Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ציור’

*

על ספרה של המשוררת והציירת, רחל פרץ, פרולוג לרצח [הוצאה עצמית: תל אביב 2018]; ספר שדבר בו אינו מובן מאליו. 

*

ספרהּ של המשוררת והציירת, רחל פרץ, פרולוג לרצח (הוצאת עצמית: תל אביב 2018), הוא ספר שירה, פואמה ארוכה, מונולוג דרמטי, ובעיקר טקסט שאינו משתמע לשום סוגה ספרותית. איני יודע כיצד למקם אותו. היכן המחברת והציירת (ציוריה מלווים את הטקסט) היתה ממקמת אותו. יותר מכך –  לא ברור מהי זהותו של הרוצח, אף לא מגדרו. במוקד הדברים, עומד מי שמכריז על עצמו כגבר או איש בן 51, שככל הנראה רצח את אביו במו-ידיו, אבל הוא עצמו טוען שאפשר שמגדרו הפוך. הזהות נזילה, אפשר מפוצלת. בניגוד לייצוג הטלוויזיוני של רוצחים אחר מעצרם, המושכים חולצתם על פניהם כדי שאי אפשר יהיה לזהותם, כאן הטשטוש הוא מהותי-פנימי, אנו לא נדע עד תום מיהו הדובר, רק נדע שרצח האב אירע, ושהידיים חשות אשמה, אבל אין אצבעות – האב כרת  אותן לבן, בלילה שלפני הבר-מצווה, באבחה אחת

ובכן – האמנם אירע רצח אב? חצי רצח בן? ואולי  העלילה נסיבה על בן המצווה את אביו למות? (ההיפך מהמתרחש בספור גזר הדין לפרנץ קפקא);  האמנם – רצח בכלל? (שהרי היצירה היא פרולוג לרצח). ובפרט – אל מי דובר הדובר בעלילה? למחַבּרת או למחְבּרת שקנה האב לבן, וכבר לא ברור מיהו האב ומיהו הבן (ושמא זה בכלל סיפור עקידה? למשל בליקוטי תורה לפרשת וירא כתב ר' חיים ויטאל כי אברהם ויצחק היו גלגולם של קין והבל),  וכיצד יכול הבן לכתוב במחברת אם אין לו אצבעות. פרץ אינה מנסה לשטות בקוראיה. לי נדמה כי פרץ ניסתה לכתוב תעלומה לפנים תעלומה, וכל פעם שנדמה לנו כי משהו הולך ומתבהר, קצה החוט לא מוביל לפרימה, אלא לפיתול נוסף ללא התרה או אפשרות התרה. קריאה ביצירה המוזרה והמסחררת הזאת דומה בעיניי לקריאה באחד המחזות הקצרצרים של סמואל בקט (לא אני, אותה פעם, פסיעות וכו') או להתבוננות באחת מתמונות הפורטרט של פרנסיס בייקון. מביטים בפנים, אבל אילו פנים? מביטים בצורת אדם, אבל איזה אדם? (אנו נותרים מול סבך החוטים הקרוי אדם. קוראים לו אדם אבל זה קונפליקט של חוטים).

הפסיכואנליטיקן הצרפתי דידייה אנזייה (1999-1923) כתב על  הדמויות המאפיינות את ציוריו של פרנסיס בייקון (1992-1909) את המלים הבאות, ואני חש שכוחן יפה גם לספרהּ של רחל פרץ:

*

הפגיעה הראשונה מכה בדמות המרכזית (לעתים קרובות הדמות היחידה בתמונה) כשהיא נותרת לבושה. היא מצוידת במכל המגן עליה מפני תוקפנות פנימית או חיצונית. אבל היא אינה יציבה, היא נוטה על צידה, היא צולעת, היא מועדת; ראשה ואבריה מעוותים ביחס לגווה, מסעד הרגליים חסר, הגוף מתפורר, מאבד את אחיזתו בציר הזה המעניק ליצור האנושי יציבה אנכית ועושה אותו לחיה המסוגלת לחשוב … במקרה השני, הגבר מעורטל, אבל למעט ציורים בודדים בהם איבר המין נראה בעליל, איזו הוכחה יש לנו שאכן מדובר בגבר ולא באישה? … החסר השלישי נוגע לדיוקנאות הפרוטומה. פנים אכולות, מעוותות, איבר חישה אחד או יותר הושחתו ונעלמו … אם האימה האוחזת במבקר בתערוכה , אימה המצמצמת אותו לדממה של זעקה אילמת, אני רואה בכך את שלוש הסיבות משתלבות זו בזו …  

[דידיה אנזייה,'כאב ויצירה אצל פרנסיס ביקון', בתוך: דידיה אנזייה  ומישל מונז'וז, פרנסיס בייקון או דיוקנו של האדם המרוקן מאנושיותו, תרגום: עדינה קפלן, אחרית דבר: שבא סלהוב, סדרת "הצרפתים" בעריכת מיכל בן-נפתלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 16-15 בדילוגים]

*

כמו שמונה אנזייה, מה שמתרחש בפורטרטים ובפרוטומות של בייקון מן החוץ, מתרחש אצל הדמות שהציבה פרץ במרכז חיבורה מן הפנים. זה גבר, זו אישה, זה אב, זה בן. איבר חישה או יותר הושחתו. במקרה דידן, המישוש. זאת ועוד, דומה כאילו הדמות גם מוותרת על פונקציית המגע של השפה. היא לא מנסה לעורר אותנו להקשיב לה. לא מנסה לעורר בנו הזדהות או רגש חמלה (היא מציגה עצמה כתליין ולא כקורבן). בפעמים שבהם המספר פונה למי שמקשיבה לו, הוא עושה זאת בחיספוס, מתוך תחושת דחיפות, בהילות או חרדה לא-מאופקת. הדמות לא מנסה להנעים עלינו את הקשב, או לתת לנו את התחושה שנוצרה בינינו קירבה. מצאתי את עצמי מאזין, אולי בשל החידה, אולי בשל הקשב (המאמץ להקשיב), אולי כדי שהדמות הזאת לא תישאר לגמרי לבדהּ.

פרץ כותבת:

*

בָּאתִי כְּמוֹ אִלֵּם

שֶׁמֵּיתְרֵי הַקּוֹל שֶׁלוֹ שְׁמוּרִים אֵצֶל אָדָם אַחֵר

וְהוּא בָּא לִתְבֹּעַ אוֹתָם.

אִם הִיא הָיְתָה שָׁם הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת, אַתָּה טוֹעֶה,

הֵם לְאֹרֵךְ הַגָּרוֹן שֶׁלְךָ, רַק קְצָת רוּחַ וְתָשִׁיר,

אֲבָל הִיא לֹא הָיְתָה שָׁם.

[שיר/מקטע 27]  

*

   הָאֶלֶם הזה שהוא אולי נושא זכרון של טראומה אלימה ואפשר כי מנבא את האלימות שעליה מתוודה הדובר בראשית דבריו (רצח-אב) – הוא כלא. הוא מחסום. הוא געגוע לקול שנלקח, ושהקול שניתן על מקומו היה לאמיתו של דבר רק חנק. הדובר בא לתבוע מחדש בכוח את מיתרי קולו שנגדעו ממנו. עוד איבר חישה חסר , כדברי אנזייה, למעלה. היתה מי שעשויה היתה לקיים את פונקציית המגע של השפה, לומר ולנחם שבכל זאת, מיתרי הקול עודם רוטטים בגרונו, שבכל זאת אפשר לשיר. אבל היא לא שם, אולי משום, שהדובר חווה את הקול שנשתייר בו כסימולקארה [אפלטון, ז'אן  בודריאר (2007-1929)], כלומר: צל-חיוור, דימוי קלוש, של הדבר האמתי. צליל עוועים חנוק במקום מה שאמור היה להיות קולו האותנטי.

המשוררת האראנית, פרוע' פרח'זאד (1967-1935), תיארה בספרהּ האחרון, בטרם  נקטעו חייה בתאונת דרכים, הבה נאמין בראשית העונה הקרה, את ההתכווצות והגזל האלים. בנהּ של פרח'זאד נלקח ממנה לאחר גירושיה והיא לא ראתה אותו עוד; איראן של שנות השישים הפכה מדינה מיליטריסטית שהמשטרה החשאית של השאה' עוצרת ומעלימה אזרחים בשרירות לב (על כל פעולה שנדמית כהפגנת חוסר נאמנות) ושכניה אוגרים בחצרות נשק בציפיה דרוכה לאלימויות הבאות. מול האלּמוּת המאיימת לנחות עליה, ומול המצוקה שגרמה להּ ,לדמות עצמהּ כצפור גוססת, הציבה פרח'זאד את השורות הבאות:

 

הַקּוֹל, הַקּוֹל רַק הַקּוֹל

קוֹל בַּקָשָׁתָם הַשְׁקוּפָה שֶׁל מָיִם לִזְרוֹם

קוֹל נְפִילַת אוֹר כּוֹכָב עַל עֱלִי הָאדֲמָה

קוֹל הִתְגַּבְּשוּתוֹ שֶׁל זֶרַע מַשְׁמָעוּת

וְהִתְרָחֲבוּת מַחֲשֶׁבֶת אַהֲבָה מְשֻׁתֶּפֶת

הַקּוֹל, הַקּוֹל, הַקּוֹל רָק הַקּוֹל הוּא שֶׁנוֹתַר

 

[פרוע' פרח'זאד, מתוך: 'רק הקול הוא שנותר', הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תרגמה מפרסית והוסיפה אחרית דבר סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2014, עמוד 50]

 

פרח'זאד, מתוך מומנט ההתכווצות-צמצום-העלמוּת שלה, בכרה להתמקד בחיוּת הויטאלית העומדת מאחורי כל זוועות ההיסטוריה, התיאולוגיה והפוליטיקה. דווקא שם, מעבר לחברה הפוליטית ולהייררכיות שלה, היא יודעת, כי מצוי העמק השווה והמשותף בין כל התופעות באשר הנן. הקול מרוחק מעבר לשאון האנושי (המבקש לעקור את האדם מהיותו חלק מהקוסמוס; למשטר אותו ליטול חלק בלאום, בדת, בצבא, בקבוצה או במסגרת חברתית). השאון האנושי הוא האלימות התדירה ביותר. היא אינה תלויה דווקא במשטר פוליטי ספציפי. על האדם להיוותר אפוא קשוב לקול המוליך אותו מעבר לכל האלימות הזאת, המדריך אותו אל עבר האפשרות ליצור חברת אדם אלטרנטיבית, שהנחות היסוד שלה שונות בתכלית.

*\

*

הדובר ביצירתהּ של רחל פרץ לא זו בלבד שאיבד את קולו האותנטי המוחשי, אלא שמסתמא איבד את זיקתו לאותו קול שעליו פרח'זאד מדברת. הוא נותר דפוק וזרוק בתוככי חברה אלימה, הפוסחת עליו ועל שכמוהו, ומסמנת אותם כנשכחים עוד בחייהם, וכמי שאינם עשויים לתרום באופן לגיטימי לחברה ולהיסטוריה. אבדן הקול אינו מסמל את הטראומה של אלימות האב, ולא את היותו קורבן לאלימותו בלבד, אלא את העובדה לפיה, איש לא העניק לו את ההזדמנות למצוא שוב את קולו, ולמצוא את הקול שבפנימו שיאפשר לו להיחלץ מעמק הבכא, מן השדירה המזוהמת. תהליך ההדרה שלו ראשיתו היה בתא המשפחתי (היחידה הפוליטית הקטנה ביותר), שבה ידע אלימות, והמשך – בחברה האלימה שבה עוברים עליו חייו.

חביבה פדיה כתבה בספר המסות שלה, שיבתו של הקול הגולה ,את הדברים הבאים:

*

 על הציר הבין-דורי, עליית הזיכרון היא פועל יוצא של גדילת הדור השני להגירה לישראל שבגר על ברכי הדור האילם שהוא הדור הראשון להגירה. הדור השני לא חווה ישירות את הדיכוי ולא את ארץ המוצא, אלא גדל לתוך ההשכחה שבה מנצנצים רסיסי זיכרון, בעיתוי שבו מגמות ומערכות תרבותיות שונות עשויות לתמוך ולספק כלים להתעוררותו. לא בכדי, בני מסוימים לדור זה הם הפותחים את קופסת הזיכרון שהושכח, קופסא שהם נושאים בתוכם בהיחבא …   

[חביבה פדיה, מתוך: 'הקול הגולה: המרחב המוזיקאלי היהודי-ערבי', שיבתו של הקול הגולה – זהות מזרחית: פואטיקה, מוסיקה ומרחב, עורכי הספר: דנה פרייבך-חפץ, קציעה עלון וישראל בלפר, סדרת קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2016, עמוד 30]

*

   על-פי פדיה, הטרגדיה של בני הדור השני להגירה לישראל (אולי גם  של בני הדור השלישי שסביהם וסבתותיהם הגיעו הנה בסוף חייהם) היא הקטיעה והגדיעה. מי שנשלחו בעל-כורחם לפריפריה ולספר-הנגב והגליל, ממילא הודרו לכתחילה מן הכושר להשפיע חברתית ופוליטית על תרבותהּ של מדינת ישראל; כמו כן, היהודים בני ארצות האסלאם שהגיעו אחר קום המדינה ומצאו את מקומם בשולי הערים הגדולות, נתבקשו כחלק מהתערותם בכלל-ישראליוּת להשיל את מבטאם, את המוסיקה הלא-צבּרית שהביאו עימם. בכלל זה, מנהגי אבות ואמהות, שנתפסו כאן כ"גלוּתיים". תהליך ההעלמה הזה, שלווה בדיכוי (לא בהכרח מדעת) של התרבות והמסורות שהביאו העולים עימם, הביא לאילמוּת ולהלם בקרב קהילות העולים. רק אצל ילדיהם ניתן להבחין בשיבה הגלויה אל הזיכרון ואל המסורת, ובעוז ובנכונות לתפוס אותו כחלק מסיפור הזהות והתרבות בישראל הנוכחית (ראו על כך מאמרה של פדיה: "העיר כטקסט והשוליים כקול – ההדרה מן הסֶפֶר והניתוב אל הסְפָר", הכלול בספר האמור). למקרא הדברים עולה בדעתי כי התעוררות דומה ניתן לראות כעת גם בקרב הדור השני-שלישי של עולי אתיופיה וברה"מ/רוסיה/חבר-המדינות.

בין אם סימולקארה (דימוי קלוש, קול חלוש) ובין אם אנאמניסיס (היזכרות בדבר עצמו, קול מחודש הנובע מחבירה אל רצף הדורות) –  לדמות המרכזית בספרהּ של פרץ מעולם לא הוענקה ההזדמנות לפתוח את קופסת הזיכרון הרב-דורי; אביו ייצג עבורו כמסתמא –  רק את הרעות החולות, האלימות-המתפרצות, של תיבת פנדורה, מבלי להציע באחרית הדברים גם תקווה. האלימות גדעה את זכרון הדורות, והותירה אותו נטוע בזיכרון בית אביו בלבד, כחוויה שמעודה לוותה בחרדה ובאיום. זהו אדם, שבמקום שהוריו ילמדו אותו איזוּן וחיוניוּת –  ינק מקטנותו אלימוּת והישרדוּת (מעוררת חרדה) כדרך חיים, כאשר רק הכתיבה היוותה סוג של מוצא מזה (קול חלופי) – אבל מעולם לא היה מי שיאזין או ייקרא. כאן, להערכתי קוראת המחברת לַחֶברה, להימנע כפי הניתן מהמשך הדרתם-והחלשתם של אנשים הסובבים בינינו, שאולי שפתיהם נעות, אך קולם לעולם לא יישמע, שכן גם החברה הפוליטית ההגמונית היא סימולקארה, רק צל של מה שעשויה היתה להיות לוּ היתה זוכרת את בני האדם כסינגולריים, כתופעות שראוי לכרות אליהן אוזן, ולהושיט יד בידידות. בעצם, פרולוג לרצח,  קורא אותנו לעצור את הרצח (המדומיין, הסמלי והקונקרטי) המתרחש יום-יום מכל עברינוּ, הואיל וכבני אדם ובחלקים מן החברה, אנו ממשיכים להימנע מלהקשיב, מלהושיט יד; להיסחף בשצף הקצף של תרבות הצריכה והבידור (הקניון הגדול), שבה אנו הולכים ושוכחים, מסוממים מן הטכנולוגיה השועטת. כולנו כאחד, זקוקים להיזכרוּת; להיזכרות באדם.

*

ערב השקה לספרהּ של רחל פרץ, פרולוג לרצח, יתקיים ביום רביעי, 11.7.2018, 20:00

בבית הקפה "אלבי", רח' הגדוד העברי 8, תל אביב

בהשתתפות: יפתח אלוני, אילה בן לולו, עודד וולקשטיין, יונית נעמן, שאול סתר, אסף שור והמחברת-הציירת

הכניסה חופשית. הקהל מוזמן.  

ווו*


*

בתמונות:  רחל פרץ, דימויים מתוך הספר.

Read Full Post »

*

1

*

יצירתו של דרור בורשטיין אדם בחלל ניכרת במבט ראשון כספר עיון גרידא. מוסיפה לכך ההחלטה להוציא אותו במסגרת סדרת ספרי העיון של הוצאת בבל. לאמיתו של דבר, מדובר בספר רשימות או מסות אישיות העומדות בסימן המחבר הבוחר במודע להתיק עיניו מן המציאות הפוליטית ומן האקטואליה הישראלית, להתבונן בשמי הליל, לתאר מרחקי אין-חקר וכוכבים שמרביתנו כלל אינם מודעים לקיומם, כאשר אנו חולפים ברחוב אחר שעות החשכה בדרכנו אל מרכז הקניות או אל בית הקפה הלילי וכיוצא באלה.

   הדים לעניינו המיוחד של בורשטיין בחלל ניתן היה לאתר עוד בספריו הראשונים אבנר ברנר, ערים תאומות וכמובן ב- נתניה שם למדנו לראשונה כי בורשטיין ביקר כבר בנעוריו המוקדמים בחוג אסטרונומיה וכי תצפית בטלסקופ אל עבר גרמי שמים הינה ענין שבשגרת-חייו. עם זאת, בורשטיין אינו נוטל אותנו עימו לסיור יובשני, על דרך סרטי הטבע המקוריינים של ה-BBC זה ודאי גם אינו ממואר של נער שהתבונן בכוכבים. לאורך הספר, ניכר מאוד היחס האישי שלו בהווה לגרמי השמים, שבעצם עורר את הספר הנוכחי. במקביל למחברי ספרות החכמה המקראית (איוב, משלי, תהלים, קהלת), שסברו כי מההתבוננות בשמיים מתעוררת באדם יראת אלוהים (עקבות לכך ניתן עוד למצוא אצל הרמב"ם) – אצל בורשטיין, המתרגם ספרות דאואיסטית וזן בודהיסטית, יש בהתבוננות הזאת אל מרחבי החלל, משום ביסוס אינטואיציה פנימית בדבר תפיסת המרחב באותן תרבויות/ספרויות, לפיה המרחב בכללותו עומד על הזיקה בין החללים הריקים המרכיבים אותו, למעלה מן הזיקה והיחס בין החומרים המצויים שם בפועל (כך הכיסא אינו היחס הפרופורציונלי בין חלקי העץ המרכיבים אותו אלא היחס בין החללים שחלקי העץ הללו פוערים ביניהם). את המהלך שמציע בורשטיין, בספרו הנוכחי, יש להבין לא רק כניסיון להתבונן מעבר לשיח הפוליטי  (ברחוב, בתקשורת, באקדמיה, בספרות),  אלא גם כניסיון להעפיל מעבר לשיח האונטולוגי, שיח היישים המערבי: השגור, המוכר לעייפה, ודאי בסביבה צרכנית, העוסקת באופן אובססיבי במיתוג חפצים ואנשים; השגבתם או ביזויים – דרך המיושמת לאחרונה, באופן הולך וגובר, במדורי הספרות. את ההעדפה של בורשטיין לעולם האסתטי, האקולוגי והאתי שמגלמים הדאואיזם והזן-בודהיזם, ניתן היה להכיר כבר בספרו שאלות בספרות שבהן ביכר לגשת לטקסטים ספרותיים דרך מושגים ורעיונות שמקורן בתרבויות המזרח אסייתיות הנדונות.

כך הוא כותב:

*

המרווח הוא מרכיב יסודי בקיומנוּ ויש יצירות אמנות שמבינות זאת יותר מאחרות. לא היו מי שהפנימו את תודעת המרווח יותר מהציירים הקלסיים הסינים ומשוררי ההייקו היפניים. ביפן האיכות של "מרווח" קרויה "מָא". מושג זה מסמן "ריקות טעונה בלתי מוגדרת מתוך עצמה, חסרת-צורה, אבל ממנה יוצאות הצורות השונות לסוגיהן".  איכות זו של מרווח או ריקוּת קיימת באמנויות השונות במידות שונות של נוכחות. "בציור יהיה ה'מא' החלל הריק שמאפשר את נוכחות הדיו על כל גווניו; בשירה יהיה ה'מא' זה שאינו נאמר; במוסיקה – מה שעוטף את הצלילים, השקט שבין צלילים נשמעים".  וכך, "הארכיטקטורה היא המשחק החכם, המדויק והמופלא של נפחים שמחוברים תחת האור. עינינו נוצרו לראות את הצורות תחת האור".

[דרור בורשטיין, אדם בחלל, עורך: איתמר פרת, ייעוץ מדעי: פרופ' אברהם לייב, הוצאת בבל: תל אביב 2018, , עמוד 68. הציטוטים הנתונים בקטע הובאו על ידי המחבר מתוך ספרו של פרופ' יעקב רז, זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה].

*

בורשטיין כותב ומהרהר שנים ארוכות  על יצירות אמנות פלסטית. רבה חיבתו לציורים בני מאות שנים ולתרבות חומרית עתיקת-יומין. הוא מעיד על עצמו בספר הנוכחי כי נהג ועודו נוהג לבקר תכופות במוזיאונים ובגלריות. מעשה ההתבוננות באמנות, מבט ארוך וממוקד באובייקטים ממוסגרים, או בפסלים, שבדרך כלל מוצבים בבידול-מה מן העין המתבוננת. כמוהו כהארכת מבט אל עצם רחוק, כדי לומר דבר קרוב . כלומר, גם ביסוד הכתיבה על האמנות עומדת האינטואיציה לקרב את מה שנמצא שם  אל דעתו, ואל דעתנו; לתת מלים לאובייקט, שאין למתחולל בו מלים מחייבות. כך הוא בתורו המבט אל עבר גרמי השמים, המבקש ליצור שיח אחר, שמבקש לנטות במודע מן השיח במה שמונח לפני העיניים ונדון באינספור הזדמנויות על פי דיכוטומיות דוגמטיות מוכרות, אלא להרחיק ראות אל מה שנדמה לנו כרחוק מדי, כעלום מדי, ובכל זאת – אף שאינו ניתן למגע יד אדם – הוא בהחלט עשוי לשמש אותנו במחשבותינוּ. על כל פנים, הכוכבים, כמו גם: יצירות האמנות, מצויות שם. באשר הן מצויות שם, אין כל סיבה שלא תהפוכנה לחלק אינטגרלי מעולמנו (במחשבה, בשפה בפעילות).

וכך כותב בורשטיין:

*

אפשר ללמוד מהכוכבים איך להתבונן בציור. שמי הלילה הם הבסיס לכל האמנות החזותית, הזמנה לחבר נקודות בקווים ולראות צורות ועלילות היכן שאינם. והרי זוהי תמצית אמנות הציור וההתבוננות בה. יש סברה כי לפחות אחד מציורי מערות לאסקו (מלפני כ-17,000 שנה), זה שנראים בו ציפור, ביזון ואיש-ציפור שרוע, מרמז לכוכבי-שמים, כמעין מפת כוכבים קטנה. אני מנחש שאמנות הציור התחילה בשמים, בצורות של עננים ובצורות מדומיינות של קבוצות כוכבים, עוד לפני שנרשמו צורות על קירות המערות.

   בראש ובראשונה,  מלמד אותנו המבט בשמים שלא לראות בדברים יחידות נפרדות, אלא מערך של זיקות. התבוננות בצדק שתתפוס אותו כנקודת אור זוהרת ורחוקה אינה אלא חצי ראיה. יש זיקה בין צדק ובין העין המתבוננת במובן זה שגודלו וקרבתו אלינו קשורים, כפי שהוסבר, לאנטומיה של גוף האדם וממילא לאנטומיה של העין, וכך ראוי להתבונן בכל דבר בעולם, גם בשיר וגם בציור.

    מבט בשמים צריך לדעת ולהתבונן בפרט קטן ולדעת שהוא אכן קטן, אבל בה-בעת לדעת שיש בו עוצמה סמויה שיכולה להאיר כמו כל פרט גדול …  

[עמ' 108-107]

*

במעבר הישיר, המובן מאליו, מן האמנות לתופעות טבע וליקום, הקשורים זה אל זה במערך של זיקות, ובשאיפה להיפדות מן הפוליטיאה, המכאיבה והחונקת, המרחיקה את האדם מן הזיקתיות הזאת, מזכירות מסותיו של בורשטיין מהלכים דומים אצל וו"ג זבאלד (2001-1944). זבאלד משום מה התקבע בישראל כסופר-שואה/מלה"ע II, המעמיד יד לזכרה של תרבות אירופאית (ויהודית) שנמחקה – אבל זבאלד מרוכז הרבה יותר בזכרונו של עולם, בהשמדת הטבע ובהרס האקולוגי שביצע האדם. הג'נוסייד ביהודים הוא פנים מזוהות – בהקשר זה, אך בלב יצירתו עומד הנהי על הציוויליזציה הטורפת אדם, בעלי-חיים, צמחים ודוממים, עד שלא נותר מהם שריד ופליט. את הדאגה הזאת, ואת הנימה האלגית המתחוללת על פני הכדור, ניתן היה למצוא גם בספרו של בורשטיין, תמונות של בשר, וודאי בספר הנוכחי; כמו-גם בכמה מגיליונות כתב העת הליקון בעריכתו, שהוקדשו להשמדת בעלי החיים ולאקולוגיה [למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון (הליקון, 104 (2014); ולאחרונה: שירת הבית: אקופואטיקה עברית (הליקון, 135 (2018)]. זבאלד לא עסק בכתביו באופן מיוחד בעניני אסטרונומיה או בתצפית בכוכבים, למעט בטבעות שבתאי ובסחרחורת (דיון במראה כיפת השמים המכוכבת).  להערכתי, המהלך של בורשטיין באדם בחלל, כל כמה שהוא עומד בסימן ההתבוננות אל מרחבי הקוסמוס, הוא גם מהלך שלאחר זבאלד כלומר: לאחר האלגיה על הרס הטבע. בורשטיין מהלך בקוטב המנוגד לזה המאפיין את ספרות המדע-הבדיוני. האדם לא עומד בהכרח לישב את הכוכבים ואף לא לבקר במרוחקים שבהם. האדם הבורשטייני יודע שהוא חי ביקום אינסופי (לא ניתן להגיע אל קצו); מכיר בכך שהוא זרוק ואבוד בפלנטה ההולכת ונחרבת על ידי בני מינו.  הוא יודע שלא הטכנולוגיה תושיע אותו מזה. גם הדת ומושיעים אחרים לא יועילו. בעצם, נדמה הוא כמהלך אחר התובנה כי דווקא הבנת קטנוּת האדם נוכח היקום – עשויה להנחיל בו מעט ענווה, ומודעות לכך שהחיים עלי כדור הארץ הם הזדמנות יחידה בתכלית, שיש למצותהּ ביתר יעילות לטובת מכלול היצורים, הצמחים והדוממים העושים את קיומם, הראשון והאחרון-בתכלית, לצידנוּ.

  *

2

*

במהלך קריאת הספר, בלט לעיניי הקיטוב בין בורשטיין והחלל (הריק), ובין ז'ול ורן (1905-1828) וספרותו כפי שתוארו על ידי רולאן בארת (1980-1915) כך: "ורן היה משוגע למלאות: הוא לא חדל להשלים את העולם ולרהט אותו, לעשותו שלם כביצה … ורן שייך לקו המתקדם שבבורגנות: מיצירתו משתמע שדבר אינו יכול לחמוק מידי האדם, שהעולם, אפילו חלקו המרוחק ביותר, הוא כחפץ בידו, ושהבעלות על הרכוש איננה, בסיכומו של דבר, אלא שלב דיאלקטי בשיעבודו הכללי של הטבע" [רולאן בארת, מיתולוגיות, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, עורך התרגום: משה רון, הוצאת בבל: תל אביב 1998, עמ' 103-102]. אם ורן הוא אדוק בּמלאוּת, סופר שהטכנולוגיה המואצת החל באמצע המאה ה-19 גרמה לו לראות עולם חדש ומופלא; בורשטיין של אדם בחלל הוא אדוק בָּריקוּת, סופר שחי בתקופה שבה ניכר כי שיכרון המלאוּת, הביא את החיים על פני כדור הארץ אל סף התהום. האדם בחלל, המעניק לספר של שמו, היא חליפת חלל ריקה שהושלכה ממעבורת, וסבבה בחלל במשך כמה שבועות, שעל תצלומה משנת 2006 כותב בורשטיין, כי ריקות החליפה מרמזת על היותהּ כל-אדם-בפוטנציה (אדם בחלל, עמ' 12-11). אותה חליפה גם מסמלת לדידו את הפסיעה הראשונה אל עבר העתיד (שם, עמוד 20), אבל בסופו של דבר הוא דווקא מצביע על כיליונהּ-חידלונהּ, כמסמלת את אי-היכולת לשלוט בטבע ולשעבדו: "אכן, היה שם מישהו, דחליל מהופך אשר בימים עברו היה נחשב לאֵל, סובב ברקיע וכמו מתדפק על דלתנו, נושא בעצם קיומו בשוֹרה על מציאותו של החלל, ואז, בבת אחת, כלה בלהבות" (שם,שם).  אם מליאותהּ של הצוללת נאוטילוס מצביעה על שלטון ושאיפה לשעבד את הטבע, אזי ריקותהּ של חליפת החלל ׁהסובבת כמה שבועות בחלל לפני התכלותהּ באטמוספירה, מבטאת את העובדה שעל האדם להתאים עצמו לטבע ולחוקיו. אולי זה הצעד היחיד שאולי בסופו של דבר יקיים את מין האדם די זמן כדי להביאו להגר לכוכבים.

בורשטיין גם מתחלחל מן האפשרות לפיה האדם הקפיטליסטי-המשעבד ימשיך לפעול ללא חת לטובת רווחיו ותועלותיו ולהשחית את מרחבי החלל, אם ובמידה שהאדם יגיע לייסוד קולוניות מחוץ לכדור הארץ. לדבריו: "אין בי שנאת אדם, אבל האם הטפילות הויראלית האלימה אינה מאפיינת חלקים נרחבים של ההיסטוריה האנושית? כמה תרבויות אנושיות שגשגו רק בזכות טפילותן? כמה אימפריות פעלו כוירוסים, שיכולים להשתכפל רק באופן טפילי בתוך תא חי של אורגניזם אחר? האם יצר הפלישה וההתפשטות שלנו ושלהם שונה כל כך? רכבי הנחיתה של כמה חלליות דומים דמיון מטריד לתרשימים של וירוסים." (שם, עמוד 89).  באופן מנוגד לחרדה  הבאה לידי ביטוי בסרטי מדע-בדיוני רבים באמצעות נחיתת חייזרים קטלניים-הרסניים, המשעבדים את האדם (או את יצורי הכוכב). כאן ניכרת דווקא חרדתו של בורשטיין מפני מה שהאדם, אם לא ישתנו מידותיו המצויות, עלול לעולל ליקום. זאת ועוד, בשונה מחזונות על עידן חדש קרוב וטרנספורמטיבי של רוח האדם: החל ביואכים מפיורה, המשך דרך המילניאריסטים, השבתאים, רמח"ל, ליאון טרוצקי, ראי"ה קוק, ניקולה טסלה, השיעה התרייסרית (ה-12) באיראן, ועד הניו-אייג'רים, האוונגליסטים והטרנס-הומניסטים של ימינו, בורשטיין לא מצפה להִלּוּך גדול (כלשונו של פאול צלאן), הוא מכיר בפכחון בכך, שאנושות שאינה פועלת בשם המידות הטובות ולמען הפצתן, היא אנושות מופקרת ואלימה מטבעה. כלומר, לדידו של בורשטיין, הטבע לא ייצא מגידרו למען האדם, ואין ציפיה לאפוקליפסה או לגאולה (גם מן הטיפוס המדעי-חילוני) מועילות מאום, אלא אולי בקירוב לנימתו של אבות ישורון, בדבר זמניותם הקצובה של תחושות הגאולה באדם, ושל היות המהפכות או הניכרות ככאלה, באות והולכות: 'יבוא משיח / יהיה ריק. והוא ימלא והוא ישמח. ולמען / נחכה לו שוב. הוא לא יתמהמה שנית. / והוא יסתלק' ['לא יתעכב', קפלה קולות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל  אביב 1978, עמוד 106].

בחלק החותם את החיבור כותב בורשטיין:

*

אני חושב על גלילאו ועל יתר האסטרונומים הגדולים כעל הקוסם הנודע הודיני, ששום כבלים לא צלחו להחזיקו מרותק. אנו כלואים על כדור הארץ, והמרחק לגרמי השמים הקרובים ביותר נראים כחציצה מוחלטת, אך אנשים כמו גלילאו הצליחו בגאונותם לפרוץ את החציצה ולקרב אלינו את הכוכבים. אם יום אחד ינחת אדם על אירופה (=הירח של צדק) הוא יניח את הרעפים על גג בנין שגלילאו  טייח, קופרניקוס בנהו לבנים, ואת יסודותיו הניחו כל אותם אסטרונומים אלמונים שהקימו אתרים כמו סטונהנג' באנגליה וניוגריינג' באירלנד (כ-5,000 שנה קודם ימינו) ולאחר מכן בבבל , ביוון, בארצות האסלאם, בסין, בארצות מרכז אמריקה ועוד. אני רואה דמיון לא מקרי בין צורתו העגולה של אתר סטונהנג', הבנוי נציבי אבן עצומים, ובין צורתו העגולה של טלסקופ מתקדם כמו טלסקופּ החלל האבּל: שני העיגולים מבטאים את הרצון האנושי להגדיל את עיגול העין. שכבתי הלילה על גבי מול שמים בהירים בנגב, ופתאום הרגשתי כיצד עינַי (חשתי אותן לא כשתי עיניים אלא כאחת) וכיפת הרקיע משתוות בגודלן. לרגע להביט בחלל היה לפקוח עין מול עין.

[אדם בחלל, עמ' 226-225]    

*

בורשטיין רואה בגדולי האסטרונומים של המאות ה-17-16, כמו גם בתלמידי-תלמידיהם, לרבות הוא עצמו, המתבונן החובב, השוכב, ככלות אלפי שנות מאמץ ציווליטורי של אסטרונומים אלמונים, על גבו מול שמי הנגב –  רק תולדה המשכית של מסורת עיונית-מתמטית-תצפיתית, שעברה בין חלקי עולם שונים, ואיחדה אנשים שונים (לעתים מבלי שידעו אלו על אלו), בשאיפה לקרב אלינו את הטבע הרחוק – ולהתקרב אליו. אם כן, על-פי בורשטיין, רק מכוח הנחלת העיון, התרבות, המאמץ הבלתי-אלים המשותף והרב-דורי, יוכל האדם לפרוץ את חומות כלאו הארצי, לצאת למרחבי הקוסמוס ולישבם. כל גישה אחרת אל המרחב החללי; כל נסיון היוצא מגדר התאמת האדם לטבע, לחוקיו ולריבונותו על האדם – עתיד להרחיב את המלחמות האנושיות ולהביא להחרבת הסביבה גם מעבר לגבולות כדור הארץ.  האיווי להביט בחלל עין בעין (או עין מול עין), אינו בשום אופן ביטוי להגדלת האדם, אלא מביא לידי התובנה לפיה האדם, גם בסופיותו, הוא חלק מיקום אין חקר, המתפשט והולך, ואולי די לה לידיעה הזאת, כשמתלמדים בהּ ומעמיקים בהּ, בכדי לעשות צעד משמעותי למלט את האדם ולהרחיקו מנטילת חלק במעגלי האלימות הסובבים אותו.

*

*

בתמונה למעלה: Nelson Carpenter,  Self-portrait at Valley  of  Fire State Park  California,  2013.©

Read Full Post »

maya1-2010

*

בַּפַּעַם הַרִאשׁוֹנָה, בַּכְּבִישׁ צָפוֹנָה מִטַּמְפִּיקוֹ, / חַשְׁתִּי אֶת הַחַיִּים חוֹמְקִים מִתּוֹכִי, / תֹּף בַּמְִּדבָּר, קָשֶׁה יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִשְׁמֹעַ. / הָיִיתִי בַּת שֶׁבַע, שָׁכַבְתִּי בַּמְכוֹנִית / צוֹפָה בַּדְּקָלִים הַמִסְתַּחְרְרִים עַד בְּחִילָה עַל פְּנֵי הַזְּגוּגִית.  / בִּטְנִי הָיְתָה מֵלוֹן שֶׁשֻסַּע לִרְוָחָה בְּתוֹךְ עוֹרִי.

"אֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת לָמוּת?"/ הִפְצַרְתִּי בְּאִמִּי. / נָסַעְנוּ כְּבָר יָמִים עַל יָמִים. / בְּבִטָּחוֹן מוּזָר הֵשִׁיבָה, / "כְּשֶׁלֹא תּוּכְלִי עוֹד לִקְמֹץ אֶגְרוֹף."

מִקֵץ שָׁנִים אֲנִי מְחַיֶּכֶת בְּהַרְהֲרִי בְּאוֹתָה נְסִיעָה, / הַגְּבוּלוֹת שֶׁאֲנוּ חַיָּבִים לַחֲצוֹת בְּנִפְרָד, / חֲתוּמִים בִּמְצוּקוֹת לְלֹא מַעֲנֶה, / אֲנִי שֶׁלֹא מַתִּי, שֶׁעוֹדֶנִּי חַיָּה, / עֲדַיִן שוׁכֶבֶת עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי מֵאָחוֹרֵי כָּל שְׁאֵלוֹתַי, / קוֹמֶצֶת וּפוֹתַחַת יָד קְטַנָּה אַחַת.

[נעמי שהאב נאי, 'לקמוץ אגרוף', אמנות ההעלמוּת: מבחר שירים, בחר ותרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת מבע: כפר סבא 2010,  עמוד 45]

*

קיבלתי עבודה חדשה שאתחיל בה אחר החג. יש לי תחושה שמשהו מן העבודה הזאת (משרה מליאה בספריה הלאומית; הרבה עיסוק בספרים) ישתרבב בעתיד לרשימות כאן, כמו שגם רושמן של סדנאות הלימוד שאני מנחה מזה כשנתיים, הובאו בכמה רשימות. במקביל, בתחילת נובמבר תיפתחנה שתי סדנאות חדשות בהנחייתי בתל-אביב וברחובות; הראשונה עוסקת ביצירה נשית והשנייה— בזיכרונות ובהיזכרויות ככוח יוצר, העומד ביסודן של כמה וכמה קלאסיקות ספרותיות למן המאה העשרים ועד עתה.

אני מאוד אוהב את הסדנאות. בשבילי יותר מאשר סלון ספרותי— מדובר חד-משמעית, בהגשמת חזון הפונדק הלילי (שומעים את אדוות הים האפל כיין ברקע)—שבו אני פורט על פסנתר וכל אחד מהמצטרפות והמצטרפים נוטל כלי משלו ומנגן; סוג של ג'ם-סשן רעיוני, הנע בחופשיות, לעתים למחוזות שכלל לא דימיתי בנפשי בצאתי עם התיק מהבית. זוהי חוויה לימודית ואינטלקטואלית מן המעלה הראשונה (אני יכול לומר שמכל הפעילויות בהן אני מעורב את הסדנאות אני אוהב ביותר), קודם כל— עבורי, משום שעד כה זכיתי ללמוד מכל אחת מהסדנאות שהעברתי ומכל הבאות אליהן, הרבה יותר משדמיתי בתחילה. מאוד שמחתי לגלות כי הסדנאות והדרך שבה הן מתנהלות זכו להד חם מן המשתתפות, כמקום שבו מדברים על דברים שבמקומות אחרים כמעט בלתי-אפשרי לדבּר, על החופש הרעיוני, הקשב וההפריה ההדדית המציינות אותן, וגם על כך ששום דיון או רעיון אינם חוזרים על עצמם, ולכל מפגש יש את הדינמיקה ואת ההתפתחות הייחודים לו.

חשוב לומר, בסדנאות— אין שיעורי בית ואין קריאות חובה; מגיעים כדי ללמוד ולדבר על דברים שבדרך כלל מדברים עליהם פחות במקומות אחרים וכדי לנסות לשוטט בּסמטאות מחשבה חדשות.

וכך, אני יוצא לסדנה העוסקת ביצירה נשית, במיוחד בשירה. הסדנה "10 יוצרות על היות בעולם"  תתקיים בחנות הספרים סיפּוּר פָּשׁוּט בתל-אביב החל ב-1.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, ימי שלישי 21:00-19:00, רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליוצרות הבאות: : זלדה, אביבה אוּרי, יונה וולך, ויקי שירן, אסתר אורנר, נורית זרחי, מרית בן ישראל, נעמי שהאב נאי, שירה סתיו, רות דולורס וייס. יוצרת אחרת מדי שבוע. במרכז הקריאה והדיונים תעמודנה שאלות, כגון:  מה אנו עשויים ללמוד משירה קיומית ומצירה נשית על החיים, על ההתנסות בהם? על ההתמודדות עם מוראיהם? מה המקום של האני, של הזהות האישית, ושל הזולת, העולה מן היצירות? מה המקום שאנו מקנים לדמויות משמעותיות, למשפחה ולרצף רב-דורי? מה קורה לנו כאשר אנו עוזבים מקום שהכרנו, ויוצאים למקום חדש לגמריי? מה קורה לנוּ כאשר התודעה פוגשת את העולם שבחוץ? מנסיון עבר, לכל אחת מהשאלות תוענק הרבה יותר מתשובה אחת; ושאלות אחדות יציתו ויהדהדו שאלות אחרות.

וכן, אני יוצא לסדנה העוסקת בזכרונות ככוח יוצר. הסדנא: "ליצור זיכרון" תתקיים בחנות הספרים העצמאית מיִלְתָּא ברחובות החל ב-2.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, בימי רביעי, 22:00-20:00, רח' יעקב 36 ברחובות.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליצירותיהם של היוצרות והיוצרים הבאים: פרננדו פסואה ,אלבר קאמי, אודט אלינה, ז'קלין כהנוב, חורחה לואיס בורחס, דליה רביקוביץ, אסתר אורנר, נעמי שהאב נאי, הדס עפרת, מאיה ז"ק (בעקבות פאול צלאן). במסגרת המפגשים נשוחח על יצירות שירה, פרוזה לירית, אמנות פלסטית (בכללן: ציור, מיצב, ווידאו-ארט) ואמנות מיצג/מופע (פרפורמנס-ארט), השמות הדגש על הזיכרון האנושי, על מוגבלותו, חמקמקותו, אפשרויותיו, וגם על דרכי ייצוגו ועיצובו; נתמקד בטקסטים שיש בהם משום זכרונות אישיים, זכרונות של אחרים, זכרונות משפחתיים, וזכרונות קבוצתיים, הממשיכים ללוות את חיי הכותבות והכותבים ולהוות חלק מהותי מזהותם או ממערך זהויותיהם; יושם דגש על התפתחות והדהוד רעיוני בין היוצרות והיוצרים הנלמדים, ממפגש למפגש, וננסה להגיע לתובנות המבוססות על דיון מצטבר ומתאסף בכתביהן/ם.

טאו, משתתפת בסדנה בסיפור פשוט בשנה שעברה, כתבה את הדברים הבאים בדף הפייסבוק של מילתא אחרי פרסום תכנית הסדנה החדשה:

"הסדנא שלך בתל אביב היתה חלון פתוח לאויר פסגות צלול. הזמנה למחשבה ודיונים עמוקים ומעשירים עם הידע הלא יאמן שלך, יכולת הקשב המופלאה למשתתפים, והיכולת לזרום עם מה שמעניין אותם בלי לוותר על התוכן שהבאת
אני רואה שיש בתפריט מנות שלא טעמתי, ואצלך הרי גם אם היה אותו סילבוס, אף פעם אין לדעת איפה בדיוק זה יגמר…בקיצור: היה תענוג. יש מצב שאבוא שוב".

*

דברים נוספים שנכתבו עליי ועל הסדנאות ניתן לקרוא כאן.

מחירן הכולל של כל סדנה הוא 1,200 ₪ לעשרה מפגשי לימוד קבוצתיים בני שעתיים. לפרטים ולהרשמה לסדנה בסיפור פשוט ניתן ליצור קשר דרך אתר האינטרנט של החנות או באמצעות התקשרות: 03-5107040; לפרטים ולהרשמה לסדנה במילתא: 08-649897900 ; milta.books@gmail.com .

אני מקווה כי בסדנאות השנה, כמו בשנים הקודמות, נֵטיב כל אחת ואחד, לקמוץ ולפתוח יד קטנה אחת (ראו השיר מאת נעמי שהאב נאי, לעיל), כל אחת ואחד ממקומו, ונלמד לדבר יחדיו על חוויות החיים והיצירה, של היוצרות והיוצרים הנדונים, ודרכם— של כל אחת ואחד מהמשתתפות/ים.

אשמח לכל שיתוף, הפצה, המלצה ומילה טובה.

תּוֹהוּ וּבוֹאוּ, שׁוֹעִי.

*

*

בתמונה למעלה: ©Maya Zack, Occlusion ,Mechanical pencil on paper 2010

  

Read Full Post »

whiteSands

*

שני שירים מאת פאולו קונטה, מוסיקאי ג'ז, משורר וצייר איטלקי (יליד אסטי, פיאמונטה, 1937); עד היותו כבן 37 עסק בעריכת דין וכתב שירים למבצעים אחרים; מאז— החליט על אמנוּת כייעוד, ובערך מאמצע שנות השמונים זוכה להצלחה גדולה באיטליה ומחוץ לה. מעבר לכך שהוא מוסיקאי יוצא-מן-הכלל, וכותב מלים שהן בו בזמן— פשוּטוֹת ועמוּקוֹת. הוא מקור השראה בלתי-מבוטל עבוּרי.

השיר, Max, הופיע לראשונה באלבומו של קונטה, Aguaplano בשנת 1987, והפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם יצירתו; השיר, Clown, לקוח מאלבומו של קונטה, Nelson משנת 2010.  

 

מקס

*

מַקְס הָיָה רָק מַקְס

שָׁלֵו מֵאֵי פָּעָם

בִּמְאוֹר פָּנָיו

*

עֲצוֹר אוֹתוֹ, מַקְס

אֶת הֶהַשְׁקֵט הַזֶּה,

אַל תְּפַשֵֹט אוֹתוֹ, מַקְס

*

מַקְס,

אַל תַּסְבִּיר לִי אוֹתוֹ,

תֵּן לִי לַרֶדֶת, מַקְס,  

אֲנִי רֹאֶה סוֹד –

הוּא מִתְקָרֶב אֵלֵינוּ, מַקְס.    

*

*

לֵץ

*

לֵץ, סְלַח לָנוּ, לֵץ

אִם אֵינֶנּוּ נִרְעָשִׁים  

לֵץ, הֲבֵן זֹאת, לֵץ

אָנּוּ בּלְתִּי-רְגִישִׁים

לֵץ, רְאֵה אותָנוּ, לֵץ,

אָנּוּ לֹא-מָמָשִׁיִּים

לֵץ, הֲבֵן זֹאת, לֵץ

אָנּוּ בּלְתִּי-נִרְאִים.  

*

*

תרגם מאיטלקית: שוֹעִי רז.

*

בתמונה: White Sands, New Mexico, Photographed by Ernst Haas 1952

Read Full Post »

lital.2015

*

ליטל בר, אמנית וידידת-לב, שאני מכיר מזה כמה שנים, ואני תמיד מחכה לצעדיה הבאים. סקרנותה האינטלקטואלית, המעוף היצירתי המציין אותה; הדחף שלה להתנסות במדיות שונות; כמו-גם, יכולתהּ לנוע בין שדות שונים: ריאליזם, סוריאליזם, פוביזם, סף-דאדא, אמנות מושגית ואבסטרקטית, נסיונות דיגיטליים, הן מן המקוריות והייחודיות ביותר שאני מכיר. עם השנים היא גם פעילה חברתית מובילה ונמרצת, ואני בטוח, שגם שם, היא מתגלה כבעלת נשמה יתירה.

אני רוצה לייחד את הרשימה הזאת, לעבודת וידאו שלה: איפה אני אשב? (2008), עבודה מינימליסטית להפליא. ליטל בר שבה ושונה בהּ את המלים: "אני רוצה לשבת שם" בקצבים משתנים, בחרדה הולכת ונמסכת, המחלחלת אל הצופה (היא ממלמלת: "מה זה משנה? כל הכסאות אותו דבר; כל השולחנות אותו דבר" "איפה אני אשב?" "אפשר לשבת פה?" "יושבים שם?"). במהלך צפייתי, ובמהלך צפיות חוזרות, חוויתי סוג של טרנספורמציה מהותית מן המקום הריאליסטי-קונקרטי שאני תופס בהוויה (אם יש כזה), ובין התודעה המהותית לפיה, אין לי באמת כל-מקום, ואפשר כי לא מצאתיו מעולם; החוויה דמתה לאדם החושב כי הוא יושב בביטחה בכורסתו, ומגלה כי אין כורסא שם תחתיו, וכי גם האין-מקום שחשב שבו הוא נח למישרין, אפשר שתופס את מקומו/חללו של האחֵר. האמן בן-זמננו החשוף לכל כך הרבה סגנונות, אפשרויות ודרכי יצירה ופעולה, לא יודע מראש מה הצעד הבא, היכן כדאי לו להושיב עצמו; ואם יישב, האם יימצא שלווה? האם יחוש בבית? ליטל בר לטעמי בעבודת הוידאו שלה חותרת להציע את האמנות כממשוּת עוכרת-שלוה; כאשר תפקידו של האמן אינו לרָצוֹת את הקהל, אלא לעורר בו חוסר-נחת, להציב שורות ארוכות ומפותלות של סימני שאלה; לא להשיב תשובות. האמנות היא אחד מן האופנים בהם מתבטא הקיוּם, ובאשר קיומנו-הימצאנו בעולם מעורר פליאה, חרדה, ספק וסקרנות, כל אלו צריכים לתפוס את מקומם באופן רדיקלי (Radix, מלטינית: מן היסוד) בקידמת היצירה.

*

*

העבודה הזאת נגעה אצלי בפער הנחווה אצל האדם בין המקום (tópos) ובין האוטופיה (οὐtópos, אין-מקום) והדיסטופיה (Dis-tópos, שלילת המקום). מבחינת העירעור של ליטל בר על הנראטיבים והמיתוסים שאנו משמיעים לעצמנו מדי יום על חיינו (המקום שלנו, המדינה שלנו, הארץ שלנו, האדמה שלנו). העבודה הזכירה לי עבודתה את עבודת-המיצג של ויטו אקונצ'י (נולד 1940), Anchors  (עץ, מתכת, אבנים, ברזל, אודיו), שהתקיימה בגלריה פריסאית בת שתי חדרים במהלך 1972; במהלך המיצג השמיע אקונצ'י באנגלית (שפה זרה) לקהל הנוכחים את משאלתו הכמוסה שתהיה לו אחות, וצייר בפרטי-פרטים את היחסים ההדוקים שיכולים היו להיות לו עימה (לו היתה קיימת). בד-בבד, קול נשי מוקלט בצרפתית (שפת המקום) התערב שוב ושוב וביקש להזכיר, כי לאקונצ'י אין באמת אחות וכי הוא מנסה לפרוט על רגשות הנוכחים לשווא, למען רווח אישי-רגשי-אגואיסטי. גם אצל אקונצ'י וגם אצל ליטל בר העוגנים הבסיסיים ביותר, אלו שאמורים לקשור אותנו למציאות, לפשר, לאמוּן ולמובָן הם לאמיתו של דבר גם הרופפים ביותר. בסופו של דבר, גם אצל אקונצ'י וגם אצל ליטל בר השאלה המהותית אינה האם מתקיימת אחות (שכן אין ספק כי בתודעתו של אקונצ'י היא מאוד נוכחת) או האם מתקיים מקום (שאפשר לשבת בו, שנעים לשבת בו), אלא באיזו מידה אנו מכוננים את עצמינו. מה אנו מספרים לעצמנו. היאך אנו מציבים את עצמנו (כעבודה המוצבת באופן מסוים בחלל גלריה, כך האדם מציב עצמו בחיים. עם זאת, הוא תמיד עשוי להשתנות, להחליף פרספקטיבה, להתייחס למקומו בחלל אחרת, לבחון מחדש את הכוחות והתהליכים הפנימיים המניעים אותו). שום דבר אינו עומד על קרקע יציבה. זהו מקור לא-אכזב לחרדה ודאגה; זהו גם מעיין מפכה של פליאה ותום. ההבדל המהותי בין Anchors  ובין "איפה אני אשב?" נובע מכך שאקונצ'י שילב בעבודתו אלמנטים מניפולטיביים- טריקסטריים (ליצניים). ליטל בר אינה מבקשת להתל בצופיה או לבלבל אותם. היא פונה בפליאה ובתום אל הצופה באופן שבו שאלתה: "איפה אני אשב?" פוגש בשאלותיו של הצופה: האם יש לי מקום?/ האם יש להּ מקום?/ האם יש מקום כלשהו זולת דימוי של מקום בתודעה?/ לְמָה אנו בוחרים לתת מקום?/; מן האספקט הזה אם אקונצ'י הוא במידה רבה ממשיך של מגמות מושָגִיוֹת-טריקסטריוֹת, כדוגמת עבודות מאת מרסל דישאן (Duchamp) או איב קליין; ליטל בר, כך נדמה לי מתכתבת בעבודתהּ (וגם בעבודות אחרות) עם פילוסופים של האבסורד (למשל, אלבר קאמי), עם תיאטרון האבסורד (סמואל בקט) ועם יוצרים כגון הסופר הצרפתי ז'ורז' פֶּרֶק, ובמיוחד עם המימד שאינו יכול למצוא זהות ומקום קבועים ושרירים, לא באדם-גופו ולא במציאות החיצונית, ומתוך כך תוהה על הֱיות אדם ועל המצב האנושי. כעין מה שכתבה הפילוסופית הצרפתית ממוצא יהודי, סימון וייל (1943-1909) בספרהּ הכובד והחסד: 'הזולת, לראות כל בן אנוש (בצלמך) כבית אסורים שבו יושב אסיר, ומסביבו היקום כולו' [תרגם מצרפתית: עוזי בהר, ירושלים 1994, עמוד 163].  המקום והזהות הם עוגן אבל הם גם כּלא, מסביב ל-Mind  האנושי של כל-זולת סובב היקום כולו.

במיוחד בחברה שהתרגלה מדיי לריב על מקומות: טריטוריה, עבודה, תור (אמיתי או מדומין), מקום-חניה, ועם ממשלה "מקומית" מאי-פעם, שכל מה שמעניין אותה הוא האחיזה בַּמקוֹם, לא משנה את מי מנשלים, וזורקים, ואת חיי מי הורסים תוך-כדי-כך, דומה כי הפחד-לתפוס-מקוֹם, חרדה אנושית בסיסית למדיי, שעומדת ביסוד כיבוד מהותי של אחר. איזה איפּוּק-תגובתי, המוביל, בין היתר, לכך שאנשים בוטחים בלב שלם כי אם ידרכו בטעות על רגלו של אחר, הם יוכלו לבקש סליחה, באופן הוגן, ולפסוע הלאה בבטחה, מבלי שמישהו יפליא בהם מכּוֹת, או יטיח בהם קללות,  כי נדמה לו שמישהו ביקש לרמוס את כבודו, או לנשלו מד' אמותיו; דומה כי אותו פחד בריא שעומד ביסוד כל מה שמאפשר לאחר להתנועע בחופשיות במרחב, מתמעט והולך, מתמעט מאוד.

אני נזכר ברב ומקובל קטאלאני בן שלהי המאה השלוש-עשרה, ר' בחיי בן אשר מברצלונה, הכותב כי טוב יעשה אדם אם יראה עצמו כגֵר (נע ונד, חסר-מקום) בעולם הזה, ובר' ישעיהו הלוי הורביץ, רב ומקובל מפראג ובאחריתו מטבריה, בתחילת המאה השבע עשרה, שהמשיך את קודמו באותהּ התפיסה. שניהם אגב סברו כי ישנה זיקה עירה בין ראיית-עצמך כגֵר, ובין המקום אותו תעניק לסובבים אותך. עבודתהּ של ליטל היא ודאי הצהרה קיומית, הרבה-יותר מאשר עבודה פוליטית, ובכל זאת לא יכולתי שלא לחשוב אחריה, על אותם אנשים ההולכים ומתבצרים מאחורי חומות ומגדלי יוקרה מאובטחים בנחישוּת, ובאחרים שאין להם קורת גג מעל ראשם, וגם לא-ערובה מה יילד יומם.
*

*
בתמונה למעלה: ליטל בר, 1 Moon, מדיה דיגיטלית 2015.

Read Full Post »

ohtake.1996

*

כֵּיוָן שֶׁתָּבוֹא לְאַחַר חַשֵׁכָה

לֹא יַשְׁגִּיחוּ בְּךָ

כֵּיוָן שֶׁתָּבוֹא לְאַחַר חַשֵׁכָה

אֲנִי אַשְׁגִּיחַ בְּךָ

[דליה רביקוביץ, מתוך: 'השתדלות', כל השירים, בעריכת עוזי שביט וגדעון טיקוצקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2010, עמ' 61. במקור מתוך ספר שיריה של רביקוביץ, חורף קשה (הוצאת דביר: תל אביב 1964); השיר נדפס לראשונה בכתב העת עכשיו 6-5 (1961, עמוד 154)]. 

 

בשנת 2005, לפני עשור, הוציאו רע מוכיח וברי סחרוף את האלבום 11א' (שהוקלט בבית מס' 11 ברחוב, 11 שנים לאחר אלבומם המשותף סימנים של חולשה; אלבום הכולל 11 שירים בדיוק). בין השירים הזכורים יותר מן האלבום הזה הוא רחוק ממך שיתוף פעולה בין שני היוצרים, ובין יהודית רביץ. אני כותב שיתוף פעולה, שכן יהודית רביץ ממלאת בשיר הרבה יותר מתפקיד של זמרת אורחת בדואט. חלק נכבד בשיר מיוחד לקריאתהּ של יהודית רביץ בשירהּ של דליה רביקוביץ השתּדלוּת. קריאה שהיא אינטרפרטציה יצירתית; יותר מכך, רביץ בחרה לדלג על שורות ותיבות ובתים רק כדי לחזור אליהם אחר-כך. יש כאן איזו הגשה המנסה ליצור תואם בין הלחן ובין שורות השיר. התעכבות על דממוֹת, הפסקוֹת, הטעמה. שירהּ של רביקוביץ שבתחילה נדמה רק כנתיב המלווה את השיר, הופך בהמשך לעיקרוֹ של השיר. כך שחלק המלים שנכתב על ידי רע מוכיח ושירהּ של רביקוביץ נשמעים כתיאור דו-קולי (או דו-תודעתי) של התרחשות מסתורית אחת.

לפני כשבועיים היה לי דיון על השיר הזה בדף הפייסבוק שלי; הוא התעורר מאחר שהדגשתי את מקומו של השיר של רביקוביץ במכלול כולו. אחת הקוראות והמגיבות (שרון כהן) העירה כי נדמה להּ שהשיר פשוט נכתב כך לכתחילה. אמרתי לה (לא היה לי מושג) כי נדמה לי שמדובר בספונטניות יצירתית של רביץ, שמאוד אוהבת את שירתהּ של רביקוביץ, שקראה את הטקסט של מוכיח והגיעה לאולפן עם ספרהּ של רביקוביץ ומכאן העניינים התפתחו לכדי התוצאה הסופית. כעבור כמה שעות חזרה אותה מגיבה וכתבה לי כי התכתבה עם רע מוכיח, שתיאר לה השתלשלות מאוד דומה של דברים. הדברים האלה כמו אישרו בפניי את שאני מעריך ומוקיר בִּיצירה. יצירה היא כמו זנב של לטאה. אתה מעוניין לתפוס את הדברים, לשלוט בהם— סופךָ  להישאר רק עם קצה זנב מפרפר בידךָ. יצירתיות היא עניין של שינוי, של השתנוּת, של יכולת לחשוב מחדש, של נכונות לצאת מן הקווים ולהתנסות במשהו חדש. דווקא העובדה לפיה גם רחוק ממך וגם השתדלות המובא בתוכו מתארים מפגש שלא קורה באמת; געגוע, השתוקקות, כיסופים, אבל לא מפגש. יותר השתדלות כנה להיפגש מאשר קונקרטיזציה שלה— מביע בעיני את שניותהּ של היצירה: הרצון המתמיד להגיע, להיות שם; והקול האחר: הנמנע, הנעצר, החושב שעדיין אינו ראוי, המכונס-בעצמו. בכל יצירה של סוג של חתירה למגע והכרזה על חוסר והעדר. תמיד בדרך– אף פעם לא בתחנה הסופית. מה שמזכיר את האפיטאף של הצייר פאול קלי: כאן נטמן פאול קלי, קרוב אל לב היצירה מאי פעם, אבל לא קרוב מספיק.

*    

*

   ספר הזֹהר דורש את מעשה העיון של המקובל בעוסקו בתורה גם-כן כחיפוש אחר אהובה נוכחת-נעדרת;  חדווה של מפגש שאף הוא כמעט מחוסר ממשות ועיקרו מבט מרחוק. האהובה מתבוננת אל תוכי-תוכו של המקובל לרגע קט, והנה כבר מתכסה ונעלמת, וכך מובא שם:

*

הכי הוא מלה דאורייתא לא אתגליאת אלא לגבי רחימאה ידעת אורייתא דההוא חכימא דלבא אסחר לתרע ביתה כל יומא מה עבדת גליאת אנפהא לגביה מגו היכלא וארמיזת ליה רמיזא ומיד אהדרת לאתרה ואתטמרת. כל אינו דתמן לא ידעי ולא מסתכלי אלא איהו בלחודוי ומעוי ולביה ונפשיה אזיל אבתרה. ועל דא אורייתא אתגליאת ואתכסיאת ואזלת ברחימו לגבי רחימהא לאתערא בהדיה רחימו.

[ספר הזֹהר, דפוס וילנה, מהדורת ראובן מרגליות, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תש"ס, חלק ב' דף צ"ט ע"א]

תרגום [ש.ר] = כי כך הוא דבר (המכוסה) שבתורה, לא נגלית אלא לפני אוהבהּ, יודעת התורה שאותו חכם לב סובב על שער ביתה כל היום; מה היא עושה? מגלה פניה אליו מתוך ההיכל ורומזת לו רמז ומיד חוזרת אל מקומה ונעלמת. כל אלו ששם לא מרגישים בכך ולא רואים אלא הוא לבדו ומעיו וליבו ונפשו הולכים-שבי אחריה. ועל כן תורה נגלית ונכסית והולכת אצל אוהבהּ לעורר אצלו אהבה. 

  הסיטואציה המתוארת הינה היפוך מוחלט ליחסי הדוֹד והשולמית בשיר השירים. אם שָׁם תרה העלמה הצעירה את הדוד/המלך בהיכלו, וכל כמה שהוא חומק, וכל כמה שהיא מוכה על ידי השומרים הסובבים בעיר, בכל זאת היא ממשיכה לבקש את שאהבה נפשהּ; בספר הזֹהר תר המקובל אחר השכינה המהווה לדידו את תכלית ליבו ומעשיו; השכינה המתוארת גם כעלמה יפת-מראה שאין לה עיניים וגופה נגלֶה ונכסֶה (שם, חלק ב' דף צ"ה ע"א)— רמז לתפיסה לפיה השכינה, היא ספירת מלכוּת, האחרונה שבספירות, אין לה אור משל עצמה, אבל היא מוסרת ומשפיעה בעולם את השפע האלוהי המוּרק דרך מערכת הספִירֹות בכללותהּ. אותו מבט של הרף-עין שבו מגלה השכינה עצמה לפני האוהב, הוא רגע של הארה, שבו הוא חווה את האלוהות (כך אומר ספר הזֹהר) בכל מאודו. אבל המפגש הזה חולף ביעף. לאחריו נותרים געגועים רבים, העדר.  על האוהב ממש כמו בשיר של רביקוביץ לזכור מתי והיכן ייתקיים אולי (אם זה בכלל אפשרי) המבט הבא (שהרי אין זה מפגש ממש), הארת-פתאום.

  ספר הזֹהר כדרכו מדבר על התורה ועל ישראל בלבד— אני כמובן נוטה להתעלם מן ההיבטים הספציפיים-פרטיקולריים האלה, ולהבין את המשל הזה או החידה הזאת, כמעמידים על ההיבט היצירתי שיש בעיסוק בתורה, הכולל ממש כמו כל תהליך יצירתי אחר, רצון למפגש ולהתקרבות, השתדלות והתמדה עזים, ותמיד גם איזה מרחק, פער, געגוע והחמצה. הוא שכתבתי לעיל: חתירה למגע והכרזה על מחסור והעדר.

בשנת 2012 ראה אור שיר של יהודית רביץ, באתי בידיים ריקות; מלים ולחן שלה; הפקה . מוסיקלית: ברי סחרוף. השיר במידה רבה נדמה להיות בת-קול שלישית, מאוחרת, של רחוק ממך ושל השתדלות של רביקוביץ. גיבורת השיר מגיעה לאחר חשכה לפני ביתו של מישהו משמעותי שאהב אותה פעם ושלה לא היה מקום לאהבה שלו. באה ככלות שנים, כדי לחבק אותו, לדבר ולראות אותו ולשוב אל חייה. נכנסתי במבוא החשוך /לפני הבית שלך /עצרתי שם /צלצלתי קלות על קצה פעמון/ קיוויתי שאתה לא נמצא/ וזזתי צעד אחד /קצת לאחור.  כלומר גם כן יש את ההשתוקקות ואת חדוות המפגש המחודש; וגם את אותו קול הקורא להימנע, להתכנס, להיעצר. מן תנועה בחלל ריק, או בתוך המחשבה והרגש, יותר מאשר בעולם האמיתי. השיר מסתיים מבלי הכרע אם אמנם התרחשה הפנימה או נותרה על בלימה; על סף הדלת בחושך. ואולי מעשה היצירה לא אמור לספר רק על מה שיש אלא גם על מה שעשוי היה להתרחש או על מה שהיתה בו או עוד יש בו ניצוץ של תקווה.

*

*

יום רביעי, 22.7.2015, 19:00, בסִפּוּר פָּשׁוּט (שבזי 36 תל אביב-יפו), ערב משותף למוסיקאית (נבל) ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי, למשוררת ולמוסיקאית (חליל, ניי), הילה להב, ולי (שניגנתי בשנים קדמוניות פסנתר, אבל כיום אני בעיקר מקיש על מקלדת ומתופף על הלחיים). בערב שייקרא "המוּסיקה יודעת עלינו כל מה שיש לנו לדעת על עצמנוּ" (ציטוט של אבות ישורון מתוך ספרו "קפּלה קולות") ננגן, נשוחח בינינו ואתכן/ם, על מארג הזיקות והקשרים השורר בין מוסיקה ושירה. עוד אשוב לכתוב על הערב הזה. ובינתיים אודה אם  תוכלו להודיע על הערב לכל מי שעשוי/ה למצוא בו עניין, אשמח כהוגן אם תבואו. לפרטים נוספים

*

בתמונה: Tomie Ohtake (1913-2015) , Untitled, Oil on Canvas 1996

Read Full Post »

mairovich.1969

*

40 שנה לפטירתו של הצייר האבסטרקטי, צבי מאירוביץ  (5 במאי, 1911 קרוסנו, פולין- 11 בנובמבר, 1974, חיפה). מן הציירים האהובים עליי ביותר. למצער אוכל לומר, שהמפגש שלי עם הפנדות שלו (סדרת ציורים, 1974-1966) לא הותיר אותי אותו אדם, שהייתי עד מפגשי הראשון עמן. מאירוביץ היה נשוי לסופרת יהודית הנדל, שנפטרה בשיבה טובה השנה (2014-1921). הנדל הקדישה למאירוביץ את הממואר  הכח האחר (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1984), מן הספרים המעוּלים שנוצרו בעברית מאז קום המדינה. פרקים יחידים ממנו ראו אור בחוברות סימן קריאה במהלך שנות השבעים. בשנת 1999 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית של מאירוביץ במוזיאון תל אביב לאמנות (הוא בחר להציג רק  תערוכה אחת בישראל, בימי חייו, ומאז לא הוסיף להציג כאן תערוכות יחיד). בעקבותיה ראה אור ספר התערוכה הכח האחר (מוזיאון תל אביב 1999) הכולל אוסף רחב מציוריו של מאירוביץ לצד טקסטים מקבילים-מבארים מתוך ספרהּ של הנדל, הכח האחר.  בספר התערוכה כלולים גם כמה מרשימותיו האפוריזמיות של מאירוביץ עצמו, אותן כתב בפנקסו. מתוכן, אני מעוניין לצטט מעט, משום יחידותן:

*

לצייר זו עבודה מלוכלכת מאוד. הטרפנטין. הצבעים. הידיים. המכנסיים. ובתוך הלכלוך הזה, פתאום, הצבע, חד ושקוף, כמו יהלום. זוהי צלילוּת שהזמן והאבק לא מכלים אותה, אלא, באופן מוזר, מגבירים אותה. כי תמונה טובה, היא תמיד, ככל שעובר הזמן, יותר טובה.

*

להגיע למשהו בציור זה לא "לדעת לצייר" אלא לדעת לוותר. זה הכל. לדעת למחוק. מה שכל-כך מוצא חן בעיניך, מה שהגעת אליו בעבודה כה קשה, ונדמה לך שהוא ההישג, הכתם הכי טוב, ופתאום, ברגע פראי אחד זה נדלק, ואתה מוחק ומשמיד למה? לפעמים אתה אפילו לא יודע למה, איך. הריחוק הפתאומי, אתה מקבל עיניים אחרות, שהן מבט ראשון של ההרס של עצמך, אבל גם מה שעושה את התמונה.

*

נדמה לי שלעבוד אפשר רק מתוך תימהון, יאוש והתלהבות, ואין מה ללמוד. ישנו רק הגרעין שנמצא עמוק בפנימיותו של אמן. ועובדים, זהו.

*

עוד מעט לא יצטרכו לדעת לצייר, יצטרכו לדעת "לקרוע", אבל לאמיתו של דבר ציור תמיד היה "קריעה". כל ציור יש בו משהו של "קריעה". ואני עצמי לא יכול לעבוד על תמונה בלי שיהיה בה באיזה שהוא מקום משהו של "קריעה".

*

מעשה אמנות תמיד קצת מפחיד את האנשים, כי הוא הורס אצלם את המושג של היופי המוסכם. רוב בני האדם יש להם אפילו רתיעה טבעית ממעשה אמנות. היא כאילו מבקשת לשנות את המציאות. אבל המציאות לא אוהבת את זה שמנסים לשנות אותה.

*

כל תמונה היא בעצם מבט אחד ויחיד שנשאר דומם בזמן שהחיים כבר הלכו הלאה. מבחינה זו יש בכל תמונה, באופן מרוכז ומצומצם מאוד, משהו מהטרגדיה של הקיום, לכן כל תמונה נותנת תמיד את ההרגשה שהיא חד פעמית, ראשונה וגם אחרונה. בשביל הצייר זה מקור של פחד, אבל בשביל התמונה זה אולי מקור של כוח.

*

לעבודה אמיתית מגיעים רק מתוך מידה גדולה של חירות, ובכח המשמעת הפנימית של הצייר, משהו שנשתמר בה מהתוהו ובוהו הפנימי, ולא חשובה הדלילות או הסמיכות, אפשר למרוח שטח שלם בשחור ושגם אז תהיה קיימת מתיחות בשטח.

*

לחיות בשלום עם החיים זה משהו שלא למדתי.

*

צוחקים עליי שבבוקר אני רץ לבית-קפה. בסדר. זה הטירוף שלי. אבל אדם שפוי בעולם הזה זה משהו מאוד לא שפוי. ואדם שפוי באמת אין לו כל אפשרות, כל אפשרות, להתחיל את היום.   

[צבי מאירוביץ, 'קטעי טקסטים מתוך פנקס רישומים', מצוטט בדילוגים, בתוך: צבי מאירוביץ ויהודית הנדל, 'הכח האחר', מוזיאון תל אביב לאמנות: תל אביב 1999, עמ' 59-57]

 *

לאחרונה, אני אומר לכתוב מאמר שייוחד לפנדות של מאירוביץ; מאמר שאמור להכיל הרבה מאוד תחושות שהתעוררו בי למראה ציוריו של מאירוביץ ולמקרא דברים שכתב או דברים שנכתבו אודותיו (במיוחד ביוגרפיים); גם הרבה ידע תרבותי-יהודי (לא-רבני ברובו) שלטעמי אצור שם ברקע הדברים; אני מחברו בחיל ורעדה, כותב שורה ומוחק שתיים (זו אינה מליצה). ומדי פעם, כאשר אני מסיים להיות מבוהל מעצמי. אני מבין שיש משהו בתהליך הכתיבה הזה שנאמן מאוד לתהליך היצירתי של מאירוביץ עצמוֹ.

 

גלריה אינטרנטית קטנה של ציורי צבי מאירוביץ 

 

אזכרה שנתית לאמן נדב בלוך ז"ל (2011-1939) בית העלמין עין הוד, שישי 21.11.2014, 12:00

איך שהזמן עוֹבֵר/איך שהזמן נוֹהֵר. 

 

בתמונה למעלה: צבי מאירוביץ, הפרדס, פנדה (פסטל על גיליון נייר) 1969.

Read Full Post »

Older Posts »