Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ציויליזציה’

*

1

*

יצירתו של דרור בורשטיין אדם בחלל ניכרת במבט ראשון כספר עיון גרידא. מוסיפה לכך ההחלטה להוציא אותו במסגרת סדרת ספרי העיון של הוצאת בבל. לאמיתו של דבר, מדובר בספר רשימות או מסות אישיות העומדות בסימן המחבר הבוחר במודע להתיק עיניו מן המציאות הפוליטית ומן האקטואליה הישראלית, להתבונן בשמי הליל, לתאר מרחקי אין-חקר וכוכבים שמרביתנו כלל אינם מודעים לקיומם, כאשר אנו חולפים ברחוב אחר שעות החשכה בדרכנו אל מרכז הקניות או אל בית הקפה הלילי וכיוצא באלה.

   הדים לעניינו המיוחד של בורשטיין בחלל ניתן היה לאתר עוד בספריו הראשונים אבנר ברנר, ערים תאומות וכמובן ב- נתניה שם למדנו לראשונה כי בורשטיין ביקר כבר בנעוריו המוקדמים בחוג אסטרונומיה וכי תצפית בטלסקופ אל עבר גרמי שמים הינה ענין שבשגרת-חייו. עם זאת, בורשטיין אינו נוטל אותנו עימו לסיור יובשני, על דרך סרטי הטבע המקוריינים של ה-BBC זה ודאי גם אינו ממואר של נער שהתבונן בכוכבים. לאורך הספר, ניכר מאוד היחס האישי שלו בהווה לגרמי השמים, שבעצם עורר את הספר הנוכחי. במקביל למחברי ספרות החכמה המקראית (איוב, משלי, תהלים, קהלת), שסברו כי מההתבוננות בשמיים מתעוררת באדם יראת אלוהים (עקבות לכך ניתן עוד למצוא אצל הרמב"ם) – אצל בורשטיין, המתרגם ספרות דאואיסטית וזן בודהיסטית, יש בהתבוננות הזאת אל מרחבי החלל, משום ביסוס אינטואיציה פנימית בדבר תפיסת המרחב באותן תרבויות/ספרויות, לפיה המרחב בכללותו עומד על הזיקה בין החללים הריקים המרכיבים אותו, למעלה מן הזיקה והיחס בין החומרים המצויים שם בפועל (כך הכיסא אינו היחס הפרופורציונלי בין חלקי העץ המרכיבים אותו אלא היחס בין החללים שחלקי העץ הללו פוערים ביניהם). את המהלך שמציע בורשטיין, בספרו הנוכחי, יש להבין לא רק כניסיון להתבונן מעבר לשיח הפוליטי  (ברחוב, בתקשורת, באקדמיה, בספרות),  אלא גם כניסיון להעפיל מעבר לשיח האונטולוגי, שיח היישים המערבי: השגור, המוכר לעייפה, ודאי בסביבה צרכנית, העוסקת באופן אובססיבי במיתוג חפצים ואנשים; השגבתם או ביזויים – דרך המיושמת לאחרונה, באופן הולך וגובר, במדורי הספרות. את ההעדפה של בורשטיין לעולם האסתטי, האקולוגי והאתי שמגלמים הדאואיזם והזן-בודהיזם, ניתן היה להכיר כבר בספרו שאלות בספרות שבהן ביכר לגשת לטקסטים ספרותיים דרך מושגים ורעיונות שמקורן בתרבויות המזרח אסייתיות הנדונות.

כך הוא כותב:

*

המרווח הוא מרכיב יסודי בקיומנוּ ויש יצירות אמנות שמבינות זאת יותר מאחרות. לא היו מי שהפנימו את תודעת המרווח יותר מהציירים הקלסיים הסינים ומשוררי ההייקו היפניים. ביפן האיכות של "מרווח" קרויה "מָא". מושג זה מסמן "ריקות טעונה בלתי מוגדרת מתוך עצמה, חסרת-צורה, אבל ממנה יוצאות הצורות השונות לסוגיהן".  איכות זו של מרווח או ריקוּת קיימת באמנויות השונות במידות שונות של נוכחות. "בציור יהיה ה'מא' החלל הריק שמאפשר את נוכחות הדיו על כל גווניו; בשירה יהיה ה'מא' זה שאינו נאמר; במוסיקה – מה שעוטף את הצלילים, השקט שבין צלילים נשמעים".  וכך, "הארכיטקטורה היא המשחק החכם, המדויק והמופלא של נפחים שמחוברים תחת האור. עינינו נוצרו לראות את הצורות תחת האור".

[דרור בורשטיין, אדם בחלל, עורך: איתמר פרת, ייעוץ מדעי: פרופ' אברהם לייב, הוצאת בבל: תל אביב 2018, , עמוד 68. הציטוטים הנתונים בקטע הובאו על ידי המחבר מתוך ספרו של פרופ' יעקב רז, זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה].

*

בורשטיין כותב ומהרהר שנים ארוכות  על יצירות אמנות פלסטית. רבה חיבתו לציורים בני מאות שנים ולתרבות חומרית עתיקת-יומין. הוא מעיד על עצמו בספר הנוכחי כי נהג ועודו נוהג לבקר תכופות במוזיאונים ובגלריות. מעשה ההתבוננות באמנות, מבט ארוך וממוקד באובייקטים ממוסגרים, או בפסלים, שבדרך כלל מוצבים בבידול-מה מן העין המתבוננת. כמוהו כהארכת מבט אל עצם רחוק, כדי לומר דבר קרוב . כלומר, גם ביסוד הכתיבה על האמנות עומדת האינטואיציה לקרב את מה שנמצא שם  אל דעתו, ואל דעתנו; לתת מלים לאובייקט, שאין למתחולל בו מלים מחייבות. כך הוא בתורו המבט אל עבר גרמי השמים, המבקש ליצור שיח אחר, שמבקש לנטות במודע מן השיח במה שמונח לפני העיניים ונדון באינספור הזדמנויות על פי דיכוטומיות דוגמטיות מוכרות, אלא להרחיק ראות אל מה שנדמה לנו כרחוק מדי, כעלום מדי, ובכל זאת – אף שאינו ניתן למגע יד אדם – הוא בהחלט עשוי לשמש אותנו במחשבותינוּ. על כל פנים, הכוכבים, כמו גם: יצירות האמנות, מצויות שם. באשר הן מצויות שם, אין כל סיבה שלא תהפוכנה לחלק אינטגרלי מעולמנו (במחשבה, בשפה בפעילות).

וכך כותב בורשטיין:

*

אפשר ללמוד מהכוכבים איך להתבונן בציור. שמי הלילה הם הבסיס לכל האמנות החזותית, הזמנה לחבר נקודות בקווים ולראות צורות ועלילות היכן שאינם. והרי זוהי תמצית אמנות הציור וההתבוננות בה. יש סברה כי לפחות אחד מציורי מערות לאסקו (מלפני כ-17,000 שנה), זה שנראים בו ציפור, ביזון ואיש-ציפור שרוע, מרמז לכוכבי-שמים, כמעין מפת כוכבים קטנה. אני מנחש שאמנות הציור התחילה בשמים, בצורות של עננים ובצורות מדומיינות של קבוצות כוכבים, עוד לפני שנרשמו צורות על קירות המערות.

   בראש ובראשונה,  מלמד אותנו המבט בשמים שלא לראות בדברים יחידות נפרדות, אלא מערך של זיקות. התבוננות בצדק שתתפוס אותו כנקודת אור זוהרת ורחוקה אינה אלא חצי ראיה. יש זיקה בין צדק ובין העין המתבוננת במובן זה שגודלו וקרבתו אלינו קשורים, כפי שהוסבר, לאנטומיה של גוף האדם וממילא לאנטומיה של העין, וכך ראוי להתבונן בכל דבר בעולם, גם בשיר וגם בציור.

    מבט בשמים צריך לדעת ולהתבונן בפרט קטן ולדעת שהוא אכן קטן, אבל בה-בעת לדעת שיש בו עוצמה סמויה שיכולה להאיר כמו כל פרט גדול …  

[עמ' 108-107]

*

במעבר הישיר, המובן מאליו, מן האמנות לתופעות טבע וליקום, הקשורים זה אל זה במערך של זיקות, ובשאיפה להיפדות מן הפוליטיאה, המכאיבה והחונקת, המרחיקה את האדם מן הזיקתיות הזאת, מזכירות מסותיו של בורשטיין מהלכים דומים אצל וו"ג זבאלד (2001-1944). זבאלד משום מה התקבע בישראל כסופר-שואה/מלה"ע II, המעמיד יד לזכרה של תרבות אירופאית (ויהודית) שנמחקה – אבל זבאלד מרוכז הרבה יותר בזכרונו של עולם, בהשמדת הטבע ובהרס האקולוגי שביצע האדם. הג'נוסייד ביהודים הוא פנים מזוהות – בהקשר זה, אך בלב יצירתו עומד הנהי על הציוויליזציה הטורפת אדם, בעלי-חיים, צמחים ודוממים, עד שלא נותר מהם שריד ופליט. את הדאגה הזאת, ואת הנימה האלגית המתחוללת על פני הכדור, ניתן היה למצוא גם בספרו של בורשטיין, תמונות של בשר, וודאי בספר הנוכחי; כמו-גם בכמה מגיליונות כתב העת הליקון בעריכתו, שהוקדשו להשמדת בעלי החיים ולאקולוגיה [למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון (הליקון, 104 (2014); ולאחרונה: שירת הבית: אקופואטיקה עברית (הליקון, 135 (2018)]. זבאלד לא עסק בכתביו באופן מיוחד בעניני אסטרונומיה או בתצפית בכוכבים, למעט בטבעות שבתאי ובסחרחורת (דיון במראה כיפת השמים המכוכבת).  להערכתי, המהלך של בורשטיין באדם בחלל, כל כמה שהוא עומד בסימן ההתבוננות אל מרחבי הקוסמוס, הוא גם מהלך שלאחר זבאלד כלומר: לאחר האלגיה על הרס הטבע. בורשטיין מהלך בקוטב המנוגד לזה המאפיין את ספרות המדע-הבדיוני. האדם לא עומד בהכרח לישב את הכוכבים ואף לא לבקר במרוחקים שבהם. האדם הבורשטייני יודע שהוא חי ביקום אינסופי (לא ניתן להגיע אל קצו); מכיר בכך שהוא זרוק ואבוד בפלנטה ההולכת ונחרבת על ידי בני מינו.  הוא יודע שלא הטכנולוגיה תושיע אותו מזה. גם הדת ומושיעים אחרים לא יועילו. בעצם, נדמה הוא כמהלך אחר התובנה כי דווקא הבנת קטנוּת האדם נוכח היקום – עשויה להנחיל בו מעט ענווה, ומודעות לכך שהחיים עלי כדור הארץ הם הזדמנות יחידה בתכלית, שיש למצותהּ ביתר יעילות לטובת מכלול היצורים, הצמחים והדוממים העושים את קיומם, הראשון והאחרון-בתכלית, לצידנוּ.

  *

2

*

במהלך קריאת הספר, בלט לעיניי הקיטוב בין בורשטיין והחלל (הריק), ובין ז'ול ורן (1905-1828) וספרותו כפי שתוארו על ידי רולאן בארת (1980-1915) כך: "ורן היה משוגע למלאות: הוא לא חדל להשלים את העולם ולרהט אותו, לעשותו שלם כביצה … ורן שייך לקו המתקדם שבבורגנות: מיצירתו משתמע שדבר אינו יכול לחמוק מידי האדם, שהעולם, אפילו חלקו המרוחק ביותר, הוא כחפץ בידו, ושהבעלות על הרכוש איננה, בסיכומו של דבר, אלא שלב דיאלקטי בשיעבודו הכללי של הטבע" [רולאן בארת, מיתולוגיות, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, עורך התרגום: משה רון, הוצאת בבל: תל אביב 1998, עמ' 103-102]. אם ורן הוא אדוק בּמלאוּת, סופר שהטכנולוגיה המואצת החל באמצע המאה ה-19 גרמה לו לראות עולם חדש ומופלא; בורשטיין של אדם בחלל הוא אדוק בָּריקוּת, סופר שחי בתקופה שבה ניכר כי שיכרון המלאוּת, הביא את החיים על פני כדור הארץ אל סף התהום. האדם בחלל, המעניק לספר של שמו, היא חליפת חלל ריקה שהושלכה ממעבורת, וסבבה בחלל במשך כמה שבועות, שעל תצלומה משנת 2006 כותב בורשטיין, כי ריקות החליפה מרמזת על היותהּ כל-אדם-בפוטנציה (אדם בחלל, עמ' 12-11). אותה חליפה גם מסמלת לדידו את הפסיעה הראשונה אל עבר העתיד (שם, עמוד 20), אבל בסופו של דבר הוא דווקא מצביע על כיליונהּ-חידלונהּ, כמסמלת את אי-היכולת לשלוט בטבע ולשעבדו: "אכן, היה שם מישהו, דחליל מהופך אשר בימים עברו היה נחשב לאֵל, סובב ברקיע וכמו מתדפק על דלתנו, נושא בעצם קיומו בשוֹרה על מציאותו של החלל, ואז, בבת אחת, כלה בלהבות" (שם,שם).  אם מליאותהּ של הצוללת נאוטילוס מצביעה על שלטון ושאיפה לשעבד את הטבע, אזי ריקותהּ של חליפת החלל ׁהסובבת כמה שבועות בחלל לפני התכלותהּ באטמוספירה, מבטאת את העובדה שעל האדם להתאים עצמו לטבע ולחוקיו. אולי זה הצעד היחיד שאולי בסופו של דבר יקיים את מין האדם די זמן כדי להביאו להגר לכוכבים.

בורשטיין גם מתחלחל מן האפשרות לפיה האדם הקפיטליסטי-המשעבד ימשיך לפעול ללא חת לטובת רווחיו ותועלותיו ולהשחית את מרחבי החלל, אם ובמידה שהאדם יגיע לייסוד קולוניות מחוץ לכדור הארץ. לדבריו: "אין בי שנאת אדם, אבל האם הטפילות הויראלית האלימה אינה מאפיינת חלקים נרחבים של ההיסטוריה האנושית? כמה תרבויות אנושיות שגשגו רק בזכות טפילותן? כמה אימפריות פעלו כוירוסים, שיכולים להשתכפל רק באופן טפילי בתוך תא חי של אורגניזם אחר? האם יצר הפלישה וההתפשטות שלנו ושלהם שונה כל כך? רכבי הנחיתה של כמה חלליות דומים דמיון מטריד לתרשימים של וירוסים." (שם, עמוד 89).  באופן מנוגד לחרדה  הבאה לידי ביטוי בסרטי מדע-בדיוני רבים באמצעות נחיתת חייזרים קטלניים-הרסניים, המשעבדים את האדם (או את יצורי הכוכב). כאן ניכרת דווקא חרדתו של בורשטיין מפני מה שהאדם, אם לא ישתנו מידותיו המצויות, עלול לעולל ליקום. זאת ועוד, בשונה מחזונות על עידן חדש קרוב וטרנספורמטיבי של רוח האדם: החל ביואכים מפיורה, המשך דרך המילניאריסטים, השבתאים, רמח"ל, ליאון טרוצקי, ראי"ה קוק, ניקולה טסלה, השיעה התרייסרית (ה-12) באיראן, ועד הניו-אייג'רים, האוונגליסטים והטרנס-הומניסטים של ימינו, בורשטיין לא מצפה להִלּוּך גדול (כלשונו של פאול צלאן), הוא מכיר בפכחון בכך, שאנושות שאינה פועלת בשם המידות הטובות ולמען הפצתן, היא אנושות מופקרת ואלימה מטבעה. כלומר, לדידו של בורשטיין, הטבע לא ייצא מגידרו למען האדם, ואין ציפיה לאפוקליפסה או לגאולה (גם מן הטיפוס המדעי-חילוני) מועילות מאום, אלא אולי בקירוב לנימתו של אבות ישורון, בדבר זמניותם הקצובה של תחושות הגאולה באדם, ושל היות המהפכות או הניכרות ככאלה, באות והולכות: 'יבוא משיח / יהיה ריק. והוא ימלא והוא ישמח. ולמען / נחכה לו שוב. הוא לא יתמהמה שנית. / והוא יסתלק' ['לא יתעכב', קפלה קולות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל  אביב 1978, עמוד 106].

בחלק החותם את החיבור כותב בורשטיין:

*

אני חושב על גלילאו ועל יתר האסטרונומים הגדולים כעל הקוסם הנודע הודיני, ששום כבלים לא צלחו להחזיקו מרותק. אנו כלואים על כדור הארץ, והמרחק לגרמי השמים הקרובים ביותר נראים כחציצה מוחלטת, אך אנשים כמו גלילאו הצליחו בגאונותם לפרוץ את החציצה ולקרב אלינו את הכוכבים. אם יום אחד ינחת אדם על אירופה (=הירח של צדק) הוא יניח את הרעפים על גג בנין שגלילאו  טייח, קופרניקוס בנהו לבנים, ואת יסודותיו הניחו כל אותם אסטרונומים אלמונים שהקימו אתרים כמו סטונהנג' באנגליה וניוגריינג' באירלנד (כ-5,000 שנה קודם ימינו) ולאחר מכן בבבל , ביוון, בארצות האסלאם, בסין, בארצות מרכז אמריקה ועוד. אני רואה דמיון לא מקרי בין צורתו העגולה של אתר סטונהנג', הבנוי נציבי אבן עצומים, ובין צורתו העגולה של טלסקופ מתקדם כמו טלסקופּ החלל האבּל: שני העיגולים מבטאים את הרצון האנושי להגדיל את עיגול העין. שכבתי הלילה על גבי מול שמים בהירים בנגב, ופתאום הרגשתי כיצד עינַי (חשתי אותן לא כשתי עיניים אלא כאחת) וכיפת הרקיע משתוות בגודלן. לרגע להביט בחלל היה לפקוח עין מול עין.

[אדם בחלל, עמ' 226-225]    

*

בורשטיין רואה בגדולי האסטרונומים של המאות ה-17-16, כמו גם בתלמידי-תלמידיהם, לרבות הוא עצמו, המתבונן החובב, השוכב, ככלות אלפי שנות מאמץ ציווליטורי של אסטרונומים אלמונים, על גבו מול שמי הנגב –  רק תולדה המשכית של מסורת עיונית-מתמטית-תצפיתית, שעברה בין חלקי עולם שונים, ואיחדה אנשים שונים (לעתים מבלי שידעו אלו על אלו), בשאיפה לקרב אלינו את הטבע הרחוק – ולהתקרב אליו. אם כן, על-פי בורשטיין, רק מכוח הנחלת העיון, התרבות, המאמץ הבלתי-אלים המשותף והרב-דורי, יוכל האדם לפרוץ את חומות כלאו הארצי, לצאת למרחבי הקוסמוס ולישבם. כל גישה אחרת אל המרחב החללי; כל נסיון היוצא מגדר התאמת האדם לטבע, לחוקיו ולריבונותו על האדם – עתיד להרחיב את המלחמות האנושיות ולהביא להחרבת הסביבה גם מעבר לגבולות כדור הארץ.  האיווי להביט בחלל עין בעין (או עין מול עין), אינו בשום אופן ביטוי להגדלת האדם, אלא מביא לידי התובנה לפיה האדם, גם בסופיותו, הוא חלק מיקום אין חקר, המתפשט והולך, ואולי די לה לידיעה הזאת, כשמתלמדים בהּ ומעמיקים בהּ, בכדי לעשות צעד משמעותי למלט את האדם ולהרחיקו מנטילת חלק במעגלי האלימות הסובבים אותו.

*

*

בתמונה למעלה: Nelson Carpenter,  Self-portrait at Valley  of  Fire State Park  California,  2013.©

Read Full Post »

forest-edge*

אחת האמרות המיוחסות לאדמו"ר החסידי "החוזה מלובלין" [ר' יעקב יצחק הורוויץ 1815-1745, בן הדור השני של החסידות, תלמידם של המגיד דב בער ממזריטש ור' אלימלך מליז'נסק], שזכה לכינויו משום שיוחסה לו ראיית נסתרות,היא האמרה האניגמטית: "יהיה זמן שכל התורה הנגלית והנסתרת תהיה ביער". באמרה מפליאה זו נתקלתי אך באחרונה עת קראתי באיחור נכר את אסופת האמרות בחסידות בעריכת המשורר והסופר פנחס שדה, איש בחדר סגור. לבו שבור. ובחוץ יורדת אפלה: אמרות תורות וסיפורי חיים של ר' מנחם מנדל מקוצק (נוסח נבחר וערוך מאת פנחס שדה, הוצאת שוקן: תל אביב 1993, עמ' 24). מעבר לכמה זכרונות הנוגעים לביוגרפיה המשפחתית אליהן סחפה אותי האמרה מיידית (סבי וסבתי ז"ל היו פרטיזנים שלחמו בנאצים ביערות ליטא) עלה בזכרוני מכתב, אניגמטי אף הוא ששיגר המשורר והסופר, אבי התנועה הכנענית, יונתן רטוש (שם העט של אוריאל שלח, 1981-1908), לחוקר הקבלה הירושלמי,תלמידו-חברו של פרופ' גרשם שלום,פרופ' ישעיה תשבי (שגם תרגם חלקים נכבדים מספר הזהר לעברית) בבקשה שיסייע לו בהבנת המושג 'יער' בקבלה ובחסידות.הנה חלק נכבד מדבריו שם:

 *

                                                                                                                                                                                                                                      14.11.73

פרופ' תשבי נכבדי,

 

תוך עיון ביצירה ספרותית מסוימת נתקלתי במושג אשר, לפי מיטב שקולי, יש לו משמעות מסוימת במסגרת הקבלה והחסידות, אכן, אין בידי הנתונים והכלים לעמוד על דיוקו, ולא נותר לי אלא לפנות אל בעל הטוב, בתקווה שלא ימנענו ממני.

המדובר הוא במושג יער. הייתי מניח שבקשר ל"יער הלבנון", "יער אפרים", יער ההר המבורא של יהושע, שני הדובים של אלישע, אולי גם פרשות אבשלום ואבימלך, אפשר גם פסוקים אחרים, ודאי נדרש מושג זה בתורת הסוד. אבל, אף שעיינתי בכמה ספרים, "שערי אורה"; שניים מספרי ג' שלום; ובמשנת הזהר שלך (את פרקי הזהר קראתי לצורך זה מהחל עד כלה) לא יכולתי לגלות אף צל של רמז למבוקשי.

כמו כן לא עלה בידי למצוא דברים ברורים בענין מקומו של היער במסגרת החסידות, אף שקראתי לצורך זה עשרות סיפורי מעשיות. מצאתי רק שני פרטים מאלפים: האחד  בסוף Trends  לג' שלום, על היער שבו עשה הבעש"ט [=הבעל שם טוב, מייסד החסידות] את נסיו, ותלמידיו אחריו (אם גם לא לצורך מוסר ההשכל שבשבילו מביאו שלום); השני, שיר של הרבי מקאלוב (אם איני טועה בשם) שבו מזוהה היער עם הגלוּת (אני נזכר בהקף משמעותה של גלות בקבלת האר"י).

כשאני לעצמי היתי סבור כי היער – אולי גם בקבלה (ועל כל פנים, לא בנגוד לה), אבל כמעט בלי ספק בחסידות, הוא מושג החל על, איך אומר זאת, עולם הכחות הטבעיים, הנעלמים או אולי בעצם שדה פעולתם של הכוחות העל-טבעיים, הכלל—הכוחות האמיתייים הפועלים בעולמנו למיניהם. או בקצור, כמעט על דרך הפשט,העולם, אותו עולם שמטטרון, רב הרזים, בכפל פניו, הוא שרו.

זה מה שהעליתי בעיוני, כמעט ללא אחיזה בחומר המצוי ודאי אי שם בתחום חקירותיך, והייתי אסיר תודה רבה לך אילו הואלת להגיד לי את דעתך על כך, וכן להנחותני בענין זה בביבליאוגרפיה.

[יונתן רטוש, ספרות יהודית בלשון העברית: פתיחות בביקורת ובעיות הלשון, מבוא הערות ומובאות ש' שפרה, הדר הוצאת ספרים: תל אביב 1982, עמ' 204-203]     

 *

רטוש יוצא למסע פנימי להבין ללב היער,אלא שמייד הוא חש חסר ביטחון, באשר להוראתו של המושג יער בתורות הקבלה והחסידות.ראשית,שאלתי את עצמי את השאלה מדוע לפנות לפרופ' לקבלה בכדי למצוא מענה אפשרי? שהריי רטוש יכול היה לצאת אל אחד היערות; לעשות שם את הליל,להתבונן. אפשר כי אז היו הדברים מתבארים לו מתוך עצמיותו.לא על דרך הקבלה או על דרך החסידות, כי אם, כפי נפשו. אבל רטוש מבקש כאן את דעת המומחה לספרים (שאינם אלא יערות כרותים) על דמותו של היער כפי שהוא מופיע בספרים.כלומר,בעולם רעיוני שייתכן שאמנם הושתת תחילה על התנסותם החווייתית של ראשוני החסידות בנדודים ביער. אבל אחר כך כבר הפך היער לאידיאה או סימבול,משל היה מלת דפוס המוטבעת עלי נייר,אשר המרחק בינה ובין החוויה הראשיתית שהיא אוצרת הוא כבר כה רב,עד שכבר קשה לתפוס מה היו פניה הראשונות, בטרם החלו לדון בהּ בערים, בטרקליני-הסבה,הרחק-הרחק מן היערות אוושת צמרותיהם ונהמת החיות העושות שם את ימיהן.

   דבר אחר,בימי הביניים בגרמניה,כונו האנשים הסִפִּיִים,אנשי השוליים,שהוקאו מן החברה,"מזדאבים";כינוי זה שימש כנראה יסוד ובסיס לאגדות על אודות אנשי זאב ושדי-אדם הממלאים את היער-השחור.הפרשנות הריאליסטית לאגדות אלו כרוכה בתפישת החוק המלכותי (Lex) של ימי הביניים,כמי שמבטא את החוק האלוהי והשררתו עלי אדמות,וכי הערים עדיפות על הכפרים הואיל והן סמוכות למרכזי החוק, הדת והתרבות— ולפיכך לרצון האלהי. לפיכך,אדם המפנה עורף לחוק הריבון,ולנומוסים התרבותיים של זמנו,כונה "מזדאב" משום לכאורה יצא מגדר החוק המגדיר את מקיימיו כבני אדם.מעניין לשוב ולקרוא את אמרתו של "החוזה מלובלין" לאור תפישה זו. משום שמה שעולה ממנה היא כלכאורה לשיטתו תהיה תקופה בה כל ההנחות שהוצבו לגבי התורה ומיהותה תתגלנה כבטילות. התורה הגלויה והנסתרת לא תזוהה עוד עם הסדרים התורניים הנוהגים, ולא עם הממסדים הציבילטוריים (חוקי המדינה ומוסדותיה), אלא לכאורה מי שירצה למצוא מובן בתורה ייאלץ לעזוב את הסדרים ואת הממסדים הקיימים ולילך ליער, הרחק ממקום יישוב. אבל יותר מכך,קריאה כמו שהצעתי בדברי "החוזה מלובלין" היא למעשה קריאה רדיקלית (מלטינית: Radix, חשיבה מן השורש, מן היסוד)למבקשי התורה להבין כי יהיה זמן (כלומר במובן-מסוים: בכל זמן הזמן הזה נוכח) שבו כדי ללמוד תורה מחדש הם ייאלצו לחשוב מחדש באופן רדיקלי על כל אותם דברים שלפני כן קיבלו במסורת כאמתות שאין להרהר אחריהן (ודאי לא לערער אותן).

   אדם ההולך לבדו בלב יער חשוך, אט-אט,כבר אינו חש בעצמו כנפרד מן האפילה,וככל שהלילה נמתח הוא חש חלק מן היער מן הלילה,מן החשמל היקומי הזורח בכל,ללא הפרד וללא מיצרים.זוהי אכן מציאות בה התודעה כמו מתאפסת ומתאתחלת,וכל הסדרים,האבחנות, ומני ההבדלים שהיכרנו או שחונכנו להכיר,פג תוקפם בקצה היער; זהו עולם חסר אחיזה,ואם האדם ההולך בו מבקש לחדש את אחיזתו בו,הריהו צריך לשמוט את כל הנחותיו הקודמות, ולהבין את המציאות מן היסוד; עליו להתחיל לנוע בדרך בלתי סלולה, שטרם הילך בה, דרך כסויית ערפלים, חתולת-עלטה.

   ככל שהשנים נוקפות אני יותר ויותר מבין עד כמה בחינה מחודשת של הנחות יסוד בכל תחום מתחומי החיים היא המפתח לקבלת בחירות חופשיות וטובות יותר; וכן, עד כמה תובנות ישנות, סבכים רגשיים ונטיות לב שנתקבעו, מזמן-מזמן,הן לעתים אוטומטים שאיננו מהרהרים כבר אחר צידקתם ומציאותם בהווה; עד כמה קיימת הנטיה לקבל אותם כאילו אין כל ברירה אחרת בנמצא; אבל יש ברירה,והיא נגלית כאשר מתחילים להתיר קשרים וסבכים ישנים, ומתחילים לחשוב איך ניתן להבין אחרת את פני הדברים או לחוותם אחרת. לשם כך דרוש האומץ לצאת מן הקבעונות, הפחדים, החרדות (שמטבעם משתקים ומונעים את האדם לזוז), ולהיות נכון לנדוד, להיות בתנועה מתמדת בגלוי ובסתר. כלומר: להעמיד בספק את מכלול הנחותינו המוקדמות על העולם (המחשבתיות, הרגשיות, החוויתיות), ולשוב ולבחון אותן לפחות מדי פעם, לתת להן להתאוורר; לא להניא אותן מלחצות את קצה היער לבדן.

*

*

בתמונה למעלה: Wassily Kandinsky, Forest Edge, Oil on Canvas 1903

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

tanner*

אני כותב כאן רק על מיעוט- בטל של ספרים מתוך אלו שאני קורא. מדוייק יותר: אני מקפיד לכתוב על אלו שאני אוהב בלבד, או על ספרים מצאתי בהם דבר יוצא דופן, מסעיר, מעורר מחשבה; אני נמנע מלכתוב על ספרים שקראתי ולא הותירו בי רישום מחמת רישול, גריעות, או שלא הותירו בי רישום חיוני כלשהו. כמובן, אני מניח, אני יכול למנות כמה ספרים טובים, שלא כתבתי אודותיהם, הואיל והם לא קלעו ממש לטעמי, ולא מצאתי מה לכתוב עליהם או איך לדון בהם. סיפורו של הספר שאסקור כאן היום הוא אחר: הוא נכתב על נושא חשוב מאין-כמוהו וככל הנראה במיטב הכוונות הטובות של מחברו, ובכל זאת, אף על פי שחציתי אותו מצד אל צד, ככל שהצטברו להם העמודים עליהם  עברתי, הצטברה גם ביקורת (אולי גם תרעומת) שרק הלכה והתעצמה עם כל עמוד חולף.

לכאורה, ספרו של רוב רימן, מייסד ומנהל המכון הבין לאומי לזכויות אדם "נקסוס" בהולנד, אצילות הרוח – אידיאל נשכח, הוא קונטרס אמיץ המנסה בשארית כוחותיו לקרוא לציויליזציה האנושית לשוב (כלומר לחולל ריאקציה) אל ערכי התבונה, ההשכלה וחירויות האדם שהיו לפנים לוז הגותה של תנועת הנאורות האירופית; במיוחד מתעכב רימן על דמותו של הסופר תומס מאן, כמי שגילמה לדידו רוח פַּן-אירופאית של שלום, חירות, ואופטימיות ביחס לאדם ולגאון רוחו; אופטימיות שלדידו  נדרסה על ידי חברת הראווה הקפיטליסטית, ותרבות ההמונים, האומרת להפוך כל דבר (כל יצירת רוח) לכדי מוצר צריכה. המחבר אמנם מודה כבר בפתח דבריו על ידידותו האמיצה וארוכת השנים עם ביתו הצעירה של מאן (אליזבת מאן בורגזה) שנפטרה בינתיים, שהיתה פעילת איכות סביבה משפיעה ותורמת גדולה לארגוני "זכויות אדם". הוא גם מפרט באופן נוגע ללב את סיפור ידידותם אהבתם של ביתו של מאן ושל ידיד נעורים שלה, פסנתרן יהודי גאוני וטראגי (ג'וזף גודמן) שהעריץ את אמריקה על שהעניקה לו בית וחיים חדשים, ובמיוחד את המשורר וולט וויטמן שהיה לדידו אדם מופתי, יחיד בכל הדורות.

ניתן להתווכח על הפיכתו של תומס מאן דווקא לאידיאל המופתי של איש הרוח האירופי המעולה, אליבא דרימן. בפרט שבדורו לא היו חסרו אנשי רוח אחרים, שהיו מחויבים בכל מאודם לתפישה קוסמופוליטית ליברלית הדוגלת באידיאלים של שיויון, חירויות אדם, השכלה ושלום. חשוב להזכיר בהקשר זה את ספרו של סטפן צווייג, בן דורו של מאן, העולם של אתמול (1940), ממואר על חורבנה של אירופה, ועל קץ תקוותיו של אינטלקטואל וינאי שגדל וחונך לכך, כי השלום, החירות והאחווה בין בני האדם הנן בהישג יד, ואז באו מלחמות העולם: רעב, גירוש, חורבן, דכוי ומוות שהמיטו המשטרים הטוטליטריים, ושוב ושוב שברו את כל חלומותיו. כמו כן ניתן להזכיר שורה של מאמרים שחיבר הסופר והאינטלקטואל, בן-הדור, יוזף רות, שפורסמו בראשית שנות השלושים של המאה העשרים בכתבי עט אופוזיציונריים, בהם התריע על עליית הטוטליטריזם באירופה והשלכותיו העתידיות על חיי האדם וכויות הפרט, והֶרֶס כל-מה שמזוהה כיצירה אינטלקטואלית עצמאית וויטאלית תחת הדיכוי של אותם משטרים.

ביקורת התרבות של רימן, אינה קוראת אך ורק להרמת קרנה המחודש של ספרות הומניסטית ליברלית, השמה לפני עיניה את גאון רוחו של האדם ואת התבונה ואת ההשכלה כגורמים המקדמים את המין האנושי כולו לקראת עתיד טוב יותר, או מבקרת נמרצות את חברת הראווה הצרכנית המערבית, המעריכה את האדם על פי עומק ארנקו והיקף רכישותיו, ונכונה לשעבד בני אדם באסיה (ככח עבודה זול וחסר תנאים סוציאליים) לשם סיפוק צרכיה; רימן מזכיר את הזוועות של היטלר וסטאלין ושל משטרים טוטליטריים אחרים בני המאה העשרים; הוא גם מורה על בגידת אנשי רוח לא מעטים, שבכרו לאמץ את "העמדות המוכתבות מגבוה" ולא לאבד את כסאם ומעמדם התרבותי-חברתי. עם זאת, רימן בוחר לא לעמת את עצמו עם העובדה לפיהן רוב מוחלט של אזרחים העריץ ורומם את אותם דיקטטורים מעל לכל דבר אחר, ותמך בהם לאורך שנות שלטונם. יש מי שיקראו לזה פסיכוזת המונים, ובכל זאת המונים בחרו בדיקטטורים בנפץ חפצה. האידיאל ההומניסטי ליברלי חירותני וקוסמופוליטי אותו קורא רימן לקומם היה מראשיתו ועד הנה, נחלתו של מיעוט בין בני האדם, ומעולם לא היה לרוב מהותי באירופה או מחוץ להּ (אף לא בימינו-אנו).

 רימן גם נמנע לגמרי מביקורת גלויה כלפי ארה"ב של ימינו המדברת בשם ערכים של חירות, ליברליזם, ואחווה בין בני אדם, אף על פי שארה"ב הליברלית לכאורה הקימה מחנות מעצר גם בשנות הארבעים של המאה הקודמת וגם בראשית העשור הקודם, והפרה זכויות אזרח של מי שנתפסו כאויבי הממשל (יפנים—בשנות הארבעים, פעילים קומוניסטים- בשנות החמישים, פעילים אסלאמיסטיים—לאחר פעולת הטרור במרכז הסחר העולמי). לא ברור אפוא האם מי שרואות בעצמן דמוקרטיות ליברליות הן אכן מגינות חירויות האדם והשלום, אבל רימן העומד בראש מרכז שרבים הנוהג לערוך כנסים על אדמת ארה"ב (כך הוא מציג זאת בספרו) טורח דווקא להדגיש בספרו דמויות השרות שירי הלל לארץ החירויות וההזדמנויות הבלתי מוגבלות. כמובן, הוא גם אינו מתעכב מדיי מצב זכויות האדם הבעייתי מאוד ברוב מדינות מזרח אסיה, ברוסיה, אפריקה, המזרח התיכון ודרום אמריקה. הואיל ומגמת פניו היא כינון-מחדש של האינטלקטואל ההומניסט הקוסמופוליט הפועל ללא משוא פנים לרווחת כל בני האדם, לא יכולתי שלא לחוש פעמים, אגב קריאה, רתיעה ממה שניכר כביקורת אירופית הומניסטית כביכול כלפי תרבות הצריכה הוולגרית והדה-הומניסטית, אך ברגיל, מתעלמת מכל מי שאינו נתפס כאירופאי, ומכל תרבות שאינה עוברת בציר שבין אפלטון-שפינוזה- קאנט ושות'. קריאתו של רימן,עם כל כוונותיה הטובות, היא בסופו של דבר קונטר-פלורליזם ונגד רב-תרבותיות. אל הנאורות ואל החירות יכולה להוביל לדידו רק מורשת תרבותית אחת בלבד, שאין בלתה.

רימן מבכר לכל אורך ספרו לגלגל אנקדוטות על חיי פילוסופיים וסופרים, חלקן נדושות למדיי, על פני דיון מהותי במשנותיהם הפילוסופיות וההגותיות של אותן דמויות; גם לא ניכר בספרו דיון עמקני בסוגיות של מחשבת הנאורות, ספרו אינו כולל התייחסות להוגים, הממשיכים בימינו בארה"ב ובאירופה את מחשבת הנאורות (רולס, דבורקין,סרטורי) ואף לא למבקריהם (קימליקה, וולצר, חומסקי). מחשבתו— עם כל כוונותיה הטובות, היא קונפורמיסטית-שמרנית בהוויתה, ביקורתו— נעימה ומצודדת; ברם, בסופו של דבר, האורתודוכסיה הפילוסופית-התרבותית שהוא מייצג יש בה טעם לפגם רב; לטעמי— גם פגיעה עקיפה בזכויותיהם של בני אנוש בלתי-אירופאיים, במיוחד בזכותם לחיי תרבות פרי-רוחם, שאינם כפופים למערב, לאינטלקטואלים שלו, ולדיסקורס עתיר הממון שלהם, בהכרח. יותר מכך, ביקורתו של רימן על תרבות ההמונים, ועל הכסף המניע את העולם, אינה מביאה אותו לביקורת רדיקלית כלפי אצולת הממון העולמית והעדפותיה, וכלפי האופן שבהם האיחוד האירופי או הממשל האמריקאי מתנהל כלכלית. אף לא יכולתי להימנע מן המחשבה כי רימן מנסה להשמיע קול שהוא שמרני ומאופק די הצורך, כדי לא להקים עליו את התורמים למרכז שבראשו הוא עומד. ואם כך הוא, מה שחר יש לדבריו כאשר הוא מביא את ברוך שׂפינוזה כדוגמא לאיש רוח נעלה שסירב לקבל משרה באונ' גרמנית, כדי שהכסף שישתכר שם ותלותו בממסד האקדמי לא יפגע בחירויות הכתיבה שלו? רימן נוהג בדיוק ההפך— כאילו האפשרות לפגוע במי מאילי הממון התורמים לאוניברסיטאות הגדולות באירופה או בארה"ב ואולי גם למרכז שבראשו הוא עומד, פשוט מדירה שינה מעיניו. בכך הוא נדמה כעסקן-אקדמי יותר מאשר כאינטלקטואל בעל יושרה.

   אין ספק כי כתיבתו של רימן עשויה להיות למופת בפני אנשים העומדים בראש מרכזים אקדמיים בין לאומיים לזכויות אדם ולשלום באירופה ומחוץ לה, משום שספרו מצליח לדלג בין הטיפות, להתעלם מן העוולות היום-יומיות שמבצעים ממשלים שונים ועתירי ממון ברחבי העולם, לדחוק את כל מה שאינו עולה בקנה אחת עם תפישתו התרבותית האדוקה של מחברו. הוא באמת עושה את כל הניתן כדי להוכיח את נאמנותו לתורמיו וגם כדי לא להבריח תורמים עתידיים. אין לי ספק כי אותם ראשי מרכזים עמיתים ימהרו לטפוח על שיכמו בחיבה ויחמיאו לו על סיפרו היפה בפעם הבאה שהם ייפגשו בארוחת ערב מפוארת עם תורמים בכנס בין לאומי גדול המוקדש לזכויות אדם ולחירויות הפרט; אז יוכלו לספר זה לזה בפרוטרוט ובניחותא אגב האזנה לסוויטות לצ'לו ליוהאן סבסטיאן באך— אנקדוטות על ברוך שֹפינוזה, וולט וויטמן, תומס מאן, צ'סלב מילוש, נטליה גינצבורג, ללגום יינות משובחים בצוותא, ולהיאנח מעדנות על דלדולה העולמי של רוח האדם, ועל אותם ימים יפים שהיו ואינם עוד. האם הספר עשוי להחכים את מי שלא בא מתוך מעגל עמיתיו ותורמיו של רימן ואינו שייך לחוגי האריסטוקרטים-החדשים,"אצילי-הרוח",הטופחים זה לזה בידידות עלי-שכם? זוהי שאלה גדולה; ההוצאה לאור כותבת כי הספר זכה להצלחה גדולה בהולנד ותורגם לחמש-עשרה שפות. ובכל זאת, במחילה, אני אותיר את השאלה הזאת פתוחה.

רוב רימן, אצילות הרוח: אידיאל נשכח, תרגמה מהולנדית: ענבל זילברשטין, עם הקדמה מאת ג'ורג' סטיינר,  אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012, 165 עמודים.

חג חנוכה שמח לכל הקוראות והקוראים

 *

ביום שלישי הקרוב (23:00-19:00) יתקיים אירוע מיוחד של דרך אברהם: מפגשים רוחניים במתחם הסוּפִי ישרוּטִי בעכו העתיקה, שיעמוד בסימן מסורות האור המשותפות במיסטיקה הסוּפית, בקבלה ובחסידוּת. האירוע יכלול, בין היתר: הדלקת נרות מסורתית, קריאה בקוראן, מדיטציה, מחול סוּפִי, דיוּן ועיוּן (בהשתתפותי), מוסיקה, ומעגל אהבה לשלום. כל המעוניינים/ן בפרטי האירוע, כתבו אליי, ואשלח לכם/ן את פרטי האירוע ואת התכנית המליאה.

8

בתמונה למעלה: Henry Ossawa Tanner, The Banjo Lesson, Oil on Canvas 1893

© 2012 שועי רז

 

Read Full Post »