השורה החותמת לקוחה מתוך שיר מאת המשורר הסיני טאו צ'יין (427-365 לספ'); משכיל סיני שעבד זמן מה כפקיד מלכותי, ואז פנה מרצונו להיות איכר; כתב שירי יין רבים, ונהנה מחיים בקהילת אנשים הקרובה לטבע ורחוקה מתככי חצר המלוכה. יותר ויותר, גם אני מתעייף מאנשים הכופים את עצמם, את כל מאודם, לכח פוליטי ולהון;לסדר פוליטי ולהון—וזה נכון בימינוּ יותר מתמיד.
שורתו של טאו צ'יין נדפסה בתוך: 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2001, עמוד 33.
*
*
ראה אור גליון שלישי ל- "פֶּטֶל: כתב עת עצמאי לממוארים ולרשומות אישיות" בעריכת אביבית משמרי. הגיליון: "לחם עבודה", עוסק בענייני עבודה, פרנסה וקשיי פרנסה; מלבד סיפורים מאת תהילה חכימי, רובי נמדר, סלין אסייג, רונית רפ, שולמית אפפל , ריקי כהן ואחרות/ים, ניתן למצוא בגיליון, סיפור קצר שכתבתי: "תרנגול עצוב". כל מי שקראוהו, עד כה, חשבו שמדובר, בדברים הנובעים מדמיון קודח במיוחד,ולא שיערו עד כמה הוא מבוסס על דברים שאירעוּ בּאמת (אולי בעיבוד-מה, אבל לגמרי ממשיים). הגיליון ניתן להשגה בחנויות הספרים העצמאיות, ביניהן: סִפּוּר פשוט, המגדלור ומִלְתָּא; ניתן להזמינו גם באתר כתב העת במחיר 39 ₪. תודה שלוחה לאביבית משמרי על שהביאה אותי לשבת, לחשוב ולכתוב את הסיפור .
[ז'ק פרוור, מתוך: 'המבקר', משירי ז'ק פרוור, תרגם מצרפתית: אהרן אמיר, הוצאת עקד: תל אביב 1968, עמודים לא ממוספרים]
*
1. יורד מאוטובוס אחד להחליף באוטובוס אחר. לצד התחנה המליאה עומד ספסל. יושבת עליו אשה פלסטינית כסויית ראש עם תיק יד גדול לצידהּ. יושבי התחנה מביטים בהּ בפחד. אני מזהה בה חוסר נוחות גדול. היא שואלת אותי בקול מהוסס אם אני מוכן לשבת לידהּ. אני עונה "ודאי". נקשרת ביננו שיחה. מסתבר שהיא ממתינה כבר כשעה או יותר לריאיון עבודה באחד ממגדלי המשרדים הסמוכים. ככל הנראה לתפקיד ניקיון (היא אומרת: משק בית). בעל הבית קבע שעה. לא הגיע. אחר כך היא התקשרה אליו. אמר לה שהוא תכף בא ובינתיים לא מגיע. היא קצת הסתובבה באזור ואז התיישבה על הספסל לחכות. יושבים ומדברים על תנאי העבודה המורָעים, ועל כך שגם קפיטליסטים היו צריכים לשמור על איזו יושרה או הגינות בסיסית כלפי עובדיהם. האוטובוס שלי מגיע. אנו נפרדים בידידות. בלכתי אל האוטובוס, כעשרים עיניים או יותר, מלוות אותי בפחד.
2. קו אוטובוס 82 לתל-אביב, אנוּ ברמת-גן בין רחוב ביאליק והבורסה, האוטובוס נעצר פתאום. שני שוטרים עולים וקוראים אליהם שני נוסעים פלסטינים-למראה. האחד, עבדקן עם מעיל גדול עומד לידי בקדמת האוטובוס; האחר, צעיר, יושב מאחור. הם יורדים. עורכים עליהם חיפוש גופני. אנחנו מתעכבים כעשר דקות עד רבע שעה. דברים שאני שומע באותן דקות מן הנוסעות והנוסעים היהודים באוטובוס, אין צורך לחזור עליהם. דברים שבגיזרה הנעה בין דברי נאו-נאצים על יהודים, או דברי חברי קו-קלוקס-קלאן על אפרו-אמריקנים, או דברים שמשמיע נסראללה, השכם וערב, על הציונים. כשמחזירים אותם לאטובוס קוראות כמה נשים בקול: "אל תחזירו אותם". הצעיר מתיישב מאחור, כובש מבט, לא מתבונן באף אחד; המבוגר, מנסה להתנהג כאילו רגיל, המשטרה רק עשתה את עבודתהּ, אפשר להבין נוכח הנסיבות, ובכל זאת הוא נראה לי פגוע מאוד. אני רוצה לומר לו משהו וקשה לי, לא מפני החשש מתגובתם של הנוסעים, אלא מפני שאני רואה בפניו את פגיעתו, והרגע שמעתי את הנוסעים דנים בערבים במושגים השמורים לפושעי שנאה ומעודדים את הנהג שיידרוש שלא ייתנו להם לעלות. בתחנה הבאה (בורסה/רכבת) הם יורדים. אני תוהה אם מפני שהגיעו ליעדם או מפני שלא יכולים היו לשאת את המשך הנסיעה. בתחנה הבאה אחר-כך גם אני יורד מן האוטובוס תוהה ביני ובין עצמי באותה שאלה.
3. תחנות אוטובוס ואוטובוסים הם חללים שיוויוניים. החל בכך, שתנאי ההמתנה שווים, שדמי הנסיעה שווים (אלא אם כן מדובר בילדים ונוער ובפנסיונרים, אבל בכל זאת בין חברי הקבוצה שוררים תנאים שווים), המשך בכך שעל פי חוק אסור לכפות אדם לשבת באזור מסוים של האוטובוס (חוק שתוקן בעקבות נסיונות חרדיים להפוך בכפיה קווי אוטובוס ציבוריים לקווי "מהדרין"), וכלה בכך שנסיעה באוטובוס היא דבר שהיד משגת גם אם אין אדם משתכר ברווחה למחייתו. לפיכך, אוטובוס ציבורי הוא אחד המרחבים הציבוריים האחרונים בו אדם יכול להעביר זמן, כאשר האדם היושב לצידו על אותו מושב/ספסל אינו בן דתו, או בן מגדרו או לא בהכרח חולק עימו את אותה אידיאולוגיה, תרבות, לשון ומורשת. נסיעה באוטובוס גם אינה כרוכה בשירות בצה"ל, בנאמנות למדינת ישראל, ובשבועת אמונים לציונות ומגלמיה. אם אוטובוס הופך לשדה-מאבק, אין בעיניי נייר לקמוס דייקן יותר להראות שמשהו במושג השיוויון הרווח במקום הזה הוא בבחינת מעוות שאינו יכול לתקון במהירה.
4. עִם כל הצער על הפיגועים; על הנרצחים ועל הפצועים, ועל כאב המשפחות והחברים ואבלם, ללא הבדל מגדר, לאום, דת, ומקום במרחב המקומי — עוד פעם אחת אני שומע "עם ישראל" ואני לא יודע מה יארע. כל האנשים השואבים עידוד ו/או נחמה מסיפורו של העם, מכך שיש משהו גדול מהם עצמם. אני לא מבין את זה. זו לא דרכי. אני קטן ולבד, איני מחפש מה שיגדיל אותי. כשצר לי וכואב, אז צר לי וכואב. כשמישהו אובד לי, הוא אובד. אם הוא אובד — אני לא מחפש מזה מוצָא אוֹ נחמה זריזים.
5. ברומן שאולי פעם אכתוב יישבו ערביה ויהודי על ספסל אחד בתחנת אוטובוס וידברו על המצב. כך אבטיח שלעולם לא יילמדו במערכת החינוך הישראלית משהו שאכתוב.
*
ראה אור מאמר שכתבתי: 'וְלֹא נִכַּר שֹׁועַ לִפְנֵי דָּל (איוב ל"ד 19): היבטים שיוויוניים מטאפיסיים וסוציו-פוליטיים בכתבי הרמב"ם ובכתבי יצחק אבן לטיף', בתוך: חלמיש למעיינו מים: מחקרים בקבלה, הלכה מנהג והגות מוגשים לפרופ' משה חלמיש, בעריכת אבי אלקיים וחביבה פדיה, הוצאת .כרמל: ירושלים תשע"ו (2016), עמ' 233-201
וכתבו העורכים בהקדמת הכרך: "שׁוֹעִי רז פותח שיח מרתק על היבטים שיוויוניים אצל הרמב"ם ויצחק אבן לטִיף". תודתי להם על מלאכת העריכה.
*
רות דולורס וייס Unplugged בתיאטרון תמונע, שוונצינו 8 תל אביב, 16.2, 21:30.
זמן רב המתין המשורר והמתרגם שלמה אֲביּוּ, שבע שנים לערך, עד שראתה אור האנתולוגיה לשירה תורכית מודרנית בתרגומו ובעריכתו,מעבורת בים השַׁיִשׁ(הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2013). אני מציין זאת, משום שאני ידיד של אֲביּוּ מזה כעשוֹר, וכבר מכיר את גלגוליה ותהפוכותיה של אסופה זו, שתמיד דומה היתה כי היא כבר יוצאת לאור, והנה מעשה דני איילון, אירועי המרמרה, הצהרותיו של ארדוהאן, או השהיית היחסים עם ישראל וכדומה, תמיד שימשה עילה לדחיית הפרסום, כאילו תמיד יש עוד איזה גל או נחשול או סערה שיש לחצות, בטרם אסופת-התרגום תזכה לשכון לבטח על מדפי החנויות והספריות שבבתים.
קריאה באנתולוגיה שתרגם וערך אֲביּוּ מחדדת לדעתי עד-כמה ישראל ותורכיה הן שתי תרבויות שכנות, שמבחינות רבות, למשל: השפעת המערב והקידמה, מזיגה בין דת, מסורת וחילונות, רבה ביניהן הקירבה. באנתולוגיה מבחר של שמונים וחמישה שירים מאת שלשה עשר משוררים ומשוררות תורכיים בני המאה העשרים. רובם המכריע של המשוררים מתורגמים לעברית לראשונה, וחלקם היוו עבורי תגלית מרהיבת לב ומרחיבת דעת. כאן אבקש להסתפק בשתי דוגמאות בלבד [שני חלקי שיר אחד, ועוד חלק שיר אחד], שיהו בבחינת אשנב או צהר, למי שיבחר לראות בהם שער, וייפנה לקרוא באנתולוגיה כולה.
וכך שומע אורחאן ולי קאניק (1950-1914) את עירו את אסטנבול, באחד השירים התורכיים המפורסמים ביותר של המאה הקודמת:
[מתוך:'אני שומע את איסטנבול', מעבורת בים השַׁיִשׁ: מבחר מהשירה התורכית החדשה, בחר, תרגם מתורכית, והוסיף מבוא והערות: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל-אביב 2014, עמ' 35-34]
*
וֶלי קאניק (הבאתי כמה משיריו בספטמבר 2013) עוצם את עיניו כמיסטיקון, אולם אין הוא תר אחר המציאות המוחלטת, אלא מאזין לעירו-אהובתו, איסטנבול הפנימית, העיר הסמויה מֵעָיִן, העיר הפנימית הרחוקה כל כך מחורבן ומצוקה, מעשי רצח ואיבה, עוני ורעב. זוהי עיר ויטאלית, יוצרת, מולידה, כלהק ציפורים, או כלהק דגים, או כאישה פוריה. זוהי אינה עיר היסטורית שעברהּ מאחוריה, לא עיר של תיירים המחפשים אחר מזכרות אוריינטליות, אלא עיר שוקקת כים וכשמיים, וככל החיים הממלאים אותם, העיר הפנימית, קוראת המשורר לחיות ולהחיות.
קשה שלא להרהר בהקשר זה על שירת האהבה לירושלים, שנכתבה במשך דורות: יהודה הלוי, אלעזר מוורמס, שלום שבזי…, כולם כתבו שירי אהבה לעיר/אשה פנימית, כפי שנרשמה בתוכם, ולאו דווקא לעיר הקונקרטית. הגעגוע הוא צייר גדול. צייר גדול כל-כך, עד שבתום הדברים כבר לא ברור אם עצומות הן העיניים אם פקוחות לרווחה.
שיר אחר, אחר לחלוטין בנימתו, המתרכז בתורכיה החיצונית, הגלויה לעין, כארץ של צמאון דמים ומצוקה, הוא השיר שתתנו דםלאטילה אילחאן (2005-1925),המתאר את גורלם של משוררים קומוניסטים, תלמידיו של נאזים חכמת (1963-1902), אשר ארצם הועידה אותם לסבל, לכלא, למרתף עינויים ולגלוּת:
זהו שיר שנכתב מתוך קונטקסט פוליטי. עם זאת, כוחו יפה לכל רדיפה ולכל אלימות שיטתית המופעלת כנגד מיעוט היכן-שהוא; יותר מכך, דומני כי שורות כמו: כְּכֹל שֶׁעָצַם פַּחְדֵּנוּ, אִישׁ לֹא הוֹשִיט יָד/ אֱמֶת, לְתֹוכְכֵי תוֹכֵנוּ, הֶעֱמַקְנוּ לִשְׁקֹעַ,/ מִי הִתְגּוֹנֵן בַּמֶּה וְעַד כַּמָּה – אֵין לָדַעַת! פונות לכל אדם שאי-פעם טעם אלימות שיטתית קשה וכל נסיונותיו למצוא מגן, עלו בתוהו. השקיעה בתוך העולם הפנימי, כמוצא מן המציאות החיצונית, המכאיבה והטורדת, זוהי אינטואיציה עזה העומדת לדידי ביסוד עולמם של משוררים רבים, וביסודם של אנשים מופנמים לא-מעטים, המעדיפים לסמוך על כוחותיהם, ולא להתייאש מן הזולת.
הקרעים, שברי המחרוזת, הפיזור, הגלות בהוויה, כמעט דומה לבתים מתוך קינות ט' באב. עם זאת, גם בט' באב, איני נוהג להתאבל על חורבן ירושלים הקונקרטית, כי אם על עסקי ההחרבה והדיכוי התכופים-המתחדשים, שמנהלים ביד רמה חבריי למין האדם.
שמיו הקודרים, מעוררי המלנכוליה, של מיצר הבוספורוס, הנבָּטים מן האנתולוגיה המרשימה הזו, הדהדו בזכרוני פסקה מתוך הממואר איסטנבול מאת אורחאן פאמוק, את ראשיתה מצטט המחבר משום רשימה עתונאית:
*
איך יוצאים ממכונית שנפלה לבוספורוס?
אין מקום לבהלה. סגרו את החלונות וחכו עד שהמכונית מתמלאת במים. שחררו את הנעילות. ודאו שאף אחד לא זז.
אם המכונית ממשיכה לשקוע, מִשכוּ את המעצור הידני.
כשהמכונית כמעט מלאה במים נשמו עמוק את האויר שנשאר בין המים לבין תקרת המכונית. פִּתחוּ את הדלתוֹת לאט-לאט וצאוּ בלי להיחפז
*
התפתיתי להוסיף סעיף רביעי: בשלב הזה, אני מקווה שמעיל הגשם שלכם לא ייתפס בידית של המעצור הידני, ושתצליחו לעלות על פני המים. אם אתם יודעים לשחות, והגעתם כבר אל פני המים, מיד תבחינו כמה יפה הבוספורוס וכמה יפים החיים, על אף העצב המתמיד שרובץ על העיר.
[אורהאן פאמוק, איסטנבול: זכרונות ילדוּת, תרגם מתורכית: משה סביליה-שרון, כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור: אור יהודה 2012, עמ' 237-236]
*
* משהו מן הצניחה אל מעמקי הבוספורוס, חוסר היכולת לפתוח בתחילה את דלתות המכונית (בשל לחץ המים העצום), הצורך להעמיק, להתאפק, להפנים את המצב, להמתין שהמכונית תשקע ותתמלא, ורק אחר-כך לנסות לפתוח את הדלת, לשרוד, להגיע אל פני המים, ואז לחזות עיניו ביפי החיים ובעצב המתמיד הסוכך עליהם, הוא כעין בבואה לשירה המובאת בקובץ, ולחוויית הקריאה בהם. אלגיה ארוכה, המאגדת כאחד- צער ותקווה, יופי ומחנק.
חבר אומר לי על הבַּאר (ברקע נגינת פסנתר וצהלות): אני אמשיך, כל עוד שזה יימשך ומכוון לתנאים שיאפשרו לו לחשוב ולכתוב בחופשיות אם התנאים יישללו, הוא אומר, לא יהיה טעם לשאת את החיים.
אני אומר לו, החיים הם כמו תינוק שאתה נושא בזרועותיך; אל תנטוש אותו בלב החיים. הידבק בו, פרנס אותו, גדל אותו תמיד יהיה טעם לשאת אותו.
עזוב אותי מן ה-Conatus Essendi שלך, הוא אומר, על שׂפינוזה כבר שמעתי, איני מוצא כל עונג בללטוש עדשות לפרנסתי ולמות מסרטן בגיל צעיר. אני מעדיף להמשיך רק כמה שזה יימשך.
הוא אקדוחן זה. משעה שהחל לכוון אקדח לרקה של אחרים, גם רקתו שלו הפכה לו לאופציה.
*
2
אני קורא אלגיה של אינדיאנית מתאבלת על לכת מנהיג השבט אל שדות הצייד הנצחיים. כנגדו, רשימה של קאובוי השמח על כך שעם לכתו של ראש השבט הסורר, בעל ההתבטאויות הלוחמניות, יהיה קל יותר להעביר את האינדיאנים לשמורה, או לסגל אותם לעולם שבו אין צורך לצוד ביזונים, גם לא לאותת באמצעות מדורות, ובוודאי שלא לחיות נוכח האלוהות. רק לשבת מול הטלוויזיה ולצפות במערבונים או לקרוא ספרים המתארים איך חיו האינדיאנים ואיך נצחו אותם הקאובויס.
הוא לא היה ראש השבט שלי (האם אי פעם היה לי שבט?). אני משתתף בצערה של כלל האומה האנדיאנית. הוא ייזכר עם כמה מגדולי האומה שהוכרחו להתמודד, איש איש כדרכו, עם נפתולי המודרנה, ובחרו להגדיר, איש איש, לקהל תלמידיו, כיצד יש לנהוג מול הטכנולוגיה, התיעוש, ותהליכי החילון— ואיך להמשיך בכל זאת, גם בתנאים לא קלים, לשמור על הזהות האנדיאנית. לא תמיד התשובות הן אחידות. לא תמיד מבין הצד האחר של הסכסוך, מדוע הם מתעקשים כל כך על אורחות חייהם המיושנים, הארכניים, הנדמים חסרי אחריות, ואולי גם חסרי- פשר.
מתוך שאני רגיל לאותת מראש הגג, עם אש-מדורה ושמיכה ועם נוצה או שתיים על הראש, תחת כיפת שמים מעוננת או מכוכבת, לאלוה שנמצא מעל ומעבר; ומתוך שאני לומד כבר שנים ארוכות את דרכי האינדיאנים—אני חושב שאני לגמרי מבין; הימים כבר מתקצרים ומתקררים. עוד מעט נצא לרקוד את ריקוד הגשם.
ָ
3
בסוף יבוא איש ההמצאות ויספר לכל הקואובויז מה הם צריכים לעשות ובמה להשקיע. הוא יגיד להם שהוא הושיע את חיי הכלכלה וחלק לכל אזרח ואזרח ביטחון. הם ייבחרו בו שוב לעמוד בראשם, ואם לא אותו אז את בן דמותו (איש ההמצאות הבא), למרות שגם הפעם יוותרו בלי כסף, קורת גג וגימלה לימי זקנתם. הוא יאמר להם שהוא יעשה שלום. הוא ודאי לא ייתנגד לקחת את הזהב שיציעו לו. כרגיל, כולם יקבלו קדחת. בדיוק אז מישהו יאמר משהו לא-נכון בזמן הלא-נכון על האינדיאנים ותרבותם ("הם כרגע יצאו מן המערות" יאמר זקן- הקאובויז), ואחרי כמה ימים שהמתח יעמוד במרכז השיח, מה שהבטיח איש ההמצאות יישכח מלב, והעניינים כדרכם יחליקו.
אם לא יחליקו, תמיד אפשר יהיה לעורר מדנים מול המקסיקאים. "זיכרו את אלאמו", יאמר איש ההמצאות, "מול הטרור המקסיקאי עלינו לעמוד, נחושים ומאוחדים, במלוא העוצמה והכוח"
*
*
בתמונה למעלה: Alfredo Ramon Martinez, The Lonsome Indian, Oil on Canvas 1933
הזכויות על חלק מהטקסטים המצוטטים באתר, חלק מהתמונות ומהמוסיקה - אינן שלי. עם זאת, האתר אינו מסחרי . לפיכך שיתוף היצירות, תוך ייחוסן המפורש ליוצריהן/ם, ומתוך כוונה עיונית/לימודית, הוא בבחינת שימוש הוגן. כמובן, יוצרות/ים ובעלי/ות זכויות, המעוניינים/ות להסיר מהאתר תכנים, יכולים/ות לפנות אלי דרך "כִּתְבוּ אלי" ואפעל כבקשתן/ם לאלתר. בהתאם, ניתן לצטט מרשימותיי במקומות אחרים או ללמד תכנים המובעים בהן, אך ורק באמצעות ייחוס מפורש (שמי המלא ושם האתר), ובמידה שהשימוש אינו מסחרי וללא ייצור יצירות נגזרות
All rights reserved to Shoey Raz and protected by law
The rights to some of the texts quoted on this website, some of the photos and the music - are not mine. However, the site is not commercial. Therefore, the sharing of the works, with explicit attribution to their creators or authors, and with a theoretical/speculative /educational intention, is considered fair use. Of course, creators and copyrights holders, who wish to remove content from the site, can send me a message and I will act on their request immediately. In accordance, it is possible to quote from my texts in other places or to teach contents expressed in them, only through explicit attribution (My full name and the full name of the website), and insofar as the use is not commercial and without producing derivative works
פֶּרֶא אדם חוֹשב 