Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘צילום’

*

מזה זמן אני סבור כי ידידי אהרן קריצר הוא מטובי אמני הצילום הפועלים בארץ. יעידו על כך ההזמנות שהוא מקבל להשתתף בתערוכות בחו"ל וכן אתר אינטרנט שהקים (ייחודא: ענייני צילום ורוח), המאגד כמה וכמה מיצירותיו. לפיכך, שמחתי לצאת עימו ועם ידידתי חוקרת האמנות, זיוה קורט (כותבת בלוג האמנות: מעבר למראה) לתערוכתו, "במנהרה אשר בשדה", תערוכה המתקיימת במנהרה מלאכותית העוברת תחת כביש שש, על יד המושב בית נחמיה, הסמוך לעיר שוהם; התערוכה מסכמת במידה רבה עשור של פעילות אמנותית ושני עשורים של מגורים בשוהם (הוא ובני המשפחה עוברים דירה בקרוב). מסתבר כי הרעיון למיקום התערוכה ולחללהּ עלה בראשו של קריצר, הואיל והוא חוצה את המנהרה הזאת פעמים רבות בטיולים רגליים, המבקשים לצאת מהעיר אל הטבע, מסלול שדימויים שונים ממנו, בזמנים שונים, ובעיבודים שונים שימשו יסוד לרבות מהעבודות המופיעות בתערוכה.

   ההחלטה למקם תערוכה בנתיב מעבר די חשוך (יש להגיע לתערוכה עם טלפונים סלולריים ולהפעיל את הפנס) או למצער, מאוד מוצל, גם בשעות שבהן השמש ניכרת בשיא חומהּ, וכאשר שומעים בנתיב המעבר כל רוח וגם את שאון המכוניות החולפות מעליה על הכביש המהיר, מן המית רוח, השבה ונשנית, כעין פסקול רפאים מתקרב ומתרחק, המלווה את ההתרחשות החזותית בעיקרהּ – העלתה בי כמה וכמה אסוציאציות.  לכמה וכמה טקסטים ערביים, ערביי-יהודיים או יהודיים – בהם מוצגים החיים כנתיב מעבר מקצה אל קצה, עתים כגשר שיש לחצות אל העבר האחר, עתים כים גדול שבו חולפת ספינת החיים, כאשר הים מתואר כים החומר או כים הזמן, כלומר: מה ששרוי בתווך הפיסיקלי והחומרי; כאשר התעודה היא להצליח ולעבור את החיים – מאורעותיהם, מדוויהם ומדוחיהם, תוך נתינת הלב והשכל, לאותם דברים שאינם בחומר ואינם נתונים לגדרי הזמן (מטאפיסיקה, מדעים בכלל, התנהלות אתית שבזכותה מקווה האדם להיטיב עם סובביו בכל עת ולא לפגוע או לפגום בסובביו). כך למשל עלה על לבי משולש (שלושה טורי קצידה) מאת השיח' הסוּפי, עבד אלעזיז אלתוניסי (נפטר 1093 בתוניס), לפיו יש בעולם מתי-מעט עבדי אללﱠה, הדומים למי שהתגרשו מהתבל. ולפי שאינה מפתה אותם עוד בתענוגות הארציים; ולפי שהם מכירים בכך שהקיום הארצי ארעי וסופי, הם מכירים בהּ כים (או אוקיינוס) שאותו יש לחצות בסירה מקצה אל קצה. כך משולים החיים כולם להפלגה – מנמל המוצא אל מעגן היעד. דומים לכך, דבריו של  הפילוסוף המשורר היהודי, ידעיה בן אברהם הפניני (1340-1270 לערך) מבז'יה שבפרובנס בפרק החמישי בספרו בחינת העולם: "הָעוֹלָם – יָם זוֹעֵף / רַב מְצוּלָה, רְחַב יָדַיִם / וְהַזְּמָן – גֶּשֶׁר רָעוּעָ / בָּנוּי עָלָיו / רֹאשׁוֹ אָחוּז בְּחֵבְלֵי הַהֶעְדֵּר / הַקֹדֵם לְהֲוָיָתוֹ / וְתַכְלִיתוֹ – לִרְאוֹת בְּנֹעַם מַתְמִיד /לַאוֹר בְּאוֹר פִּנֵי מֶלֶךְ / רֹחַב הַגַּשֶׁר, אַמַּת אִישׁ / וְגַם אַפְסוּ הַמִּסְגְּרוֹת / וְאַתָּה בֶּן אָדָם / עַל כָּרְחֲךְ אַתָּה חַי / עוֹבֵר עָלָיו תָּמִיד / מִיּוֹם הֱיּוֹתְךָ לְאִישׁ / בְּהַבִּיטְךָ קֹצֶר הַמַסְלוּל / וְאֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאל / הֲתִתְפָּאֵר בְּיָד וָשֵׁם?". כמובן, ואף ביתר חדות, עולה בשירת ידעיה הפניני השאלה,  כיצד ניתן בכלל להצליח בעולם רב-מהמורות שכזה – נע ונד על-פני גשר רעוע שמתחתיו ניכרים תהומות הים – להצליח "לאור באור פני מלך", כאשר-כל החיים ומאורעותיהם כביכול מונעים או מעכבים את האדם מלהשיג את תכליתו ולחרוג לרגע ממכלול האיומים המרחפים על ראשו. כאן ניכר המשורר כמי שמייחד רגע לאיזו התבוננות על חיי האדם בכלל ועל חייו בפרט, ובתקוות אנוש למצוא בחיים האלו מעט יותר ממאבק הישרדותי.  ובכן, את שמצאו עבד אלעזיז אלתוניסי בנתיב הרוחני-מיסטי ואת שמצא ידעיה הפניני בדרך הרוחנית-פילוסופית-מדעית, מצא לימים אהרון קריצר בדרך רוחנית אמנותית, שניכרת בה כל העת הרליגיוזיות היהודית והאמנותית;. חשוב לומר, אהרון קריצר אינו אמן המכפיף את אמנותו לעקרונות תיאולוגיים-אמוניים, אלא אמן המבקש אחרי נתיב רוחני-אמנותי – המהוה נדבך מהותי בעבודת האל, נתיב לא ידעום איש-ההלכה והתיאולוג, אבל ידוע בפני היוצר המבקש להנכיח את האלוהי, החזיוני וההתגלותי באמנותו; "לאור באור פני מלך" לדידו משמעהּ – יצירה אנושית באמצעות האור או בפרפרזה על דברי ידעיה: יצירה שראשהּ אחוז בחבלי-אור הקודם להווייתהּ ומאוחר לאחריתהּ, ואכן משני עברי התערוכה נוהר אור.

*

ahron2

*

    וכך בלב המנהרה אשר בשדה תלוי דימוי של מטטרון, צילום הניכר כציור מופשט, שכולו אור וחשיפה לאור. המלאך מטטרון, מתואר במקצת המקורות כמלאך-הממונה על הקוסמוס הפיסיקלי, כעין יישוּת גבוהה יותר, המתווכת בין האלוהות העליונה גופא ובין באי-עולם. אולי כדמות מיתית המקבילה בחלקהּ להבחנתו של אפלטון (367-427 לפנה"ס) בין אלוהות גבוהה, השקועה בעצמותהּ, בנצח ובאי-תנועה בדיאלוג סופיסטס ובין האלוהות שיצרה כחרש-אוּמן או כטכנאי  את הקוסמוס הפיסיקלי, בדיאלוג טימיאוס,. דווקא על האחרונה, קובע אפלטון, כי ניתן לומר לגביו: "הוא היה טוב", מה שלא ניתן לומר על האלוהות הגבוהה שלא ניתן לידע עליה כמעט דבר, והיא  מצויה מעבר לאופק מחשבותיהם של באי-עולם. מטא-טרונוס ביוונית הוא "מעל הכסא" או "מעבר לכסא". אבל אם מערכת היחסים בין האלוהות הגבוהה ובין הפרוייקטור לענייני בריאה אינה ידועה או אינה ודאית עד תום – אצל אפלטון, בספרות הרבנית, קהילת המלאכים הם שלוחי-האל ללא עוררין. יש להם תפקידים מדוייקים שנקבעו על ידי הקב"ה. הם אינם היררכיים בינם ובין עצמם (כלומר, לא פוקדים זה על זה). כך, בתלמוד בבלי מתואר הקיצוץ בנטיעות של אחֵר (אלישע בן אבויה) כך שחזה בעולם של מעלה את מטטרון יושב (המלאכים עומדים) וכותב את זכויותיהם של ישראל, ולפי שראהו יושב וכותב (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ט"ו ע"א), סבר שמא ישנן שם שתי רשויות. חביבה פדיה הציעה לאחרונה במאמר מרתק  ("התגלויות של בעתה" שראה אור בספר תיאופואטיקה) כי טעותו של אחֵר היתה אחרת.  לשיטתה, הגמרא נקטה כאן לשון סגי-נהור ואין כאן הכוונה כי מטטרון כתב את זכויותיהם של ישראל, אלא ההיפך הגמור: בתר חורבן-הבית השני ובימים שהובילו להריגתם של עשרת הרוגי מלכות, השתכנע אחֵר כי אין מטטרון אלא מי שמונה את חובותיהם של ישראל ורשימותיו אלו הן הבסיס לירידת קרנם של ישראל בעיני אלוהים וסיבת ענישתם. טעותו אפוא, על-פי פדיה, נבעה מכך שראה בהשגחת אלוהים רק דין קשה אחר דין קשה, ולפיכך בחר לעזוב את קיום המצוות, משום ששוב לא מצא בהן עדות לאהבה האלוהית או לרחמי האל על ברואיו, אלא רק סיבה להכותם ולהענישם.   

    מטטרון – בדימוי של קריצר, אינה דמות מזרה אימים אלא אור שלובש גוונים שונים (במקור שהבאתי לעיל מהתלמוד הבבלי מתואר מטטרון כמי שיש בו שיתין פולסין של אור), ונטייתו להפשטה – מונעת מאיתנוּ אינטרפרטציה מוסרית או תיאולוגית של דמותו; דווקא הצבת הדימוי הזה במנהרה תת-קרקעית תחת כביש 6, מעלה על הדעת, קטקומבה עתיקה, כלומר: מנהרה או לשכה אפלה (Camera Obscura) שבה נועדים חברים בכת אזוטרית שאינה יכולה להתכנס בציוויליזציה השוקקת שמעל. זו קהילה של אוהבי-אמנות שאינה תלויה בדפוסים החברתיים המטריאליסטיים המאפיינים כיום את החברה היהודית-ישראלית (למעשה, מרסל דישאן כבר עמד בשנות השישים בהרחבה על כך, שגם שוק האמונת העולמי, הפך לכזה הרואה באמנות מוצר עם תג מחיר יותר מאשר יצירת רוח). מטטרון של קריצר אפוא יושב ומונה זכויותיהם של ישראל, משום שבמקום שבו שובתת החברה הפוליטית החומרנית, ניתן עדיין למצוא זכויות כאלה.

*

ahron3

*

    זאת ועוד, חלל התערוכה נחלק בין שתי סדרות של צילומים. הראשונה (מן הצד דרכו נכנסתי) כולל דימויים על גבול הפשטה שצולמו, רובם ככולם, במערות בסביבה ובשטחי חורש ויערות; המוטיב המשותף בהן הוא האור, התפשטותו, וכן הדמותו לפקעות-פקעות של אור (ראו דימויים מצורפים); החלק האחר, כולל צילומים יפהפיים אך ריאליסטיים, במידה רבה,  שצולמו גם בסביבת התערוכה, באותו מסלול טיולים רגלי של האמן היוצר. אם אני זוכר נכון, מטטרון בעצם מצוי קרוב מאוד לסיומו של החלק המופשט וקרוב מאוד לחלק הקונקרטי. נשאלת השאלה האם כל הדימויים הנחזים הם "זכויותיהם של ישראל", גם הקונקרטיים שבהם וגם המופשטים שבהם. יש כאן אמירה חדה, גם אם לא-גלויה, לפיה היצירה האמנותית היא זכות; אדם שזוכה להתבונן ולתעד/ליצור קומפוזיציות של אור, זכאי חלקו.  

     הדימויים המופשטים, המליאים פקעות וקווים מתעגלים ומפותלים של אור, בחלקהּ הראשון של התערוכה, העלו בדעתי את הפירוש  על ספר יצירה לר' יצחק דמן עכו, מקובל שחי בצעירותו בעכו הטמפלרית, ולמד בישיבתו של הרמב"ן שם, ולאחר חורבנהּ של העיר וכיבושהּ על ידי הממלוכים (1291),יצא לספרד וחי בה עד אחרית ימיו (במאה הארבע עשרה). ריד"ע ביאר את חלקה הראשון של המשנה הראשונה בספר יצירה "בשלושים ושתיים נתיבות פלאות חכמה חקק יהּ ה' צבאות" וגו' כך:

*

… ומאותן תעלומות נעלמות בתוך החכמה יוצאים נתיבות, ונתיבות אלו יוצאים מהעלמת החכמה, מה הן ומה דוגמתן; הן כעין חוטי השלהביות או כדרך הפקעת – הוא קיבוץ פתיל בעיגול שקור(א)ין בלשון צרפת למושי"א ובלשון ספרד קבלי"ר. אדם הולך למקום הפקעת – ובלבד שלא ימשוך, כי יותר שימשוך האדם חוט הפקעת – יותר יתרחק ממנו, אלא צריך שימשוך האדם עצמו על דרך החוט עד שיגיע אל עיקרו ומקורו שהוא הפקעת, כן הוא דרך השגת העליונים במחשבה, שכל זמן שימשוך אדם מחשבתו אליו למשוך אצלו אור עליון – לא יראה אור, כל שכן שלא יגיע אל עיקרו ומקורו, אלא בעת שיעלה מחשבתו ויישלחנה למעלה דרך התחלת האור, אשר התחיל להשיג, ילך דרך האור הזה במחשבתו, עד בוא עיקר מבוא האור, כדרך חוט הפקעת, וכדרך השלהבת בגחלת …

[גרשם שלום, "פירוש ר' יצחק דמן עכו לספר יצירה", קרית ספר, ל"א (תשט"ז), עמוד 381]

*

    המקובל מדבר כאן על אודות ראשית גילוי האור שהלך והתפשט (נאצל מן המאציל) וממנוּ נגלה העולם ונחקק בתצורתו עם כל מה שיש בו. יציאת הנתיבות אל העולם גילו אותו ובהדרגה הביאו לידי מציאוּת את כל היישים המופשטים והגשמיים הכלולים בו; ר' יצחק טוען כאן שלאדם הרוחני יש כשלעצמו אמביציה אולי אפילו אובססיה, לחזור במחשבתו אל אותה ראשית של אור רוחני, אור על גבי אור, אל מרחב היש הרוחני המופשט שקדם למרחב הפיסיקלי והגשמי. דא עקא, הדברים אינם כה פשוטים. העלאת המחשבה למקורהּ הינה מהלך פרדוקסלי. כל המבקש לחזור/לעלות הוא כמי שמושך חוט מפקעת, ככל שהוא מושך, הפקעת מסתבכת והתרתה הופכת מבוך כאוטי ובלתי-פתיר; הדרך היחידה להתיר – היא לעקוב אחר החוט דרך פיתוליו הרבים אל מקום ליבתו. כך, שלדעת המקובל, כל מניפולציה על גבי האור האלוהי והתפשטותו, וניסיון למשוך על עצמך אור בכוח או להתערב בפעולתו, רק מרחיקה את האדם ממה שהוא עצמו מבקש – לעלות במחשבה ולזכות לחזות במקורו של האור שלאורו זרח העולם, הדרך היחידה לעשות כן, היא לעקוב לאחור אחר התפשטות האור, וכאן רומז המקובל כנראה, כי מן האור הפיסיקלי-הארצי, על האדם לעלות במחשבה בלבד אל אור האֶתִר, חומרם של גלגלי השמים, ומשם ואילך אל אורם של השכלים הנבדלים ו/או של הספירוֹת עד הגעתו אל מקום בקיעת האור, כפי שדעת האדם עשויה להשיגו.  מה שמתואר כאן הוא מהלך המתקיים בתודעה; מהלך של התבוננות פנימית ממושכת ושל הפשטה הולך ומתעצמת. אין כאן, על פניו, קריאה להשתמש בדמיון. נהפוך הוא, מדובר במדיטציה שבה התודעה הולכת ומתרכזת, הולכת ומתעצמת – באור, אבל אין בה כל שאיפה לצייר לעצמהּ דברים או להחיל שינויים במה שנגלה להּ, אלא על המבקש-המשיג לשמור על עצמו, במידה רבה, מתבונן בריכוז רב, אך בלא פניות; עליו לעקוב אחר האור, להבין את התפתחותו, אך מבלי להטיל בו מניפולציות ולהתערב מלאכותית באופן שבו הוא מתפשט ממקורו העליון.

*

ahron4

*

    בעצם, לטענתי, רבות מהעבודות בחלקהּ הראשון של התערוכה, ובמידה קונקרטית הרבה יותר –  בחלקהּ השני, פועלות מתוך אותה עמדת מוצא. קריצר כאמן צילום מבקש ברבות מהעבודות להציג בפשטות עמוקה את נתיבי האור והתפשטותם על גופים, עצמים וחלל. במהלך הפיתוח וחשיפת הנגטיב לאור, אכן ניכרים בעבודות קרני אור, וגלי אור נפתלים, דמויי פקעות. כל אלו הינם הזמנה – למתבונן בהן, באפלת המנהרה לאורו של פנס-הטלפון או לאור החמה השוטף קלושות את החלל – לשים ליבו לאור, לנתיבותיו ולהתפתחותו. למעשה, במידה רבה, נדמתה לי כל התערוכה הזאת כסוג של השאלה מבריקה של המהלך המדיטטבי-קבלי שהציע המקובל ר' יצחק דמן עכו לפני כשבע מאות שנים ויותר, והורדתו למנהרה אשר בשדה, שמשני עבריה נגלהּ העולם המואר שבחוץ, ואילו כולו עבודות באור, שבהן ניכרת יצירתו של האמן בהימנעות ממניפולציות מלאכותיות על האור, אלא במעקב אחרי האור והתפשטותו במרחב ובחלל, ומתוך כך, ורק מתוך כך, מגיע רגע הצילום, כאשר גם הוא וגם פיתוחו נועדו, בראש ובראשונה, לגלות בפני הצופה, את פקעות האור ואת הנתיב שהן זרעו בפניו – ודורשות אותו לדרוש (להתבונן, להתרכז, לעקוב) באור, כדי לשוב אל מקורו, ואולי גם על מנת לבחון דרך האור את החיים שחי עד עתה [בניגוד ל"המערה אשר בשדה" (בראשית מ"ט,29), המרמזת על קבורתו של יעקב-אבינו, ועל קץ החיים; המנהרה מאפשרת לראות את שחלף ולצאת לחיים מצידה האחר].       

*

"במנהרה אשר בשדה" תרד בשלהי יולי בדיוק כך שזו הזדמנות מצוינת לראותה כל זמן שהיא שם

הנה הוראות הגעה וטלפון למקרה שמסתבכים:

*

במנהרה-אשר-בשדה-אהרון-קריצר-הנחיות-הגעה-

*

ahron5

*

ahron6

*

*

*

בתמונות: דימויים מהתערוכה (כל הזכויות על העבודות לאהרון קריצר) שצילמתי; מלבד הצילום בשחור-לבן שצילם אהרון אותי בתערוכה.  

Read Full Post »

*

ספרהּ של אמנית הצילום, ורד נבון, השדרה: שדרות ירושלים בעיני הצלמים, מתעד את שדרות ירושלים ביפו לאורך כמאה שנים ויותר, במסע ההולך בין הבניינים המרכיבים את השדרה, ומספר את סיפוריהם, ואת תהפוכות חיי מייסדיהם. לעתים גם את עלילות האנשים שדרו ופעלו בהם. מטבע היותה של יפו עיר מעורבת, זהו במידה רבה סיפורם של ערבים ויהודים שחלקו ועדיין חולקים את השדרה הציבורית, וזאת בטרם ישתנו פניה של השדרה כליל, לאור נתיב הרכבת הקלה העתיד לעבור בה, ולקשר בין תל אביב ובת ים.

ישנם אלבומי-תמונות מרובים, המגוללים סיפורו של מקום, תוך עמידה על ההיסטוריה והתרבויות שפעלו בו. מה שמציין אלבומים כאלה במקומותינו היא תפיסת עולם פוליטית דווקנית העומדת ביסודם; על פי רוב, טבוע בהם נראטיב ציוני עז של גאולת האדמה והפרחת השממה (חישבו על אלבומי תמונות שקיבלתם לבר/בת-מצווה) וכאשר מדובר בסביבה אורבנית, לעולם יוותרו ההיסטוריה והתרבות של בני המקום הלא-יהודים או הלא-ציונים כהערות-אגב מודחקות, כמעט מתנצלות על השמעתן (השכונה שלהם? ובכן, זה ספר כה עמוס שלא מצאנו בשבילה מקום). ספרהּ של נבון, להבדיל, מציע נראטיב שיוויוני במהותו. הסיפור הציוני זוכה למקומו, וכן הסיפור הפלסטיני. יש מקום לציונות ולקליטת העולים ב"שטח הגדול" (כלומר השטח שנעזב על ידי תושבי המקום הקודמים בזמן מלחמת 48') ויש מקום לנכבה, ובכלל זה לבריחת פלסטינים מיפו, בין היתר, לנוכח פעולת האצ"ל בשכונת מנשיה והחרבתה עד היסוד, שיש להניח שעוררה בפני יושבי יפו הערביים את החרדה לפיה הם הבאים בתור. כך ראוי להתייחס למקום – כמרחב שיוויוני של זיכרון; יותר נכון: כמקום המהדהד את מכלול זכרונותיהם של האנשים שעברו בו מעולם. מרחב המעניק מקום לתפיסות העולם השונות ולאידיאות תרבותיות מגוונות, ששכנו ועדיין שוכנות, זו לצד זו.

בספרו להבין את המדיה: שלוחות האדם (תרגמה מאנגלית: עידית שורר, הוצאת בבל: תל אביב 2003) הזכיר חוקר התרבות הטכנולוגיה הקנדי, מרשל מקלוהן (1980-1911) תפיסה המובאת בספרו של האנתרופולוג האמריקני, אדוארד ט' הול (2009-1914), השפה הדוממת,  לפיה אינדיאנים משבט ההופי, האמינו כי הזמן אינו רצף או משך של אירועים תימטיים-עוקבים, אלא ריבוי של דברים המתקיים זה לצד זה. ובציטוט המובא שם: "הזמן הוא מה שקורה כשהתירס מבשיל וכשהכבשה גדלה … הוא התהליך הטבעי המתרחש כשהחומר חי פועל בדרמת החיים שלו …". [שם, עמ' 175]. כלומר, אין מדובר בזמן כמותי, המבקש למדוד תנועה ממקום למקום או מזמן לזמן, אלא בהגדרת זמן המעניקה לכל פרט הנתון בקיומו (ב-being  שלו) את מקומו. כשמתבוננים כך על נוף –  פודים אותו מהאמביציות הפוליטיות-כוחניות שעלולות לאפיין את ההתבוננות. זהו מבט שלא רואה את הבתים כהזדמנות נדלנ"ית ונמנע מהטיה היררכית לפיה סיפורם של היהודים בשדרה ושל הציונים שמתגוררים בה חשוב יותר ואותנטי יותר, משום שמוסדות השליטה וההסדרה בעיר נתונים לריבונותה של מדינת ישראל. המבט של נבון, כולל מראש, ניסיון לספר את סיפורו של כל בית, חצר וגן משמעותיים; תוך סיפורם של בני אדם. לאו דווקא העשירים והמפורסמים שבהם, ומתוך מגמה לנסות ולהציג גם את מי שחיו בשולי החברה או שהודחו לשם, וכך כולל הספר פרטים וקורות חיים מפותלים של שורת דמויות צבעוניות, למשל: הזמרת המצרית, אום כולת'ום (1975-1904), ועמיתתה היהודיה, לילה מוראד (נולדה בשם ליליאן מרדכי, 1995-1918) שהופיעו ביפו; עלי מוסתקים, בן לאחת המשפחות הערביות האמידות בעיר, שבזמן מלחמת 48' פעל במדינות ערב כדי לגייס כספים עבור הלגיון הפלסטיני, נמלט עם הכסף, ואחר-כך בשנות החמישים, ניסה לפלס דרכו חזרה ליפו בעזרת שני ספרי תורה שרכש מסוחר בבית לחם; ישראל פרנק דינרי (2013-1913), מנהל הלונה-פארק ביפו; גיורא גודיק (1977-1921) האמרגן ומנהלו של תיאטרון אלהמברה בשדרה, שבמשך כשמונה שנים, הפך למקום מרכזי של הופעות מוסיקה ומחזות-זמר; הרב אברהם (אברמיקו) בכר  (2005-1914), רב בולגרי, שהיה אוהד כדורגל מושבע של מכבי יפו וממייסדי הקבוצה, שנהג לנסוע למשחקיהם בשבת(!), מוסע על וספה, מה שגרם לו לצרות צרורות עם הרבנות הראשית;  המנצח יצחק (זיקו) גרציאני (2003-1924); שוער הכדורגל, הרצל קביליו (1986-1951), סמי אלקולומברי (סמי בורקס, 1996-1909), ואלברט סולומון (אלברט הבולגרי), נגן וזמר של שירי-עם בולגריים ששיפץ במשך שנים רהיטים עתיקים, הנוהג עד היום, להקצות בחנותו ברחוב שינקין בתל-אביב מקום שינה ורחצה לדרי-רחוב.
*

*
וכך הספר הופך לסביבה רוחשת חיים, שבו חולפים ועוברי באי הרחוב בהווה ובעבר. בניגוד לתפיסה העגנונית (בעיקר בגבעת החול ובתמול שלשום, אך גם בספרים וסיפורים נוספים) לפיה יפו הנה בת-דמותה החומרית והמחוספסת של ירושלים,  ורד נבון בוחנת את השדרה כמיקרוקוסמוס, וכעולם מלא, רוחש ופוליפוני. הריבוי הקולי הזה מביע עצמו לא דרך קולה של נבון, אלא גם בעד החלטתה, להציב בספרהּ צילומים שונים מאת צלמים שונים, לא רק בני דורות עבר, אלא גם אמני צילום הפעילים בהווה (שרון רז, חוני המעגל איצקוביץ ז"ל, רון ארדה ושלומית כרמלי), משוררים הדרים ביפו (מחמד אגואני, יונתן קונדה, איריס שריד, שבתי מג'ר,  יוסי גרנובסקי), וכותבי מאמרים (ארבעה אדריכלים ופרופ' דניאל מונטרסקו). יפו של נבון היא יפו בת-קיימא, מליאת חיים, הוד ונוכחות.

וכך כותבת נבון בסיום:

*

בהתחלה עניינו אותי האדריכלות ונוף השדרה. בהמשך התרגשתי לגלות את הצלמים שאת רובם לא הכרתי. רק לאחר ארבע שנים של סריקת כל בדל מידע וכל תצלום דהוי בארכיונים פרטיים וציבוריים, הבנתי שיש בידיי מסמך אנתרופולוגי, שאת מורכבותו לא יכולתי לתפוס כשיצאתי לדרך ושאין ביכולתי לפענח עד תום. הופתעתי לגלות את שיתופי הפעולה והקשרים בין בני דתות ותרבויות שונות בתחילת המאה ה-20. התרגשתי להיווכח עד כמה הקהילה הבולגרית חיה את זכרונותיה … גם כשהם מתגוררים בהרצליה או חולון … העבודה על הספר פקחה את עיניי, ללא ספק, ועדיין –  רק דרך עיניי אוכל להביט, כישראלית, כיהודיה וכאישה המתבוננת במעשיהם של בעיקר גברים. אני מקווה שספר זה שנוצר בידי רבים מתוך אהבה לשדרה, יסייע ולו במעט, בהגברת המודעות הציבורית לחשיבות שימור הרצף ההיסטורי, החברתי והאדריכלי בסביבה היפואית. ברגע קריטי של נקודת המפנה, עם תחילת עבודות הרכבת הקלה, יש לקוות שמקבלי ההחלטות ייתנו דעתם על נכסי התרבות והטבע שעוד נותרו בה, ידאגו לשיקום ולהחייאת השדרה כרחוב עירוני חשוב ולשימור רוח המקום של נוזהה – שדרות ירושלים.     

[ורד נבון, 'הרהורים בתום מסע שרק התחיל', النزهة / השדרה / The Boulavard: שדרות ירושלים בעיני הצלמים, סטודיו ורד נבון, יפו 2019, עמוד 350, מצוטט בדילוגים]    

*

במוצאי הקריאה תפס אותי הרהור, שאם היו עוד כמה עשרות ספרים על מקומות שונים בארץ ברוח ספרה של נבון, היה הדבר עשוי לשמש צוהר לשינוי תרבותי וחברתי למעלה מעבודתם של הפוליטיקאים (במידה שהם עדיין מתאמצים). לא ניתן לקיים שיח של שלום ואי-אלימות כאשר כל צד מנשל את הצד האחר מההיסטוריה שלו ומשתדל למעט את אחיזתו בנוף ובתרבות. ספרהּ של נבון אפוא קורא בעיניי לכך, שחיי שלום ראשיתם בשיוויון. אי אפשר אחרת.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים. 

פחות עבדויות יותר חירויות.  

*

*

בתמונה למעלה: ©ורד נבון, ללא שם, תצלום מהספר (עמוד 351).

Read Full Post »

amotz.1974

*

  בשיר היסטוריה של הפרט שנכלל בספרהּ אמא עם ילד (1992)  כתבה המשוררת דליה רביקוביץ' (2005-1936):

*

תֵּשַׁע מִלִּים אָמַרְתִּי לְךָ

אַתָּה אָמַרְתָּ כָּכָה וְכָכָה

אַתָּה אָמַרְתָּ: יֵשׁ לָךְ יֶלֶד

יֵשׁ לָךְ זְמַן, וְיֵשׁ לָךְ שִׁירָה.

סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי

לֹא תַּאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה.

מַמָּש לֹא הָיִיתִי חַיֶּבֶת

לַעֲמֹד בְּזֶה בַּמוּבָן אֱנוֹשִׁי.

בְּי' בְּטֵבֵת הוּטַל הַמָּצוֹר

בְּי"ז תַּמּוּז הָבְקְעָה הָעִיר

בְּט' בְּאָב נֶחְרַב הַבַּיִת.

בְּכָל אֵלֶּה הָיִיתִי לְבַד. 

[דליה רביקוביץ', כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 249]

*

על אף הצהרת המשוררת על אותן תשע מלים עלומות; היא מעמידה בלוז השיר שתי מערכות של תשיעיות. האחת, דברי הגבר (השיר מוקדש ליצחק לבני); האחרת— דבריה היא.

הגבר אומר: : יֵשׁ לָךְ יֶלֶד/ יֵשׁ לָךְ זְמַן, וְיֵשׁ לָךְ שִׁירָה.

היא אומרת: : סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי/ לֹא תַּאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה.

הגבר מדבר על עכשיו ולהבא (על העתיד). על מה שנותר ועל מה שאפשר. דברים רציונליים-תכליתיים-תועלתיים.

היא מדברת על המצב הנפשי שעליו התגברה, אבל גם אל ההיפלטות מחדש אל החיים, ועל חייה שכמעט נטרפו על סף החלון המסורג.

הוא מבטא את הקול שרוצה שנתגבר, שנשכח הכל, שנהיה חזקים, שנזכור את מה שיש, את מה שאפשר; שנמשיך להתאחז בחיים, כי אין דבר טוב יותר. יש שם ילדים. יש שם גם שירה.

היא מבטאת את הקול שרוצה לדבר ומושתק. קול של עד לחורבן, להרס, לאבדן. אייכשהו הצליחה לזחול עד למקום שלא יודע דבר על מה שקורה שם. בחוץ או בתוככי הנפש. היא רוצה לדבר על זה. אך אין אנשים קשובים. חושבים שהיא מגזימה, שהיא שקועה בעבר. היא רוצה לשתף בהתנסות התהום. אומרים לה: זו רק אפיזודה.

מפתה להציב כאן אפוליני אל מול דיוניסי; רציונלי מול רגשי; גברי מול נשי. אדלג על זה. נדמה לי, כי את המשברים הגדולים באמת, את הסואנים בהם ואת החרישיים שבהם רובנו עוברים לבד.

כדיי להבין משפט כמו סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי צריך יותר מדמיון או הזדהות, צריך להיות שם. מי שהיה יבין אינטואיטיבית במה מדובר. מי שלֹא— יאזין רק מן המרחק. לאחרים זה יישמע הבל גמור. קִשׁקוּש בָּלבּוּשׁ.

פעם ליוויתי מעט את רביקוביץ' ברחובות תל אביב אחרי ערב ספרותי שאני לא מצליח להיזכר האם התקיים בגלריה בוגרשוב או במכון הצרפתי. אני לא זוכר הרבה מן השיחה (הייתי בן עשרים או עשרים ואחת. כבר חלפו ימים רבים). אני זוכר שכשהיא דיברה היה בה משהו כל-כך שביר שנשמע לי כאילו בכל רגע היא עומדת להתנפץ לרסיסים על המדרכות. אני חושש שאת הרגישות הזו זיהיתי רק במתי-מעט משוררות ומשוררים מאז. יש משוררים/ות הכותבים/ות כאילו "יש להם את השירה" (היא עובדת אצלם), לפעמים גם אירועים לאומיים או פוליטיים עובדים לשירותם, והם לעולם יהיו הדוברים או הנציגים: ראשי המדברים בכל מקום; בעבר אחר (לגמריי אחר)— יש את אלו שסורגי החלון נחרתים בעורם. הם קצת מהוסים. יש להם היסטוריה סודית שגם להם לא נהיר אם הם מעוניינים לחשוף או מעוניינים להסות.

הראשונים באים עם מגאפונים; רואים אותם-שומעים אותם בכל מקום; לאחרים— יש להקשיב. זה תובע לפתח חוש שמע מיוחד, להאזין ולהאזין עוד.

בעולם של נראוּת-מעמדִית והחרשת אזניים, אני לא אתחרט על המינוריות  הזו.

*

*

בתמונה למעלה: דליה אמוץ, מות הבית, הדפס כסף 1974.

Read Full Post »

nay1

*

על חיפוש מקום עבודה, יום ההולדת, המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה, מארג הדברים, תפירות ופרימות.  

*

1

 

לפני כמה ימים התראיינתי טלפונית למשרת אוצֵר יהדות בספריה הלאומית (שמחתי שתיאמו איתי ראיון). היה ראיון טוב ושוטף (כעשרים וחמש דקות). אי ניסיוני בניהול תקציבים ורכש כנראה עמד לי לרועץ. יש לי נסיון לא מבוטל במחקר, בתרגום, בעריכת תכנים; גם ידע לא שכיח בענייני ספרים. ובכל זאת, מעודי לא הייתי איש אדמיניסטרציה ולא עסקתי במכירות או בשיווק. ואם אני בכלל בנוי לזה, זה מצריך לימוד, אולי גם כינון מחודש.

לאחר 17 שנות עבודה רצופות (להוציא אולי חודשים אחדים בין עבודות), אני מחפש עבודה. תקציבו של מקום העבודה בארבע השנים האחרונות (אני מניח שעיקר תפקידי היה במחקר-מכין ועריכת תוכן של מחקרים וספרים) –  אזל, והניסיון לגייס את הסכום הדרוש לא עלה יפה (למרבה הצער). אני בן 40, בעל כמה כישרונות מוכחים, המתגלים כמועילים מאוד בין אנשי-ספר, אך לא רבי תועלת בכל מני תפקידים הרחוקים מן הספרים והרעיונות. כמובן, ישנם קורות חיים שכלל לא זוכים למענה. אני מניח כי מי שקורא אותם (אם קורא אותם) מבין שבעשור האחרון עבדתי בעיקר במשרות הקשורות בעולם האוניברסיטאי (הוראה/מחקר/עריכה) , ואם עבדתי לפני כן כמעט חמש שנים במחקר כלכלי בין-לאומי, זה כבר היה מזמן. אני מנסה, ככל יכולתי, לשמור על איזון, ענייניות וחיוך, ובכל זאת לאורך התקופה הזו, יוצא לי יותר ויותר לחוש סוג של חיוורון פנימי (זה פיסי ממש). אני ממש לא בטוח כי באותן שעות גופי מטיל צל.

   אני עדיין לא ממש סגור על המקום שבו הייתי רוצה לשבת; אני כנראה זהיר מדי,מעט קפוא. חושש קצת לעשות צעד לא נכון, או להתיישב במקום לא מתאים. אני זקוק לשקט, עבודה מסודרת, ביטחון כלכלי (אין לי עיניים גדולות), בשנים האחרונות עברתי קצת יותר מדי טלטלות וכאבי לב מכדי לאפשר לעצמי להמשיך להתנהל במצב עניינים קפריזי. אני מתחיל להפנים עד תום כי השתלבות באקדמיה אינה ממש ריאלית (הדלת לא נסגרה, אוכל להמשיך בכל קבוצות המחקר בהן אני חבר, אך נותר כמדומה רק חריץ אור דקיק). כנראה עוד אנסה להתחרות על מלגה או שתיים. אני גם צריך להגיש גם מהדורה מתוקנת של הדוקטורט שלי שכבר עבר שיפוט, כדי לקבל אישור סופי. סוף הדיקטוּר וסוף דרכי באקדמיה, נראים פתאום כמהדקים קשרי ידידוּת.

   העולם הוא גדול ופתוח, אני מזכיר לעצמי, סטודנטים אהבו את הרצאותיי, אנשים נהנים מכתיבתי. ובכל זאת, ברגעים קודרים יותר, הכל מרגיש לי כמשקולת. מאוד הייתי שמח להגיע לימים קלים יותר של נשימה. קצת קשה לי, קצת רגיש לי, כרגע. לפעמים אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר.

*

 *

2

 

ביום ההולדת שלי:

כבשו הויזיגותים את רומא,

נולדו הפילוסופים הגרמנים: יוהאן גאורג האמאן, וגאורג פרידריך הגל (שניהם לא מחביביי)

נולד אמן הצילום, הדאדאיסט,  מן ריי (עמנואל רדניצקי).

הוכרזה ונסתיימה מלחמה בין אנגליה וזנזיבר, המלחמה הקצרה אי פעם, (נמשכה בין השעות 9:00-9:45 בבוקר).

וולט דיסני הוציאו לאקרנים את מרי פופינס.

נולד הסקסופוניסט והכובען, לסטר "פְּרֶז" יאנג.

הביטלס ואלביס פרסלי נפגשו בביתו ב-L.A. התקיים ג'אם סשן  קצר בן כמה שירים, שלא הוקלטו מעולם (האפשר לדמיין את לנון עם אלביס? איך הם מתיישבים אחד עם השני?).

מולדובה פרשה מברית המועצות והכריזה על עצמאות.

כוכב מאדים שהה במרחק הקרוב ביותר לכדור הארץ (מזה ששים אלף שנה).

 

אם העולם הוא אוסף מקרים שרירותי (ואפשר שהינו). הלאו אין כל טעם לדון ברשימה של מקרים שקרו ביום מסוים של השנה בתקופות שונות. הן גם לוחות השנה, גם הזמן המדיד, הן תולדה של מחשבה אנושית ושל הגיון אנושי. אם כן הוא, הריי אין בין האירועים שנזכרו כאן ובין אין-ספור אירועים אחרים שום הפרד—אלו מקרים ואלו מקרים.  כלומר, לוּ נניח הייתי מחליף ברשימה לעיל, בין כיבוש הויזיגותים את רומא ובין כיבוש התורכים את קונסטנטינופול. ההיה משתנה משהו? ההייתי חש אחרת?  ואילו הייתי מחליף בין האמאן והגל ובין דקארט וולטר? או בין מן ריי למרסל דישאן? לו לא היה מדובר במרי פופינס אלא ב- A Shot in the Dark לבלייק אדוארדס (אותה שנה, עם פיטר סלרס כאינספקטור קלוזו), או ב-Le Roi de Cœur לפיליפ דה ברוקה (שנתיים אחר-כך, עם אלאן בייטס)? אני עדיין לא מצליח לדמיין את לנון עם אלביס (תאריך הולדתו של אלביס קוסטלו מוקדם לתאריך יום הולדתי  ביומיים). או את מולדובה עם ברית המועצות. איכשהו משמח אותי כי ביום הולדתי חלה המלחמה הקצרה ביותר שארכה ארבעים וחמש דקות (היא התקיימה כמעט 80 שנה לפני שנולדתי) . איני זוכר שנתקלתי באינפורמציה הזו אי-פעם בספר היסטוריה. לא פחות מכך, אני משתהה לנוכח סמיכותו של כוכב מאדים. אני כמעט מנופף אליו בכובעי. מרי פופינס מתקרבת אליו עוד יותר (בעזרת המטריה המעופפת שלה).  שישים אלף שנה זה לא הולך ברגל. הסמיכות הזו כמעט הופכת אותנו לשכנים בשיכון. אני גם נזכר במורבז'ין, אידיוט הרוצח הסדרתי, גיבור ספרו של בלז סנדרר, הטוען כי הגיע מן המאדים, וכי המלה היחידה בשפת המאדים (בכתב פונטי) היא: קֶה-רֶה-קאוּ-קאוּ קוֹ-קֶקְס, שפירושה: כל מה שאתה רוצה [תרגמה מצרפתית: עדה פלדור, הוצאת כרמל: ירושלים 1996, עמ' 191].

*

*

*שמעתי כי מקובלי ירושלים לא נהגו לחגוג ימי הולדת, ועזר לכך מצאו בדברי קהלת "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". גישה אסקטית מחמירה במקצת. עוד לא נמצאה הדרך שבה אסלק מזכרונותיי את כל שקיות ימי ההולדת, הבלונים, הזרים המתנות והצפצפות. יותר מכך, אין סיכוי שאוותר במחי יד על הזיקה שזה עתה נגלתה לי, בין יום הולדתי ובין המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה, ועל סמיכותו של הכוכב מאדים לכדור הארץ (הכי קרוב בשישים אלף שנה). הרבה צרות היו לי עם המלחמות. מעט אסטרונאוט. במצבי הנוכחי אני מזכיר כוכב לכת: (עוגה, במעגל אחוגה)/ אסתובבה כל היום עד אשר אמצא מקום). גם אם עולם ומלואו הם אוסף מקרים שרירותיים, ממילא, אינני חדלים לקשור ביניהם באופן זה או אחר. אם רק נרצה, נוכל לקשור כמעט בין כל שני יישים. ליצור מארג (Text) מתוך רשימה של נתונים.  אולם איך יודעים שזה המארג הנכון? כל מה שנספר לעצמנו, כל מה שנקשור, סובל מהטיה (האם בשעה 9:45 חתמו הזנזיברים על הסכם כניעה, או שמא זוהי השעה שבה נחתם הסכם השלום בינם ובין האנגלים?). שתי התנועות הדומיננטיות ביותר של חיי המחשבה הן: פירוק העולם לנתונים—תחום שכשלעצמו סובל מהטיות; ושזירתם המחודשת במארגים אפשריים של רשמים/נתונים. וכך, תופרים ופורמים את שמיכת הימים ומדמים שהאביב כמעט נגמר.

*

 הערה:  מסתבר כי ביום הולדתי נחתם גם הסכם קלוג-בראיינד ההיסטורי (1928), בו חתמו מעצמות עולמיות מובילות, בכללן: צרפת, גרמניה, אנגליה וארה"ב ומדינות נוספות על אמנה בין לאומית המוציאה את המלחמה אל מחוץ לחוק והופכת אותה לבלתי חוקית ובלתי לגיטימית. קשה לומר כי האמנה הזו יושׂמה מעולם. אין ספק כי עליית הפשיסטים והנאצים באירופה במהלך שנות השלושים טרפה את הקלפים.  אך בכל זאת, נותר ההסכם הזה כאפשרות, המורה לאנושות לעתיד דרך לילך בהּ. 

*

בתמונה למעלה: Ernst Wilhelm Nay, White Spring, Oil on Canvas 1963 (הציור נראה כחתול באמצעות עיגולים)

Read Full Post »

babitz.duchamp *

בחודש דצמבר 1922 ראה אור בניו יורק הגיליון הרביעי של Manuscripts  בעריכת אמן-הצילום אלפרד סטיגליץ. העורך פנה בשאלה פתוחה לשורה של יוצרים וידוענים ניו-יורקים לכתוב לו על 600 מילים על שאלת היחס והזיקה בין צילום ובין ציור, ובמידת האפשר, כדי לדון בשאלה האם הצילום עתיד להיות ענף באמנות ממש כמו הציור שקדמוֹ. זיהיתי מעט מאוד מתוך רשימת האנשים אליהם פנה סטיגליץ. מעל כולם בולטים שם המשורר קארל סנדברג, הקולנוען וכוכב הראינוע צ'רלס צ'פלין, והאמן הדאדאיסט מרסל דישאן. סנדברג כתב-מה-שכתב באריכות ובכובד ראש; מזכירו-האישי של צ'פלין כתב כי לדאבון-ליבו הכוכב עסוק ביצירת סרט חדש ואין לו שהות למלא את בקשתו של סטיגליץ; ואילו דישאן, כמו דישאן, ענה תשובה בלתי נשכחת; ואפשר כי לכן זכתה להידפס בראש מסכת הטורים, לצד הקול-הקורא של העורך, בדף השער הפנימי של הגיליון:

*

סטיגליץ יקר,

אפילו כמה מילים אין לי חשק לכתוב.

אתה הן יודע בדיוק מה מחשבותיי על צילום. הייתי מעוניין שהוא ייגרום לאנשים לבוז לציור, עד שמשהוּ אחר יגרום לצילום להפוך בלתי-נסבל.

הנה, כאן אנו עומדים.

ברגשי חיבה,

מרסל דישאן                                                        22 במאי 1922

(צייר, מומחה לשחמט, מורה לצרפתית, מומחה לתקתוק במכונת כתיבה)

*[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז]

*

   מעבר לפרובוקציה המשועשעת-מחויכת של דישאן, יש טעם גם לבחון את דבריו בסוג של רצינות:

א.  דישאן כדאדאיסט בז לממסד האמנותי ובמידה רבה למסורת האמנותית, הוא אינו מעוניין בחברה של מאסטרים ושוליות, של קליקות, זרמים, ותנועות; אלא כאנארכיסט הוא מעוניין בכך כי מגמה אמנותית תימשך רק כל זמן שהיא כוללת יסוד ויטאלי ומעורר מחשבה (דישאן לא היה איש של רגשות)— מבחינתו, כאשר מגמה אמנותית הופכת "בלתי נסבלת", כלומר: סוג של קלאציסיזם עקר, יצירה שהיא תל ארכיאולוגי, הנשמר מכל משמר, במקום להיבנות מחדש או להיהרס עד היסוד, מוטב לה שתיעלם.

ב. דישאן כפוטוריסט (מדובר בדישאן הצעיר, כעשור אחר Nude Descending  a Sraircase No. 2) מעוניין בתנועה הפרוגרסיבית, בקידמה של ידע ושל טכנולוגיה; דישאן כקוביסט (אותו הציור ממש), מעוניין בשבירה של רצפים, מסגרות, תנועות; אני מניח שדישאן (ודאי דישאן הצעיר) היה מתעניין מאוד בתכנות לעיבוד תמונות הזמינות היום למשתמשי מחשבים. הוא וודאי היה רואה בהן את המדיה האמנותית החיה-ופועמת של זמנינו, מי שמחליפה במידה רבה את הצילום האמנותי. מעניין האם הוא היה מוותר על לוח השחמט שלו ומשחק מול המחשב.  על כל פנים, יש להניח, כי לו רק היה נשאל היחס בין התכנות הללו ובין צילום אמנותי, מהסוג עליו דיבר סטיגליץ. הוא היה עונה באותה מטבע. מקומן של התכנות הוא לגרום לאנשים לבוז לצילום האמנותי, עד שמשהו אחר ייגרום לתכנות הללו להיהפך לדבר מה בלתי נסבל.

ג.  יש בתשובתו של דישאן סוג של הבעת בוז כלפי כל ממסד אמנותי, כולל כלפי כל מי שביקשו להפוך את הדאדא לתנועה ממוסדת או לדון בה במסגרת ההיסטוריה של האמנות. לשאלתו של מן ריי ב- Dadaessay משנת 1958 "האם הדאדא מת?" יש להניח כי דישאן היה עונה "ברוך שפטרנו". כלומר, לא היה לו עניין בהנצחה ההיסטורית ובמיסוד אמנותי. דאדא לדידו היא חתרנות, היא תרבות-נגד, היא ערעור המגמות הקיימות וחוקי המשחק המקובלים. מי שאמנותו היא מחאתו, מוכרח להמשיך להיות מורד בכל סמכות ואוטוריטה. אסור לו להתאהב בפעילותו ההיסטורית, בוודאי לא אחר 40 שנה.

*

Ray.Duchamp

*

ד. ובכל זאת, בשנת 1963 הועלתה תערוכה רטרוספקטיבית של מכלול עבודותיו של דישאן. איני יודע אם הוא יזם אותה (קצת קשה לי להניח, אך הכל אפשרי). אבל הוא יזם את תצלומו המשותף משחק עם אווה באביץ' העירומה שחמט על רקע התערוכה ('הזכוכית הגדולה' ניבטת ברקע). אולי בבחינת התכתבות מאוחרת עם אותה תשובה קצרה שכתב לסטיגליץ. כלומר, הצילום הוא המדיה המאתגרת החדישה. צילום העירום מחליף את ציור העירום במוקד הגלריה (דבר שספק אם היה אפשרי מבחינת מוסכמות בשנות העשרים של המאה העשרים). בהמשך אותו עשור יפרסם דישאן את עבודתו האניגמטית, EtantDonnés:LaChutéd’eauLe-gazd’éclairage  [נתון: 1˚ מפל מים 2˚ מנורת הגז, 1966-1946]. קשה לומר כי גם באחרית חייו הוא ביקש לנוח על זרי הדפנה של עברו, אלא שאף להתחדש כל העת. בראיון מאוחר אף הדגיש שלמזלו הטוב מעולם לא היה צריך לצייר לפרנסתו, ועל כן לא ראה בציור משלח-יד, לא היה לו אטלייה, והוא יכול היה לפנות אל האמנות רק כאשר חש צורך לומר דבר מה חדש. אין ספק, כי עד סוף חייו היה בעיניי עצמו מומחה לשחמט יותר מאשר צייר-אמן או "דאדאיסט" פעיל.

ה. ככותב וכחוקר אקדמי כלשהו, דברי דישאן פוגשים אותי בכמה מיני רגישויות. ראשית, בכל פעם שאני כותב על חיי אני שואל עצמי באיזו מידה אני מתעד-מצלם ובאיזו מידה אני יוצר-מצייר; אני מנסה להימנע ככל הניתן מריטוש-פוטושופ של העבר, אבל גם הבנתי את העבר משתנה כל העת, לעתים תוך כדי כתיבה; כחוקר אקדמי— נו טוב, האקדמיה עוסקת במידה רבה בקיבוע זיכרון היסטורי, באוטוריטות, במיסוד. המאמר האקדמי, הוא ללא ספק, מסמך שמרני, שדרכי ההבעה הנהוגות בו, רחוקות מלהציע לקוראים דרכי מבע חדשות, וקשה מאוד לפרוץ באמצעותו דרכי חשיבה חדשות (זהו שיח הכלוא בתוך עצמו). מדי פעם אני מתהרהר באפשרות ליצור ז'אנרים חדשים של מאמרים. מובן מאליו, כי נסיונות אלו אינן יכולות להצליח לעבור היום ועדות מערכת של לקטורה אקדמית. היה לי ניסיון כזה לפני שנה. מאמר שנסב על ספרות ושירה. הלקטור סבר כי המאמר כתוב היטב כיצירה, אך למרות שהיו כלולים בו הפניות למחקרים רבים, הוא סבר כי הוא אינו עולה בקנה אחד עם "המקובל" ו-"הנהוג" בכל הנוגע למאמרים אקדמיים. המאמר—זה מובן מאליו, נדחה והוחזר אליי.

*

מרית בן ישראל על "נתון" למרסל דישאן

*

בתמונות:   Man Ray and Marcel Duchamp playing Chess, Taken from the Movie

 Entr'Acte by   by René Clair and Erik Satie 1924

Eve Babitz and Marcel Duchamp playing Chess at the Pasadena Art Museum, Photographed by Julian Wasser 1963

© 2014 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

window*

אַהֲבָה פֵרוּשָׁהּ לְהַבִּיט עָכְשָו מֵהַחַלוֹנוֹת

שֶׁהֲרֵי הֶעָבָר הוּא חֲגִיגָה,

וְאָנוּ קְרוּאֶיהַ הַיְחִידִים.

[ז'ואן מרגריט, 'בני זוג', זה לא היה רחוק,זה לא היה קשה, תרגם מקטאלנית: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמ' 45]  

 *

בביקורי בתערוכת הצילום של אמן הצילום והתיעוד שרון רז, היכלות נטושים, המיוחדת לתיעוד בתי קולנוע נטושים, שנסגרו וחלקם אף נהרסו בינתיים, לטובת פרוייקטי נדל"ן, אני מתעכב ארוכות על הצילום  הזה, צילום יוצא דופן בתערוכה, שאינו עולה בקנה אחד עם פואטיקת הצילום של שרון רז, כפי שאני מבין אותה. שרון רז מתרכז על פי רוב בתצלומי בתים נטושים: בעזובה, בחורבות, בהרס, ובמיוחד במה שנותר מאותם היכלות שלפנים עמדו בשיא תפארתם, וכעת עומדים בפני כליונם, ובכל זאת מצליח להביא לידי ביטוי בתצלומיו איזו עין חומלת, המתעקשת לדובב נופים שנידונו אם להרס אם לנשיה, עתים עוד עומדים שכוחים מעין ושכוחים מלב, עד יוצא שרון לחונן את עפרם.

במנוגד להרס ולעזובה, לפנינו קיר צבעוני ואשנב למכירת כרטיסים הניצב חתום, אך דומה כמו הומה בו משהו לחדש ימים כקדם. כאילו שבכל רגע ורגע ממש, יוסט קיר-הברזל וראשו של קופאי חייכן יציץ ותור מחודש של אנשים יתארך לפני האשנב, ושוב לא נחשוב על עזובה ונטישה והרס, ועל היד הקלה לחתום על מסמכים ההופכים בתים עתיקים וזכרונות חיים לתלי חורבות, בשמה של איזו הזדמנות עסקית; אפשר כי בכל זאת יוארך עוד להרף-זמן הנוף, ולא יחולו בו תהליכי הכיליון שאנו ממיטים עליו בשל בשורת הקדמה, והצורך לשנות, ולהפוך, ולחדש, כאשר יחידים יוצאים מכך כמוצאי שלל רב, ואחרים מביטים על נוף חייהם מקדמת דנא, ופתע חסר בו דבר ואינו עוד, ולא יימצא תמורתו.

וחשבתי על שער הרחמים החתום בחומת ירושלים, ועל המאמינים המקווים שיום אחד עוד ייפתח; והתהרהרתי ביושב לפני שער החוק של קפקא, המכלה ימיו לנוכח השער החתום מבלי דעת, כי השער היה מוכן רק עבורו כדי שייכנס בו, ועד שהמחכה ייפנה אל השומר וזה יבשר לו על כך, כבר יהיה מאוחר מדיי, וגם להבא השער יעמוד בחתימתו, וחשבתי גם על דלת פרטית משלי, שאין יום שחולף מבלי שאחשוב עליה, שעליה היה ראש אריה מגולף ארד, באמצעותו יכולים היו להקיש. וכבר שנים מי שמילאו את הדירה לפנים לא היו שם, וכמה רציתי למוצאן שם שנית. וגם ראש הארי כבר לא שם, מי יודע היכן הוא, ונוף השכונה השתנה, גם החנויות, ושוב אין בה כמעט איש מבין האנשים שדרו שם בימי הילדות והנערות. מכאן אני יכול להבין את הקושי להותיר היכלות נטושים בעזובתם, להותירם בלי-זוכרים, ובלא מבט פרידה חומל, אחרון.

שמחתי מאוד לפגוש את שרון (אחרי שנים של צפיה וקריאה בבלוג שלו, נטוש) ואני חושב שגם אתם/ן עשויים/ות לשמוח לפגוש את שרון ואת התערוכה שלו בגלריה בבית האדריכל ביפו ביום חמישי הקרוב:

*

 Copy of ערב עיון

*

*

בתמונות:  © אשנב הכרטיסים בקולנוע של בונשטיין, זכרון יעקב, צולם על ידי: שרון רז, נלקח מתןך אתרו: אדריכלות נעלמת (כל הזכויות על היצירה שמורות לו)

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

landscape_1961

*

*

בשנת 1405 ראה אור בכתב יד ספר החיזיון לאינטלקטואלית והמיסטיקונית הצרפתיה (ממוצא איטלקי), כריסטין דה-פיזן.  קרוב לפתיחת החיבור מפעם את רוחה של המחברת חיזיון, בו הטבע כולו, לובש צורת גבר שעל מצחו חקוקות חמש אותיות:

עברתי כבר את מחצית דרך עלייתי לרגל כשיום אחד, לעת ערב, מצאתי עצמי עייפה מהדרך הארוכה ומשתוקקת למחסה. כשהגעתי, מבקשת מנוחה, לקחתי וקיבלתי את הארוחה הנחוצה לחיי אנוש, בירכתי על המזון, הפקדתי את עצמי ביד יוצר הכל ועליתי יגעה על יצועי. זמן קצר לאחר מכן, בעוד חושי אסורים בכובד השינה, הופיע לעיני חיזיון מופלא בסימן נבואה מוזרה. אף על-פי, שאיני נבוכדנצר, סקיפיו או יוסף, נדמה שסודות היושב במרומים אינם נשללים מהפשוטים באמת.

נדמה היה לי שרוחי עזבה את גופי וכפי שהדבר לעתים קרובות בחלום, שגופי מרחף באוויר. לאחר מכן, נדמה היה לי שרוחי הועברה על ידי משב רוחות שונות לארץ חשיכה עד שהגיעה לעמק שבו צפה על פני מיים רבים. שם הופיעה בפני דמוּת של גבר נאה, אך עצום בגדלו, שכן ראשו התרומם מעל לעננים, רגליו צעדו על פני התהומות ובטנו הקיפה את הארץ כולה. פניו היו מבהיקים ואדמוניים, ואת שערות ראשו פיארו אין סוף כוכבים. יפי עיניו הפיק אור אשר כזה הכל הואר, והאור אף השתקף בקרביים שבגופו. נשימת פיו הענקי הכניסה כה הרבה אוויר ורוח שהכל התמלא ברעננות נעימה. שני צינורות עיקריים היו לדמות.האחד היה פתח ללועהּ ודרכו קיבלה את מזונהּ והשני היה למטה ועל ידיו טוהרהּ והתרוקנה.אולם השניים נשתנו בטבעם.זאת יען כי על כל מה שנכנס בפתח העליון שעל ידיו ניזונה להיות חומרי ומתכלה. ואילו דרך הצינור השני לא נכנס דבר חומרי או מתכלה. לבושו של היצור היה גלימה מצבעים שונים. מעובדת בכישרון, יפה, עשירה ובת-קיימא. על מצחו נחקקו בבירור חמש אותיות: C.H.A.O.Z  (=כאוס) שציינו את שמו. לא היה כל דבר מכוער בדמוּת. אולם מדי פעם היתה הבעת פניה הופכת עצובה, מיוסרת ומעוררת רחמים, כשל אדם החש כאב וייסורים בחלקי גופו השונים ובשלם משמיע גניחות וקריאות קינה שונות בפני אלהים. 

(כריסטין די-פיזן, ספר החיזיון, תרגמה מצרפתית, הוסיפה הערות, הקדמה ואחרית דבר: שולמית שחר, הוצאת כרמל: ירושלים 2008, ספר ראשון, עמודים 36-35).

*

קשה שלא לחוש ברוח המרי של דה פיזן, אף על פי שהיא כבושה קימעא; בכל זאת, היתה זו מאה שבא האינקוויזיציה הקפידה לבער, לבל ייראה ולבל יימצא, מי שלכאורה כפר בדוגמה הכנסייתית. גם בשיח הפילוסופי המדעי הסכולסטי שהעסיק את אנשי המדע של תקופתהּ אומצה לחלוטין התפיסה האריסטוטלית, אליבא דסיפרו פיסיקה (ספר שני), לפיה האשה היא משל לחומר והגבר הוא משל לצורה, המעניקה לחומר את מהותו וגדריו. ולא זאת אלא שאליבא דאריסטו שם, לעולם משתוקק החומר לצורה, וכך כל דבר פיסי תלוי בגורם רוחני ומופשט הימנו, המניע אותו וקובע את מסלולו ואת השכלתו. דה פיזן כאן קורעת בריש גלי את התפישה הזאת המניחה כי הממשלה בטבע, המחשבה והתנועה הם יסוד גברי במובהק, שעה שהנשים כביכול הינן רגשיות וסבילות. היא חוזה בעיניי רוחה סדר אלטרנטיבי. היא כאישה חוזה בטבע כגבר, ועל אף כל הדרו, זהו גבר מיוסר ולעתים מעורר רחמים, ושמו מעיד עליו עד כמה רחוק הוא מתקנה או משלימוּת,עתים מלא הוד הוא עתים נפסד לגמריי. הטבע ומכלול פרטיו לובשים דמות גבר בחזיונה של דה פיזן. היא אוחזת בדימוי, מוליכה אותו, מגדירה את מהותו וגדריו, כבובנאית המרקידה בובת תיאטרון שעל מצחה חרוטות אותן חמש אותיות, ומשמיעה את אנחותיה, וקולות ייסוריה; זהו גבר גופני, ידוע מכאוב, כמעט בשר ודם בפגימותיו, חסר מאוד את מדרגת השכל, הנפרד מחומר, כפי שביקשו לאפיינו הגברים. דה פיזן מקיימת את הגבר הזה בחזונהּ, ומבלעדיה אין לו קיום של ממש.

מבחינת מה דומני כי דה פיזן ממשיכה כאן במודע את פילוסופיית האהבה של דיוטימה, מורתו של סוקרטס, כפי שהובאה בדיאלוג המשתה. מן היופי וההוד הפיסיים המציינים את הגבר שבחזיונה, היא מפשיטה את הדמות ורואה בשערותיו פתע את הרקיע זרוע הכוכבים, ואת הקוסמוס הפיסיקלי כולו כדמות אדם, שמערכות גופו מתפקדות באופן מכניסטי, מזרימות חמצן לכל הגוף, ומשליכות ממנו והלאה את הפסולת. אבל אדם זה מיוסר במהותו בעצב וחולי כמו כל בני האדם (זהו הקוסמוס)— על כן על אף שיעור קומתו נזקק אף הוא בעיניה לחסד האלוהים ולאהבתו; האמן הישראלי משה גרשוני בשיחה עם שרה בריטברג-סמל אמר, כי "אנחנו יצורים פגומים של אלוהים פגום, שצריך אותנו כדי שנאמר הללו־יה לפגימות שלו"; אם נשאיל את דבריו ונשימם בפרפרזה בפיה של דה פיזן, הרי שלדידה: אנו יצורים כאוטיים של טבע כאוטי, שצריך אותנו כדי שנחזה בטבעו הכאוטי (ונייחל לחסדו המיטיב של האל).

בנוסף, דומה כי דה פיזן נוטלת כאן את דמותו של רואה החזיונות ההלניסטי בדיאלוג פוימנדרס הפותח את הקורפוס ההרמטי (ע"ש הרמס טריסמגיסטוס; הרמס בעל שלוש ההתגלמויות/ההופעות). גם שם ראשית ההתוודעות לסודות הקוסמוס ראשיתה בכך שהחוזה מביט בדמות גבר-ענק המגלם את הקוסמוס הפיסיקלי בכללותו ואת סודותיו. כריסטין כאן מחליפה את הפילוסוף-השלם בעיניי עצמה. היא נוטלת את מקומו של הגבר ויוצאת לדרך הגותית-חזיונית משלה

ואולי דה פיזן היא בת דמותה של השולמית של שיר השירים המתארת את דודהּ באופן המהדהד את אותה דמות קוסמית העולה בחזיונהּ:

*

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב

עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת

לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר

יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים

שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם

[שיר השירים, פרק ה', 16-10]

*

אולם,בניגוד לשיר השירים שבו הדוֹד החמקן מוצג ככליל השלימות והסדר,כריסטין דה-פיזן אינה חוששת מן הכאוטי ומן הנכאב;לא השכל ולא הסדרים הפוליטיים שתיקנו גברים הם שצליחו למוטט את אושיות הכאוס והפגימה השוררים בעולם. רק האהבה וחסד האלוה לדידה, שום דבר ארצי, יכולים להקל במקצת על המכאוב שתמיד אצור בהווייתם של כל היישים הכלולים בטבע (בכך היא מזכירה את משנתה התיאולוגית-פילוסופית של סימון וייל,1943-1909. אולם וייל מבטלת-מתעבת את הטבע הקוסמי, היא כמו מדלגת מעל כבידתו של עולם אל החסד האלוהי המצוי אולי מעבר לעולם, ואסור לבקש אחריו; פיזן אוהבת את הטבע על אף פגימותיו). אולי היא אף רומזת לכך, ובצדק רב אם כן, שבכל אהבה כנה חייב להתרוצץ איזה רכיב כאוטי, שלא ניתן להגדירו, להבינו, ולדובבו; אנרגיה משולחת לכל הרוחות, כפריחה משתוללת, חסרת מובן, של פרחים ועשבים בחוצות, בראשית האביב.

לעולם לא אבין אותה, את הפריחה הזאת.

לקריאה נוספת: מרית בן ישראל// עיר הגבירות- קומיקס מימי הביניים וכריסטין דה פיזן 

הערה: הציטוט משיחתם של שרה בריטברג-סמל ומשה גרשוני נדפס בתוך: שרה בריטברג סמל, גרשוני, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות: תל אביב 2010, עמ' 273-272.

*

*

כמה הודעות/המלצות על אירועי תרבות בשבוע הקרוב:

מזמור, ערב דואטים—  שלשה דואטים בהשתתפות תמר בורר, רות דולורס וייס, זמיר חבקין ויהוא ירון; ביניהם מופע בכורה המשלב בין פרפורמנס ושירה (טקסט מאת רות דולורס וייס). ימי שלישי ורביעי, 19-20.3.2013, 20:30, בית עמותת הכוריאוגרפים, מחסן 2, נמל יפו; לפרטים נוספים, כאן

במרחק הליכה משם, בדרך היורדת אל מחסן 2: היכלות נטושים—תערוכת צילומים של האמן המתעד שרון רז ובמוקדהּ בתי קולנוע נטושים בעזובתם,רגע לפני ההריסה.שרון בעיניי אוחז יכולת נדירה להתבונן במקומות נטושים, בהרס, בעזובה בעין אמן רגישה. הגלרייה בבית האדריכל, רח' המגדלור 15, יפו. לפרטים נוספים, כאן.

Seam: דיסק הבכורה של הקומפוזיטורית, המייצגנית, אמנית הקול והנבל, עדיה גודלבסקי. הזדמנות לגלות את אחת המוסיקאיות המיוחדות והמקוריות הפועלות בארץ (אני עדיין מחכה שהיא תאסוף את כל שירי המשוררים שהלחינה לאלבום). לפרטים נוספים, כאן.

בתמונה למעלה: אביבה אורי, נוף, עיפרון על נייר 1961.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

 

הַדִּמְעָה, לְמֶחֱצָה,

עֲדָשָּה חַדָּה יוֹתֵר, נַיֶּדֶת,

מבִיאָה לְךָ אֶת הַתְּמוּנוֹת

[פאול צלאן, 'עין, פקוחה', סורג-שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 1994, עמ' 35]

*

1

בספרו האחרון, מחשבות על הצילום (1980) כתב הסופר הצרפתי וחוקר הספרוּת, רולאן בארת (1980-1915), את הדברים הבאים, אודות מה לשיטתו הינו סוג של הפשטה של "האני" הניכרת כמעט מכל פורטרט מצולם היטב של יחיד, היקר ללב, המביעה את מהותו- הפנימית, המתגלה דווקא דווקא בעד התצלום הפשוט, ומצליחה בדרך פלא לעבור ולהעיר דבר-מה פנימי בצופה, המתגבר בתורו על חלוף-הזמן, המקום, ועמעום הזכרון:

ואף על פי כן שמדובר בהוויה ולא בחפץ יש לכח-העדוּת שבתצלום גורל שונה לחלוטין. בהסתכלות בבקבוק, בגבעול  של פרח האיריס, בתרנגולת או בארמון שצולמו כרוכה רק הממשוּת. אבל הגוף, פנים- ויותר מזה; לעתים קרובות הגוף והפנים של נפש אהובה? מאחר שהצילום (וזו מהותו) מעיד על קיומהּ של הויה מסויימת אני מבקש לגלות בתצלום הוויה זו במלואה, כלומר במהותהּ, "כפי שהיא לעצמה…". מעבר לדוֹמוּת הפשוטה, חברתית או תורשתית. כאן נעשית שטיחותו של התצלום מכאיבה עוד יותר, שכן לא תוכל להיענות לתשוקתי המטורפת והעזה אלא-על-ידי משהו שאין לבטאו במלים: משהו ודאי (זה חוק הצילום) ועם זאת לא סביר (לא אוכל "להוכיח" אותו). אני מכנה משהו כזה בשם "ארשת" [ההבעה, המראֶה].

ארשת הפנים אינה ניתנת לפירוק (כשאני יכול לפרק לחלקים, אני מאשר או דוחה, בקיצור: אני מפקפק,  אני מוצא את עצמי סוטה מן הצילום שמטבעו הוא כל-כולו ודאוּת; הוודאוּת היא מה שאינו רוצה להתפרק). הארשת אינה נתון סכמטי, אינטלקטואלי, כמו הצללית. כמו כן, אין הארשת אנאלוגית פשוּטה—רחבה ככל שתהיה—כמו "הדוּמוֹת".

לא, הארשת היא אותו דבר הבוקע מן הגוף אל הנפש—animulaנפש אישית זעירה, טובה בפלוני, רעה באלמוני.  כך סקרתי את תצלומיה של אמי בנתיב העולה הזה שהביאני לבסוף לאותה קריאה, שהיא סופה של כל שפה שהיא" זהו! ; בתחילת כמה תמונות חסרות-ערך שהעמידוני רק על זהותהּ הגולמית ביותר, האזרחית; ואחר כך תצלומים (הרבים מכולם) שבהם יכולתי לקרוא את "ההבעה האישית" שלה (תצלומים אנאלוגיים "דומים"). לבסוף, תצלום גן-החורף, שבו אני הרבה יותר מכיר (מה מגושמת) אותה; אני שב ומוצא אותה; יקיצה פתאומית, מחוץ ל"דוֹמוּת", "סאטורי" (Satori) שהמלים אוזלות בו;  ודאוּת נדירה, אולי היחידה, של      "כך, כן, כך, ואין יותר מזה".

   הארשת (במילה זו, באין לי טובה ממנה, אני מכנה את הבעת האמת) היא מעין התוספת הבלתי-מתפשרת של הזהוּת, מה שניתן כמתת-חסד, מעורטל מכל "חשיבוּת": הארשת מבטאת את האדם ככל שאיננו מתייחס לעצמו בחשיבות. בתצלום נאמן זה הנפש שאני אוהב, שאהבתי, אינה מופרדת מעצמהּ; סוף-סוף היא מתלכדת עם עצמהּ. ובאורח פלא התלכדות זו היא מעין גלגוּל. כל תצלומיה של אמי שהתבוננתי בהם דמו במידת-מה למסכות; בתצלום האחרון, לפתע פתאום, נעלמה המסכה; לא נשארה אלא נפש, חסרת גיל אבל לא מחוץ לזמן, שכן ארשת זו, שהיתה אחת בעצמותהּ עם פניה, ראיתי בכל יום ויום במשך חייה הארוכים.

   אוליי, לבסוף, הארשת היא דבר-מה מוסרי, המעניק בארוח טמיר לַפּנים השתקפות של ערך של חיים? אוודוֹן  צילם מנהיג של מפלגת העבודה האמריקנית, פיליפ ראנדולף (הוא מת זה לא כבר, בעת כתיבת שורות אלה); בתצלום, אני קורא ארשת של טוב-לב (שום דחף של סמכות; זה ודאי). וכן הארשת היא הצל הזוהֵר המלווה את הגוּף. ואם התצלום אינו מצליח להראות ארשת זו כי אז הגוף נע בלא צל, וכאשר צל זה נחתך, כבאגדה "האישה בלא צל", לא נותר אלא גוף עקר. בחבל-טבור דק זה נופח הצָלם חיים; אם נבצר ממנוּ, בשל העדר כישרון או העדר מזל, להעניק לנפש השקופה את צלָהּ הבהיר, נושא התצלום שובק חיים לעולם ועד. אני צולמתי אלפי פעמים; אבל אם כל אחד מאלפי הצילומים האלה "החטיא" את הארשת שלי (ואולי , אחרי הכל, אין לי שום ארשת), דמות דיוקני תנציח (למשך הזמן המוגבל של קיום הנייר) את זהותי, לא את ערכי. אפשרות מסוכנת זו קורעת את הלב כשמדובר במי שאנו אוהבים: ייתכן שלעולם לא יהיה לי "הדמוי האמתי" שלו. מאחר שלא נאדאר ולא אוורדון צילמו את אימי דימוי זה שרד בחסדה של תמונה מעשה- ידי צלם מאחת מערי השדה, אשר כמתווך אדיש—הוא עצמו מזמן כבר אינו בין החיים—לא ידע כי מה שקיבע לצמיתות היה האמת—האמת בשבילי.

[רולאן בארת, מחשבות על הצילום, תרגם לעברית: דוד ניב, סדרת מעוף: מדע, עיון, פרשנות, בעריכת מנחם ברינקר, הוצאת כתר: ירושלים, ללא ציון שנת הוצאה, פרק 45, עמ' 113-109 ]

*

  מדובר כאן בבן המחפש בתמונות אימו שנפטרה, זה מכבר, את הארשת, את אותה הבעה נטולת מסכות, חשופה, ללא הגנות ומסווים, כפי שהבן שיוה בנפשו כל חייו, מן דימוי (Eidos) קבוע של האם, שהתקבע בדעתו של בנהּ, והפך לזיכרון המייצג את דמות-דיוקנהּ ואת הווייתהּ בעיניו. דומה הדבר למבקש את היסוד האידיאי הבלתי-משתנה ברוח האדם, כפי שהוא מתגלם בהבעתו הייחודית של האדם היקר לו. איתורהּ של אותה ארשת-אידיאית משולה על ידי בארת לחווה חווית הארה זן-בודהיסטית (Satori), ההתבוננות אל לב הדברים עצמם מתוך הכרה טהורה, שאינה נושאת בחובה את החלוף. לו היה בארת, נניח, בקיא בקבלת ר' משה קורדוברו הצפתי (1570-1522) היה ודאי מדבר על אודות צלם אימוֹ, אותה התגלמות ייחודית של נפשו רוחו ונשמתו של האדם הפרטי, כפי שהיא נרשמת באדם, דבר מה הכרוך לעולם, כפי שבארת ציין בדבר-מה מוסרי עמוק הרוחש באדם (אם אכן רוחש בו), אך בכל אופן מלווה את האדם כל חייו, כך אליבא דקורדוברו, ואפשר שגם עובר לצאצאיו או למקצתם (פרדס רימונים, שער ל"א: שער הנשמה). כללו של דבר, כאשר בארת דן בארשת הוא מתכוון אל אותו מבע ייחודי כל-כך הנוהר מפניו של כל אדם שאנו אוהבים אהבת נפש, עד שלא נהיר עוד האם קירון-פניו הוא ממשי, או שמא אינו אלא אידיאה של קירבה ושל אהבה שאנו חווים בו/בה ו/או מייחסים לאותה דמות אהובה.  את הדברים האלה הביע בארת בחתימת דבריו באותה טרנספורמציה דקיקה, כמעט איוושה, בין "האמת" ובין "האמת בשבילי".

*

2

    לפני כשנתיים ישבתי לפני סרט תעודי, אליו התוודעתי באיחור ניכר, אשר כלל הקרנת סדרה של תצלומים של דמות אשה חשובה ומהותית מאוד בחיי, שלא ראיתיה שנים ארוכות. לא זיהיתי את מי שזכרתי כמעט באף אחת מן התמונות, ואז הופיעה מול עדשת עיני תמונה בודדה, שהציתה משהו עתיק-מאוד עמוק-מאוד. ישבתי מול מסך טלוויזיה, בבית לא-שלי, לבדי (בכוונה ובתיאום מראש עם מארחיי), ופתאום התפוצצתי מבכי. אין לי דרך אחרת לתאר זאת. לא בכי חרישי מתגבר, ולא נהי יציב, בכי רגיל. שבר ענן. באותו הרגע הבנתי כמה דברים מהותיים על עצמי. וגם כאגנוסטיקן ותיק, הבנתי כי התובנה שפתע נגלתה לי וסיפרה סיפור ישן באופן חדש לגמריי, היא מפגש בארשת החד-פעמית, הייחודית שנשאתי בלבי, כמעט שלשה עשורים. אולי אין זו "האמת" אבל באותו הרגע הבנתי כי זוהי "האמת בשבילי" ואיני יכול לרצות בדבר אחר, ובשום נראטיב תחליפי. הארשת היא טעם האמת אפוא, ככל שדבר יכול להיות אמיתי בגבולות העצמי.

*

3

   בתצלום שחור-לבן שצולם לפני 33 שנים, סביב התקופה שבה זכרונותיי הקדומים מתחילים. רואים את הילד בן השלוש וחצי, שהייתי אז, פוסע על גבי שביל מרוצף אבנים לבנות, מצביע אל עבר שיחים ועצים הנמצאים בהמשך הדרך, כאילו אומר, עליי לצאת לחפש, עליי לתור את החורשה הזאת, לעמוד על גלוייה ועל סתריה, על הארשת המייחדת אותה; כל מי שראה את התמונה הזאת טען, כי "זוהי תמונתו של ילד-פילוסוף-שואל-ספקן", וחלק הוסיפו שיש "הרבה-שמחה-והרבה-ייאוש-בעיניו" (יש הבדל בין המציינים זאת בחיבה ובין אילו המציינים זאת בביקורת; כמובן שכל מי שראה את התמונה כבר הכיר אותי קצת). 33 שנים אחר כך אני עושה בערך את אותם הדברים, ואילו היייתי צריך לתור לי "ארשת" אני חושב שהתמונה הזאת מביעה אותה למישרין. בתי הגדולה (בת 11 כמעט) צחקה איתי לפני כמה זמן על כך שלדידהּ, כל מה שאני צריך בכדי לחוש מאושר, הוא ספסל בטבע, או סתם פינת מדיטציה, שאוכל לצאת אליהם, ולהרהר על הטבע, האדם ועל האלהוּת, ו"אם תמצא שם מישהו לדבר איתו על כל אלו בכלל תהיה שמח". לעתים הצחוק ממש כמו הבכי—הוא הדבר הנכון. כנות היא עדיין הדרך ככל שאני מבין, לתור את החיים, שבהם אנו משיגים לעתים מקצת מה ש"אמיתי לגבינו" אבל איננו יודעים דבר. רק צללים ונשימות אור, בסדרים מתחלפים או בלתי קיימים, ורוח נושב, מי יודע מאין- לאן.

*

 

*

לקריאות נוספות:

גלגל רפאים של חתולי בר: שלשה רסיסי חיים (רשימת המאה)

על הנפש היפה ועל הנפש המסרבת להכיר ביפיה וטעמיה

בתמונה למעלה: Egon Schiele, Untergehende Sonne (Sunset) , Oil on Canvas 1913

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »