכתוב אותו כאן (ליחד לו רשימת אינטרנט), משתי סיבות: הראשונה, הצורך לפנות מקום— זה סיפור ישן, איני מתכוון לתבוע איש, וכבר איני כועס או מריר; החיים נמשכים— ובכל זאת, משהו בי אינו ממשיך, כל זמן שהסיפור הזה כלוא ומסתתר; האחרת— התחושות הקשות העולות בי מדי שנה בעת שאני שומע את נאומי ראשי הצבא והפוליטיקאים על מוסריות הצבא וערכיו הנעלים,  ואת הקדיש ואת תפלת "אל מלא רחמים". הצבא הוא אוסף של אינדיבידואלים, מכל הסוגים והמינים, יש בו אנשים נהדרים ונדיבים ויש בו נוכלים ונבלים; גם הנאומים הרשמיים על ערך חיי האדם של חיילי צה"ל— ועל אודות האבל הכבד המלווה את מותם, אני מקבל בעירבון מוגבל. זה ודאי נכון לחלק מן המפקדים, אבל ודאי רק מס-שפתיים למשפחות השכולות בעיניהם של מפקדים אחרים, הנכונים בקלות רבה מדיי לוותר על חיי חיילים מסויימים (אגב, אין לי ספק,כי לולא הייתי שורד את "הטִרטוּר",היו מודיעים למשפחתי כי שלחתי יד בנפשי במהלך הטירונות או נהרגתי בשוגג בתאונת אימונים). צה"ל אינו עשוי מקשה אחת. גם מדינת ישראל אינה עשויה מקשה אחת ויש לה פנים מגוונות: מהם נעימות ומצודדות, מהן אלימות וכעוּרות. אלו דברים שנלמדו לא רק מתוך סיפורי הצבאי, אלא גם מתוך סיפורים צבאיים אחרים שהכרתי, בהם ראיתי כי ערך חיי אדם אינו נר לרגלי מפקדי צה"ל, אולי בשביל חלקם כן, ודאי, אך לא בשביל כולם. חוויתי זאת לא מבשרי בלבד, אלא ראיתי זאת בעוד אי-אלו הזדמנויות. אני מפרסם כאן את סיפורי-האישי בלבד, משום שאיני צריך את הסכמתם של אחרים/ות כדי לפרסמו.

    יש לי שלשה ילדים, מהם שני בנים, אני אגדל אותם למלא את חובותיהם האזרחיות (בכללן, שירות חובה), על אף שאמון אוטומטי במערכת הצבאית ובאושיותיה— הוא משהו שקשה להניח שאוכל להנחיל להם, או לחוש אותו לכתחילה בעצמי אי פעם בעתיד. אותו הדבר לגבי מדינה, ציונות, יהדות וכיו"ב— אני יכול לחיות תוך התכתבות איתן, לא מסוגל להאמין בהן בכל לבי, כי ישנם מאורעות הסודקים את אמונו של אדם בעולם, ומותירים אותו לעד, במקום- הספיקות, וצריך הוא לעתים לאמץ את מלוא-כוחותיו כדי לחדש אמונו כלשהו בעולם. איני יודע האם המשפט האחרון יובן כהלכה על ידי כל הקוראים/ות, אבל מי שהיה שם (נמצא שם) יודע היטב על מה מדובר, ולפעמים מסתמא, די בכך.

*

**

אגב, שמתי לב, רק לאחרונה, כי השורות החותמות את שירו של יובל בנאי לקוחות מכאן:

זאת האמת, כפי שחשפתי אותה לפניך: "אין אלוהים, אין יקום, אין מין אנושי, אין חיי העולם הזה, אין שמים ולא גיהינום. הכול חלום – חלום אווילי וגרוטסקי. דבר אינו קיים מלבדך . אתה אינך אלא מחשבה – מחשבה תועה, מחשבה חסרת תועלת, מחשבה חסרת בית, הנודדת אבודה בין הנצחים הריקים". הוא נעלם והשאיר אותי המום , מפני שידעתי והבנתי שכל דבריו אמת.

[מרק טווין, הזר המסתורי, תרגמה מאנגלית: רות בונדי, הוצאת עקד/גוונים, תל אביב 1995]

*

בתמונה: Adolf Erbslöh, Destroyed Forest near Verdun, Oil on Canvas 1916

© 2012 שועי רז

Read Full Post »