Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘צפת’

*

במהלך השבועות האחרונים האזנתי במספר הזדמנויות לאלבומהּ החדש והמקווה של אמנית הקול ויקטוריה חנה (ייצא לחנויות ממש בקרוב). במיוחד מצאתי את עצמי מהופנט, מהלחן והביצוע שמעניקה ויקטוריה חנה לפסוק הלפני-אחרון בשיר השירים: הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי  [שיר השירים ח', 13]. ברשימה זאת אנסה לעמוד על כמה פירושים שניתנו לפסוק זה, וגם על כמה הרהורים שעלו בי בעקבותיהם.

בעיניי, הפסוק שובר את המבנה היסודי של המגילה העומדת בבסיס הקשר המבוסס על הֶעלם וגילוי בין הדוֹד ובין השולמית (הקב"ה ושכינתו, עפ"י הפירוש המדרשי והקבלי הרווח), אהבה שאין לעורר עד שתחפץ, וגם כשבא חפצהּ דומה כאילו הדוד חולף על פני האהובה, יותר מאשר על-מנת להישאר עימהּ, כבן זוג של קבע, יותר נעדר מנמצא. בפסוק זה מוקד שיח ההעדר והגעגוע הופך להיות בין השולמית, היושבת בגנים, ובין החברים (היכן הם היו עד עתה?) המקשיבים מרחוק לקולהּ המבקש את הדוד. הם למדים ממנהּ על האהבה, על הציפיה הבלתי ממומשת, ועל הגעגוע המתמיד. הם אינם מלמדים אותה או מורים לה את אשר תעשה (זהו אינו סדר פטריארכלי במיוחד), אלא הם שותקים וקשובים לקולהּ ומתוך קולהּ, שהם מתאווים לשמוע, הם לומדים דבר-מה על האופן שבו יש לפנות לדוד השמיימי, וממילא על אהבת אלוהים.

יש לומר, המלה חבר הפכה עוד בימי הפרושים (בערך סביב 100 לפנה"ס) למסמלת מובהקת של תלמיד החכמים ובן תורה (ראו אמרה המיוחסת לר' יהושע בן פרחיה במסכת אבות: עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות), ומכאן נספחה לעולמם של חכמי התקופה ככל הנראה מתוך פסוק זה בשיר השירים (חברים מקשיבים), עוד הרבה בטרם טען רבי עקיבה (נהרג בערך ב-135 לספ') כי שיר השירים הינו קודש קודשים (מסכת ידיים פרק ג'). כלומר, אם אמנם נלקחה המלה חבר על ידי תנאים אם בדורו של ר' עקיבה ואם קודם לכן (כך נראה לי) כמבטאים את מהותו של תלמיד החכמים מן האסכולה הפרושית, הרי שדומה כי הוא אינו עסוק בראש ובראשונה בדיבור כי אם בקשב. כך גם, אינו עסוק בלהגדיל עצמו או בגיוס תלמידים או השבת העם לדרך התורה, כי אם מגמתו הינה עבודה-פנימית כדי שיהא קשוב לכל אותם דברים הטבועים בהוויה המסוגלים לקרבו ולהביאו לידי קרבת ה' או עבר הדביקות המיטבית בו.

משהו מעין זה תואר לדידי לימים בספרו של הפוסק והמקובל הבגדאדי, ר' יוסף חיים (1909-1835), בספר שבת מלכתא, הנסב בעיקר על מעלת התורה ותלמודהּ, ושם הוא כותב:

*

והנה נמצא שבח ישראל הוא שכל מי שיגדלו יותר בתורה ובהשגת החכמה ויראת שמים יהיו בעיניהם קטנים ביותר, יען כי ע"י תוספת החכמה שנוסף להם יכירו בגדולתו יתברך יותר, וממילא יהיה להם שפלות וימצאו עצמם חסרים בעבודתו יותר. וכל מה שהאדם ישיג חכמה לדעת בגדולתו יתברך בזה ישיג ענווה ושפלות לעצמו, כי יבין שעדיין לא יצא ידי חובתו ממה שראוי לעשות בעבודתו יתברך שמו.

[יוסף חיים, ספר שבת מלכתא: דרושים לשבת כלה, הועתק לראשונה מעצם כתב ידו, עורך: ישועה בן דוד סאלם, פיסוק ומקורות: יוסף חיים מזרחי, ירושלים תשס"ז, עמוד כ"ד]

*

הגישה שמביא ר' יוסף חיים מנוגדת מכל וכל לתפיסה שבהּ רב נתפס כגאון, כמנהיג הדור, כ'ראש המדברים בכל מקום' (כך כינה אברהם אבן עזרא את רב סעדיה גאון שעמד בראש ישיבת סורא שבעראק כמאתיים שנה לפני-זמנו). שבחם של תלמידי החכמים היא דווקא תפיסתם העצמית כקטנים, חסרים, ושפלים; כמי שעדיין לא יצאו ידי חובתם. אנשים מסוג זה לא ינסו להיחזות בעצרות ענק, לא יצהירו על עצמם כמקובלים אלהיים ולא כמתקני-הרבים, אלא קודם-לכל ייצטיינו בעבודתם הפנימית להשיג חכמה, ודביקות, ולהוסיף נדבך על נדבך בעבודת אלוהים הם לא ידאגוּ כלל לנראוּת שלהם או לתפיסתם כדמויות ציבוריות אלא בהתאם לתפיסת חברים מקשיבים יהיו עסוקים יותר בקשב מאשר בדיבור; לא אחוּזים בדיבור –  אופן שבו תיאר המקובל הקאטלוני, בן ראשית המאה השלוש-עשרה, ר' עזריאל מגירונה את דרכם של הנביאים (אולי אף של מקובלי דורו) – שאינם מסוגלים לכבוש את נבואתם (מוכרחים לאומרהּ), אלא כחברים מקשיבים, האחוזים בקשב, יוצאים לגנים ומתגרשים מן הערים (דרך בהּ נהגו לימים ר' משה קורדוברו ור' שלמה אלקבץ, ממקובלי צפת במאה השש-עשרה, וכן ר' אלעזר אזכרי, בן דורם) שמא בדרכם כשהם קשובים למראות, יבינו משהו או יתבוננו, ומתוך שהיו יוצאים להתבונן ולהאזין בדרך – נתגלו להם רזי תורה.

היציאה מן המקום, האקס-טריטוריאליות, הפכה עוד בחיבורו של המקובל ר' בחיי בן אשר, כד הקמח , למייצג מובהק של תלמידי החכמים, האומרים לראות בעולם הזה וכל אשר בו גלות ועניין טפל, ולכוון עצמם אל הדרך העולה בית אל, כלומר: להידבק באלוה; כארבעים שנה לפני דברי ר' בחיי השמיע הפילוסוף והמתרגם היהודי ר' יהודה בן שלמה באזניי בר-פלוגתא נוצרי את התפיסה לפיה ליהודים אין מדינה ולא אחיזה בעולם הפיסיקלי, לפי שמהותם נוטה אל המטאפיסי, ועל כך רוב-עניינם. אם יש להם טריטוריה – הריהי בקרבת אלוהים או בעולם הבא. קשה אפילו להתחיל ולהביע עד כמה דעות אלו, שנאמרו על-ידי בני תורה (ר' יהודה בן שלמה היה תלמידו של ר' מאיר הלוי אבולעפיה ראש ישיבת טולדו בעשורים הראשונים של המאה השלוש עשרה; ושימש אחר-כך כמתרגם של ספרות פילוסופית ערבית ללטינית בחצרו של פרידריך השני בנפולי בטרם חזר לטולדו; ר' בחיי בן אשר היה רב ודיין בברצלונה) רחוקות מדעות בעלי-התורה בימינו, העוסקים בנראוּת והישמעוּת ובדירבון הרבים לקבל את לקחם ולקבל את הוראותיהם ההלכתיות.

נשוב לחברים המקשיבים לקול השולמית, היושבת בגנים (השכינה). הנה מה שכתב עליה ועליהם ר' יוסף חיים הנזכר בביאורו על שיר השירים,  אבן שלמה:

*

היושבת בגנים … הנה בְּעִתָהּ עולה ומתקבלת התורה והתפלה של ישראל ע"י אמצעים הם המלאכים הממונים על זאת, אבל לעתיד לא יהיה ע"י אמצעיים כי-אם  השכינה תקבל התורה והתפלות של ישראל בלתי אמצעי וזה שכתוב היושבת בגנים היא אומה הישראלית היושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד תורה ולהתפלל הנה בְּעִתָהֹ חברים מקשיבים, רוצה-לומר, המלאכים שנקראים חברים על שם שאין בהם לא שנאה ולא קנאה הם מקשיבים לקבל התורה והתפלות שלכם, אבל כאשר תזכי לעתיד, אז לקולך השמיעיני, בלתי אמצעי.

[יוסף חיים, אבן שלמה: פירוש בדרך הפרד"ס על שיר השירים, מהדורה בתרא הועתקה לראשונה מעצם כת"י … וצורף אליה בסופו מהדורא קמא שנדפסה בחיי המחבר, עורך: הרב דוד יהודיוף, הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים תשנ"ח, עמוד 178 (מתוך מהדורת הדפוס שראתה אור בחיי המחבר)]            

*

ר' יוסף חיים מסב לחלוטין את פשט הכתובים; אם הצגתי את משמע הפסוק קודם לכן כאילו חבריה של השולמית (השכינה) הם המאזינים לקולה ולומדים מתוכi כיצד יש לנהות לאלוהים, הרי כאן מוצע מהלך שונה לגמרי לפיו היושבת בגנים היא האומה הישראלית העוסקת בתורה ובתפילה, ואילו החברים הם המלאכים המקשיבים על-מנת לקבל ולהעלות מעלה את פירות התלמוד והתפילה. כך כעת, אבל לעתיד לבוא יעלו דברי התורה והתפילה לרצון בפני בוראם למישרין וללא מתווכים.

   ראוי לעמוד על כך שלדעת ר' יוסף חיים בפירושו זה –  ישראל ניכרים קודם כל בתפילתם ובתלמוד התורה שלהם. זוהי תפיסה רבנית קלאסית, הבאה מתוך תרבות בתי המדרשות וישיבות התורה – הרואה את תלמוד התורה והפצתהּ כערך עליון. עם זאת, לטעמי התקיימו באי-אילו מהדורות מקובלים ואנשי מוסר שבכל זאת עקרו מבית המדרש ומן הערים והיו מהלכים בשדות מתבוננים ומאזינים. הבאתי לעיל כמה ממקובלי צפת שנהגו כך, וכך גם סופר על ר' יוסף זונדל מסלנט, מקובל ליטאי, ממיסדי תנועת המוסר, שהיה נוהג להלך בשדות או לישב בטבע, וראה בכך עיקר גדול. יש להבדיל בין דרך זאת ובין תורת ההתבודדות הברסלבית, שהפכה לפופולרית בימינו. משום שהחבר המקשיב לא עוסק בלשפוך ליבו ולתנות צרותיו  בפני אבא (טאטע) שמיימי, אלא מנסה להקשיב לבת קולהּ של השכינה כפי שהיא מתגלה בפניו בעד הטבע הנראה לעין. כאמור, לא בחוויה של דיבור מדובר אלא בחוויה של הקשבה, ונסיון ללמוד דווקא מן הדרך ורחשיה, מה שעשוי לעורר בלב האוהב ובמחשבותיו את קרבת ה', בבחינת נהיה (לא כהתגשמוּת).

כמה שונה חוויה זו מחוויית 'ההתבודדות' אליבא דרבי נחמן, ניתן להבין מדברי הרמב"ם  (1204-1138) המייצג בדבריו הבאים הלקוחים מהלכות יסודי התורה  חוויה של התבוננות וקשב, המגיעה עדי התפעמות, אבל לא עדי שיג-ושיח מדומה עם אלוהים:

*

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ. מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול כמו שאמר דוד "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי" (תהלים מ"ב, 3) וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: 'כי אראה שמיךָ מעשה אצבעותיךָ' ( תהלים ח', 4) 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם – כי תפקדנוּ' (תהלים ח', 5) …

[רמב"ם, משנה תורה: ספר המדע, מהדורת שבתי פרנקל, ירושלים תשס"א, הלכות יסודי התורה, פרק ב' הלכה ב', עמוד ל"ח].  

 * 

הרמב"ם אמנם כותב 'יתבונן' (בעיניו ובשכלו). עם זאת, אין מרחק ניכר בין תפיסה זאת ובין תפיסת חברים מקשיבים שהצגתי לעיל. בשני המקרים –  האל אינו צורך פסיכולוגי של האדם גם אינו מען לקובלנות ולבקשות שהאדם מעתיר; האל, לתפיסה זו הוא בורא היקוּם ודווקא מתוך הטבע המסועף והמגוון (לתפיסת הרמב"ם— יצירת האל) עולה באדם פליאה על היותו מבין מעט-מזעיר מכל זה ובד-בבד נתקף הוא תחושת קטנוּת ואפסוּת מול שפעת התופעות ומגוונן, החכמה הטבועה בהן –  והעובדה שיסודם (לדעת הרמב"ם) בחכמת הבורא. גם כאן, כמו בין שיר השירים, המרחק בין הבורא לברואיו הוא בלתי-גשיר, ויש כאן כפל-פנים של נהיית הקירבה לחכמת הבורא, מחד גיסא (מתבטאת בפליאה) ; ובין עובדת הפער שלא ניתן אפילו למלל בין האלוהי ובין האנושי, מאידך גיסא (מתבטאת בחרדה).

   משהו מחוויית הגעגוע באמצעות ההקשבה מצוי גם באחד משיריו של המשורר הפורטוגזי רב- הזהויות, פרננדו פסואה(1935-1887),וכך הוא כותב:

*

בַּחֲלוֹם אֲנִי כְּבָר חָשׁ אֵיךְ בְּמוֹתִי

הַדֶּשֶׁא הוֹלֵךְ וְגָדֵל

וּכְמוֹ כַּלָּה הַרוֹאָה מִן הַנָּמַל אֵיךְ

הַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת וּגְדֵלָה.  

*

זוּ הַמְּבִיאָה אֶת אֲרוּסָהּ, וְהִיא בּוֹכָה מֵעֶרְגָּה אֵלָיו

כִּי תֵּכֶף לִכְשֶׁיָּבוֹא,

תִגְוַע הַצִּפִּיָה הַמְּאֻשֶּׁרֶת לִרְאוֹתוֹ

וְהַצִפִּיָּה יָפָה

*

כָּך … אֵינִי יוֹדֵעַ .. אֵיךְ בְּמוֹתִי

הַדֶּשֶא …

*

אֳבָל מַה לְזֶּה וּלְמוֹתִי.

אֲנִי חָש בְּכָךְ וְאֵינִי יוֹדֵעַ …

*

גוֹוַעַת הַצִּפִּיָּה שֶׁיֵשׁ לָהּ לִרְאוֹתוֹ,

וְהֱיוֹתוֹ בִּרְשׁוּתָהּ הוּא אָבְדַן הַרָּצוֹן שֶׁיִהיֶה לְצִדָּהּ. 

 [פרננדו פסואה, 26.1.1917, הספינה עומדת לצאת, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי ופרנצ'סקו דה קושטה ריש, ערך, ניקד וצירף מבוא והערות: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2016, עמוד 490]

*

הציפיה לחיים אחרים או למוות היא מהגיונם של החיים. מי שמת ממילא כבר לא מצפה לדבר. פסואה חש כאילו כר הדשא יילך ויגדל אחר מותו –  הוא אף מצפה ונוהה לכך, כדרך שכלה הרואה את חתנהּ מגיע בספינה לקו החוף מצפה ומייחלת לבואו. הנהיה הזאת בעיני פסואה עדיפה היא על המימוש. העובדה שהחתן יגיע לחוף תגרע בהכרח מן הרציה והנהיה שהארוס יימצא לצדהּ. לדידו של פסואה –  הציפיה יפה מהתממשותהּ; מוטב לו להיות בשבי נהייתו המלנכולית למוות, כשם שמוטב לה לכלה להיות נתונה בגעגועיה לחתן הקרב ובא. נטיית הנפש הזאת היא המחוללת בפסואה שירה, היפה לו מהמוות עצמו; כשם שלכלה –  טובה הנהיה לבן הזוג מאשר נוכחותו על החוף לצדהּ והיותו ברשותהּ. גם בשירו זה פסואה יש שולמית וישנו דוֹד ועימם נמצא חבר (משורר מלנכולי) המקשיב לקול הגעגועים של העלמה –  מתוכו הוא למד. ואולי יפה לכאן גם פסוק החתימה של שיר השירים (הספרדים נוהגים לִשְׁנוֹת אחריו את הפסוק: היושבת בגנים) : בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים [שיר השירים ח', 14], כי הנהיה והצפִּיה יפות הן מהנכחתו בָּעולם,והדרך והגעגוע טובים הם מן התכלית.

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*

אלבומהּ של ויקטוריה חנה יראה אור במהלך השבועות הקרובים ויושק במופע במועדון צוותא בתל-אביב ביום חמישי 11.5, 21:30 ובו תארח ויקטוריה חנה את שי צברי ואת אנסמבל "פּיּוט" של מכון בן צבי.

*

ראה אור גיליון חדש, רביעי במספר, של כתב העת הספרותי, פטל: סיפורים שהיו, בעריכת אביבית משמרי; הגיליון הנוכחי 'צלילים' הוא אסופת סיפורים, ממוארים ורשומות אישיות על קולות ורעשים. בין הכותבות והכותבים: יונתן הירשפלד, בני הנדל, אביבית משמרי, טלי עוקבי, ענת עינהר, גיא פרל ועוד. בגיליון מופיעה גם מסה קטנה שכתבתי: 'ההדהוד: על מוזיקה, עולם וזולת אצל ג'ים גרמוש וואלאס סטיבנס'. הגיליון יושק ביום חמישי, 27.4.2017, 20:00, בשיתוף חנות הספרים העצמאית 'המגדלור' בקפה Loveat הבימה (שדרות תרס"ט, 4) תל-אביב.  

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, דמויות, שמן על בד (שנת היצירה לא מצוינת).

Read Full Post »

natalia-guncharova

*

ר' משה אלמושׂנינוֹ (1582-1518),בן למשפחה ממגורשי אראגון שבספרד. היה רב, פוסק הלכה, דרשן ופילוסוף בסלוניקי שביוון. דרשה מעניינת שלו משנת שי"ו ליצירה (1556) הוקדשה לזכר אשת הרב מאיר עראמה (שמהּ הפרטי לא-מוזכּר). ככלל, דרשותיו של אלמושׂנינוֹ כוללות לא-אחת דברי שבח לא-שכיחים לנשים נכבדות שתמכו בקהילות המגורשים וחיזקו את תלמוד התורה בזמנו, במיוחד לדונה גרציה נשיא (1569-1510) האשה העשירה בעולם בזמנו, שירשה את הון בעלהּ, וניהלה בעצמהּ בהצלחה עסקים עניפים באזור הים-התיכון, חיזקה קהילות, ובין היתר, חכרה מאת סולימאן המפואר את אדמות טבריה, מתוך מגמה שנשאה פרי להקים בהּ יישוב יהודי מחודש, לא רחוק מצפת, אליה עלו מגורשים רבים מספרד עוד קודם לכן,בשל הפיכתהּ למרכז הטקסטיל הגדול באזור. בדרשתו הנזכרת יצא אלמושׂנינוֹ (הוא הולך כאן בעקבות ר' משה בן נחמן, 1270-1198)  מתוך הנחה לפיה לכל סוג ומין תחת השמש יש את מקומו ואת תכליתו. כל הנמצאים הארציים לתפיסתו הם זמניים וארעיים ועתידים להיפסד, אך היפסדם  הוא אך-ורק כדי לזָכּוֹתם, שכן לאחר מותם הם נעתקים אל מדרגה עליונה יותר מזאת שזכו להּ בחייהם. כלומר, המוות נועד להיטיב את המציאות בכלל. וכך מסביר אלמושׂנינוֹ כי צמח שנאכל על ידי בעל-חיים הופך בהיפסדוֹ לחלק מבעל-חיים שיש לו רגשות (מה שאין לצמח); בהתאמה, כאשר בעל-חיים כּשר נשחט, הופך בשרו לחלק מגוף האדם הנושא בתוכו לא רק את היכולת לצמוח, ואת הכושר להרגיש, אלא גם את כושר החשיבה הרציונלי. כך גם שפר גורלם של ישראל לדעתו, כי בעת מיתתם הם זוכים להתענג על אור השכינה, מה שלא זכו לא בחייהם בגלות. כלומר, לדעתו, יום המוות טוב מיום היוולדו של אדם, משום שבמותו נפשו השכלית של האדם נעתקת מגופו אל מציאות נבדלת מחומר ושכלית ונצחית. הוא ראה בכך הטבה גדולה.

וכך כתב:

*     

שאמרו: כד הוה מסיים רבי מאיר  ספר איוב אמר: סוֹף אדם למוּת סוֹף בְּהמָה לִשׁחיטה […] והכוונה שאחר שסיים ר' מאיר ספר איוב וראה פרטי השגחתו יתברך הנפלאה על כל מעשיו, אמר שהשיג וידע שכָּל המורכבים סוֹפם הוא למוּת, בין בטבע ובין במלאכה על-ידי בני האדם, כי סוף אדם הוא למוּת שהוא מצוי יותר שיבא קיצו מצד המיתה הטבעית, וסוֹף הבּהמה רוּבּהּ היא לִשחיטה. ועל כן אמר: סוֹף בּהמה לשחיטה. וביאר כל הדרוש הנזכר באומרו שהכל למיתה עומדים, אדם ובהמה יחד על עפר ישכבו, לתכלית השגת מציאוּת יותר טוב ממה שהם, כי גזירת הכל למיתה עומדין, והוא רמז לתכלית הנכסף בקֵץ, וסוף האדם והבהמה במיתה כמו שהוכחתי שם. אשר מכל זה נתבארה הכוונה הראשונה שאמרנוּ,שהסיבה התכליתית שוה בכל המורכבים בהפסדם, שהוא לתכלית הויה אחרת יותר טובה מהקודמת.

[ר' משה אלמושׂנינו, מתוך: 'הדרוש השבעה ועשרים: הספד לאשה', מאמץ כח, נדפס בויניציאה בשנת השמ"ח (1588) ועתה יוצא לאור מחדש בתוספת מרובה מכתבי יד עם מבוא הערות ומפתחות מאת שאול רגב, מכון אהבת שלום ויד הרב נסים, ירושלים תשע"ה (2015), כרך ב' עמוד תקע"ב]   

*

קשה שלא להתחלחל למקרא מילותיו של התנא ר' מאיר בסיימו לקרוא בספר איוב: 'סוֹף אדם למוּת וסוֹף בּהמה לִשחיטה' תלמוד בבלי ברכות דף י"ז ע"א מובאים הדברים כמימרא מאת האמורא ר' יוחנן) . עם זאת, לתפיסתו של אלמושׂנינו, המאמר הזה מדבר בנטיה הטבעית של בני אדם למוּת באופן טבעי כפי שחיוּ באופן טבעי; לדעת הדרשן—  רוב הבהמות מיתתן אינה טבעית, כלומר הן מובלות לשחיטה. לדידו, אין כאן אכזריות-גרידא, משום שהוא דוגל בכך שהמוות אינו הפסד, אלא אדרבה: תוספת. המציאוּת כולהּ תוכננה כך שנמצאיה יעלו מדרגה מדרגה: מדומם צמחי לבעל-חיים מרגיש ומבעל חיים חש לאדם חש וחושב, כאשר באדם לבדו שמור לבסוף הפוטנציאל, להשתחרר לבסוף בכוח נפשו השכלית מן הגוף העכור, ולהצטרף לסדר השמיימי-המושכל, ולהישארות נפשו האינטלקטואלית בחסות השכל המשכיל את האדם (השכינה/השכל הפועל/השכל הכללי). למעשה יש כאן בת-קול אריסטוטלית משהו (פיסיקה, ספר שני) של השתוקקות החומר לצורה (לשכל)— כל ההויה תלויה על השתוקקות הדברים החומריים להידבק לדברים המושכלים והפשוטים מחומר לכאורה. אם זהו חוק טבע, הרי שבהכרח (כך לפחות חושב הדרשן) הצמח משתוקק (זוהי תכליתו) להיהפך לבעל-חיים; בעל החיים משתוקק להיעשות בן אדם; ובן האדם משתוקק להגיע בשכלו אל המציאוּת הנבדלת, המטפיסית, השכלית שמעבר לשלטון החומריוּת.  המוות באדם והשחיטה בבעלי-החיים הינם אפוא לדעת אלמושנינוֹ תוצאות טבעיות של עולם של תמוּרוֹת, המהוֵה מדרג טבעי של חומר (גוף חסר שכל) המבקש להיעשות שכל (שכל ללא גוף).

 יושם אל לב, כי אלמושׂנינו, לא טען כי בעלי-החיים הם אוטומטים מתפשטים במרחב (כאשר טען לימים רנה דקארט, 1650-1595). אלמושׂנינוֹ— דוגל בדבריו למעשה בכך שכשם שלצמחים יש את הכושר לצמוח, לבעלי החיים יש את הכושר לחוש (וכתוצאה מכך להרגיש) והם שותפים בהּ עם האדם. עם זאת, האדם נבדל מבעלי החיים ביכולתו לחשוב באופן רציונלי (להכליל, להמשיג, לנתח אנליטית, לבקר); עמדה דומה מובאת בספר מורה הנבוכים לר' משה בן מימון (רמב"ם, 1204-1138) ואכן נראה כי אלמושׂנינוֹ שאב מדברי האחרון את תפיסתו זו.

וכך כתב רמב"ם:

*

הציווי לשחוט בעל-חיים הכרחי, כי המזון הטבעי לאדם הוא מהגרעינים הצומחים מהארץ ומבשר בעלי החיים, והבשר המעולה ביותר הוא זה שהותר לנו לאוכלו. דבר זה לא נעלם מכל רופא. ומכיוון שהצורך במזון טוב הביא להריגת בעל-החיים, היתה כוונה למיתה הקלה לו ביותר, ונאסר לענותו בשחיטה פסולה, לנחור אותו (=לדקור בגרון) או לחתוך ממנו איבר, כמו שהבהרנו.

כן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. בתור סייג והרחקה פן יישחט הוָלד לנוכח האם, דבר שיש בו צער גדול מאוד לבעל-החיים, שכן אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים, מפני שאהבת האם לילדהּ וגעגועיה אליו אינם נמשכים אחרי השכל אלא אחרי פעולת הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי החיים כמו שהוא נמצא באדם.

[משה בן מימון, מורה הנבוכים, מהדורת תרגום מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל-אביב ההוצאה לאור: תל אביב 2003, החלק השלישי פרק מ"ח, כרך ב' עמוד  634]

*

   לדעת הרמב"ם בשר בעלי חיים מועיל ובריא לאדם. אף על פי כן, בהלכות דעות מספרו משנה תורה (פרק רביעי), קבע  כי אין להרבות מדי באכילתם—אלא לצורך בריאוּת, ולא זאת  בלבד אלא שכל בשר שאינו טרי, וכן מנים שונים של דגים ,שוורים ותיישים, בשר מיובש או דגים מלוחים כלל אינם בריאים לאכילה, ולפיכך יש למעט בהם, או להימנע מאכילתם בכלל. הצורך הבריאותי בבשר תובע, לדעת הרמב"ם, כי בעל-החיים יישחט במיתה הקלה ביותר ונאסר לענותו, משום ש"אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי החיים". צער הוא רגש (הקשור לחישת כאב), ורגשות אינם נחלת האדם בלבד, אלא גם בעלי-החיים שותפים עימו בבחינה זאת. האדם שונה מבעלי החיים האחרים רק בכח שכלו ולא ברגשותיו, תאוותיו, ודמיונותיו – בהן הוא שותף-שווה לבעלי-החיים.

אלמושׂנינו כמובן הכיר את הרמב"ם, המצוטט אין-ספור פעמים בספריו. אני מניח כי הוא ינק את תפיסת השותפות בין האדם ובין בעל-החיים בכוח המדמה וברגשות מן הרמב"ם. עם זאת, אלמושׂנינוֹ הולך צעד מעבר לרמב"ם. הרמב"ם מסביר את אכילת הבשר הואיל והוא מועיל לבריאות האדם בלבד. אלמושׂנינוֹ טוען כי יש חוק טבע (פרי ההשגחה האלוהית), כך שבעומק הדברים, במתווה הפיסיקלי של הקוסמוס, החומר משתוקק להיעשות צורה (שכל).מה שיוצר סדר-הייררכי מחייב, שבהּ  כל כּליּוֹן מקדם את מי שאבד, בצעד אחד במעלה הייררכיית היישים.      

אלמושׂנינוֹ גם מתכתב עם תמונת עולמו של הרמב"ם בדרשה זו, בכל הנוגע למעמד הנשים. רמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג' פרק ח') שיבח את שלמה המלך שהשווה את החומר לאשת איש-זונה (משלי ו', 26). יש להניח כי הרמב"ם דיבר מתוך מציאות זמנו (המאה השתים עשרה ספרד ומצריים) שבהּ נשים לא היו לומדות, והשכלתן, אם בכלל, היתה תלויה בכך שנולדו למשפחת חכמים או שנישאו למלומדים. בבחינה זו, אישה, בת זמנו של הרמב"ם, זכתה רק לעתים רחוקות לפתח את שכלהּ, ללמוד קרוא-וכתוב, ולעסוק באופן עצמאי בטקסטים. נשים הוּעדוּ להיות אמהות ועקרות בית, ולפיכך צוירו לעתים קרובות בכתבי התרבות הרבנית, כנוטות אל החומר, ולא אל השכל. קשה לי להניח כי הרמב"ם היה מכיר באפשרות לפיה תתגלה פילוסופית יהודית בימיו. הוא אמנם הכיר בנבואתהּ של מרים, אחותם של משה ואהרן (מורה הנבוכים ג', נ"א), מה שבהכרח אומר שראה בה בריה שכלית (הנבואה אצל הרמב"ם היא תוצאה של שלימות הכח השכלי באדם), אבל יש אצלו רמיזה לפיה בכל זאת נבואתהּ לא היתה ממש כשל-אחיה (לא מפי ה'), ואולי ביקש לרמוז בזה כי היא השלימה שכלהּ כתוצאה ממה שלימדוה אחיה, כלומר שהשכלתהּ היתירה באה עליה רק הואיל ונולדה במשפחת-נביאים, שלמים בשכלם ובמידותיהם, ולפיכך נמצאה בחוגם הקרוב של בני-עליה, במיוחד משה, שאליבא דהרמב"ם היה גדול הנביאים, הפילוסופים והמחוקקים בתולדות המין האנושי.

מנגד, הכיר אלמושׂנינוֹ (לב המאה השש-עשרה) במציאותן של נשים משכילות, חכמות ורבות תושיה, בנות דורו. אשר-על-כן, כתב את הדברים הבאים על אשת ר' מאיר עראמה:

*

ובהיות האושר האנושי מושג מפאת האהבה אליו יתברך על-ידי המצוות המעשיות אשר תשתתפנה גם הנשים בו, על כן יראה באמת שראוי לעשות עליהם ההספד והבכי הראוי להעשות להעדר כל שלם מן העולם מצד החסרון והנזק המגיע לדור בהעדרו כאמור […] כי שלימותהּ רב מצד עצמה, ומה גם בהיותה אשת חבר החכם השלם הרב הכולל בעלהּ זכרונו לחיי העולם הבא, אשר היה מאיר לארץ ולדרים, הרי היא כחבר אשר היתה השגחתו הנפלאה דבקה בה; והיא היתה במדרגת כסא אל השגחתו יתברך שהיתה שוכנת עליה […] ועל כן ראוי להרבות הספּד והבכי על העדרה מצד שלמותהּ, עד שבזכותהּ היה שם יתברך דבק בנו כאמור […]

[מאמץ כח, דרוש 27, כרך ב', עמוד תקע"ז-תקע"ח]

 *

            ובהמשך:

ותהי זאת נחמתו בפטירת השלֵמים והשלֵמות האלה, היותם כולם מפאת השגחתו הנפלאה כמידת-רחמיו סלה, לטוב לשלמים הנפטרים, שנעתקים אל מציאוּת יותר שלם ממה שהיו בעולם הזה בלי ספק.

[שם, עמוד תק"פ-תקפ"א]         

*

אין ספק, כי שלא כהרמב"ם, אלמושׂנינו הכיר בקיומן של נשים שלֵמוֹת, לא כתופעה היסטורית רחוקה, אלא כתופעה בת-זמנו. עם זאת, כדרכו של הרמב"ם, דומה כי אלמושׂנינוֹ הכיר בשלֵמוּת האתית והאינטלקטואלית שהיתה נחלתהּ של אשת ר' מאיר עראמה, גם מצד קיוּם המצוות שלה וגם מצד קירבתהּ לבעלהּ והשנים שעשתה לצידוֹ. במובן-מה, גם כאן יש הישמעוּת לאותו הכלל של השתוקקות החומר לצורה (שכל). כך שלכאורה, קירבתהּ של האישה בעלת הסגולות הטרומיות אל חכם שלם במדרגתו של ר' מאיר עראמה, קירבה גם את האישה אל השלימוּת. מבחינה זאת, הדבר דומה גם למשל הרבני לפיה נמשלה האישה ללבנה הנאותה לאור החמה, ומקבלת את אורה ממנהּ, משל ששימש בימי הביניים הרבה ליחס שבין מדרגת השכל האנושי (לבנה) ובין השכל האלוהי (חמה). ובכל זאת, עראמה, אף על פי שאינו מעז מפורשות לייחס לאישה הנפטרת את הזכויות למלוא כשריה, אלא תולה זאת בקרבת-בעלהּ, בכל זאת הולך כברת דרך ארוכה, מהצגה רווחת בספרות הרבנית את הרעיה הטובה, כ-"עושה רצון בעלה" (למשל, אצל המהר"ל, 1609-1520, ואצל רבים בעקבותיו); אשת ר' מאיר עראמה אולי מתוארת כמי שקנתה חלק מהשכלתהּ מבעלהּ, אבל אלמושׂנינו טוען במפגיע כי שלֵמוּתהּ לא היתה תלויה בבעלהּ, אלא היא היתה 'כחבר', כלומר: כמלומד-רבני, שזכה להידבק בהשגחה האלוהית. גם הסיום מעיד כי הפרשן הכיר בקיומן של נשים שלֵמוֹת מכח מעשיהן ומחשבותיהן, שאפשר שלמדו הרבה מגברים נושאי-ידע, אך את מה שלמדוּ ופעלוּ אי אפשר לקחת מהן, או ליחס אך ורק לנוכחות של חכם שלם בביתן.

כשקוראים את אלמושׂנינוֹ, יש לזכור, שהוא חי בתקופת שיא 'ציד המכשפות' באירופה, שבו נשים רבות נשפטו והועלו על המוקד רק משום שקראוּ והרחיבוּ ידיעותיהן, דבר שהיה בו די לפתוח כנגדן בחקירת אינקוויזיציה [בשנת 1487, חמש שנים לפני גירוש ספרד, פורסם בחסות הכנסיה הקתולית הספר: Malleus Maleficarum (פטיש (נגד) המכשפות), שהפך למסמך קנוני, ובחסותו הובערוּ ככל הנראה עשרות אלפי נשים עד מאות אלפים במרחב ההשפעה הנוצרי במאה השש-עשרה ועד אמצע המאה השבע-עשרה]. אלמושׂנינוֹ כמובן כתב את הדברים כפליט-מאירופה, ובצל קהילת-מגורשי-ספרד בסלוניקי, שנמצאה תחת שלטון עות'מאני-אסלאמי. אני חושב שדבריו מציינים מגמה בלתי-שכיחה בהגות הרבנית בת-תקופתו וגם שיויונית לאין-שיעור מדרכם של המון-רבנים, החיים ופועלים היום.

*

*

בתמונה: Natalia Goncharova , Rabbi With a Cat, Oil on Canvas 1912

 

Read Full Post »

carlos.1883

*

שיר שקראתי לראשונה לפני שנים, ובקריאה חוזרת פתאום הלם אותי לגמרי, כלומר לבש איזה הלך-רוח שאני מצוי בו, משהו שבין היות הרפתקן ובין היות  פָּליט  בודד מספינה טרופה. השיר המובא כאן הוא תרגום עברי לשירו של המשורר אגווינלדו פונסקה (2014-1922), שנולד באיי קייפ ורדה, הסמוכים לחוף המערבי של אפריקה, ונפטר אחר שנתו התשעים בליסבון, פונדק סמוך לַיָּם:

*

נִצּוֹץ מְרֻחָק

וּמִגְדָּלוֹר זוֹרֵה אוֹר

בִּפְנֵי הַלַּיִל הַשְׁחוֹרִים

*

הַכֹּל כָּמֵהָּ וּמָלוּחַ

*

רוּחוֹת עִם גָּלִים בְּעִקְבֵיהֶן

מַרְעִידוֹת אֶת הַפּוּנְדָק

שֶׁהוּא סְפִינַה עוֹגֵנֶת

*

אַהֲבָה מִשְׁתּוֹקֵּקֶת וּפִרְאִית

בֵּין סָכִּינִים שְׁלוּפִים

וְהֶפְקֵרוּת הַגְּלוּמַה

בְּחִבּוּק-הַזּוֹנַה.

*

וּבַאֲוִיר חֹסֶר-מוֹצַא הוֹלֵךְ וּמֶתַּמֵּר

בְּטַבְּעוֹת עָשָׁן כְּבֵדוֹת

*

בַּקְבּוּקִים, כּוֹסוֹת, בַּקְבּוּקִים…

— הוֹ! צִמָּאוֹן שֶׁל מָלָח…

*

קַעֲקוּעִים נְטוּיִּים עַל עוֹר

מַצְהִירִים כְּאֵב וְאֹמֶץ-לֵב

שֶׁל פְּלִיטֵי-יָם בַּנְּמֵלִים.

גְּבָרִים מִכֹּל מִין וַגֶזַע,

גְּבָרִים לְלֹא שֵׁם וּמוֹלֶדֶת

–גְּבַרִים שֶׁל הַיָּם בִּלְבָד.

עִם קוֹל שֶׁל רוּחַ וּמֶלַח

וּסְפִינוֹת בְּעֵינַיִם בְּלִי-עָנָן.

*

שִׁעְמוּם וּכְמִיהַה מוֹפִיעִים

לְעִיסָת-מִקְטָרוֹת יְשָׁנוֹת…

נִגְלִים וְאָז נִפְרָדִים

מוֹעֲדִים הַחוּצָה עִם הַשִּׁכּוֹר

*

קְלָפִים, שֻׁלְחָנוֹת וְכִסְאוֹת

בַּקְבּוּקִים, כּוֹסוֹת, בַּקְבּוּקִים…

וּפָנָיו שֶׁל בַּעַל-הַפּוּנְדָּק  

הַמְּעוֹרְרוֹת לַחַיִּים תִּגְרוֹת עַתִּיקוֹת

*

וְהַכָּל הוֹמֶה חֵטְא

וְהַכָּל  הוֹמֶה שֵׁנָה

וְהַכָּל הוֹמֶה יָם.

*

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, יולי 2016; השיר נכתב במקור בפורטוגזית באיי קייפ ורדה ופורסם בשנת 1951.זאת ועוד, השיר נלקח מאנתולוגיה של שירה אפריקנית שראתה אור בהוצאת פינגווין בשנת 1963. לא מצאתי את שם המתרגם לאנגלית] 

*

השיר הזכיר לי כמה שירי פונדקים ימיים, ובפרט: (Pirate Jenny (Seeräuberjenny של ברטולד ברכט וקורט וייל מתוך אופרה בגרוש, שזכה לביצוע מהפנט של נינה סימון בשנת 1964; כמו כן, תמונות המלחים פליטי הים, הסובאים במחיצתן של זונות וסכינים, הדהדה בי את השנסון Amsterdam של ז'ק ברל (1961). חופשת-החוף הסוערת-נואשת הזאת העלתה בראשי מחדש את השירים (1983) Shore Leave ו- (Singapore (1985 של טום ווייטס.  אבל לבסוף בחרתי להשאיר בצד השיר, שיר ים שביצעה בת איי קייפ ורדה, סזריה אבורה (2011-1941).

*

*

בחמישי הקרוב בגלריה ללימודי אפריקה בשדירות רוטשילד בתל-אביב מתקיים פאנל מאתגר ומעניין. תודה מקרב לב לאוצרת, עידית טולידאנו, על שהזמינה אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ולדבר באנגלית על דת ואמנות אפריקנית ועל יהדות וספרות קבלית; לאגוס וצפת.

הכניסה חופשית. הקהל מוזמן. כל הפרטים כאן: 

*

africa

*

בתמונה למעלה: Carlos de Haes (1822-1898), Wrecked Ship, Oil on Canvas 1883

Read Full Post »

Anonymous Southern Song artist, Pipa Mountain Bird, in Fu Sinian, ed., Zhongguo meishu quanji, huihua pian 4: Liang Song huihua, xia. Beijing: Wenwu chubanshe, 1988. pl. 96, p. 131. Collection of the National Palace Museum, Beijing. album leaf, colors on silk, 28.9 x 29 cm

*

מסע-נדוֹד בין צפורים ונשים, שירה ומעוֹף.

*

כשקראתי את זכרונותיה של גליקל המל (1724-1646), אשת עסקים יהודית מהמבורג משלהי המאה השבע עשרה; לכדה את מחשבתי בתהּ צפּוֹר, שנפטרה, בטרם עת, אחר חתונתהּ. למעשה, אמהּ האוהבת מאוד רואה אותה לאחרונה בחייה, בליל כניסתה לחופּה. ובכלל, השם הזה צִפּוֹר, לא צפּוֹרה אשת משה רבּנוּ, כי אם צפּוֹר, הוא פּלא. כלומר, ידוע לי כי שמות כמו צבי (הרש) וכמו זאב (וולוול) היו רווחים בגרמניה ובמזרח אירופה כשמות פרטיים, אך מעודי לא שמעתי על צפּוֹר. הנה מסתבּר כי כבר במאה השבע-עשרה חלפה בעולם (לא שהתה בו זמן-רב) אשה ושמה צפּוֹר.

מה שמוליך אותי אל שיר שכתבה הקרימינולוגית,הפעילה-החברתית והמשוררת, ויקי שירן (2004-1947), הנה סיומו:

*

בָּרוּךְ הַשֵׁם שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה, שָׂחֲקָה לוֹלָה וְסָנְטָה בִּנְשׁוֹתֶיהָ הַקְּטַנּוֹת/ בָּרוּךְ הַשֵׁם שֶׁנָּתַן לִי עֵינַיִם/ בָּרוּךְ הַשֵׁם שֶׁנָּתַן לִי גּוּף / מִמֶּנּוּ צוֹמְחוֹת כְּנָפַיִם/ גַּם כַּנְפֵי הַצִּפּוֹר צָמְחוּ בִּגְלַל שֶׁחָשַׁק לִבָּהּ בַּשָׁמַיִם הֱיוּ כָּמוֹהָ

נִפְלָאוֹת.

[ויקי שירן, מתוך: 'נשים קטנות', שוברת קיר: שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005, עמוד 46]

 *   

השיר נקרא נשים קטנות משום שויקי שירן, שנולדה בקהיר וגדלה בשכונת התקוה, מציירת בו גלריה של נשים, רובן בתפקידים שהגברים, לכאורה (בעיני עצמם), אנשי העולם הגדול, מטילים עליהן: היות עקרת בית או אשת חברה מטופחת. לולה משוחררת יותר, פראית יותר, לא דופקת חשבון, ומצפצפת על הפטריאכליה צפצוף ארוך, עד כדי כך ארוך עד שהיא מקבלת את עצמה ואת גוּפה ממש כמו שהוא; על שבניגוד לגברים המברכים בברכת השחר שלא עשני אשה וכן את ברכת הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה (המקובל ממגורשי ספרד ופורטוגל, ר' מאיר אבן גבאי, זיהה במפורש בין תלמידי החכמים הגברים ובין השכוי, ותיאר את הישיבות שבעולמות העליונים ואת אלו שבעולם-הזה, כמקום הבינה וההבחנה, כך שלפנות בוקר גם העולם הזה וגם העולמות הבאים לכאורה ניעורים מכל שיחם של הגברים העוסקים בתורה) —  לולה מברכת על היותהּ אשה בעל מעוף ממש, לא תרנגול/שכוי, עוף היודע לעורר רעש, אבל, ככלות-הכל, צפור שלא עפה. שירן אומרת לנשים: אל תקבלו את הסדר הגברי שמקצץ את כנפיכן או שהופכות אותן למקום בו חוסה הגבר (הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות), צמחו כנפיים; עופפו בעצמכן, כמו לולה, היו כמוהָ נפלאות.

יש לא מעט דימויים של נשים מכונפות מכונסים בטקסטים יהודיים ובלא-יהודיים. למשל בספר זכריה (ה', 9) מובאת התמונה/החיזיון שבו הרִשעה מוּבלת בתוך אֵיפַה (כלי מדידה), כעין כּלוּב, אל ארץ שִׁנער על ידי שתי נשים מכונפות.  בהקשר של הפרק, נדמה כאילו שתי הנשים-הצפוריות עומדות על משמר הצדק. הן המובילות את הרִשׁעה, הרחק לבבל, ומותירות את הארץ חופשיה ממנה.

*

וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא, וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם, וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם, כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה; וַתִּשֶּׂאנָה, אֶת-הָאֵיפָה, בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם.

*

  אפשר כי דימוי האשה המכונפת עם צדק, שימש יסוד לדימוי השכינה כציפור, בשירת תור הזהב בספרד (על פי רוב כיונה) ובספרות הזהרית (בפרט בתקוני זהר); חוזה חזיונות אשכנזי מאיטליה, אשר ליימלין (תחילת המאה השש עשרה), העלה על כתב חיזיון של מסע לילי בעיצומו הוא מגיע לבית כנסת בצפת, ושם פוגש באשה לבושת שחורים ומכונפת, המבשרת לו כי הגיע זמן הגאולה; ככלות כעשרים שנה יחזה המקובל המשיחי שלמה מולכו בעוף ענק פלאי (כמובא בספרו חיית הקנה) שיבשר לו על חורבן רומי (הנצרות) וגאולת ישראל. גם בכנסיה הביזנטינית-המזרחית סימלה היונה את הנשמה; ובמיוחד את רוח הקודש.

בפואמה הגדולה של המשורר הסוּפי-פרסי, פריד א-דין עטאר, מנְטִק א-טַיְר יעד המסע של שלושים בנות-הכנף, המונהגות על ידי הדוכיפת (צפור המזוהה עם שלמה המלך וחכמתו; אגב בקבלה אחד מכינויי השכינה היא: חכמת שלמה) היא הצפור הפלאית (שילוב של פסיון ושל פניקס), הסימורג – ממנה ואילך עולה הדרך אל האור האלוהי עימו הן מתאחדות וכּלוֹת (לא נודעות כי באות אל קירבו). גם המשוררת הפרסיה פרוע' פרח'זאד הרבתה לייצג עצמהּ כצפּור, ובאחד משיריה האחרונים (היא נדרסה למוות בגיל 32) כצפור גוססת.

אמילי דיקנסון ציינה את זיקת דוברת-השיר אל צפור-שיר. למוסיקאי ג'ון קייג' שמורה המובאה הנפלאה: אנו נושאים את הבּתים שלנו בתוכנוּ—הם מאפשרים לנוּ לעופף, מה שאינו מבטל את העובדה לפיה ישנם אנשים שדווקא בית גידולם היה מקום שקצץ להם את כנפיהם, או שמנע מהם לצמוח, כמו שלמשל כתב איציק מאנגער בעל הדרך עץ עומד, ושם בהיפוך-תפקידים מוחלט דווקא האם היא המונעת את הבן להצמיח כנפיים ולהרחיק מעוף ונדוד (כך הוא מספר לעצמו). ובכל זאת, המובאה של קייג' מדוייקת בעיניי— שכן כל אדם נושא איזה זכר למקום מסוים בפרק זמן מסוים; מקום שהפך אותו למי שהוא; מקום שאליו הוא שב במחשבתו ובריגשותיו כדי להחליף כח לפני שייפרוש כנפיו להבא.

נזכרתי בכל הציפורים האלה אתמול בבוקר, כשקראתי בספר מתח צרפתי, הצבא הזועם, מאת הסופרת פרד ורגס. שם מוצא רב-פקד אדמסברג (גיבור סדרת הספרים של ורגס) ברחוב פריזאי, יונה שעברה התעללות. רגליה נכבלו כך שלא תוכל לעופף והיא כמעט מתה ברעב ובצמא. הוא וצוותו בסיוע המפקחת, ויולט רטנקור, מחליטים לטפל בה במסירות עד שתוכל לעופף שוב. בשלב כלשהו של העלילה שב הרב-פקד לביתו הארעי ופונה אל הציפור:

*

בדרכו חזרה לחדרו נזכר אדמסברג ששכח לתת אמש גרעינים ליונה. והחלון שלו נשאר פתוח.

אבל אלֶבּוֹ נחה לה בתוך אחת מנעליו, כפי שבני מינה האחרים מתיישבים  בראש הארובה, וחיכתה לו בסבלנות.

"אלֶבּוֹ" אמר אדמסברג, הרים את הנעל והיח את כל המארז על אדן החלון, "אנחנו צריכים לעשות שיחה רצינית. את מתחילת להתרחק ממצבך הטבעי, את מתחילה להתדרדר במדרון החלקלק של הציביליזציה. הרגליים שלך החלימו, את יכולה לעוף. תסתכלי החוצה. שמש, עצים, זכרים, תולעים, וחרקים כיד המלך."

אלֶבּוֹ פלטה המיה שנשמעה כסימן מבשר טובות ואדמסברג הניחה אותה ביתר תקיפות על אדן החלון.

"תמריאי מתי שתרצי" אמר לה. "אל תשאירי פתק, אני אבין".

[פרד ורגאס, הצבא הזועם, תרגמה מצרפתית: מיכל ספיר, כתר ספרים: ירושלים 2015, עמ' 273-272]    

 *

המדרון החלקלק של הציביליזציה— הנוחות להישען על מקומך-הקבוע (המסודר, הבטוח). הקושי להיפרד ממנו— אם מפני הפחד (מן הבלתי ידוע) אם מפני הזהירות (יש טורפים בחוץ). כמה קל לציפור למחלימה מפצעיה להרגיש כי המקום בו היא נמצאת הוא מספיק-נח; ניתן להתרגל אליו. לא צריך למהר לשום מקום. אפשר להתרגל לזיכרון של השמים כמשהו מעומעם ורחוק, השייך לחיים קודמים. ניתן להתרגל לכך, שכבר אין פצע או מום, וניתן להמשיך להתנהל בנוחות מן המקום היחסי החמים והנוח. ובכל זאת, מעבר לאדן תלויים השמים ומלואם, והציפור צריכה להחליט אם היא נותרת על מכונהּ (בביטחון יחסי על האדמה) או מעופפת כי זה טבעהּ, כי חשק לבהּ לשמים. אחרת לא היו צומחות לה כנפי צפּוֹר לכתחילה. המעוֹף בסופו של דבר לא יביע אלא את הנכונות להביע את עצמה עד הסוף. אשר לחירות המבע (ולמאבק על חירות המבע)— אין כל הבדל בין אשה, איש וציפּוֹר.

*

*

בתמונה: Anonymous, Loquats and a Mountain Bird, Colors on Silk, Chinese Southern Song Dynasty 1127-1279

Read Full Post »

geva

*

על יציאת מצרים של התודעה, חציית ים סוּף של הנשמה, ועל טל המחיה את המתים והמדוכָּאים. עיון בכתבים מאת מרית בן ישראל, אפרים פאנצ'ירי וגבריאל בלחסן.

*

בספרהּ של מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, ספר המפגיש בין ספר הדקדוק הפנימי של גרוסמן ובין מיצגי הגוף והזהות של ויטו אקונצ'י (אשר כתבתי עליו לא אחת), ישנה פסקה, יותר נכון, שימוש-לשון מסוים שהולך איתי כבר זמן רב:

*

אחרי שניסה לשווא— לאיים על הבלוטה ולהתנקש בה, להחניק אותה בעשן סיגריות, לזעזע אותה בהדף פיצוצי בארוד ולשבש את תפקודהּ בעזרת המגנט הגדול שסחב ממעבדת בית ספר, הוא מחליט להגר ממנה עם כל המחשבות והזיכרונות; זוהי "יציאת מצרים" של התודעה, מעבדות לחירות, מן המוח הביולוגי אל הארץ המובטחת שייסד בדרום גופו.   

[מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמוד 116]

*

   נדודיו הנסיוניים של אהרונינג עם מחשבותיו וזכרונו אל ארץ חדשה בדרום גופו, מתכנים על ידי בן ישראל "יציאת מצרים של התודעה". אולי משום שאין כאן טרנספורמציה הכרתית בלבד או הגעה לתובנה חדשה, אלא הסגת גבולו של המח לכאורה, ויציאה מתוכו אל חלק אחר של הגוף, בו ניתן יהיה להתחיל מחדש בלא מרותו של הטוטליטאר.

"יציאת מצרים" הזאת, או "לך לך" של התודעה, המשמרת את עצמיותהּ אך פונה בנתיב אחר אל ארץ לא-נודעת העלתה בזכרוני טקסט קבלי בן המאה השבע עשרה; מדובר בקטע מתוך החיבור גלא עמיקתא (=מגלה עמוקות) למקובל איש דמשק, ר' אפרים פאנצ'ירי, איש שהיו לו ידיעות בקבלת האר"י (ר' יצחק לוריא, 1572-1534) שהגיעו על ידי חיבורים ומסורות משניים מתלמידי האר"י, ר' חיים ויטאל (1625-1542), תלמידו המובהק, ור' ישראל סרוק, שהיה המפיץ הגדול ביותר של הקבלה הלוריאנית באיטליה ובפולין, וכפי שהראתה רונית מרוז, פנים לכך שלמד זמן קצר לפני האר"י בצפת, ועזב את העיר עוד בטרם הגיע אליה ר' חיים ויטאל.

והנה בחיבורו הפרשני, כותב המקובל פאנצ'ירי על אודות יציאת מצרים את הדברים הבאים:

*

'ויהי בשלח פרעה את העם' (שמות י"ג, 1) הוא כשיצא הנשמה מן הגוף, שהוא פרעה מלך מצרים הוא יצר הרע שהוא קשי עורף, והוא מולך בגוף שהוא מצרים, וכחות היצר הרע הולכים ורודפים את בני ישראל שהוא הנשמה הישרה, להזיקה, מפני שהוא יצר הרע הולך ומשטין והוא בא להוציא נשמתו, ואחר הולך אחריו להזיקו ולהינקם ממנו. 'ויחזק יי' את לב פרעה וירדוף אחרי בני ישראל' (שמות י"ד, 9) 'וישיגו אותם חונים על הים' (שמות י"ד, 10) הוא גיהנם שהוא הים נהר דינור. וכאשר פרעה מקריב (=מתקרב) להזיקו, וראו אותו בני ההזק והצער אשר מצערים אותו, 'ויראו מאוד ויצעקו (=בני ישראל) אל יי' (שמות י"ד, 10) ,  'ויאמרו אל משה' (שמות י"ד, 11) שהוא היצר הטוב, אחר שעתה נראה כל הצער הזה וההזק שהכוחות מזיקים אותי, 'המבלתי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר' (שם,שם) […] שהוא מקום החיצונים שהוא מדבר שממה ששם עושים נקמה לגוף, 'מה זאת עשית לנו בהוציאנו ממצרים' (שם,שם)  מן הגוף שהוא מצרים, יותר טוב היה לנו בגוף […] שתמיד אלו הם טענות החוטא שקשה עליו המוות מפני העונש, ולהפך הצדיק שמתאווה למות כדי להשיג את החיים והאושר האמתי.

[אפרים פאנצ'ירי, ספר גלא עמיקתא, יוצא לאור לראשונה מכתב יד משנת שע"ג (1613), הוצאת הספרים זכרון אהרן: ירושלים תשס"ט (2009), עמוד ש"ג]  

*

פאנצ'ירי, פשוטו כמשמעו, זורק אותנו למים (חציית ים סוף אירעה אליבא דהמסורת הרבנית בשביעי של פסח). הוא מבקש להביא למהפך תודעתי אצל קוראיו. כל סיפור בריחת בני ישראל מפני חיל פרעה, אשר ליבו התהפך בקירבו אחר צאתם מן העבדות להשיבם למצרים או להרגם, ועמידתם לפני  ים סוף (שלבסוף נבקע לפני בני ישראל העוברים בו בחרבה ואילו המצרים טובעים במצולות מיד אחר-כך) הופך אצל פאנצ'ירי לאלגוריה לרגע המוות של האדם, לדילוג המשוכה שהנשמה, כביכול החלק הנצחי או המסוגל להישארוּת באדם, מבקשת לעשות, אך חוששת לעשות, מפני יציאתהּ מן הגוף שהיה מקום מבטחהּ בעולם אל המציאות המוחלטת. בקבלה מרבים לתאר את חיבוט הקבר, קרי: מסע הייסורים שנעשה בגוף השומם מנשמה אחר צאתה, כאשר כל החיצונים והמזיקים, שדים ורימות, חילותיו של יצר הרע, 'עושים נקמה בגוף'. מה שעשוי לדרבן את הנשמה להיאחז בגוף, גם מפני שאין אדם יודע אם יישאר, אם יתאיין, אם יידון לעדן או לגיהנם. פאנצ'ירי אמנם מבהיר כי הצדיקים אינם חוששים בשעת יציאת הנשמה כי הם יודעים את צדיקותם, ואילו החוטאים קשה עליהם המיתה מפני העונש הצפוי להם אחר-כך. הוא גם מקביל בין העמידה על ים סוף רדופים וחסרי ישע בפני כוחותיו הנוקמים של פרעה ובין נהר דינור, אותו נהר, ממנו יוצאות הנשמות לעולם, והמבדיל לכאורה בין עולם הגופים ובין עולם הנשמות. זהו נהר אש, כעין להט החרב המתהפכת, שאין אדם חי עשוי לעוברו. זוהי שעת המבחן הגדולה של הנשמה שאין לה אלא להישען על תפילה לפני הקב"ה ולסמוך על משה או יצר הטוב, שיידע להתגבר על הפחד המשתק, על הרצון לחזור, ולהוליך את הנשמה או את העם אל מעבר לים או לנהר בבטחה ולמישרין.

כעין 'חציית ים סוף' של התודעה מפציר פאנצ'ירי בקוראיו, שכמוהו-ממש עוד יגיעו אל רגע המוות, לבטוח בקיומהּ של נשמה, בקיומו של הקב"ה, ובקיומו של יצר הטוב שבהם, שיידע לגבור על כל החרדות והייסורים ולהסיע את הנשמה אל הארץ הנצחית (החדשה לדידה, ממנה יצאה בעת הלידה וכעת שבה אליה בשוך חייה), על אף כל חילות פרעה (היצר הרע) הדולקים אחריה. שוב, הליכה אל הבלתי-נודע, אל הארץ המובטחת, שמעבר למלכותו של יצר הרע הטוטליטאר, וצבאותיו המבקשים להזיק ולהרע.

בספר חדש המביא את מילות השירים באלבומיו של משורר הרוק, גבריאל בלחסן (2013-1976), וכמה פרגמנטים בלתי-מולחנים ורישומים/איורים שהותיר בעזבונו, מובעת גם-כן אותה תקווה להיגאל ולהיוושע על ידי קימה והליכה מתוך העצמי אל מקום אחר או עצמי אחר. הנה דברי בלחסן:

*

אנשים אנושיים עסוקים בלהציל אותנו

מאנשים שעסוקים בלהציל רק את עצמם

אנשים שמצילים רק את עצמם

מצילים אותנו מאנשים

שעסוקים בלהציל את העולם.

כי כל המציל נפשו מן האל המסתכל,

המשתולל, המתגלגל, המחבל, מחסרונו הברור

והבלתי מעורער הציל אדם ומלואו את חורבנו,

בכיו, תפילותיו ומעשיו

כשדמעותיו הם כנחל אכזב שהכזיב.

[גבריאל בלחסן (כל המלים, הציורים, האיורים והרישומים), הוצאת משפחת בלחסן והתו השמיני, תל אביב ינואר 2015, עמוד 22]  

*

בלחסן מתאר את עצמו כטובע בים סוף של דמעותיו, שאף דמעותיו הם נחל אכזב שהכזיב, ואין לא בתפילותיו לא בבכיו ולא במעשיו כדי להצילו מן החורבן. במידה רבה, בלחסן הוא היפוכו של פאנצ'ירי. לדידו של בלחסן על האדם להיוושע על ידי אנשים אנושיים שעיקר עיסוקם הוא עשיית חסדים קטנים אל מול כל המכאובים הגדולים שמציע הקיום, ולנוכח כל אותם שורדים העסוקים באופן אנוכי אך ורק בהצלת עצמם ועוד יותר, לנוכח המתיימרים להציל את עולם ומלואו, כאילו שיכולים הם לייצג בכנות איזה סבל מעבר לסבלם. לעצמו, מותיר בלחסן את הגאולה מפני האל הטיראן המסוגל לכל היזק (זהו התפקיד השמור ליצר הרע אצל פאנצ'ירי), אשר ההיזק הגדול ביותר היא חסרונו הברור כל כך, חסרון הישועה, הים שלא ייבקע, התפילה שלא תישמע, הדמעות שירדו לריק. לאדם נשאר רק חורבנו, רק סוֹפיותוֹ ופגיעותוֹ, והיותו עומד בהוויה חשוף ומאוים.

ועם זאת, גם האדם האבוד הזה, שאין לו בעולם אלא חסדים קטנים שמרעיפים אליו אנשים סופיים-פגיעים-חולפים כמוהו ממש, עשוי לצאת מעצמו אל עצמו, וללכת אל מקום חדש:

*

וגבריאל קם ממטת החולי. ומתחיל לשיר שיר הלל לזמן האמיתי שבו אתה נושם את הנשימות האמתיות שהן מלאות הוד והטל נוחת על הגוף המאושר שלך וממלא אותךָ חיים, לנשום את השמים  לדרוך יחף על אדמה לחה לחייך לרקוד באוויר כאילו בלי משקל […] לשוחח עם מישהו סתם בלי לכאוב לא לכאוב.

['עץ אגוז', שם, שם, עמוד 44]   

*

את השיר הזה מתחיל בלחסן שרוי בדיכאון חמוץ חסר קצה. מתגעגע נואשות לימים אחרים שבהם הכל היה שונה, הצבעים טרם התכהו, והעולם נראה מקום שבו ניתן סתם כך לרחוש אמון, לאהוב, להתחבק, או 'לשוחח עם מישהו סתם בלי לכאוב'. ודווקא מתוך החורבן-העצמי הזה מדמה בלחסן את עצמו קם מחוליו, קם מתוך עצמו, וטל נוחת על גופו וממלא אותו חיים חדשים, חסרי כובד ויגון— חיים שבהם ניתן לרקוד, להינות מן החיים כמות-שהם, להטות אל החסד (בחג הראשון של פסח מתחילים המתפללים לבקש על הטל בתפילותיהם). אם תרצו, גם זוהי 'יציאת מצרים' של התודעה או 'חציית ים סוּף', הנדמית לתחיית המתים, ומובא בתלמוד בבלי (מסכת שבת דף פ"ח ע"ב)  כי המתים עתידים לחיות בטל. התעוררותו של בלחסן לחיים ממיטת חוליו משולה להליכה אל מעבר לחיים כדי לשוב לחיים אחרת. המשורר קם להודות על האפשרות הזאת, של הליכה מתוך עצמו. הנה הוא מדמה את עצמו מסיע את עצמו מתוך חורבנו אל חיים חדשים שבהם ניתן לשוחח עם מישהו סתם-כך בלי לכאוב, כי אין מכאוב.

 

חג (שני) שמח לכל הקוראות והקוראים

[ניתן עדיין להצטרף לסדנה בספּוּר פָּשׁוּט. המפגש הבא אחרי פסח] 

*

*

בתמונה למעלה: דודו גבע, 'ללא כותרת', אקריליק על דיקט, שנות השמונים.

 

Read Full Post »

painting

*

א. בכתבים מתמטיים בעברית מימי הביניים וראשית הרנסנס המלה "הִכַּה" ביאורה: כפל מספר. זה השיא אותי לחשוב, שמא כל מכה שנחתה עליי בחיי, כפלה אותי, יצרה הידהוד, שיקוף, בבואה; היכן –שהוא, כמו סביון, הותר ראשי לרסיסים  (מעופפים, מתפזרים ברוח).

ב. ניתן לחשוב על הכפילים בספרוּת, שיותר משיש בהם דבר-מה דמוני  [כמו אצל דוסטוייבסקי (הכפיל), סטיבנסון (האדון מבלנטרי, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד), וקפקא (המשפט, הטירה)], הם פשוט מביעים את הכאתה של הדמות הראשית, את המכה הניחתת על ראשהּ – מעניקים להכפלתה יישוּת ושם ופּנים. למשל, ז'ק אוסטרליץ', של זבאלד, המתבונן ברכבת הנעה אי- שם בין וירצבורג לפרנקפורט בבן-דמותו, ילד מת שלא שרד את המסע מפראג לאנגליה, ודמותו תמיד תהא כעין רוח רפאים המרחשת תמיד להסתחרר בפנימו; או אברהם סוצקובר הכותב, מתוך שאיפתו להתאחד עם כפילו, ולמצוא מנוחה למכתו:

*

אַתָּה הָאֲנִי הַשֵּׁנִי שֶׁלִי: רֵעִי הָרִאשׁוֹן.

אוֹיְבִי הָרִאשׁוֹן.

אֶל מַלְכוּת הֶעָפָר תְּלַוֵּנִי,

תְּלַוֵּנִי וְתָשׁוּב הַבָּיְתָה,

וְתִהְיֶה אֲנִי,

בְּאֱמֶת וּבְתָמִים אֲנִי.

[אברהם סוציקובר, מתוך: 'אחי התאום', תרגם מיידיש: בנימין הרשב, בתוך: אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל אביב 2005, עמ' 48]

*

ג. וכך, סופר לי אי-בזה כי פעם נראיתי מתפלל בבית כנסת בצפת בתפלת ערבית, ואף כמדומני חייכתי למי שזיהוני אך נעלמתי כלעומת שבאתי, מייד אחר גמר התפלה; וכך, סיפרה לי פעם עמיתה לעבודה, לפני שנים הרבה, על חבר שלה שהיה דומה לי כשתי טיפות מים ונהרג בטיול לסקוטלנד (תמיד רציתי לנסוע לסקוטלנד); וכך סיפר לי ידיד וחבר כי פעם התארח במפגש בין-דתי ועלה ודיבר שם נזיר איטלקי בשבח השלום בין הדתות, והוא (הידיד) היה פסע מלעלות אל הבמה ולשאול אותי מה היה לי שראיתי לנכון להתחזות לנזיר-דווקא במפגש שכזה, אך המתין, והנזיר עזב את המקום מיד אחר שהשלים את דבריו. כמובן יש להניח כי אלו דמיונות, אנשים דומים. בדומה למקרים שבהם אתה שומע קול מוכר, או בת קול; חושב כי זיהית חבר או מכר בתוך המון חולף או עיניים מוכרות, אך אין בכך ממש.

ד. אבל, העולם רועד ומהדהד. ולפעמים, למרות כל הרצון להתאזן ולהתרכז, הכל בפתח העיניים עמום ונכפל. אומרים כי לאנשים שחוו טראומה קשה מאוד למסור עדות נהירה וברורה [ראו למשל Not I לסמואל בקט]. הם כופלים את הדברים, הכל מתערבב להם; כמי שאיבדו את הטעם בדיוק האנליטי, של פרטי-הפרטים, בתנועה התימטית מנקודה לנקודה שמתווה הקו הישר; לא מבחינים בין עיקר וטפל . הכל רועד, רועם, ומהדהד את רגע מכתם, המהדהד עצמו, ושב ומהדהד עצמו, והדהודיו כופלים את הדהודיו [אולי גם ולדימיר ואסטרגון, ומארסיה וקאמיה של בקט, אינם אלא הכפלותיו של בקט עצמו] .

ה.  פאול צלאן כותב:

*

עוֹלָם לֹא

קָרִיא. הַכָּל כָּפוּל.

*

הַשְּׁעוֹנִים הַחֲזָקִים

מְאַשְּׁרִים אֶת הַשָּעָה הַמְפֻצֶּלֶת,

בְּקוֹל נִחָר.

*

אַתָּה הַמְמֹעָךְ בְּמַעֲמַקֶּיךָ

עוֹלֶה מִתֹוכְךָ

לְעוֹלָם.

[פאול צלאן, ללא-שם, בתוך: סורג שׂפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: פאול צלאן, תל אביב 1994, עמ' 105]

*

לא נהיר לי האם זוהי עלייה מתוך העצמי או שיבה אל המכּה, עוצמת המכּה, היוצרת כאן שוב הכפלה של העצמי. הרגע של הסיוט שהוא גם נצח הסיוט, באשר הוא כופל את עצמו, בכל שיבה פנימית אל הפצע.

ו. סרטי לורל והארדי, שבהן אף פעם לא סוטרים רק על לחיו האחת של סטן לורל (הרזה), אלא תמיד הוא מקבל סטירה כפולה על כל אחת מלחייו, ומייד עוטה ארשת טרגי-קומית, ולו רק ניתן היה לשמוע את קולו, ודאי היה זה קול בוכים (לא קול-בוכה, כי אם קול-בוכים).

ז. בנסיעה מן הצפון חזרה למרכז, אחרי הלווייתו של ידיד וחבר, פרץ ממני הלץ, והצחיק כל-כך את נוסעי הרכב עד שהוחלט שכנראה מקנן בי שד ליצן, המתפרץ בעתות של יגון, צרה ומצוקה. נזכרתי בו כשקראתי את השיר הבא מאת אברהם חלפי:

*

הוּא תָּמִיד מִן הַצָּד

אֲפִילוּ אַתָּה מְלַחֵשׁ בַּסֵּתֶר –

אֶת קוֹל לְחָשֶׁיךָ

הוּא צָד

*

וְכַף הוּא מוֹחֵא לְעצְַמוֹ

לְבַדּוֹ

עַל כִּי שֵׁד הוּא

וְאַתָּה נִלְכָּדוֹ

*

אִישׁ אִישׁ לַחֲשׁוֹ וְסִתְרוֹ

וְהֵדוֹ

*

וְשֵׁדוֹ

[אברהם חלפי, 'הוא', כל השירים: כרך שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמ' 251]

*

אִישׁ אִישׁ לַחֲשׁוֹ וְסִתְרוֹ/ וְהֵדוֹ// וְשֵׁדוֹזה כמו לוח הכפל, משהו כופל אותנו, בין אם נרצה ובין אם לאו.

ח.  משנה סדר נזיקין מסכת סנהדרין ראש פרק עשירי: כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא […] ואלו אלה שאין להם חלק לעולם הבא […] "והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליךָ, כי אני ה' רופאךָ". עד היום חשבתי על  דברי הלחש הנאמרים על המכה בסימן מכות מצרים (מעניין כי בהגדה של פסח נאמר "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת", ושם נמנים המכות שנעשו למצריים כטובות שנעשו לישראל); לראשונה כעת, אני חושב על הלחש המשונה הזה, בסימן חלום פרעה על שבע הפרות הדשנות העולות מן היאור, ועל שבע הפרות הכחושות ורעות הפנים העולות אחריהן ובולעות אותן. אפשר גם כי העולם הבא המתואר לעיל הוא התאום, הכפיל, ההדהוד של העולם הזה; הלוחש על המכה, הוא המקווה, על-אף-מכתו, שלא ייאלץ להיכפל. אלי, אלי, שלא אכפל לעולם.

ט. לבסוף, המלה הִכּה, היא פאלינדרום; היא נקראת מימין לשמאל ומשמאל לימין. היא אינה רק המכה, אלא גם טומנת בחובהּ את הדהוד המכה, ואת רעד המכפלה.

י. פתאום נפקחו עיניי להבין מה לאדם כמוני ולאינטואיציית הייחוד (מונותיאיזם); שמעבר לכל תיתכן מציאות שבה איננו רק כופלים ונכפלים. ואין בה רוב הכאה, כאב וצער. ובה 1X1=1 בפשטות .

*

*

תמיד משעשע/משמח לגלות עד היכן האינטרנט מגיע, וכיצד הוא מקשר בין אנשים. 

הופתעתי למצוא כי רשימה שפרסמתי בעבר על הספר ימי שני כחולים

הובאה באתר של הסופר ההולנדי-יהודי, ארנון גרונברג.

*

בתמונה למעלה: Theodor Rosenhauer working on his Painting "View of the Japanese Palaise after Bombardment", Dresden 1945

© 2014 שועי רז

 

Read Full Post »

 

nude*

  בפרק האחד עשר מן הספר אור הישר (שנות הארבעים של המאה השבע עשרה) גולל המקובל ועורך הדרושים הלוריאניים (=של קבלת האר"י) ר' מאיר פֹּפֶּרְשֹ (נהגה: פּוֹפֶּרְס), את סיפור מעשה מעורר תימהון על אודותיו של ר' אברהם הלוי ברוכים, שהיה מתלמידיו הצפתיים של ר' יוסף קארו (1575-1488):

*

פרק י"א: ראוי לכל אדם לעורר את השחר בפרט בלילות הארוכות ולשפוך תחנונים בלב מר על חורבן בית המקדש ועל הריגות הצדיקים ויבכה ויתחנן בכל לב ובכל נפש כי התפילה אז היא רצויה וקרובה למתפלל וכל הבוכים ומתפללים ומתחננים על חורבן בית המקדש יזכו לשמוח בשמחתה.

איש אחד היה בצפת תיבנה ותיכונן במהירה בימינו מיחידי סגולה ושמו כבוד מורינו הרב אברהם הלוי זכרו לברכה בכל חצות לילה היה קם ומסבב כל הרחובות ונתן קולו בבכי והיה צועק צעקה גדולה בקול מר ויללה ולכל תלמיד חכמים היה קורא בשמו ולא זז ממנו עד שראהו קם מן המיטה ובשעה זו נתמלא כל הקהילה כולה קולי קולות של גרסות המשניות וגמרות ומדרשי רבותינו זכרם לברכה ושל תהלים ונביאים ושל פיזמונים ותחינות ובקשות ומי יוכל לספר מהחסידות של החסיד הנזכר לעיל והקדוש אדונינו ר' יצחק (אר"י) זכרו לברכה העיד עליו שהוא גלגול ירמיהו הנביא עליו השלום ואמר לו פעם אחת הנה עתה נשלמו ימיך ואין לך עוד חיוּת. אם לא תקנה אחת אני רואה לך ואפשר שתחייה ואם תזכה לחיים תזכה לחיות עוד כ"ב שנים. והתקנה היא זו: לך לך אל ירושלים  תיבנה ותיכונן במהרה בימינו ושם תלך לפני כותל מערבי ושם תשפוך תחנותיך אם תרצה פניו יתברך שמו ותזכה לראות השכינה אזי תחייה עוד כ"ב שנים.

ומיד כששמע אותו חסיד דברי אדונינו ר' יצחק זכרו לברכה סגר את עצמו ג' ימים וג' לילות בתענית ובשק ובבכיה גדולה ולסוף ג' ימים הלך לפני כותל מערבי והתפלל שם ובכה בכיה גדולה ופתאום נשא עיניו וירא על-גבי כותל מערבי דוגמת אישה מאחוריה ובאיזה מלבוש שראה אותה אין רצוני לכתוב לחוס על כבודו יתברך ותכף שראה אותה נפל על פניו וצעק ובכה ואמר: ציון, ציון, אוי לי שראיתיך בכך, והיה מתמרמר כל-כך בבכיה והיכה על פניו והיה ממרט בזקנו ושערות ראשו עד שנתעלף ושכב ורדם על פניו אז ראה בחלום שבאת אליו כדמות אישה ונתנה ידיה על פניו ומנגבת דמעות עיניו ואמרה לו: התנחם בני אברהם, יש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם., כי אשיב את שבותם וריחמתים. וייקץ כבוד מורינו הרב אברהם הנזכר לעיל וחזר לצפת שמח וטוב לב.     

 וכשראה אותו אדונינו רבי יצחק זכרו לברכה אמר לו: אני רואה בך שזכית לראות פני השכינה ומעתה בטוח אתה לחיות עוד כ"ב שנה וכך היה שהיה חי מכוון כ"ב שנה. על כן, כל מי שבשם ישראל יכונה מזרע רחמנים בני רחמנים יכמרו רחמיו על גלותא דשכינא (=גלות השכינה) ועל חורבן בית המקדש ויקום לעורר את השחר בתורה ותפילה ואך אם אינו בעל תורה יקום לעורר השחר בתחינות ובקשות ובשירות ותשבחות.

[מאיר פפרש, אור הישר, פרעמישלא תרנ"ב (1892), דף ח' ע"ב; נדפס בתוך: סידור תפילה למשה לר' משה קורדוברו חלקים א-ב משולב עם ס' אור הישר למהר"ם פופרש, ירושלים תשס"ד. הובא כאן תוך פתיחת ראשי התיבות ובכתיב מלא כדי להקל את הקריאה]. 

*  

זה סיפור אקסמפלרי משונה להפליא, משום שהסיפור עצמו רב-גוני לאין שיעור יותר מאשר מה שמבקש הכותב ללמוד ממנו. כלומר, פפרשֹ מבקש להציג את ר' אברהם הלוי ברוכים כדמות-מופת שהיתה רגילה לעורר את השחר בתפילות ובתחינות, ולא זו בלבד, אלא שהיה טורח לעורר משנתם את כל תלמידי החכמים בצפת כדי שיהיו עוסקים בתורה ובתפילות עוד בטרם יאיר יום. דומה כי מופת כזה, אליבא דפפרשֹ, אכן זכאי היה לחזות במראה השכינה ובאריכות ימים, ועם זאת פפרשֹ כמו משמיט במכוון את הדיון הנוגע למראה דמות גו האישה העירום, כך מסתמא, שבו חזה ר' אברהם הלוי ברוכים על-גבי כותל המערבי, והחיזיון הזה, לב ליבו של סיפור-המעשה בעיניי, נדמה כמעט שולי בעיניי המחבר.

ואולם, דווקא ההיסוס המכוון של פפרשֹ: ובאיזה מלבוש שראה אותה אין רצוני לכתוב לחוס על כבודו יתברך וכתיבתו על אודות הזעזוע העמוק שפקד את ר' אברהם בראותו את האישה על גבי כותל מערבי, גורם לקורא להשהות את הקריאה. משום שעד רגע זה היה כוחו הסיפורי של פפרשֹ מיוסד דווקא על הכח הויזואלי של המסירה (החסיד המתהלך באשמורת הבוקר, צפת המתמלאת שירין ורחשין,  האר"י המוכיח את ר' אברהם ונותן לו את תיקונו) אף בהמשך חוזר המחבר למלוא הויזואליה (תמונת המקובל הזועק ומורט שערותיו, תמונת השכינה דמוית אישה המופיעה בחלומו, שיחתו עם האר"י). על-כן דומה כי דווקא אשר לדמות גו האישה שהופיעה לו לר' אברהם הלוי על גבי כותל מערבי נקט המחבר עימעום, מנע במכוון את יכולתנו לחזות בתמונה. עם זאת, דווקא התמונה שלא נחזית עד תום, כתמונה באלבום שנהפכה כך שצידה הלבן מונח לנוכח עיניי המתבונן ואין לו רשות לראות, פועלת כאן כמכת-חשמל (כעין תגובה של יהודי-רבני בקוראו את שיר התפילין של יונה וולך). כלומר, המחבר במודע מונע מן הקורא את מסירת התמונה המוחשית-החיה. לטעמי, דווקא הקטיעה הזאת של רצף התמונות, מעוררת היא את הקורא להשלים פערים, אבל החוסר/אֲיִן מעודד את הקורא להפשטה (אבסטרקציה), כלומר לא לצייר גו אישה עירומה באופן מוחשי ואירוטי, אלא לצייר גו נשי עירום על גבול ההפשטה.

יש כמובן להתייחס להופעת השכינה (כנראה לבושה הפעם) המנחמת את ר' אברהם הלוי ברוכים בחלומו, שהרי אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ליבו (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נ"ה) , וכפי הנראה למד ר' אברהם אל מול הדמות שראה על הכותל המערבי, שרצונו לחיות בכל ליבו ומאודו— יש כמה וכמה הדהודים בין הדמות המופיעה בחלום ובין רחל אימנו, כפי שצייר אותה לעצמו הנביא ירמיהו, כאימם של ישראל: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" [ירמיהו ב', 2-1]; "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים – רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ [ירמיהו ל"א, 14]; "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" [שם, שם, 16-15]. כזכור הטעים פֹּפּרשׂ כי האר"י אמר לו לר' אברהם הלוי ברוכים כי הוא גלגול נשמתו של הנביא ירמיהו, לשניהם גם היה ידוע מאמר אמוראי ארץ ישראל (שמות רבה) לפיו 'אין שכינה זזה מן הכותל המערבי'.  כך ששיבוצי הפסוקים מעוררי ההדהוד במהלך החלום לגמרי מכוונים. זאת ועוד, במרבית ספרי הקבלה מסומלת רחל אימנו כספירת המלכות היא השכינה.

   לפני סיום, התלבטתי לא-מעט האם לשים בראש הרשימה את ציורו של מרק שגאל, השלג (1953-1951), המתאר עיירה יהודית שבפיתחתה מונחת אישה ענקית, עירום ועריה, על השלג, שדיה וערוותה גלויים, מסביבה התרוצצות צבעונית המאפיינת את ציורי שגאל: עגל אדום, אם נושקת את בנהּ, וכמובן תרנגול  סגול, שאי אפשר לו לשגאל מבלעדיו.  אחר כך, התהרהרתי אם להציב בפתיחה את ציורו של אלכסנדר ליברמן, הפשטה (1964), שהוא כתם צל שפוך על אור או כתם אור שפוך על צל, אולי כעין הצללית החומקת על גבי הכותל המערבי בה חזה ר' אברהם הלוי ברוכים, ודימהו לגו אישה עירומה. לבסוף, החלטתי לבחור את הציור של ניקולה דה סטאל, הנאמן יותר לתפישֹת הפשטת העירום, שביקש פֹּפּרשֹ לטעמי, שיצויר בראשי קוראיו— כלומר, גוף ולא גוף; דימוי מוחשי-גופני על גבול ההפשטה. גם כיום עדיין ישנה רתיעה גדולה בחברה הרבנית מאמנות גלויה מדיי, חזותית מדיי, שאינה מכסה, ומגלה טפח וטפחיים. גם בלא הקשר רבני, אם זה שגאל או דה סטאל, אני בפשטות מעדיף את דה סטאל.

   ולא יכול שלא להתהרהר על הזיקה שבין דמות האישה שראה ר' אברהם הלוי ברוכים ובין דמות הגבר העירום, שעל מצחו כתוב כאוס, בו חזתה כריסטין דה פיזן.

*

*

בתמונה למעלה: Nicholas De Stael, Nude Study, Charcoal on Paper  1955

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

Older Posts »