בָּאֲוִיר הַמְּטֹרָף הַזֶּה, הַדָּחוּס דִּמְיוֹנוֹת

*

1

*

   נתקלתי בטקסט בו נכתב: "אני א-פוליטי אבל עלינו להחליט האם אנחנו צאצאי יעקב או צאצאי עשיו". כמה מיתוס פוליטי (עוקב פרשת השבוע) יש בו. איזו הטיה בסיסית של הכל  – מכוחה של אגדת-עם מגמתית.

   הדבר היחיד שיכול לכתחילה להציב אדם מחוץ להשתייכות אתנית-דתית-לאומית-פוליטית מחייבת היא ההכרה בכך שעובדת לידתו להוריו היא מקרית; וכי יכול היה להיוולד כבן תרבות אחרת או לא להיוולד כלל מכוחה של אותה מקריות

   מה שאנשים חושבים לעצמם כאילו התורה היא הבסיס העתיק ביותר של זהותם ולכן הכל חוזר אליה.

ובכן, החומרים המרכיבים אותנו (היסודות הכימיים) — עתיקים יותר. בכל פעם שאנחנו מצחצחים שיניים במשחה המכילה פלואוריד אנחנו חוגגים ריטואל היזכרות בחומר עתיק למדיי, הנמצא ביקום הרבה טרם ניתן היה לדבר על כדור הארץ או על האדם או על עשרת הדברות.

    איני מטריאליסט, אבל משונה לחיות בסמיכות לאנשים שלדידם רוחות רפאים המיתיות של יעקב ועשיו קיימות הרבה יותר מדברים נוכחים בהרבה. זה סוד ההבדל בין המשוכנעים שהכל מצוי במיתולוגיה אחת (התורה), ובין מי שמבינים שכל הידע שאצרה האנושות מעודה, ממקורות רבים ומגוונים, הוא מה שיש לנו, אבל עוד נותר לנו הרבה מאוד להבין.

לא, התורה אינה ציר העולם ולא העמוד היציב; ניתן ללמוד ממנה כמה דברים, אבל לא את כל הדברים.

*

2

 *

כתבתי את הדברים האלה לפני שעות אחדות, ואז חשבתי לעצמי, שבעצם הקושי הגדול שלי עם שירה דתית או אמונית בת-זמננו – נובעת בדיוק מן הפער שבין משוררים המשוכנעים ש"לֵיכָא מִדֵי דְלָא רְמִיזֵי בְּאוֹרַיְיתָּא" (אין לך דבר שאינו רמוז בתורה) ובין משוררים שהתורה והתפילה תופסות חלק מהותי בתפיסתם הקיומית ובנוכחותם בעולם, אבל הם לא ייטענו בשום מקום, שהתורה עיקר וכל דבר אחר טפל, או שיעקב איש תם יושב אוהלים ואילו עשיו – כל הווייתו מכוונת לקטילת אחיו העוקב.

    לכן, ספרו של המשורר וחוקר הספרות, דעאל רודריגז גארסיה גִּלּוּפִין (עורך: דורי מנור, סדרת טקסטורה/.14,הוצאת פרדס: חיפה 2021),מהווה לדידי דוגמא מצוינת למחבר-מתפלל [למשל: "פִּתְאוֹם הִתְפַּלַּלְתִּי נוֹרָא" (עמוד 43); "אֵיְנְסוֹף אוֹתִי אֵלֶיךָ יֵשׁ" (עמוד 44); "עֲנֵנִי הָעוֹנֵה בּעֵט קְסָמִים" (עמוד 45); "מִתְנַפֵּל עָלֵיךָ בִּתְפִלָּה" (עמוד 50), ואפילו הטרקטור: "מִתְפַּלֵּל עַל הֱיּוֹתוֹ בָּרְזֶל וּבֹץ" (עמוד 56)], שתפילתו מקיימת איזה דיאלוג עם עצם התפילה, כאילו השירה עצמה היא מגוף התפילה, כפי שלשעבר-כתבו הפייטנים, שראו, בשירה, שנושאה הנפש וזיקתה לאלוהים, נהיית יחידתו של אדם אל האחד, אף כי אינה חלק מתפילות החובה שבסידור. לצד הביטויים הרבים לחיי התפילה הערים של המשורר ולבקשת-האל וקירבתו, בכל זאת אין התורה מתאפיינת בשירתו כציר העולם ולא כל הדברים נובעים מתוכהּ, כממעיינו של עולם.  כלומר, ככל שמדובר בי כקורא, זיהיתי אצל רודריגז גארסיה איזו תהיה ולא רק נהיה; לא ספקנוּת ולא אגנוסטיות – אלא תהיה על חשבונו של עולם; על הזערוריות שלנו ועל יכולתנו הקלושות להשיג, לחוות ולהבין בעולם המלא כל-כך הרבה דמיונות פרועים ונתיבי מחשבה, שהותוו היטב-היטב, המוצעים כדרך הישרה והסלולה אל "האמת המוחלטת" או אל "האמת היחסית" או אל "התודעה שהוארה", ואינן כך בהכרח. למעשה, גם נקיטתן הבלעדית, כדרך אחת ויחידה, ממש כמו אותם אלו האוחזים בתורה כאילו הכל רמוז בהּ, אינה פחות מפוקפקת. הבנת העולם  של רודריגז גארסיה, כפי שאני מתבונן בשיריו, היא של עולם מוזר, משונה ורב פנים, הניכר ברוב סבל וכאב, המואר על ידי אל יחיד, שהנפש מקווה לו בכל מאודהּ. עם זאת, העולם נותר כסבך בלתי חדיר וכחידה בלתי פתירה. וכך, במידה רבה, גם הנפש וזיקתה לאל ביחס התפילה, הוא מסתורין גמור, שהאדם מקיימו, אולי על-מנת לאשר בהכרתו של יושב-בחושך (האדם), שאכן אי-שם נמצא אורו של עולם (האלוה).          

*

3

    אנסה לקרוא בשיר וחלק שיר מתוך הספר בכדי להטיל אור על הדברים שכתבתי בפסקה הקודמת. הנה כך כותב רודריגז גארסיה בשיר הרביעי מתוך המחזור "מראות לילה":  

*

לַיְלָה

מְקָרֵר מְחַרְחֵר

מְאַוְרֵר נוֹסֵעַ,

מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה מַמְרִיאָה.

אָדָם בְּמִלִּים מִתְהַפֵּךְ בַּמִטָּה

שֵׁשׁ מֵאוֹת סִבּוּבִים בְּדַקָּה.

[גּלּוּפִין, עמוד 31]

*

לכאורה, יש כאן שיר העשוי רעשים מכאניים בחלקם הגדול מחזוריים וסירקולטיביים, המרחשים בלילה (יותר קולות הלילה מאשר מראות הלילה). המקרר שמנועו מתפרץ פתאום, המאוורר שפתע ניכר קול סיבובו; מנוע מכונת הכביסה המאיץ ולבסוף האדם שאינו נרדם על משכבו, ומחזור דמו ומעגלי-מחשבותיו דומה שממהרים אף יותר ממנוע מכונת הכביסה. כל זאת מתרחש כאשר המשורר מדמה את הארץ כולה בשיר הקודם כך: "חֹשֶךְ מְכַסֶּה אֶרֶץ / מְעַרְסֵל אֶת מְנוֹעָהּ הַמִּסְתֹּולֵל" (שם, עמוד 30); כלומר, גם כדור הארץ מתואר כמכניזם סירקולרי ממונע ומרעיש, באופן חסר מנוח. נדמה כאילו היקום כולו הוא מכאניזם העשוי מכונות (מערכות מכאניות) – מהן אורגניות מהן פרי כושר ההמצאה האנושי. ובכן, היכן האלוהים והיכן יחס התפילה עליו דיברתי?  נדמה, כי אם שוכן אלוהים בשיר זה, הרי הוא שוכן בבחינת בחירתו של האדם להיות אחר מכל אותן מכונות ולגלות את ה-Deus Ex Machina , בבחינת אחרת מהיות קיום מכניסטי-מכשירי, שפעולתו הכרחית, פועל וכלה בלבד.   

      מבחינת השוואת האדם או העולם למכונה המבוססת על מחזורים סירקולטיביים וחרחור מנועים עלה בדעתי טקסט המתכתב בדרכו עם שירו של רודריגז גארסיה:    

*

מישהו גרר מקרר נטוש על האספלט במעלה רחוב דיזינגוף לפנות בוקר. גרר גרר ונעצר. גרר גרר ונעצר. סבי אמר: "הנה לך בריאת העולם".

[דרור בורשטיין, נתניה, הוצאת כתר: ירושלים 2010, עמ' 181]

*

    כמובן, אצל בורשטיין, הבנת תנועת הגרירה המאומצת בתוך מרקם של עולם (רחוב, לפני עלות השחר) מהווה איזה דימוי הוא מטאפורה לבריאת העולם, נסיון לגרור מכונה ממקום שהיתה בו אל מקום חדש. לי מזכיר הדבר את הדמיורגוס של אפלטון, המתואר כבעל-המלאכה או הטכנאי, שהחיל את הסדרים בהתרחשות הכאוטית והרכיב יֵש מיֵש את העולם הפיסיקלי וסידרו כהלכה, בהשתדלות במאמץ. מדוע? אפלטון בטימיאוס כותב "הוא היה טוב" משפט שיצר לעד בתולדות המערב את הקורלציה בין סדר, ארגון וחוק ובין הטוב באדם.

   זאת ועוד, ניתן כמובן להציע קורלציה נוספת והיא בין המכונה (המקרר) והאדם ; ובין האדם והאלוהות. כלומר, מה האדם בתווך של שעת-צפרירים גורר את המקרר, כך האל גורר את האדם. אפשר שזו גרירה קשה ומאומצת (אם בכלל) מכפי אלו המציירים לעצמם תמיד את כל היכולת האלוהית; אפשר שיש משהו טרגי-קומי בגרירה הזאת. כמו-למשל, צ'רלי צ'פלין המסתבך בין גלגלי השיניים של פס הייצור בזמנים מודרניים. כך, גם הטוב-שבבני האדם,  אפשר שבתמונת עולמה של האלוהות או התבונה הקוסמית (או העל-קוסמית), במידה שהיא מצויה  – הוא בבחינת מכונה שיצאה מזמן משליטה ושוב אינה ניתנת לבקרה.

    אם אחזור לרודריגז גארסיה, לטעמי אף שאין בשירו מטעם הקושי שבגרירה של הכל (המקרר אמנם מחרחר; אך המאוורר ומכונת הכביסה עובדים אוטוסטרדה) ואת האפקט הטרגי-קומי, כמו אצל בורשטיין, אלא אך ורק את ההאצה הומת-החרדה של האדם המתהפך על משכבו שש מאות פעמים בדקה. בכל זאת, ניכר כי אצל שניהם, על-אף מרחקיהם, האדם אינו מכונה, בין היתר, משום שהוא מתעקש לא להיעשות מכונה, וזה קשה ומאמץ בזמן הזה, לא פחות מאשר בזמנים עתיקים יותר – בהם תרו אחר ההידמוּת לאלוהות (Imitatio Dei), כשלימות האנושית הגדולה שבאפשר. 

   יתר על-כן, אצל רודריגז גארסיה, אמנם לא בשיר הזה, אבל בשיר החותם מחזור השירים, "הכל נעשה זוהר". מעבר לכל הכאוס של העולם הזה על מעליותיו הנופלות והאנשים האפודים בצדי הבורות – שורר "חֹשׁךְ גָּדוֹל וּמֻפְלָא, הַכֹּל נֳעֱשָׂה זוֹהֵר" (עמוד 38). כלומר, אם על דרכי אפלטון או חז"ל או כתבי פּלוטינוּס, פרוקלוס אבן גבירול וממשיכיהם או על דרך ספר הזֹהַר – יסודו של העולם בטוב, והאור הנחשך (בוצינא דקרדינותא בלשון הזֹהַר) – אור הנעלם מהשגתם של הברואים, הוא סודו.

*

4  

*

   שיר נוסף, הדורש לטעמי, עיון דק, הוא השיר הבא:

 

הָאֲוִיר לָקַח נְשִׁימָה אֲרֻכָּה,

הָאֲוִיר טָרַף מַחְשָׁבוֹת בִּמְעוֹפָן,

הָאֲוִיר  עָמַד נָפִיץ, וְהַלֵּב

לֹא הִסְכִּין לְקֶצֶב הַדָּם.

שָׁלַפְנוּ מִלִּים כּמוֹ קוֹסֵם

הַמוֹשׁךְ אֶת עֵינֵי הַיְלָדִים

כְּשֶׁמֵּאָחוֹר אִמָּא חוֹלָה מְאוֹד.

פִּתְאוֹם אֲפִלּוּ צָחַקְתְ

לְתוֹךְ הָכָּרִיּוֹת שֶׁל הַסַּפָּה.

הַמַּבָּטִים שֶׁלָּךְ בָּרְחוּ

וְהַעֵינַיִם שֶׁלִי זָעוּ

אַלַיִךְ לְלֹא הֲפוּגָה.

הָחֶדֶר אִבֵּד אֶת סַבְלָנוּת הָאֲנָשִׁים

וְאֲנַחְנוּ לִהֲטַטְנוּ בְּחֲשַׁאי

בָּאֲוִיר הַמְּטֹרָף הַזֶּה,

הַדָּחוּס דִּמְיוֹנוֹת.  

[גּלּוּפִין, עמוד 64]

*

    לטעמי, השיר מגלם תנועה כאוטית, שיש בו את השאיפה לגלם אותה במלים, כמו שהפוטוריסטים האיטלקים שאפו לגלם תנועה ואור – בציור;  עם זאת, התנועה העומדת בבסיס השיר אינה פיסיקלית, אלא רגשית. עמדת המוצא של הכותב הוא שאין במלים הרבה ממש. הן יכולות להיוותר מאחור. הן ממילא כעין מסווה או מניפולציה של אמן חושים, שעיקר מסוגלותן היא לנסות לכסות על מצוקה קשה או על מה שלא ניתן להביע דרך מלים. כאן המצוקה הרגשית הקשה מסופרת כבדרך אגב  ("כְּשֶׁמֵּאָחוֹר אִמָּא חוֹלָה מְאוֹד"); אפילו קול הצחוק של של הדמות הנשית לתוך כריות הספה, עשוי להיות צחוק של מי שאומר לנסות לשדר כאב נורא דרך היפוכו; דרך הצחוק ממש כמו דרך הבכי. לפיכך, המלים ואפילו ההגאים נעזבים לנפשם, ונותרות רק העיניים; מבטים, ריצודי אישונים שבינו ובינה, המסתירים דבר מה כמוס ונחבא המשותף לשניהם. כשכל זוג עיניים מאשר את מצוקתו ואת הבנתו של זוג העיניים האחר (אבל העולם שמחוץ לעולם הקטן שמכנסות ארבעת העיניים, ספק אם יכול להיעשות שותף למה שהן כומסות). רודריגז גארסיה שם לעינינו את הניגוד המעניין מאוד בין אחיזת עיניים (מילולית) ובין אחיזת עיניים (דרך המבט והמבע), המבטאת את הכאוטיקה רוחשת הדמיונות והרגשות, המצויה בנו והאופפת אותנו, ואת הנסיון (אולי זה נסיון-שווא) ליצור כל מיני סדר וארגון, כמו צורות או צלליות בחושך, שניתן לפרש בריבוי אופנים, ובכל זאת אנו מנסים לקבע את התנועות החולפות הללו – למצוא בהן פשר, לומר מלים; להביע צורות רעיוניות, כשכל הזמן אפשר שאנו מוטלים על סִפּוֹ של אויר שאינו נתפש (ספר יצירה ופרשניו הפילוסופיים והקבליים) או אויר קדמון (חוג העיון, ספר הזהר, ספר הפליאה ועוד) שכמעט אין בו ממשות, מבחינת ההכרה האנושית. לעומתו, אווירנו זה הפיסיקלי – הוא סעוּר, ועמוּס ונושא עימו את כל הכאב, היגון והטירוף; ההגיון, הדמיון והשמחה – המוכרות לאדם; ובכל זאת, המלים מבחינתו  הן רק תעתוע פתאים, אשליית מאיה , מופע המסתיר את המציאות הרוחשת תחתיו; לאו-דווקא המציאות האלוהית, אלא דווקא המציאות האנושית, המתגלה לאחר שאוזל כל מה שהיה להגיד.

     לכך אולי דומים דברי הפילוסוף ההודי נאראגו'נה (המאה השלישית לספירה):

*

כמו אמן שיצר מופע קסמים בכוחותיו העל-טבעיים

ומופע הקסמים יצר בתורו מופע נוסף                                                                               

כך העוֹשֵׂה דומה למופע הקסמים

ומעשהו דומה למופע הנוסף אותו יצר מופע הקסמים

* 

נגעים, מעשים, הגוף, עושי המעשים ופירות

דומים לעיר של חלילנים שמימיים, לחלום ולאשליה אופטית.

[נראאג'ונה, שירת השורש של דרך האמצע [ Mūla-madhyamaka-kārikā], תרגם, הקדים ופירש אביתר שולמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2010, עמ' 218]

 *

     העולם הוא מקום חמקמק ממכלול הנחותינו לגביו; כל הנחותינו עוד עומדות, כמחכות לגודו; אבל העולם כבר חולף ומסתלק.         

    איני יודע אם לכך כיוון המשורר. אולי אני לומד את שירו באופן כוללני מדי. מתפיסתו עולה כי כל סדר מלולי, לרבות: חוקי, הלכתי או פילוסופי, מסתיר לנו את התנועה הרגשית הכאוטית ההומה בכל, שלא ניתן לגלם במלים. לקריאתי, השיר הזה, מתאר חוויה קיומית (בשיר מגלמים אותו איש ואישה; ארבע עיניים), לפיה המבט עשוי להביע הרבה יותר מכפי שהמלים, המבקשות להסדיר ולנחם, יכולות. ויותר מכל נסיון הסדרה תאולוגי או אידיאולוגי – נדמה כאילו העולם תלוי על בלימה ותנועה בלתי פוסקת בין מצוקה והבנה. איני יודע מה יחסו של רודריגז גארסיה למושגים כמו גאולה וישועה – עם זאת, נראה כי בשיר הזה בפירוש, אם כלשון האורקלים הכילדאיים (טקסט מיסטי בן המאות הראשונות לספירה ששימש את האקדמיה האפלטונית המאוחרת באתונה) The Real is in the Depth; הרי שאיננו יודעים אל-נכון מה שורר בעומק המציאות. אנו מקווים לאור ולטוב, אבל הדרך לשם אמורה להתבסס על הסתלקות מאשליות מילוליות. השיר הזה אינו נסיון להעמיד אשליה אחרת, אלא אולי במקביל (ובמאוחר) לתאולוגיה השלילית של ימי הביניים (Via Negativa) הוא טוען כי גם בשירה – הדרך לשורר עוברת דרך ההסתלקות מהאשליה, לפיה ישנו סידור שיטתי הכרחי של העולם, שניתן למבע מילולי.

    וכך, אולי בעומק-עומקנו, אנו עדיין הילדים שלא מבינים בדיוק מה מתרחש סביבנוּ, רק מרגישים, חווים, ומנסים להבין ולהביע, וכל המערכות שבהן אנו מנסים להסדיר את העולם הפנימי ואת העולם החיצוני שלנו לכדי מובן – הן, לאמתו של דבר, אשליה. מכאן עולה  כי גם יחס התפילה, שהזכרנו למעלה, כלל אינו מילולי, אלא מעבר לכל מארג מלים (אוויר שאינו נתפש; אותיות שאינן נגלפות).  על-כן, גם עולם התפילה, המרכזי כל-כך בעיניי המשורר, אינו יכול לסבול משמעת של תימטיקה או שיטה.  לפחות בשיר בזה, התגלה לי רודריגז גארסיה, כקרוב להכרתי, לפיה היצירה במלים היא פרדוקסלית; אנחנו מאבדים באמצעותהּ לא פחות משאני יוצאים נשכרים ממנהּ. עם זאת, היא מה שיש לנו לצד קוים ונקודות, תווים, מספרים ופיקטוגראמות (הירוגליפים, אימוג'ים). ובעצם, מעבר להרחבה מתמדת של השפות, כביטוי לְחֲיוּת (ממש כשם שהקוסמוס כנראה מתרחב והולך), לא ברור עד תום מה עשוי לצאת משתיקה, למרות המלצותיהם החד-משמעיות או המשתמעות של קהלת, לאו דזה, אפיקטטוס, פלוטארכוס, ר' שמעון בן גמליאל, ר' שמעון בר יוחאי (בספר הזֹהר) ולודוויג ויטגנשטיין (בין היתר) לא להרבות דיבור ומלים.   

*

*

 בתמונה: Giacomo Balla, Street Light, Oil on Canvas 1909

 

Read Full Post »

הבריאה כפרוייקט מימון המונים

*

     מדי פעם אני מהרהר בכל מני תיאורים של היווצרות העולם, מטבע הדברים יוצא לי יותר להתעכב על אלו שמוצאם ערבי או יהודי, ומדי פעם אני תוהה בפני עצמי מה היה קורה לוּ הבורא היה נזקק להוציא פרויקט מימון המונים לדרך על מנת להוציא את עולמו מן הכוח אל הפועל; סביר להניח שבמקרה זה הוא היה בורא קודם כל את הנמצאים כדי שיהיו בכלל המוֹנים, אבל אם כך – יש להניח שההמונים ירצו איזו שליטה או השפעה על החוויה הסוֹפית; ככלות-הכל, לא היה להם שום ניסיון קודם עם אותו יוצר שהם משקיעים בו את מיטבם, וטרם נוצרו המיתוסים של כתבי הקודש, שהבטיחו להם עולם-הבא או אפילו שהיוצר הזה הוא כל כך טוב, שהוא אינו מסוגל ששום דבר יתעקל לו או יושחת בהיסח הדעת (ואולי כל תפיסות השכר-עונש, הגאולה והעולם הבא הן בבחינת תשורות לעידוד המשקיעים). זאת ואוד, אם נביא בחשבון את דברי-ימיהן של החברות הפוליטיות, יש להניח שמיד משהפטנט/עולם היה מצליח, היו מנסות קבוצות כוח להשתלט על הסיפור או למצער להיטיב אחיזתם והשפעתם על קורות העולם ועל חלוקת הנכסים הרוחניים והחומריים בין כל המשתתפים – ולהטותו לטובתן.    

     כשאני קורא פרשנות יהודית למיתוס מגדל בבל, לפיה אנשי דור הפלגה, פשוט הפסיקו לבטוח אוטומטית באל שהטביע למוות את רוב המין האנושי במבול, ובנו מגדל, כדי לגונן על ראשם מגל הצונאמי הבא; אני מהרהר האם כל מיתוסי-הרשע שהצמידו חז"ל לנמרוד מלך בקעת שנער (לימים בבל), לא נבעו רק מכך שהם מציירים אותו כמי שראה בעצמו אל, אלא משום שהיה מראשוני האנשים שחשבו שלאל ההפכפך והאקצנטרי שבמרום, לכל הפחות מגיע שיחלוק את ממשלתו ברוטציה עם דרי-מטה. למשל, ר' יצחק דמן עכו, מקובל עכואי שעבר לספרד, לאחר חורבנה של עכו הצלבנית בשנת 1291, פירש בספרו מאירת עיניים, כי חטאם של בוני המגדל היה העיסוק בפילוסופיה, קרי: העובדה שניסו לערבב בין הרצון האלוהי ובין הידע האנושי, באופן בלתי מוסמך (לא בתיווך נבואי).

   אבל זה בדיוק הסיפור האנושי, בין אם האל אינו אלא רעיון מופשט; רעיון המנסה להסביר את הפיכת האפיסה (בין כתודעה השוטפת את האדם כך שאינו מסוגל כמעט לאחוז אלא באפס קציה ובין כמקום שדעת האדם אינה מצליחה להגיע עדיו) – לאחדות ואז לריבוי מגוון ורב-פנים, ובין אם הינו תבונה קוסמית או על-קוסמית; כך או אחרת: בני אדם התערבו בפעליו. היה לו רעיון (אולי הוא רק רעיון בעצמו) והיתה לו יוזמה, ובאו בני אדם, שחשבו שהם שליחיו או חשבו שהם נציגיו עליי אדמות או חכמיו וידידיו, והתחילו להחיל שינויים בסיפור מתוך תובנה שגם הם שותפים חלקיים או שווים בעלילה. הם קשרו בין אותו בורא שוחר-טוב ובין דתות, לאומים, קבוצות חברתיות, מלכים, נביאים, אנשי-דת, וכל-אחד מהם שאף לגלם בעצמו את "הצד של הטובים" , כלומר: בני אור – כשבצד השני, נו-טוב, כך אויבים בשר-ודם לשעבר, הפכו לאויביו של אלוהים.

    וזה נמשך ונמשך, וכך יכולים היו פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד ובמידה רבה בשעתו –נאמניו הגדולים ביותר של הכס הקדוש באירופה, לגרש את יהודי ספרד בחוסר-כל או לחייבם להמיר את דתם  – ואת אלו שבכל זאת נתגלו כיהודים אחר-כך – לענות עד מוות או לשרוף על המוקד; וכך יכול היה הנרי השמיני מלך אנגליה, להמית נשים ויועצים ואפילו לורדים בלא-הנד עפעף, משום שמשעה שנקבע מעמדו כראש הכנסיה האנגליקנית, הרי שכל דבר שעלה ברצונו עלה עם דעת האל בהתאמה גמורה (הוא לא היה מלך בלבד אלא גם ראש הכנסיה). דומה לכך היה הליוגבלוס (או אלגבלוס), הקיסר הרומי, שהיה כהן לאל השמש הסורי, והנהיג ברומא פולחנים של אורגיות ורצח – כאשר בד-בבד, לא משנה כמה חיים קיפד – הוא נותר עדיין בעיניי עצמו, לא קיסר רומא בלבד, אלא גם כהן גדול; כלומר: התגלמות האל עלי-אדמות. כמובן, כל מיתוס אורתודוכסי עומד על כך שהמנהיגים הדתיים ו/או הקהילה הדתית הם נציגי האל עלי-אדמות ועושי רצונו הנבחרים. מבחינה זאת, אך טבעי הוא שרבנים בכירים בחינוך הממלכתי דתי הוציאו לאחרונה  את שמו של הנביא מחמד מדף מקורות שחולק לתלמידי המגזר בטענה לפיה: ידיעות על הנביא מחמד עלולות לעורר התבוללות! מה עומד מאחורי תפיסת העולם הנפסדת הזאת? רק אנחנו (לדידם, יהודים אורתודוכסים) מייצגים את אלוהים ואת רצון אלוהים עלי-אדמות; כל היתר, כאין-וכאפס בעינינו – אמונותיהם, דתותיהם ודבריהם הבטלים עלולים לפגוע בקהילת-האמת האחת והיחידה. קשה לתפוס כמה שחיתות עלולה להיות מולבנת כך, ולהיות מוצגת כצחה וברה.  התקיפים ביותר מקרב המוסלמים בימי הביניים, המלומד האנדלוסי, איש גרנדה, מחמד אבן חזם (1064-994) איש ריבו של ר' שמואל הנגיד; והיהודי שהמיר דתו משום שהיהדות היתה לו לטורח, סמואל אלמגרבי (1175-1125) בספרו אפחאם אליהוד ("סכירת פיהם של היהודים") הרבו להקשות מדוע המקרא היהודי מלא בהצגתם של נביאים, מלכים ומנהיגים, כדמויות שמשקרות ופועלות מעשים נתעבים. זה מאוד הטריד מוסלמים – שכן, על הנביא מחמד נאסר לומר דברים דומים וכן על ידידיו-קרוביו (האוליאא') ועל הח'ליפים (שושלות מלכים מצאצאי הנביא), שכן כל מי שדיבר בהם דברים רעים היה מועמד רציני לאבד את ראשו במועד קרוב. בעלי הפולמוס ניסו לטעון שמהסיפורים הללו לומדים היהודים היתר להיות מושחתים בעצמם, אבל נדמה לי שהסיבה הפוכה בדיוק – המקרא שם לפנינו את הסיפור האלה כדי שנבין שאיננו יכולים להצדיק עוול, עושק ורצח בטענה שהיהודים קרובים קרבה-יתירה לאל, שבחרם מכל העמים. איך מכל הסיפור הזה נתגלגל שבדורנו אנשי הלכה יהודיים דנים ברצינות בשאלות, כגון: האם מותר להונות גוי, האם יש להציל את חייו של פצוע לא-יהודי בשבת במדינת ישראל שבהּ לא צריך לחשוש מפני "דרכי איבה" כלומר מנקמת דם, ועוד לא מעט מוזרויות אחרות?

    סרטו של הבמאי היפני, אקירה קורוסאווה (1998-1910), Kumonosu-jō (טירת קורי העכביש, 1957), המוכר יותר במערב בשם Thorne of Blood  (כס הדמים) כולל בשלוש ומשהו דקותיו האחרונות, את סצנת מותו הנקלה של וושיזוּ (מקב'ת יפני), סמוראי שרצח את אדונו ואת חברו לנשק, בעצת אשתו, שמאבדת בהדרגה של שפיות דעתהּ. וושיזו השתלט על המשרה ועל הממשלה, מכוח נבואה שהוא וחברו מיקי שומעים ביער, מפיה של ספק מכשפה ספק מפלצת (המיתולוגיה היפנית מליאת שדים הקשורים בדרך כלל לעובי-היערות או לשטפונות המתגלגלים מהים), המחליפה כאן את שלוש המכשפות אצל שייקספיר, בנות דמותן של שלוש המוירות היווניות הטוות בפלך את הגורל, לרבות את גורלם של האלים. המכשפה מנבאת, כי וושיזו יהפוך לאדון הטירה ולימים בנו של מיקי יירש אותו. זוהי רק הקדמה לאירועי דמים שעוד יבואו, ובסופם בנו של מיקי יצליח לברוח לאחר שאביו חוסל ולימים יחזור בראש חיל כדי להתייצב מול רוצח אביו. חשוב להדגיש כאן, מה שדוחף את וושיזוּ, היא האמונה בכוחה של הנבואה, בין אם מקורהּ אלוהי, דמוני או פשוט קול-הגורל. משעה שהוא שומע את הדברים קל לו לקבל את עצת אשתו לרצוח את אדונו ואז את חברו הטוב. משהוא מתבשר כי אשתו הרה הוא פועל במהירות כדי שבנו של מיקי לא יהיה יורשו. הוא משוכנע בייעודו, בהיותו נבחר. דווקא "הנבחרוּת" הזאת – אינה מותירה אותו כשם שהיה: חבר טוב וסמוראי נאמן, אלא הוא מתמלא קוצר-רוח ותחושה לפיה עליו להגשים את דברי-הנבואה לגבי גורלו כמלך-הטירה בכל דרך, כולל נקיטת אמצעים החורגים מדברי הנבואה.  ואולי ניתן להסביר כך גם כמה מחטאיהם של מלכים מקראיים שהזכרתי לעיל, וגם של מנהיגים פוליטיים בימינו, שחשבו שלא חשוב מה שהם מעוללים, יש להם נביא לימינם (או גדול תורה) והנביא משח אותם למלכים בשם ה' אלוהי ישראל, והואיל והם בחירי האל או הטבע או הגורל – הם חשים את עצמם מרוממים מעל כל מעשה חולף-עובר, כאילו הפכו להיות מגלמים, לא משנה מה יעוללו, את טבעו הפנימי של העולם. בחזרה לקורוסאווה, יש לציין שני דברים: האחד, כי אל מול רוצחיו העתידיים, וושיזוּ מרעים, כי לא ייתכן כי יזכּוּ אדון גדול כמוהו במוות נקלה (כלומר, נוכח כל מעשיו הוא מאמין שהוא אדון נעלה ולא רוצח נקלה) – ואילו צבאו-לשעבר משיבים לו: ומי רצח את אדונינו הגדול הקודם? כלומר, זהו המפגש הראשון שבו הוא אינו יכול לרצוח או להרחיק מעליו את האנשים הרואים אותו בנכליו ובנפסדותו. האחר, המוות שבחר קורוסאווה לוושיזוּ שונה ממותו של מקב'ת בדו-קרב עם מק'דאף. כסמוראי, זוכה וושיזוּ למוות בּזוי, לא בשדה המערכה, לא כדרך הטבע ולא בסאפּוּקוֹ. קורוסאווה ניסה לומר כאן דבר-מה על כך שנוכלים ורוצחים אינם יכולים לזכות לגורל של אנשי-מעלה, גם אם הם נושאים עד אחריתם תחושה של "נבחרוּת".  

    אני לא מעוניין לרדת כאן לפסים פוליטיים אקטואליים, על אודות מקבת' המקומי ואשתו, ותחושת הנבחרוּת שהוא כנראה יישא עִמוֹ עד הרגע שבו המון-תומכיו יתעורר להבין שלא מדובר פה באדון גדול, אלא באדם שהפך לו לתחביב את ניכוסם ומחיקתם של שותפיו הפוליטיים, בדיוק ברגעים שתכפו לכך שהסכימו ללכת עמו דרך. לא בסמוראי ולא בשוגון עסקינן. אלא בפוליטיקאי רב-נכלים, אמן ההקטנה של זולתו, המאשים את כל מתנגדיו במימון עמונים או בכך שהעמונים מממנים אותם. בסופו של יום הוא עוד ייתקל בחץ הראשון שיירה מתוך צבאו לעברו. אחריו יבואו השאר.  

     אבל בואו נחזור לקורוסאווה וגם לבורא, אותו הותרנו טרוד בפרוייקט מימון-ההמונים, ונחשוב לרגע על אפשרות שבה בניגוד לכיוון התימטי של החיצים, אף לפרדוכס החץ של זנון, שבו כל חץ מתפצל לאין ספור חיצים, עד שלא נהיר אם התנועה הזאת בכלל יכולה להגיע לאיזה מקום (לטעמי הפרדוכס של זנון היה אחד מהמקורות החשובים ביותר של הציורים הפוטוריסטיים שעסקו בתנועה ובפער בין מבע התנועה על הקנבס ובין העובדה שהקנבס, ככלות הכל, מגלם טבע דומם, שאינו נע), החיצים ישובו לאחור, ווושיזוּ לא ייפגע, אבל התהליך יימשך לאחור (חץ הזמן יתהפך); החיילים לא יירו את החצים, וושיזו לא יבגוד ויהרוג את אדונו וחברו. בסופו של דבר האל לא יהיה טרוד בפרוייקט מימון-המונים ואולי גם לא ייברא. העולם ייוותר ללא היסטוריה, העולם לא יהיה עולם, הרישעה והטמטום לא יהיו נוכחים בו, גם לא ההטבה וההשכלה, המוות והחיים; ההכרחיות של זרימת הנהר ההירקליטי תחדל. אבל האם יהיה אז בכלל אֵל?  מחיי אלדﱢין אבן ערבי (1240-1165) הגדיר בספרו פצוץ אלחכם (תושבות טבעת החכמה) את האל ואת האינטואיציה של הבריאה כרצונו של האל למניפיסטציה; האל רצה להתגלות. נמאס לו מהסתר ומהיות הוא לעצמו. הבריאה לפי שיח' סוּפִי זה היא התבוננות של האל במראה. הוא אמנם יודע את עצמו בבהירות גמורה אבל בכל זאת נזקק למשהו שהוא יחסי אליו. כללו של דבר, האל עצמו היה מעוניין בריבוי ועדיין מעוניין בו. זה דבר שלא הבינו רבים מהתיאולוגים האסלאמיים שרדפו את אבן ערבי והבעירו את כתביו. האינטואיציה של המשיכה כלפי הייחוד אצל המונותאיסטים משקפת את המשיכה כלפי ריבוי-הפנים מבחינת המחשבה או הרצון האלוהי. אין כל דרך אחרת להסביר מדוע האל האציל מתוכו יישויות מרובות מהן מטאפיסיות ומהן פיסיות. עולה מכך, שהאל לא מעוניין גם בדת אחת או במקדש אחד או בבני אדם שחושבים אותו דבר או מונהגים על ידי מגמה אחת או אדם אחד; אין לו צורך במלך שרואה בעצמו את מבחר המין האנושי או כעין על-אדם ניטישיאני או בעוד וושיזוּ של קורוסאווה או באיאתולה איראני או כראש ממשלה ישראלי המשוכנע שהוא התגלמות שהיא חזון כל הדורות הציוני יהודי – ואינו; אגב, את עקבות התפיסה הזאת ממש, של רצון האל בריבוי – ניתן למצוא כבר בפרשת מגדל בבל שהוזכרה שבמהלכהּ בלל האל את שפתם של בוני המגדל ללשונות רבות והפיץ אותם בכל הארץ (כלומר, אינו מעוניין לא בעם אחד ולא בלשון אחת). בתקופות זוהר של דתות ותרבויות נמצאה הסמכות וההוראה אצל אנשים רבים בעלי-דעות שונות ולא אצל אדם אחד בלבד. ממש באותו מידה, אין שחר אפוא לתפיסה לפיה ישנה רק התפתחות היסטורית מוכרחת אחת (טלאולוגיה) שמתוכה תתגלה אמת אחת ויחידה (שסופהּ בהמשך הוא תמיד עיי חורבות) – אלא בדיוק ההיפך הגמור, התפתחויות הרבה ואמתות (יחסיות) מרובות.

 *  

Throne of Blood: Final Arrows Scene from Jordin Wang on Vimeo.

* 

[כמובן השיר של צ'פלין Smile אינו נכלל במקור, אבל השידוך הצחיק אותי בסרקזם שבו]

*

אמן אנושי-לגמרי, העומד בפני חתימת פרוייקט מימון ההמונים לספרו, מה, הוא אמן הכתיבה עידו אנג'ל. אנג'ל הוא מהסופרים העבריים האהובים עליי ביותר; חלק מרשימה קצרה בתכלית של סופרים כותבי עברית שאני מחכה תמיד לספרם הבא. ולפחות כבר שבע שנים וחמישה ספרים שהוא בעיניי מהקולות הספרותיים שאסור להחמיץ. בשנת 2018 זכיתי לכתוב אחרית דבר לספרו, המלה העצובה קומקום (עורכת: שרית שמיר, הוצאת בלה לונה) ובספר שהגשתי לאחרונה למו"ל, יש פרק המוקדש ליצירתו; אף הוזמנתי לכתוב אודותיו ערך בלקסיקון ספרותי. עידו עומד ארבעה ימים לתום פרוייקט הדסטרט למימון ספרו הבא "מה" (הספר נערך על ידי רועי חסן ועתיד לראות אור בהוצאת טנג'יר). עד כה נאספו כ-72% מהיעד. אני קורא לכן/ם (מה זה קורא, מצפצף בקאזוּ!),  להירתם ולרכוש ספר אחד או יותר ולהוביל את אנג'ל לעבר הוצאת ספרו (ההדסטרט מסתיים ב-6.6.2021). למטה מצורפת שיחה שלי עם עידו אנג'ל שנערכה בספונטניות, כעין ג'ם סשן רעיוני, אתמול בצהרים. לא הכנוּ דבר ולא נדברנו ארוכות מראש (אני הבאתי עמי כמה פסקאות מהספר החדש, אבל לא היתה לי שום הכנה מראש לגביהן). צפו והבינו, מדוע ספר חדש של עידו אינו דבר קט, אלא מסוג הדברים, שאסור להניח להם לחמוק תחת ידינו כאבק פורח וכחלום יעוּף. ספרוּת כמו זו של אנג'ל היא להערכתי מהדברים החשובים שנכתבים היום בעברית ושלא בעברית.

מה יש בשיחה? עידו, אמא של עידו, אני, באדא שאן-רן, סוטרת הלב, שפה, מגבלות השפה, מסירה מדור לדור, אנרי ברגסון, יואל הופמן, פריד אלדﱢין עטאר, יעקב רז, ר' שמעון בר יוחאי, ר' מנחם מנדל מקוצק, ג'ון קליז, מתנות, כלום, אבל, תודעה, אנשים על הירח שקוראים להם נפתלי, אין, יש, הזיות, תסמונת שרל בונה, עיניים, מוסיקה, הומור, לב. 

*

*

בתמונה למעלה: Asakazu Nakai. A Frame taken from the end of the film:  Kumonosu-jō by Akira Kurosawa, Japan 1975

Read Full Post »

הַבַּארוֹקַאִי

*

למשל, נופלת עליך ביוגרפיה של 868 עמודים על ז'ורז' פרק (ועוד כמאה ויותר עמודי ביביליוגרפיה ומפתחות), שהוא בהחלט אחד הסופרים האהובים עליך אבל בכל זאת הביוגרפיה נופלת עליך כמשקולת של 500 ק"ג (אתה לא מוצא זמן כבר עת-מה לקרוא טקסטים קצרים בהרבה), ואתה אומר לעצמך – כבר קראתי אותה באנגלית לפני עשור ולא זוכר ממנה שומדבר. מסתבר שחלק מן הדברים זכרת לגמרי הפוך, אולי כדי לא לפגוע בדימוי שלך של פּרק, שחשוב לך שיישאר כמות-שהוא, והרבה מאוד עמודים מן הביוגרפיה החדשה, לפחות אלו שעוסקים בפעילות הפוליטית (נעורים קומוניסטיים), ביחסיו הסקסואליים, במצב שיניו —  נדמים לך טפלים לגמריי. לא יודע למה מישהו חושב שזה אמור לעניין אותי, אתה חושב בתוך עצמך, ומצפה לקטעים הטובים יותר שבדרך הארוכה והמתפתלת, שבסופהּ נפטר אחד הסופרים האהובים עליך בלא-עת, בתוך כחודש מן הידיעה על גילוי מחלה חשוכת-מרפא.

תוך כדי קריאה עולה בך מחשבה על פּרק כיוצר בארוקי. כמי שלכתחילה שאף ליצור כתבים ארוכים מאוד, טקסטים כמעט חסרי אופק מרוב אורכם, ומרוב שצף מליהן (האינטואיציה הזאת אכן הוציאה לבסוף את החיים, הוראות שימוש: רומנים). מה שהביוגרפיה של דיוויד בלוס מגלה ללא ספק הוא שגם ספריו הראשונים של פּרק היו חלקים מרומנים ארוכים הרבה יותר. לעתים, יחידה ספרותית, שנפרטה או נפרקה או נקטעה, מתוך טקסט ארוך הרבה יותר. אין ספק, פּרק נזקק מאוד ל-OuLipo , "הסדנה לספרות פוטנציאלית". אלמלא הכביר על עצמו תנאים ומגבלות תנועה, ספק אם היה יודע או היה מסוגל לשים לעצמו נקודה, או להבין מתי יש להיעצר.

יוצרי הבארוק אף הם כתבו יצירות גדולות היקף; מכתבים של אין-תכלה. לעתים דומה כי ביקשו להכניס בכל כותר חדש את כל כתביהם הקודמים.  לפֶּרֶק יש את התכונה הזאת. אמנם, הוא לא רכב חלילה על גבו של טרנד ספרותי כיוצרי בארוק רבים, אבל פֶּרֶק היה אדם שנושא את זכרונו על מכלול הפרטים שנאצרו בו לכל מקום. הוא לא חשש מחזרה על תימות. כפי שמראה דיוויד בלוס ישנן גם דמויות השבות ומופיעות בין כתביו השונים (לא קל לשים לב לזה). ובכל זאת, בידיעה שהדברים (בבירור) ו- איזה טוסטוס קטן עם כידון עם ציפוי כרום בקצה החצר? (אולי) — הם חלקים שהופרדו ונותרו לבדם מחיבורים גדולי-היקף הרבה יותר, כלומר היו אמורים להיות חלקים מספרים גדולים מאוד, שלא פורסמו –  לא מעוררות אצלי הרצון לברר מתוך מה נחתכו. הן יצירות נהדרות בקוטנן ובמינוריות שלהם. קשה לי שלא לחשוב אפילו על החיים הוראות שימוש: רומנים,  כספר טוב בהרבה, אילו נשתיירה בו  רק כמחצית [ומבלעדי האילוץ השחמטאי, אשר פֶּרֶק מעמיס על גבו –  של מהלך סוס (פרש) בין הדירות, מה שהפך אותו בלי-ספק לאביר ה-OuLipo].

יותר מכך, גם בלוס וגם חוקרי פֶּרק אחרים טרודים באיזו אובססיה משונה – לחפש בכל טקסט וטקסט היכן הצפין פרק בכל טקסט משמעותי את זכר הוריו (שניהם יצאו מחייו עד היותו בן 6). זה לפעמים מזכיר את האובססיה של אותם רבנים דתיים האמונים על שיטת הדילוגים במקרא. פּרק אכן הצפין את הוריו במקומות רבים בכתביו, ובכל זאת לטעמי משמעותי הרבה יותר להתמקד בז'ורז', הילד היתום וחסר-הזהות, שמנסה לכל אורך כתיבתו לתת מלים למה שלא דוּבּר ולא יכול היה לדבור (או להישמע) במשך ילדותו ונערותו-הצעירה, מאשר להמשיך ולחפש את הצפנות התאריכים והשמות כביכול.

וכאן, נכנסת גם אחת מאי-ההסכמות שלי עם הביוגרף שלטעמו כל סצינת הפרידה של ז'ורז' הקטן מאימו ססיל (צירלה) בתחנת הרכבת  כפי שסופרה ב- W היא מדומיינת לגמרי (עמודים 109-103). בין היתר, משום  שאירעה כשנה לפני התאריך שציין פרק ומשום שחוברות קומיקס של שארלו (צ'רלי צ'פלין) בדמות צנחן, חוברת המתוארת כמתנתהּ האחרונה של האם לבנהּ, יצאה לאור ב-1935 ושוב מחדש רק אחרי 1945, ולא יכולה היתה להימכר בשום-מקום בצרפת של 1942-1941. מה זה משנה לכל הרוחות? שאלתי את עצמי בקוצר רוח, אגב קריאה. יכול להיות שהיתה זו פרידה סתמית ואקראית יותר, אבל כך בחר פּרק לזכור – או שכך בחר שייזכרו אותו ואת סיפורו. לא יכולתי שלא לחשוב שבנקודה זאת עושה הביוגרף לפרק עוול ממש, כי פּרק הוא סופר ולא עֵד. הוא לא ניצב בפני טריבונל, אלא בפני זכרונותיו-הרגשיים; בפני רגע הקריעה הגדול של חייו. כל המלים שיינתנו לכך, יסכמוּ את מגבלותיו של המחבר ובד-בבד את גאון-רוחו, מה זה משנה אם היה או לא היה כפי המסופר שם? , כשאנו יודעים שהיתה זו פרידה אחרונה של אלמנה צעירה מבנה, בטרם נלקחה לדראנסי (משם הובלה לאושוויץ-בירקנאו). עיוורונו של הביוגרף לקושי לתת מלים לסיטואציה כזאת היא בלתי-מובנת. בפרט, כשמדובר ביוצר, שבלוס עצמו מעיד עליו, שהתקשה מאוד בביטוי זכרונותיו הרחוקים, ניסה לא לדבר עליהם, תמיד היה מעדיף להתלוצץ במקום, ונהג לומר לחבריו, ששאלוהו על נטייתו להתרחק ממבע רגשי: "רגשות תמיד בסוף". ראוי גם להוסיף כי בלוס מזכיר די קרוב לפתיחת החיבור כי דודתו (אחות-אביו) של ז'ורז', אסתר — במידה רבה, הדמות הנשית הדומיננטית ביותר בחייו הצעירים, וקרובת המשפחה הקרובה ביותר שהיתה לו, נהגה לומר לו על עצמה כי "דרושה יותר מתקופת חיים אחת על מנת לצאת מהגטו אל האור".  זוהי אמירה כבידה וטעונה מאוד –  בודאי אם נער צעיר שומע אותה, ואולי היא כשלעצמה מבטאת את המהלך הקשה והטעון בתוך פֶּרֶק-עצמו להעניק לדברים החסויים, המסתתרים, החבויים בכל זאת איזה קצה-אור של ביטוי.

עוד כמה נקודות אור בביוגרפיה הזאת שפגשו אותי קרוב:  [1]. דוד פרץ, סבו של ז'ורז'-ז'וז'ו, שהשגיח עליו רבות בינקותו, אולי שר לו את שיר הערש הפולני, "אה, איי, קוֹטְקִי דְּוַוא' (שיר על חתול) –  בלוס טוען כי נינתו המבוגרת ביותר, אחייניתו של פֶּרֶק, סיפרה לו שזה היה שיר הערש אותו נהג דוד פרץ לשיר, ועבר הלאה במשפחה (עמוד 85); על כל פנים, אחד הזיכרונות המוקדמים שלי הוא של  סבי מדקלם-שר לי את השיר הזה (הלחן מונוטוני) לפני שנפלה עלי שינה (תמיד חשבתי שהוא ברוסית) או שאולי הוא דקלם אותו לאחותי ואני רק הקשבתי. זה אחד הזיכרונות השמיעתיים הראשונים שלי. מזה קשה להתעלם. [2]. פרק הצעיר כותב למו"ל בשנת 1959: "קראתי את מובי דיק. אין טעם בכתיבה אם אינך שם לך למטרה לכתוב יצירה מסדר גודל זה" (עמוד 270). ובכן, גם מובי דיק היא יצירה בארוקית, שיכולה היתה להתקצר משמעותית, לולא בחר מלוויל לשתף את קוראיו בידע הנרחב שלו על אודות לווייתנים, כלי שייט, וחיי הסיפון והתמקד בעלילה ובדמויותיו. המובי דיק של פרק הוא ללא ספק החיים, הוראות שימוש  שבסופו מוצא את עצמו ברטלבות מת לפני הפאזל הארבע מאות שלושים ותשעה (מתוך חמש מאות), אוחז בחלק החסר בו; כמי שלא ישלים עוד לעולם את המשחק האובססיבי להרכיב את הפאזלים שנוצרו על בסיס האקוורלים הימיים שצייר לפני שנים רבות, רק כדי להמיס אותן לבסוף לגליונות נייר גדולים ריקים; ברטלבות' אינו רק הדהוד של ברטלבי כפי שמציע בלוס (וכאן הוא פוסק), אלא גם במידה רבה— הוא הדהודו של קפטיין אחאב. משום שהוא מעוניין לבסוף לעמוד מול לווייתן (נייר) לבן מת. גם אחאב כמו ברטלבות' נפטר כשהוא אחוז פיסית במושא האובססיה שלו. שניהם מתים וחצי תאוותם בידם. [3].  המאמר של פּרק על אמנות וחרדה, יותר נכון: מאמר הגנה על קְלֶה (Paul Klee), ספק אם הייתי יודע עליו לולא הביוגרפיה הזאת. פֶּרֶק כותב: "קלה מפריע מפני שהוא מופרע" (עמוד 280) אבל פֶּרֶק מזהה את החרדה שהוא רואה בציוריו של קְלֶה עם חרדתו שלו. הוא רואה בחרדה כגורם המזין ומכונן את הרגישות שלו ככותב וכאמן. קְלֶה עבורו הוא אמן שלא חושש לשים על הבד את פחדיו הגדולים ביותר. כאן מצהיר פֶּרֶק שדווקא בחיים עצמם הוא זקוק מאוד לדברים 'בטוחים', ואילו הכתיבה או האמנות היא הזירה שבה הוא נכון שלא לכבוש את פחדיו וחרדותיו, כן: גם זכרונותיו. מבחינתי כקורא, גלומה כאן הצהרה של אמן-צעיר על הכתיבה כהרפתקאה ללא קרקע יציבה תחת הרגליים. מה שמתנגד לדידו לאינטואיציה הקיומית הבסיסית שלו המשוועת לביטחון ויציבוּת. [4].לא ממש הסכמתי עם קביעותיו של בלוס, לפיהן איזה טוסטוס קטן הוא בדיחה ארוכה (עמוד 427) או שאיש ישן  נכתב אך ורק כמזכרת מתקופה דיכאונית שירדה על פֶּרֶק בנעוריו (עמוד 467). אני יכול להבין שהמחבר מעדיף את הפרסים הספרותיים שהומטרו על הדברים ועל החיים, הוראות שימוש –  וגם מעמיק וסוקר תסכיתים, פאלינדרומים, וחיבורים של פֶּרֶק שטרם תורגמו לעברית –  אבל דווקא היחס האגבי שבו הוא מטפל בשתי היצירות הללוּ, הבהיר לי עד כמה  אנו רחוקים זה מזה, בהבנת יצירתו של פֶּרֶק, וכל כמה שבלוס מעוניין להציב את יצירת פֶּרֶק על רקע אירופה, ובמיוחד צרפת, של המחצית השניה של המאה העשרים; אני מעוניין בפֶּרֶק הקיומי והקומי, שאינו חושש ליצור נובלה שהיא קולאז' (עמודים 465-464) מהרבה מאוד יצירות אחרות (איש ישן) ובכל זאת להפוך אותה למשהו סינגולרי לגמרי. בעניין זה ראוי היה אולי לעמוד על כמה זיקות אפשריות בין פֶּרֶק ובין דאדא בּרלין (תסכיתיו של פֶּרֶק זכו עוד בשלהי שנות השישים להצלחה גדולה בגרמניה) –  הן מבחינת השירה הצלילית (קורט שוויטרס) והן אשר ליצירה קולאז'ית [ראול האוזמן, חנה הוך, ג'ון הארצפלד (הארטפלד) ועוד] – כולם, היו ממתנגדי הנאציזם והמיליטריזם האירופי. פֶּרֶק כמובן לא היה אמן פלסטי, אבל קשה למשל שלא לשים לב לזיקה בין יצירותיהם האנטי-מלחמתיות של הארצפלד או שוויטרס ובין איזה טוסטוס קטן, וכן – בין הקולאז'ים הקיומיים (לאו דווקא הפוליטיים) של הדאדאיסטים ובין איש ישן של פרק.                         

לבסוף, הביוגרפיה הזאת העלתה בפניי בחדוּת את השאלה האם יש ערך לגלות עוד ועוד פרטים ופנים בדמותו של פֶּרֶק, שבין כה וכה, העניק לחייו ולהדהודים מחייו מקום נכבד ביצירתו. יתירה מזאת, אם לפּרק היתה הנטיה לחשוף ולגלות ובד-בבד להעלים ולטשטש, חשתי במהלך הקריאה כי דיויד בלוס, הביוגרף והמתרגם,מנסה לחשוף את המטושטש, אבל בד-בבד כמעט לא מעניק אינטרפרטציה דייקנית לפן הוידויי-התמים במקורות הפרקיאניים, אלא נוטה להציע כי פֶּרֶק לעולם מציע אוטוביוגרפיה בדיונית ותחבולות מתחבולות שונות, שאינן גלויות לב ממש (הכי רחוק מתום-לב), אם מפני קשיים רגשיים ואם מפני שניסה להימנע מרגשנוּת. בלוס אף מכביר בבדותות שונות שגילה פרק על עברו באזני חברים ומכרים לכל אורך חייו (אך במיוחד בחייו הצעירים) ונדמה לי שזיהיתי אצלו איזו הנאה מוגזמת ללכוד את אי-הדיוקים או את החריגה מהאמת (כאילו שאין הדבר מאפיין את דרכם של צעירים מבולבלים וקצת אובדי דרך בכל מקום שהם). למרות שהביוגרפיה הזאת לא יכולה היתה להוסיף עוד לחיבה הרבה שאני נוטה לפֶּרֶק ממילא, ואולי אפילו קצת פּגמה בּהּ (אבל רק מעט, בעיקר כי מדרכן של ביוגרפיות מודרניות, יש כאן לא מעט אספקטים שנתפסים על-ידי כרכילותיים). וגם אם עוררה בי מידת-מה של אי-נחת, עד כדי כך שלפרקים תפסתי את הביוגרף כבר-פלוגתא ממש, בכל זאת העשירה מאוד את ידיעותיי על יצירת פֶּרֶק ועל מקומהּ בחיי התרבות הצרפתית והאירופאית במחצית השניה של המאה העשרים. עם כל אלו, התחייכתי למקרא היכרותם של פֶּרק ובת-זוגו המאוחרת— הבמאית, קתרין בינה; וכשהגעתי לעמוד החותם, המתאר את מותו של פֶּרֶק בגיל 46, כחודש ימים לאחר שאובחן לראשונה כחולה סרטן, מצאתי את עצמי גם דומע מעט.

 *

דיוויד בלוס, ז'ורז' פרק, חיים במילים: ביוגרפיה, מאנגלית: יניב חג'בי, הוצאת בבל: תל אביב 2016, 967 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: אן דה ברונהוף, ז'ורז' פרק והחתול דֶּלוֹ, 1978.

 

Read Full Post »

חיים חשופים

*

קריאה בשני שירים מתוך אלבומם החדש של שלום גד והיהלומים, הכל חדש (תל אביב 2016), וקצת על דמותם המצטברת של כמה מגיבורי שיריו. 

*

שלום גד שייך לחבורה של מתי-מעט מוסיקאים ישראליים, חלקם עוד עימנו חלקם כבר אינם בין החיים, שיש טעם לכתוב על הטקסטים ועל המוסיקה שלהם, ואולי גם על השילוב ביניהם, כיצירת אמנות; גד עושה מוסיקה, כמו שצייר פחם יושב באטלייה שלו עם פלטת-צבעים עפרונות וגושי פחם, ואם מאיר אריאל ז"ל קרא לאחד מאלבומיו הטובים ביותר רישומי פחם הרי שציוריו של גד מזכירים לי את ציוריהם של דוד הנדלר שהתעקש לרשום את חייהם של קשי-היום בשכונות התל-אביביות או את פבלו פיקאסו של השנים 1906-1903 (התקופה הכחולה) בהּ התמחה ברישום ובציור נוודים, עניים, עיוורים, להטוטנים וליצנים. גד תר פני-אדם בכל שיריו; וגיבורי-שיריו הם על-פי רוב גברים עם אילו מצוקות להתמודד עימהן או עם שבר – לשאת. תמיד יש אחֵרים; והאחֵרים על-פי-רוב סובלים יותר מהם, ובכל זאת— סיפוריו מוסבים בדרך כלל על אנשים הפונים לחיים שסואנים מחוץ להם– חשופים ומאוימים; לא ממש מוצאים את מקומם בַּמקום, בכל-מקום.

גו'רגיו אגמבן (נולד 1942), אינו מן הפילוסופים האהובים עליי, אפשר בשל עיסוקו המודגש בפוליטי ובתיאולוגי-פוליטי; עיקר זיקתו לאמנות היא השתתפו בצעירותו בסרט מאת פייר פאולו פאזוליני, הבשורה על פי מתי (1964). עם זאת, אגמבן, העוסק בין היתר בפליטים, בנרדפים ובזכויות אדם, טבע-מחדש מונח שיש  בו נגיעה לעולמו הטקסטואלי של גד, הומו סאקר. ובו אבקש להתמקד בבואי לקרוא בשני שירים מתוך אלבומם החדש של שלום גד והיהלומים, הכל חדש (הוצאה עצמית: הפצה הליקון: תל אביב 2016).

Homo Sacer הוא מונח משפטי בלטינית, שאגמבן במידה רבה החזירו לתודעה. משמעו: אדם שהוחרם, ושניתן לפגוע בו ובנפשו בלא התערבות המשפט, ובלא כל עונש או גינוי חברתי. זהו אדם שהוצא מחוק לחוק, שחייו חשופים. במידה רבה, יכולתו של אדם להמשיך לקיים את חייו במצב זה, היא מכח החוק (המדיר אותו), ובד-בבד כיֵשות הפועלת מחוץ לספֵירות הכח של החברה והמדינה לא מתוך בחירה אלא מתוך הכרח. אדם כזה, חי למעשה חיי פליטוּת, בחברה שהוא יודע שראשיה למעשה הוציאו על ראשו ועל ראש הדומים לו חוזה או שמראש ויתרו עליהם. אדם כזה נאלץ לחיות מתוך חרדה מתמדת ממוות אלים, מפשיטת רגל או ממעצר- שרירותי שפירושו 'העלמוּת'. מבחינות רבות, גיבוריהם של רבים מספוריהם של הסופרים היהודים-גרמנים: רוברט ואלזר, פרנץ קפקא, ב' טראוון, יוזף רות, סטפן צוייג, ליאו פרוץ, עוסקים במידה זו-או-אחרת, בחוויית הפליטות הזאת. אֶצלם, יש שיהדותו של אדם היא שממיטה עליו גורל זה, אך יש אשר היא ניחתת עליו משום אחֵרוּתוֹ, וחוסר יכולתו להתרגל למדינה ולחברה שאינן מוכנות לקבל שונות רעיונית או חריגות-התנהגותית מכל סוג שהוא. ההומו סאקר שונה מהאדם המורד של קאמי— ההומו סאקר לוחם על מנת להישאר בחיים ולקבל את המספיק-לו; האדם המורד הוא לוחם חירות-אקזיסטנציאליסטי, הנכון להיפרד מן העולם בכל רגע נתון בשם המאבק על קידום החירות.

לאורך אלבומיו של גד ניתן להבחין בגיבורים שאין להם זיקה לכח, שבורחים מעוצמה; שכמהים לשחרור ממדווי-הקיום, שמתייסרים בעבודה ומן הצורך להתפרנס,—אבל בד-בבד, העבודה היא ששומרת עליהם כאזרחים נורמטיביים במדינה שבה מי שאינו גנרל או איל-הון או סליבריטאי פשוט לא-נספר, גם לא בחשבון אחרון (כל שכן, אם הוא אמן שאינו מתפרנס). גיבוריו של גד קצת כמו הנוודים הגדולים בסרטי הראינוע: צ'רלי צ'פלין ובאסטר קיטון, תמיד מעומתים עם כוחות גדולים מהם; מצליחים להישאר איכשהו עומדים על רגליהם, אבל תמיד נדמה כאילו עוד רגע האדמה תימוט, או תפער פיה לבלוע אותם.

באלבום החדש, הדברים מתבטאים בדמות כמעט מופשטת של פועל-עולה-פליט, שלא מצא את מקומו כאן מעולם, ותמיד יבין רק מבחוץ וממרחק את רוח הדברים, אלא אם כן ייפול חלל כקורבן טרור או כחייל בצבא ההגנה, שאז יהפוך לבן של כולנו; למעשה, בשיר 'רוח הדברים' מצביע גד על החברה הישראלית כחברה אלימה, שאינה מקבלת לתוכהּ אלא מי שמסתגלים עד תום לדוקטרינציה ציונית, ולהטמעת-האני בַּכְלל. כשהאזנתי לשיר לראשונה, התהרהרתי על כך, על כך שהממשלה הנוכחית אולי הקצינה את הדברים הללו כדי גרוטסקה מתמשכת, אך בעצם כל העולים החדשים שעלו הנה מעולם, נאלצו להיקרע מתרבותם וממסורתיהם במידת-מה, לטובתן של תרבות תיאולוגית (יהדות) אידיאולוגית-פוליטית (ציונות), ומי שלא צעד בסך, הפך למעין הומו סאקר.

וכך גם בשיר, 'להיות עולה', שבו מתואר מצב קיומי:

[…]

בכל פעם שאני נופל מהמיטה

קיים איזה סיכוי שלא אצליח לטפס עליה שוב

שלא אצליח להמריא אבל יודע שתמיד

צריך ליפול ישר קדימה

*

להיות עולה חדש זה לכל החיים

אתה אוסף מכל הבא ליד

מכל מה שאתה מוצא בדרך

אבל לא נקשר אף פעם לכלום.

רק ממשיך לזוז

ולעוף וליפול

ישר קדימה

ישר קדימה.

 *

העליה החדשה כאן העלתה בזכרוני את "העליה לקרקע", שירו של גד, מתוך האלבום, תלמי אליהו, אלבומו הקודם של גד, שעסק במקום שאליו הגיע הקומונה היהודית-צרפתית, צעירים אידיאליסטיים, שעזבו בתים ובאו להקים יישוב שיתופי בנגב, שיפריח את השממה; אבל השממה לא ממש הופרחה ורק אדמת הלס קיבלה מתים לתוכהּ. השיר ההוא של גד הוא שיר על אנשים שחשבו שעלו לארץ, שמצאו את המקום, ששבו לציון, ובעצם גילו שאף אחד לא באמת המתין להם כאן, אולי רק האדמה— אך רק בתפקידה האדיש, שקולטת אל קרבהּ את המתים, זה מקרוב זה מרחוק. האדמה כמרכז הקליטה האחד-היחיד.

*

*

בעצם להיות עולה כחוויה קיומית, או להיות בנם של עולים בארץ לא-קולטת, הוא באמת סיפור של אבדן אמון גדול במקום, בארץ, באדמה; צורך להמשיך במסע-הנדוד; לאסוף, לנוע תזזיתית, לא להיות מיושב, לא להיות מסתגל. בעצם השיר מדבר באיזו תקווה עמומה להינתק מן הקרקע, להתגבר על הגרביטציה ולעוף; התקווה להרקיע לשמים, להתגבר על חוק הכובד— כלוז החיים היצירתיים, ועימם נישאת הידיעה הבהירה שאתה תיפול; תרחיק קצת ישר וקדימה ותיפול על הפרצוף. מה שמזכיר קצת את שירו של גד, 'הלב', מתוך האלבום קוץ ברוח, שבו כותב הדובר: "עשיתי מה שהלב שלי אומר, ועוד פעם נפלתי בגדול".  מצבו של המהגר-הפנימי, של העולה-החדש המתמיד, של גד, הוא תמיד במצב של בין לבין; בין הרקעה מעלה ובין התרסקות מטה. ממש כמו הנווד הצ'פליני עליו לקום גם מזה, לצרור את מכאוביו ולהמשיך לנוּד, כסיזיפוס המגלגל עצמו (הוא הסלע, הוא האבן) המצוי תמיד במצב של רעד-פנימי; בחרדה של עוד מעט אפול.

     אני חוזר להומו סאקר של אגמבן. כמוהו גם גיבוריו של גד חסרי-הגנה,בודדים, חשופים ומאוימים, ובעיקר נאבקים על קומתם מול נסיבות המבקשות לטשטש אותם או למחות את קיומם. ניכרת בהם גם סתירה פנימית בין האומץ לנסות ולעמוד על היותם: אחרותם וייחודיותם, ובין הקול-הפנימי המבשר שזה שוב ייגמר בהתרסקות. אגמבן מתאר את השפעת אלימותו הפוליטית של הריבון (החוק, החברה, המדינה, הממשלה), כמי שלבסוף גורמת לכך שמי שחש עצמו מודר או בַּלוּעַ, כבר לא יוכל להבחין בין החוק, הטבע, החוץ והפנים, והכל ייראה לו כמלחמת הישרדוּת.

אבל גיבוריו של גד, כך דומה, אינם מבולבלים; אדרבה, הם מכירים בייעודם להישאר בחיים, ולהמשיך להתמיד ולנסות, כגיבורו של סמואל בקט, מולוי-מלון-אֵלֹושֵם, היודע כי: "צריך להמשיך. אני לא יכול להמשיך. אני אמשיך" [סמואל בקט, הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמוד 361]. החיים הם מאבק נחוש על הזכות להיות אתה עצמךָ, קצת כמו ציפור בכלוב שליבה ממשיך לבקש שמים, אף אם היא נתונה בכלוב או שאין שם כלל סורגים אבל היא חשה כמו בכלוב.

       וכאן עולה בדעתי ציור מאת האמן הבלגי, פול דֶלֶבוֹ (1994-1897), מחכים לשחרור (שלדים במשרד), שצויר בשנת 1944, מעט בטרם שוחררה בלגיה מן הגרמנים, ומתאר משרד פקידותי, שכל שוכניו הינם שלדים, בתוך עיר משולדת; איני יודע אם דֶלֶבוֹ הכיר את דברי ברוך שׂפינוזה, מאמר מדיני,  לפיו החיים במדינה העושקת את אזרחיה, משעבדת ומשחיתה אותם, כמוהם כחיים בשממה. דֶלֶבוֹ מדגיש בציורו לדעתי כי חיים נטולי חירויות אינם חיים, וקרובים יותר למוות-בחיים מאשר לחיים. דֶלֶבוֹ מתאר דווקא את שוכני המשרד, אנשי הממשל, בני המעמד, כמתים-בחייהם— אולי משום שהם אלו שמגינים ומקיימים חוקים ונומוסים חברתיים שהם עצמם יודעים שהינם גורמי עוול ומוות ובכל זאת ממשיכים. במצב כזה, דווקא האנשים שאינם פועלים בתוך החוק, שמתקוממים ושמעיזים להתנגד על אף הסיכון שהדבר מסב לעצם חייהם, עשויים להיות מעט פחות זומבים, וקרובים יותר אל החיים. ואכן המשימה להישאר בחיים (כשם אחד משירי האלבום) אינה מדברת דווקא על הישרדות פיסית גרידא, אלא על הכושר להמשיך, על אף הקושי, ולהציע אלטרנטיבה יצירתית, בחברה שאיבדה את רוחהּ. איכשהו אלבומיו של גד, במיוחד השירים האהובים עליי יותר מתוכם, מזכירים לי שבמידה רבה אמנם השתחררתי אבל כבר כל-כך התבלבלתי ועודי מתבלבל ממקומי במקום הזה, עד שלפחות באותה מידה שבה השתחררתי עודי מחכה לשחרור. כפי שכותב גד ב'רוח הדברים':  'ויום אחד בלי להרגיש אתה תשכח להסתתר/ויירדמו השעונים ותתעורר בזמן אחר/ והנחש יהפוך לקוף והגירפה לזאב/ ויתחלפו האנשים באנשים שאתה אוהב'.

*

*

שלום גד והיהלומים, להישאר בחיים, דיסק שמע, הוצאה עצמית, תל אביב 2016.

 

בתמונה למעלה: (Two Items Taken From: Paul Delvaux, Waiting  for  the Liberation  (Skeletons in the Office), Oil on Canvas 1944

 

Read Full Post »

מהגרים ופלפל אדום

*

רשימה שתחילתהּ בביקור בתערוכה חדשה במוזיאון תל-אביב לאמנות, והמשכהּ בדימוי היהודים ובאתוס היהודי, בין רומניה, אוסטריה-גרמניה, פריס, טולדו וחברון.  

*

1

הלכתי בשבוע שעבר לפתיחת תערוכתהּ של האמנית מאיה ז"ק, אור נגדי,  במוזיאון תל-אביב לאמנוּת. מאיה היא אמנית זכרון. היא עסוקה לא מעט ביצירת קפסולות זיכרון אמנותיות המהוות יד ליהדות האירופאית האבודה, במיוחד (בשלב זה של יצירתהּ) של המרחב הגרמני-אוסטרי. התערוכה ובמוקד שלהּ סרט –  עומד בסימנו של המשורר היהודי-רומני,שכתב בגרמנית, פאול צלאן (1970-1920). הסרט המוצג בתערוכה מעמיד במרכזו דמות נשית יהודית, התופרת בדים וקולעת חלה (מן העיסה) בחלל שנדמה כאילו הזמן חדל בו מלכת בעשורים הראשונים של המאה העשרים. יש עצב רב ויש איזה מסך תהומי המפריד בין הדימוי ובין הצופה, כמו פתח השער להאדס; אנו צופים, כמהים לעבור דרך הזמן, להקל את שגורם לגרון להשתנק; למשות אותה משם –  אבל אין מזה מוצא. בסיום הסרט, הדמות הנשית שרועה על הארץ, מדממת מפיה. כנראה למוות.

חשבתי על כך שהיהודים לדידי, אולי בשונה מיהודיו של צלאן, ואולי בשונה מיהודיה של ז"ק, אינם רק קורבנותיה של אירופה, ואינם רק חיים שהוחמצו ונדרסו. יש איזו חיוּת קצת צוענית במה שמגלמים היהודים. איזה חן של מהגרים, שאוהבים דפי-תלמוד אבל לא פחות מכך מחזרים אחר כל תחום של דעת; הם מחבבים מוסיקה, צחוק בריא, בית מרזח. הם בלגניסטים. מתפקעים ממחשבות. אין להם מנוח. בדרך כלל בשוליים. בדרך כלל לא זוכים להערכת החברה הלא-יהודית. תמיד קצת רדופים, קצת נזקקים (לחיבוק). לא נאחזים באף מקום, תמיד בתנועה מתמדת.

הדימוי הזה מתחבר לי היטב עם שירו של יהודי-רומני אחר, בנימין פונדן (בנימין וכסלר, 1944-1898), משורר ואינטלקטואל, ששירת בצבא הצרפתי, נפל בשבי הגרמני, וסופו שנרצח בבירקנאו. פונדן כתב בשלהי שנות השלושים, שנים בהן נמלאה צרפת פליטים יהודים ופליטים פוליטיים שנמלטו מידי הנאצים, את השיר הבא:

*

אַבָּא, מָה עָשִׂיתָ בְּיַלְדוּתִי?

מָה עָשִׂיתָ בַּמַּלָּח הַקָּטָן וּכְחֹל הָעֵינַיִם?

הָיִיתִי כָּל כָּךְ מְאֻשָּׁר בֵּין אוֹתָם אֻמְלָלִים,

הַפִּלְפֵּל הָאָדׂם הָיָה חָדָשׁ כָּל-כָּךְ!

מְאֻחָר יוֹתֵר רָאִיתִי אֶת צָ'רְלִי צָ'פְּלִין

וְהֵבַנְתִּי אֶת הַמְּהַגְּרִים,

מְאֻחָר יוֹתֵר, מְאֻחָר יוֹתֵר אֲנִי עַצְמִי…

מְהַגְּרִים, יַהֲלוֹמֵי הָאֲדָמָה, מֶלַח פֶּרֶא

אֲנִי בֶּן הַגֶּזַע שֶׁלָּכֶם,

אֲנִי נוֹשֵׂא כְּמוֹתְכֶם אֶת חַיַּי בְּמִזְוָדָה

אֲנִי אֹכֶל כְּמוֹתְכֶם אֶת לֶחֶם יִסּוּרַי,

אֵינִי שׁוֹאֵל עוֹד מַה טַּעַם הָעוֹלָם,

אֲנֲי בְּכֹח שָׂם אֶת אֶגְרוֹפִי עַל שֻלְחַן הָעוֹלָם,

אֲנִי מֵאֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם כְּלוּם, שֶׁרוֹצִים הַכֹּל,

וּלְעוֹלָם לֹא אֵדַע אֵיךְ לְהַשְׁלִים עִם זֶה.

[בנימין פונדן, ללא שם, רפאים: שירים, תרגם מצרפתית ומרומנית: יותם ראובני, תל אביב 2003, עמוד 59]

*

השיר מתחיל בסימן תלונתו של פונדן על אביו שהפריד אותו מחברתם של אומללים בקרבם עברה עליו ילדותו המוקדמת וביניהם חי באושר. אביו של פונדן היה (כפי הנראה) יהודי רומני שידו משגת, וניסה להעניק לבני משפחתו "חיים מהוגנים" יותר והשכלה רחבת-דעת. בעצם, תלונתו של פונדן אינה על בורגנותו של האב, אלא על כך שגורלו היהודי הועיד אותו לכתחילה לחיים של מהגר-נווד, שאין לו קורת גג קבועה ולא מעמד חברתי בר-קיימא. בעצם התלונה היא על האמון שרחש אביו למודרנה ולהשכלה, שלכאורה (רק לכאורה) איפשרו ליהודים להשתלב ולהתערב בחברה האירופאית ואף לנטול חלק בחיי הרוח והתרבות ביבשת. בעצם, התלונה אינה על האב, אלא על העצמי, שהונה עצמו לדעת. אותו "אני" שיכול היה לדבוק בתום בחיי אושר בין יהודים ומהגרים— אבל בחר לנסות ולהתערות, להתקדם בחיים, להשיג תהילה; להיהפך אירופאי לכל דבר ועניין (פונדן היגר לצרפת בשנת 1923). אלא, כפי שנתברר בחשבון אחרון, החברות האירופאיות הבורגניות ניסו להתנער מן הזרים ומן היהודים. בעצם, אליבא דפונדן, אשר ערב מלחמת העולם השניה נמנה על אנשי הספרות האוונגרדית בצרפת, אדולף היטלר ודומיו, אינה אלא התגלמות רצונהּ של הבורגנות האירופאית, בין בגרמניה ובין בצרפת. בעצם, פונדן, מן המקום הרדוף, מוסר הודעה כי למרות שהחברה-המעמדית ונסיבותיה גברו עליו והושיבוהו מחדש בין יהודים ופליטים-מהגרים, היא לא תצליח לעולם לרפות את ידיו ולוותר על שאיפותיו, לשנות את העולם ומנהגיו באופן רדיקלי. הרזיסטנס של פונדן אינו פונה רק לעצמאות צרפת מידי הגרמנים ,אלא לשינוי סדרי-עולם. כל זמן שיתקיימו בעולם פליטים רדופים עד צוואר מאבקם יהיה מאבקו. גם אם יהא זה מאבק נואש כמאבקו של שארלו (צ'רלי צ'פלין) במפעלים בזמנים מודרניים; המאבק יישמור על חיוניותו, כמו ילד המבחין לראשונה בצבעו העז של הפלפל האדום, ואומר לעצמו: לעזוּת הזאת גם אני שייך ותמיד אהיה שייך. אגב, לאדמומיות הפלפל אין קשר כלשהו לקומוניזם. שכן, פונדן יצא בביקורת חריפה כנגד הקומוניזם הרוסי כבר ב-1928. מה שהביא לקרע בינו ובין אנדרה ברטון, שנהג לגרש מן התנועה הסוריאליסטית כל מי שחלק על דרכו הקומוניסטית. האדמומיות אפוא היא של חיוּת ושל עזוּת מאבק למען הנרדפים והמעונים. העמדה שמביע כאן פונדן דומה בעיניי למה שהביע ז'ן אמרי (הנס מאייר, 1978-1912), ששרד במחנה אושוויץ כמה שנים אחר כך: בלי הרגשת ההשתייכות אל המאוימים הייתי אדם שנואש מעצמו הבורח מן המציאות [מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס להגבור על התבוסה, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמוד 207]. איני מעוניין ליצור דיכוטומיה בין פאול צלאן ובין בנימין פונדן. רק להציג פנים שאינם נוכחות כמעט בשירת צלאן. קרי: לא קינה על הרצח ועצב חסר קצה בלבד (דימוייה של מאיה ז"ק ממשיכים בנימתו) אלא גם מרי לא-מתפשר, עמידה-על-שלך, ולבסוף התייצבות מחויבת ואמפתית, שאינה משתמעת לשתי-פנים, לצידם של דלים ומעונים, כמידה שהיא בו-זמנית גם יהודית מאוד וגם אנושית מאוד, או כפי שכתב אמרי: גם אם נהיה לי קשה להיות בן-אדם, אין זאת אומרת שנהייתי חיית אדם [מעבר לאשמה ולכפרה, עמוד 211].   

*

2

לנוכח פרשת החייל היורה מחברון ולנוכח השחזור המזעזע של רצח הנער מחמד אבו ח'דיר שחלקים ממנו שודרו במהדורת החדשות באחד הערבים האחרונים, נזכרתי בדבריו של אחד מראשוני המקובלים בספרד וראש ישיבת טולדו בקסטיליה, העיר היהודית הגדולה בעולם בזמנו, ר' טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה (נפטר 1284 לספ'): "ואין לךָ פעולה בעולם שלא תמצא בהּ רושם הרחמים, אפילו בהרוגי בית הדין, ועוד שבוררין לו מיתה יפה, כל שכן בדיני שמיים" [שער הרזים, מהדורת מיכל קושניר אורון, מוסד ביאליק: ירושלים 1989, עמוד 104]. ובכן, גם המחבל וגם מחמד אבו ח'דיר לא הובאו בפני בית דין (ולכן, לא נרצחו בהוראת בית-דין וכתוצאה מהליך משפטי); רוצחיהם– הפרו בכוונת מכוון את צו הרחמים האלוהי, והעדיפו להתאכזר על עבריין ירוי ועל נער שלא חטא דבר. העובדה לפיה רוצחים-יהודים בצד רוצחי המשפחה בכפר דומא טוענים כי פעלו לימין עם ישראל ודת ישראל, אינה אלא ביזיון ארוך של הדת, הרוח והאתוס היהודי לדורותיו. אולי נדמים הם בעיני עצמם ובעיניי רבניהם כעובדי ה', אבל כפי שדברי ר' טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה מגלים, מעל לכל ספק, אין ספק שעובדים הם אל זר, משום שהרחמים (האהבה) היא סממן האלוהי ולא האכזריות והאלימות המוחה אותה. אולי כל האיכזור הזה הוא סממן של יהודים שאיבדו לחלוטין את זיכרון-ההגירה ואת כושר-הנדוד ועסוקים כל ימיהם בהטבת אחיזתם בארץ ובשליטה דכאנית על כל מי שאינו חולק עימם את אותה תפיסת עולם. כמוהם כאותם שליטים במזרח ובמערב שהיו נותנים לגייסותיהם להשתולל בחוצות ערי-היהודים כל אימת שמשכורותיהם עוכבו ולהשלים באמצעות ביזה את הכנסתם (רוסיה, רומניה, מרוקו ומקומות אחרים). אלו חשבו כי הרג מהגרים ומיעוטים היא זכות אלוהית וחברתית (המלך הומלך ברצון אלוהים ומעמדם החברתי מאפשר להם לטבוח) שהוענקה להם וגם אלו חושבים כך עתה. בעצם, אם נחדד  זאת, האם לכך כיוונה הציונות, שלימים ידונו כאן, ברצינות ובחוגים נרחבים, בצורך המתמיד להחזיק את האזרחים הלא-יהודיים החיים בארץ קצר? איכה הפכו רציחות למשהו שנדון ברצינות על יד שולחנות אוכל בנימה של צריך להבין ללבם של המרצחים-היהודים? היאך השיח הדומיננטי בחוגי השלטון המכהן עבר לעסוק בהגבלת צעדיהם של לא-יהודים, ממש כמו אותם בורגנים-אירופאיים שעודדו בשעתו את הגבלת זכויות היהודים, וזה נראה לרבים כל-כך דבר טבעי כל-כך?  ראיתי להביא כאן כמה קולות שיבהירו עד כמה הזיכרון היהודי אמור להזעיק אותנו כנגד בוזי האתוס היהודי, גם אם הם מזדהים כיהודים על פי לאומיותם ודתם.

*

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

 

בתמונה: Ivan Aivazovsky (1817-1900), The Coast near St. Petersburg, Oil on Canvas 1835

Read Full Post »

הלב והארנק: 100 שנים לאחים מארקס

*ء

   הוא נער כבן שש עשרה (1905). בן למשפחת יהודים גרמנים מהגרת (האב, סם-פרנצ'י, תופר חליפות איום ונורא, בשלן נהדר, אב אוהב אבל חייט גרוע; האם, מיני, ידהּ בכל—היא מנהלת את השכונה כולהּ). הוא מודיע להוריו שהוא, כאחיו הגדולים, מעוניין לעזור בפרנסת המשפחה. מנסים להציק לו בעניין ההשכלה. "בכך תלוי עתידך" אומרים לו. אבל הוא בשלו. הוא נבחן למופע וודוויל על ידי גבר המושח שפתותיו בליפסטיק. החדר הומה ילדים. הוא מתקבל לתפקיד. אימו אורזת לו תיק מלא צידה לדרך. הם יוצאים למערב. בלילה הוא שואל את המנהל שלו היכן ישנים, ומתבשר שיהיה עליו להסתפק בגלגול המעיל שהביא איתו כדי שישמש לו ככר על המושב בקרון הנוסעים. הוא מרוויח מעט. אחר כך שודדים את כל כספו. בטקסס הוא עובר לשמש במופע וודוויל אחר. הוא מאוהב בשחקנית הראשית האנגליה, הנהנית לחשוף את רגליה. היא בורחת עם מאלף אריות, והם גונבים את חסכונותיו, השמורים בארנק, הכרוך סביב צווארו. מרושש ומאוכזב, הוא עובד בכמה עבודות מזדמנות ובסופו של דבר כותב הביתה בייאוש. אימו שולחת לו די כסף כדי לשוב הביתה ברכבות לשיקגו.

—תשע שנים אחר-כך בשנת 1914 נמצא המופע המשפחתי הקטן בשיאו (באותו זמן; מופק על ידי האם). מחזמר הנכתב על ידי בן המשפחה (דוֹד, ותיק בעסקי הוודוויל)  הנקרא בשם הסמלי,  Home Again; על הבמה, בתפקידים הראשיים, אותו נער צעיר (כעת כבר בן 25), הנרי יוליוס; ושני אחיו הגדולים: לאונרד ו-אדולף ארתור. זוהי ההופעה הראשונה בה מככבים שלושת האחים מארקס ללא תמיכה של אמני וודוויל נוספים (עוד אמן צעיר המוצא באותם ימים את פרנסתו בדחק במופעי וודוויל בארצות הברית, ומתחיל לעשות לו שם בקומדיה הפיסית שלו, נקרא צ'רלס צ'פלין). הבמאי המנוסה, שכבר ראה דבר או שניים, מחליט שעם השמות הארוכים והמכובדים הללו שלושת האחים לא יגיעו לשום מקום. הוא מחלק להם כינויי במה: Chico   ללאונרד על שום היותו כרוך אחר בחורות צעירות ונאות (הוא היה מכור להימורים ולפילגשים כל ימיו; למעשה אחיו טענו לא פעם כי חלק מסרטיהם נעשו על מנת לשלם את חובות ההימורים שלו); Harpo לאדולף ארתור שלמד לנגן לגמרי-לבדו על איזה נבל חובבני של סבתו והולך ומתקדם בפריטה על הנבל; ו-Groucho להנרי יוליוס הצעיר, כי הוא מרבה להתלונן, להתווכח ולרטון (כל ימיו, אגב; גם לעדותו-העצמית וגם לעדויות סובביו). המופע זוכה להצלחה רבתי. הוא מוצג במשך כארבע או חמש שנים ברציפות ברחבי ארצות הברית. זה הופך לרגע המייסד שבו שלשת האחים הופכים ל- The Marx Brothers. העתידים בתוך כעשור לצאת לסיבוב הופעות באירופה. וכעבור עוד כמה שנים להיות מוחתמים לחוזה הפצה לסרטי קולנוע המבוססים על מופעי הוודוויל שלהם.

—בראיון מאוחר, או שמא במקום די מוזח באוטוביוגרפיה שלו Groucho and Me, מסר הנרי יוליוס מארקס איזה נתון קטן ונעלם. לדבריו, אותו נרתיק שאותו נשאו אמני וודוויל על צווארם ובו שמרו את כספם, נקרא:  Grouch; הוא אמנם לא מביא שם ולא בשום מקום אחר כי זה מקור שם הבמה שניתן לו (שהריי Grouch היא גם רטינה; אולי על שם הרטינה התמידית של אמני הוודוויל על מוסר התשלומים בענף); אבל כשמביאים בחשבון את אותו סיפור קטן שהבאתי בפתיחה על מסע הנעורים שלו שהגיע עד כדי התרוששות ושברון לב בטקסס; וכאשר מביאים בחשבון את העובדה כי Groucho, שהיה ללא ספק המשכיל שבאחים, סבל כל ימיו מאובססיה סביב כסף ונשים. למשל, לא הכביד עליו, גם בהיותו באמצע העשור השמיני לחייו, לספר, שכאשר פגש את מרילין מונרו על הסט של Love Happy היה עסוק כל אותו יום במחשבות איך "להשכיב אותה" (הוא היה בן 60 היא בת 23). בפעם הראשונה שזה עולה אצלו בשיחה עם מראיין זה נשמע כעוד בדיחה. אחר-כך מבינים שהעובדה שהוא לא שכב עם מונרו באותו יום או בהזדמנות אחרת, עדיין מציקה לו. כשקראתי את האוטוביוגרפיה שלו– עוּבדת הארנק השדוד, ההיוותרות בחוסר כל, האהובה האנגליה, חשופת הרגליים, שברחה עם מאלף האריות— סיפור די צדדי שם- הפכו בעיניי כמפתח להבין את Groucho (בסרטם At the Circus, הבריון הרע הוא מאלף האריות), שמעולם לא יצא מידי האכזבה והמחסור של אותו מסע, ואלו היוו מסד יציב לרטינותיו (וגם להומור שלו) בשבעים השנים הבאות.

מראיונות נוספים עם האחים שנאספו בספר The Max Brothers Scrapbook עולה עוד כי לדעת כולם היו אחיהם הצעירים מילטון מארקס (Gummo) והרברט מנפרד מארקס (Zeppo) הרבה יותר מוכשרים מהם בכל פרמטר. גאמו ניסה להופיע עם האחים, ולמרות רוב כשרונותיו, התבייש בגמגומו הקל (למרות שנתחבב על הקהל), הפסיק להופיע (אחרי שערב אחד נתקע בדיבור על הבמה), והפך למנהלם של האחים.  זפו, שהופיע בכמה מסרטי האחים, תמיד בתפקיד של יפיוף-עציצי-חסר-הומור, מתואר על ידי כל האחים ככישרון המשפחתי הגדול ביותר והמבוזבז ביותר. כמי שעוד בשנות העשרים היה יכול להחליף כל אח ואח בתפקידו בכל ערב נתון, בהצלחה יתירה, עם תשואות גדולות מהקהל. הוא גם מתואר כאח המצחיק ביותר בחיי היום-יום, וכמי שאנשים היו יוצאים משיחות איתו, רועדים עם בטן כואבת. דווקא זפו, היה האח הפחות-קשור אל אחיו הבוגרים (הוא לא היה קשור לסרטיהם בשום אופן אחרי אמצע שנות השלושים; וסירב להשתתף בכיסוי חובות ההימורים של צ'יקו). הוא הפך לבעל סוכנות שחקנים מצליחה (שלא ייצגה מעולם את האחים מארקס). וכשם שהאחים היו מאוחדים בדעה כי הארפו היה מלאך עלי אדמות שמימיו לא הרע לאיש או זבוב (כך גם בממואר  Harpo Speaks); כך הם היו מאוחדים בכך שהכישרון הקומי והבימתי הגדול ביותר נפל בחלקו של זפו. אף שלא היה לכך ביטוי ממשי באף סרט שלהם. לא נראה שזו בדיחה משפחתית שנונה על חשבון האח הצעיר; הואיל ובראיון מסוים בו נאמרים הדברים השתתף זפו –עצמו. ואיש מהמראיינים שהכיר את האחים לא סבר שמדובר בבדיחה.

*

*

בתמונה למעלה: The Ship Cabin Episode, Taken from The Marx Brothers Film Night at the Opera 1936

Read Full Post »

ציּוּר וצלּוּם

*

בחודש דצמבר 1922 ראה אור בניו יורק הגיליון הרביעי של Manuscripts  בעריכת אמן-הצילום אלפרד סטיגליץ. העורך פנה בשאלה פתוחה לשורה של יוצרים וידוענים ניו-יורקים לכתוב לו על 600 מילים על שאלת היחס והזיקה בין צילום ובין ציור, ובמידת האפשר, כדי לדון בשאלה האם הצילום עתיד להיות ענף באמנות ממש כמו הציור שקדמוֹ. זיהיתי מעט מאוד מתוך רשימת האנשים אליהם פנה סטיגליץ. מעל כולם בולטים שם המשורר קארל סנדברג, הקולנוען וכוכב הראינוע צ'רלס צ'פלין, והאמן הדאדאיסט מרסל דישאן. סנדברג כתב-מה-שכתב באריכות ובכובד ראש; מזכירו-האישי של צ'פלין כתב כי לדאבון-ליבו הכוכב עסוק ביצירת סרט חדש ואין לו שהות למלא את בקשתו של סטיגליץ; ואילו דישאן, כמו דישאן, ענה תשובה בלתי נשכחת; ואפשר כי לכן זכתה להידפס בראש מסכת הטורים, לצד הקול-הקורא של העורך, בדף השער הפנימי של הגיליון:

*

סטיגליץ יקר,

אפילו כמה מילים אין לי חשק לכתוב.

אתה הן יודע בדיוק מה מחשבותיי על צילום. הייתי מעוניין שהוא ייגרום לאנשים לבוז לציור, עד שמשהוּ אחר יגרום לצילום להפוך בלתי-נסבל.

הנה, כאן אנו עומדים.

ברגשי חיבה,

מרסל דישאן                                                        22 במאי 1922

(צייר, מומחה לשחמט, מורה לצרפתית, מומחה לתקתוק במכונת כתיבה)

*[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז]

*

   מעבר לפרובוקציה המשועשעת-מחויכת של דישאן, יש טעם גם לבחון את דבריו בסוג של רצינות:

א.  דישאן כדאדאיסט בז לממסד האמנותי ובמידה רבה למסורת האמנותית, הוא אינו מעוניין בחברה של מאסטרים ושוליות, של קליקות, זרמים, ותנועות; אלא כאנארכיסט הוא מעוניין בכך כי מגמה אמנותית תימשך רק כל זמן שהיא כוללת יסוד ויטאלי ומעורר מחשבה (דישאן לא היה איש של רגשות)— מבחינתו, כאשר מגמה אמנותית הופכת "בלתי נסבלת", כלומר: סוג של קלאציסיזם עקר, יצירה שהיא תל ארכיאולוגי, הנשמר מכל משמר, במקום להיבנות מחדש או להיהרס עד היסוד, מוטב לה שתיעלם.

ב. דישאן כפוטוריסט (מדובר בדישאן הצעיר, כעשור אחר Nude Descending  a Sraircase No. 2) מעוניין בתנועה הפרוגרסיבית, בקידמה של ידע ושל טכנולוגיה; דישאן כקוביסט (אותו הציור ממש), מעוניין בשבירה של רצפים, מסגרות, תנועות; אני מניח שדישאן (ודאי דישאן הצעיר) היה מתעניין מאוד בתכנות לעיבוד תמונות הזמינות היום למשתמשי מחשבים. הוא וודאי היה רואה בהן את המדיה האמנותית החיה-ופועמת של זמנינו, מי שמחליפה במידה רבה את הצילום האמנותי. מעניין האם הוא היה מוותר על לוח השחמט שלו ומשחק מול המחשב.  על כל פנים, יש להניח, כי לו רק היה נשאל היחס בין התכנות הללו ובין צילום אמנותי, מהסוג עליו דיבר סטיגליץ. הוא היה עונה באותה מטבע. מקומן של התכנות הוא לגרום לאנשים לבוז לצילום האמנותי, עד שמשהו אחר ייגרום לתכנות הללו להיהפך לדבר מה בלתי נסבל.

ג.  יש בתשובתו של דישאן סוג של הבעת בוז כלפי כל ממסד אמנותי, כולל כלפי כל מי שביקשו להפוך את הדאדא לתנועה ממוסדת או לדון בה במסגרת ההיסטוריה של האמנות. לשאלתו של מן ריי ב- Dadaessay משנת 1958 "האם הדאדא מת?" יש להניח כי דישאן היה עונה "ברוך שפטרנו". כלומר, לא היה לו עניין בהנצחה ההיסטורית ובמיסוד אמנותי. דאדא לדידו היא חתרנות, היא תרבות-נגד, היא ערעור המגמות הקיימות וחוקי המשחק המקובלים. מי שאמנותו היא מחאתו, מוכרח להמשיך להיות מורד בכל סמכות ואוטוריטה. אסור לו להתאהב בפעילותו ההיסטורית, בוודאי לא אחר 40 שנה.

*

*

ד. ובכל זאת, בשנת 1963 הועלתה תערוכה רטרוספקטיבית של מכלול עבודותיו של דישאן. איני יודע אם הוא יזם אותה (קצת קשה לי להניח, אך הכל אפשרי). אבל הוא יזם את תצלומו המשותף משחק עם אווה באביץ' העירומה שחמט על רקע התערוכה ('הזכוכית הגדולה' ניבטת ברקע). אולי בבחינת התכתבות מאוחרת עם אותה תשובה קצרה שכתב לסטיגליץ. כלומר, הצילום הוא המדיה המאתגרת החדישה. צילום העירום מחליף את ציור העירום במוקד הגלריה (דבר שספק אם היה אפשרי מבחינת מוסכמות בשנות העשרים של המאה העשרים). בהמשך אותו עשור יפרסם דישאן את עבודתו האניגמטית, Etant–Donnés:–1˚–La–Chuté–d’eau–2˚–Le-gaz–d’éclairage  [נתון: 1˚ מפל מים 2˚ מנורת הגז, 1966-1946]. קשה לומר כי גם באחרית חייו הוא ביקש לנוח על זרי הדפנה של עברו, אלא שאף להתחדש כל העת. בראיון מאוחר אף הדגיש שלמזלו הטוב מעולם לא היה צריך לצייר לפרנסתו, ועל כן לא ראה בציור משלח-יד, לא היה לו אטלייה, והוא יכול היה לפנות אל האמנות רק כאשר חש צורך לומר דבר מה חדש. אין ספק, כי עד סוף חייו היה בעיניי עצמו מומחה לשחמט יותר מאשר צייר-אמן או "דאדאיסט" פעיל.

ה. ככותב וכחוקר אקדמי כלשהו, דברי דישאן פוגשים אותי בכמה מיני רגישויות. ראשית, בכל פעם שאני כותב על חיי אני שואל עצמי באיזו מידה אני מתעד-מצלם ובאיזו מידה אני יוצר-מצייר; אני מנסה להימנע ככל הניתן מריטוש-פוטושופ של העבר, אבל גם הבנתי את העבר משתנה כל העת, לעתים תוך כדי כתיבה; כחוקר אקדמי— נו טוב, האקדמיה עוסקת במידה רבה בקיבוע זיכרון היסטורי, באוטוריטות, במיסוד. המאמר האקדמי, הוא ללא ספק, מסמך שמרני, שדרכי ההבעה הנהוגות בו, רחוקות מלהציע לקוראים דרכי מבע חדשות, וקשה מאוד לפרוץ באמצעותו דרכי חשיבה חדשות (זהו שיח הכלוא בתוך עצמו). מדי פעם אני מתהרהר באפשרות ליצור ז'אנרים חדשים של מאמרים. מובן מאליו, כי נסיונות אלו אינן יכולות להצליח לעבור היום ועדות מערכת של לקטורה אקדמית. היה לי ניסיון כזה לפני שנה. מאמר שנסב על ספרות ושירה. הלקטור סבר כי המאמר כתוב היטב כיצירה, אך למרות שהיו כלולים בו הפניות למחקרים רבים, הוא סבר כי הוא אינו עולה בקנה אחד עם "המקובל" ו-"הנהוג" בכל הנוגע למאמרים אקדמיים. המאמר—זה מובן מאליו, נדחה והוחזר אליי.

*

מרית בן ישראל על "נתון" למרסל דישאן

*

בתמונות:   Man Ray and Marcel Duchamp playing Chess, Taken from the Movie

 Entr'Acte by   by René Clair and Erik Satie 1924

Eve Babitz and Marcel Duchamp playing Chess at the Pasadena Art Museum, Photographed by Julian Wasser 1963

© 2014 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

קומדיית המצב האנושי

*

ובהסכמה מספקת מאוד זאת נפרדנו. אבן גדולה נגולה מעל ליבי.

ובכן, איני יודע איזה ניסיון יש לכם, אבל בניסיון שלי יש מעט מאוד רווח באבן שנגולה מעל הלב, משום שכעבור רגע אבן אחרת, כבדה הרבה יותר יש להניח, באה במקומה. ככל הנראה זהו משחק שאינךָ יכול לנצח בו.

[פ.ג'. וודהאוס, עונת הזיווגים, תרגם מאנגלית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2010, עמ' 123]

*

   מזמן כבר הייתי צריך לכתוב משהו על ספריו  של פלהאם גרנוויל ווּדהאוס (1975-1881) על ברטרם (ברטי) ווילברפורס ווסטר ומשרתו האישי הכל-יכול רג'ינלד ג'יבס; על מהות הקומדיה ד'לארטה שלהם, במפגשהּ עם ההומור הבריטי המעודן-מרושע, ועם שפע ציטוטים מצ'וסר,שייקספיר קיטס, התנ"ך והברית החדשה; על דמותו של ג'יבס המתואר למשל בעונת הזיווגים, כעסוק בקריאת האתיקה לשֹפינוזה, אך המסוגל, בד-בבד, להכות איש חוק באלת גומי עד אבדן הכרתו, או לשרוף במכוון את הזיג הלבן של אדונו במגהץ חם או להוציאו באישון לילה למסע אופניים ארוך ומיותר (טוב ויפה ג'יבס)— הכל למען השבת הסדר הטוב.

   לפעמים מושך את הדעת להציב את ג'יבס וווסטר כלעומת הולמס וווטסון. אם יש דבר-מה שוודהאוס מוכיח היטב הוא שאין כלל צורך ברצח מיסתורי באישון ליל, בגניבת ענק יהלומים הודי, בהעלמותו של שגריר, או בארכי-נבל בינלאומי הניצב מאחורי כל מקרה פשע, כדי להוליך עלילה מרתקת מהכא להתם. ג'יבס וווסטר הם אנשים למשימות מיוחדות. עיקר מלאכתם: יישוב סכסוכים משפחתיים, השבת לבבות פרודים לאהבתם כראשונה, התייצבות מול דודות אימתניות (אימת שבעת הימים) שאין עומד נוכח זעמן— תמיד הם דרוכים ומוכנים לנסיעות ולהתייצבות ללא חת אל מול חתחתי החיים. על פניו כמובן אפשר לראות בוודהאוס תלמיד-ממשיך של ג'רום ק' ג'רום (שלשה בסירה אחת), צ'רלס דיקנס (מועדון הפיקוויקים), ואוסקר וויילד (חשיבותה של הרצינות). אלא שלצד אלו לטעמי ניתן למנות שפע של קומדיות ראינוע (באסטר קיטון, צ'רלי צ'פלין, הרולד לויד, סטן לורל ואוליבר הארדי), ואפשר גם את השפעתן של קומדיות בנות שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, כגון: סרטי האחים מארקס, ארנסט לוביץ', פרנק קפרא ופרסטון סטארג'ס. הצבתן של הקומדיות של וודהאוס אי שם בימי התפוררות האימפריה הבריטית, ובבועת חיי האריסטוקרטיה הבריטית המתפוררת, עוזרת אף היא להיווצרות חיוך, שכן הדמויות שוב אינן דמויות של כובשי-ארצות, סוחרים בינלאומיים, ספקולנטים של גורלות אנוש, אלא אנשים שירשו אחוזות ומעמד ושוב אינם יודעים מה לעשות בשפע שהזדמן לידם מלבד להמשיך את השושלת. לעתים נדמה, כי כל מה שנותר להם הוא להגן בחירוף נפש על מועדוני הויכוחים, שעת התה, משחק הקריקט, ושימושם של בני האצולה כשופטי שלום באיזורים כפריים.

   בניגוד לספרי קונן דויל או גילברט קית צ'סטרטון (ספרו האיש שהיה יום חמישי: סיוט הוא מן הספרים הבריטים האהובים עליי ביותר, מה שאיני יכול לומר על סיפורי האב בראון שלו),עולמם של ווסטר וג'יבס חף-מרוע. דמויות ארוגות בקומדיה של מצבים ושל אי הבנות וחילופי תפקידים. ברם, אף דמות אינה מתכוונת להרע, אלא מתנהלת בחיים למיטב קוצר ידהּ והשגתהּ רוב הדמויות חפות גם מתבונה, לפיכך הן נזקקות תמיד לבסוף לג'יבס, שיבצע את המהלך שישיב את הסדר על כנו, ויביא ל-Happy End זמני, בטרם תפרוץ העקה הבאה. קל לי לצייר את ווסטר בדמות באסטר קיטון משום שתמיד על אף מכלול כוונותיו הטובות ותכניותיו ההגיוניות, שום מהלך שהוא מוביל אינו מוביל כרצונו להתרת הדברים, אלא דווקא לסיבוכם הנוסף. מבחינה זו ברטי ווסטר נוגע מאוד ללבי, לא רק משום שהוא נאלץ לראות פעם אחר פעם את מיטב הגיונו ומהלכיו חרבים לנגד עיניו. אלא גם משום שהתחנך במיטב האוניברסיטאות יודע לצטט מכאן ומשם, ומוכשר בכל מה שג'נטלמן בריטי בן זמנו אמור להיות מוכשר בו, אך מתקשה מאוד להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לפתחו השכם וערב. מן הבחינה הזו יש בספריו של וודהאוס גם קורטוב של קריצה חברתית לגבי בני האצולה הבריטים, הרחוקים כל כך מהוֹלֵם-החיים, עד שדומה כי משרתיהם הם שמרטפיהם, והם אינם מסוגלים לנקוף אצבע מבלעדיהם. ברי כי שלומו של האי הבריטי ושלום הסדר הטוב, אינם נתונים בידי בני האצולה, ולא בידי השופטים ואנשי החוק— אלא באנשים בעלי חכמת חיים דקה ועמוקה, ודוק של חיוך שובב, כג'יבס, הנמצאים תמיד בצל הדברים, ובכל זאת— הציביליזציה לא היתה יודעת להתניע מבלעדיהם, שלא לדבר על להישאר על הכביש.

   עד כה קראתי (פעמיים ויותר) את שני ספרי ג'יבס שראו עד כה בעברית (כדאי להתחיל מטוב ויפה, ג'יבס). אם הייתי מנסח המלצה היא היתה כזו: אלו ספרים לכל ג'נטלמן היוצא למסעות ומעוניין להעביר בקלילות את עתות הפנאי שלו. אין כאן הרבה יותר, אך יש כאן תזכורת מחוייכת לכך שרוב מהלכינו בעולם מבוססים על טרגי-קומדיה של אי הבנות, יותר מאשר על כובד מהותי, כוונות רעות, ורוע דמוני שאנו נתקלים בו מן החוץ. לאדם הקורא מותחנים ועיתונים או צופה במהדורתם הטלוויזיונית נדמה לעתים כי אין דבר בעולם שאין לו חלק באיזו קונספירציה דמונית היוצאת לאיטה לאוויר העולם ואז מתפשטת, גדילה ושוררת על הכל; ספרי ווסטר וג'יבס, כמו משיבים אותנו לפרופורציות. לדברים יש נטיה להסתבך, להתקלקל, למעוד, ולהתעקם בקלות יחסית, מפני שכל אחד מבני המין האנושי מלא מאוויים סותרים, ופערים גדולים בין טוהר כוונותיו, גודש רגשותיו, ויכולתיו להתנהל במציאות מול אתגרים העומדים לפיתחו. כאשר מצרפים לקומדיית המצבים האנושית כמה משתתפים שכל אחד מהם מסובך ומפלוּנְטָר (לשון פלונטֶר). לא ייפלא כי במהרה עומדים בפני רצף של קשרים גורדיים המצריכים לשון חדה כשל ג'יבס באין לנו את חרבו של אלכסנדר מוקדון. לא ייפלא כי דמותו הביזארית של אוגוסטוס (גאסי) פינק-נוטל,  בעל אובססיית חקר הטריטונים (לטאות מימיות), המדמה את בני האדם ליצורים ימיים אלו, ונכון להטיל את עצמו בכל עת לתחתית המזרקה כדי לשהות במחיצתם,  מצחיקה אותי כדבעי; כבר הכרתי אי-אילו בני אדם שלא היו מסוגלים להיפרד לרגע מנושאי מחקרם.

        בעקבות ווסטר וג'יבס פניתי לצפות בכמה אפיזודות של הסידרה  Jeeves and Wooster , שהופקה על ידי BBC, בכיכובם של סטיבן פריי (ג'יבס) ויו לורי (ברטי ווסטר). על אף העיבוד המהימן, הצילום האמנותי, השיחזור המוקפד, לא יכולתי שלא לחוש אכזבה קלה. ראשית, ג'יבס מתואר בספרים כמבוגר מווסטר לפחות כימי דור, שערו לבן לגמריי, ראשו ענק. חלק מן המתח הקומי המתגלע ביניהם בספרים עומד על פער הדורות שביניהם, ועל מרדנותו של ברטי הצעיר בשמרטף המיושן ויודע-הכל אשר מוּנה לוֹ. הצגתם של ווסטר וג'יבס בסידרה כבני אותו גיל, גורעת מן הקומי שבדמותו של ווסטר המנסה לתקן עולם, ולעולם הולך ומסתבך, עד שג'יבס באיזה מהלך בלתי צפוי (שנחזה על ידי ג'יבס לכתחילה) פודה את אדונו בפקחות ובשנינות מכל צרותיו. יותר מכך, הואיל וווסטר הוא סרבן-שידוכין ידוע, נמנע מכל קשר העלול להוביל לנישואין, ונבעת עד אימה ממש מכל נערה המתייחסת לירח ולכוכבים כמחרוזת המרגניות של אלוהים, יש בגירסת ה-BBC  איזו אינטרפרטציה סמויה בדבר האפשרות של הבנת יחסי ווסטר-ג'יבס כיחסים זוגיים (לאו דווקא מיניים)— אפשרות שאינה ניבטת כלל מתוך ספרי וודהאוס, בהם ג'יבס נוסע אל חופשותיו לבדו. העיבוד הטלוויזיוני גם נוטה להציב את ברטי בזמנו החופשי במועדונים של ג'נטלמנים, בני אצולה, צעירים, בסביבה שאין בה נשים. בספרים, כמעט ואין אפיזודה, שבה הנשים אינi מגלגלות את העלילה, ולא ניכר כי ווסטר מבקש מהן מקלט ומפלט. קשה לראות בוודהאוס שונא נשים: יש בו מיזוגניה בריאה כלפי שני המינים, וגם אהבה מחויכת רבה.

   אבל יותר מכך, העיבוד של ה-BBC נדמה כאלף סדרות בריטיות תקופתיות אחרות שהופקו ברשת השידור הזאת. מופק, ומוקפד לעילא, ועם זאת, איטי ויובשני. בדמיוני גי'בס וווסטר נעים במקצב שונה לגמריי, המזכיר את הטמפו של סרטי האחים מארקס (קומדיות ד'לארטה כשלעצמם) או את קומדיות הראינוע. דומה כי ההפקה התעלמה לחלוטין מן העובדה לפיה וודהאוס כתב את מרבית ספריו בארה"ב תחת רושם המוסיקה, הקומדיה, והקולנוע של תקופתו, וניסו לעבד את הספרים כ"קלאסיקה בריטית", כדרכן של הפקות ה-BBC, במקצב מוכר, איטי, מופק לעייפה, עמוּס נכבדוּת.

   אם יכולתי לבחור את הליהוק: הייתי מלהק את באסטר קיטון כווסטר ואת גראוצ'ו מארקס המבוגר כג'יבס. כך זה קרוב יותר למה שאני חש כשאני קורא בוודהאוס (לא יודע, תמיד ישנה אפשרות שוודהאוס היה מבכר את גרסת ה-BBC).  כשיר הנושא הייתי בוחר במחווה של פאולו קונטה לסידרת הספרים, שגם צירפתי פה למטה, כדי שאי אפשר יהיה לפספס ולהפטיר: שמעתי שימעוֹ. ברם, טרם הזדמנה לי האפשרות להאזין.

*

*

ספרי וודהאוס בהוצאת חרגול

ספר שלם, הקוד של בני ווסטר, שטרם הודפס בהוצאה מסודרת בעברית, מתורגם על ידי ג'וד שבא, שתירגמה גם את טוב ויפה, ג'יבס,

לסיום: שבחים להוצאת חרגול שמצליחה להפיק אט-אט שורת ספרים קומיים טובי לב  ומשובחים מספרות העולם: ספרי וודהאוס, המיניאטורה שנעלמה לאריך קסטנר, דודי נפוליאון לאיראג' פזשכזאד . בכולם ליוו את קריאתי פרצי צחוק בלתי-מדודים.

בתמונה למעלה 1937: Charing-Cross Road, London, Photographed by Wolfgang Suschitzky

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

הכאוס והחסד

*

*

בשנת 1405 ראה אור בכתב יד ספר החיזיון לאינטלקטואלית והמיסטיקונית הצרפתיה (ממוצא איטלקי), כריסטין דה-פיזן.  קרוב לפתיחת החיבור מפעם את רוחה של המחברת חיזיון, בו הטבע כולו, לובש צורת גבר שעל מצחו חקוקות חמש אותיות:

עברתי כבר את מחצית דרך עלייתי לרגל כשיום אחד, לעת ערב, מצאתי עצמי עייפה מהדרך הארוכה ומשתוקקת למחסה. כשהגעתי, מבקשת מנוחה, לקחתי וקיבלתי את הארוחה הנחוצה לחיי אנוש, בירכתי על המזון, הפקדתי את עצמי ביד יוצר הכל ועליתי יגעה על יצועי. זמן קצר לאחר מכן, בעוד חושי אסורים בכובד השינה, הופיע לעיני חיזיון מופלא בסימן נבואה מוזרה. אף על-פי, שאיני נבוכדנצר, סקיפיו או יוסף, נדמה שסודות היושב במרומים אינם נשללים מהפשוטים באמת.

נדמה היה לי שרוחי עזבה את גופי וכפי שהדבר לעתים קרובות בחלום, שגופי מרחף באוויר. לאחר מכן, נדמה היה לי שרוחי הועברה על ידי משב רוחות שונות לארץ חשיכה עד שהגיעה לעמק שבו צפה על פני מיים רבים. שם הופיעה בפני דמוּת של גבר נאה, אך עצום בגדלו, שכן ראשו התרומם מעל לעננים, רגליו צעדו על פני התהומות ובטנו הקיפה את הארץ כולה. פניו היו מבהיקים ואדמוניים, ואת שערות ראשו פיארו אין סוף כוכבים. יפי עיניו הפיק אור אשר כזה הכל הואר, והאור אף השתקף בקרביים שבגופו. נשימת פיו הענקי הכניסה כה הרבה אוויר ורוח שהכל התמלא ברעננות נעימה. שני צינורות עיקריים היו לדמות.האחד היה פתח ללועהּ ודרכו קיבלה את מזונהּ והשני היה למטה ועל ידיו טוהרהּ והתרוקנה.אולם השניים נשתנו בטבעם.זאת יען כי על כל מה שנכנס בפתח העליון שעל ידיו ניזונה להיות חומרי ומתכלה. ואילו דרך הצינור השני לא נכנס דבר חומרי או מתכלה. לבושו של היצור היה גלימה מצבעים שונים. מעובדת בכישרון, יפה, עשירה ובת-קיימא. על מצחו נחקקו בבירור חמש אותיות: C.H.A.O.Z  (=כאוס) שציינו את שמו. לא היה כל דבר מכוער בדמוּת. אולם מדי פעם היתה הבעת פניה הופכת עצובה, מיוסרת ומעוררת רחמים, כשל אדם החש כאב וייסורים בחלקי גופו השונים ובשלם משמיע גניחות וקריאות קינה שונות בפני אלהים. 

(כריסטין די-פיזן, ספר החיזיון, תרגמה מצרפתית, הוסיפה הערות, הקדמה ואחרית דבר: שולמית שחר, הוצאת כרמל: ירושלים 2008, ספר ראשון, עמודים 36-35).

*

קשה שלא לחוש ברוח המרי של דה פיזן, אף על פי שהיא כבושה קימעא; בכל זאת, היתה זו מאה שבא האינקוויזיציה הקפידה לבער, לבל ייראה ולבל יימצא, מי שלכאורה כפר בדוגמה הכנסייתית. גם בשיח הפילוסופי המדעי הסכולסטי שהעסיק את אנשי המדע של תקופתהּ אומצה לחלוטין התפיסה האריסטוטלית, אליבא דסיפרו פיסיקה (ספר שני), לפיה האשה היא משל לחומר והגבר הוא משל לצורה, המעניקה לחומר את מהותו וגדריו. ולא זאת אלא שאליבא דאריסטו שם, לעולם משתוקק החומר לצורה, וכך כל דבר פיסי תלוי בגורם רוחני ומופשט הימנו, המניע אותו וקובע את מסלולו ואת השכלתו. דה פיזן כאן קורעת בריש גלי את התפישה הזאת המניחה כי הממשלה בטבע, המחשבה והתנועה הם יסוד גברי במובהק, שעה שהנשים כביכול הינן רגשיות וסבילות. היא חוזה בעיניי רוחה סדר אלטרנטיבי. היא כאישה חוזה בטבע כגבר, ועל אף כל הדרו, זהו גבר מיוסר ולעתים מעורר רחמים, ושמו מעיד עליו עד כמה רחוק הוא מתקנה או משלימוּת,עתים מלא הוד הוא עתים נפסד לגמריי. הטבע ומכלול פרטיו לובשים דמות גבר בחזיונה של דה פיזן. היא אוחזת בדימוי, מוליכה אותו, מגדירה את מהותו וגדריו, כבובנאית המרקידה בובת תיאטרון שעל מצחה חרוטות אותן חמש אותיות, ומשמיעה את אנחותיה, וקולות ייסוריה; זהו גבר גופני, ידוע מכאוב, כמעט בשר ודם בפגימותיו, חסר מאוד את מדרגת השכל, הנפרד מחומר, כפי שביקשו לאפיינו הגברים. דה פיזן מקיימת את הגבר הזה בחזונהּ, ומבלעדיה אין לו קיום של ממש.

מבחינת מה דומני כי דה פיזן ממשיכה כאן במודע את פילוסופיית האהבה של דיוטימה, מורתו של סוקרטס, כפי שהובאה בדיאלוג המשתה. מן היופי וההוד הפיסיים המציינים את הגבר שבחזיונה, היא מפשיטה את הדמות ורואה בשערותיו פתע את הרקיע זרוע הכוכבים, ואת הקוסמוס הפיסיקלי כולו כדמות אדם, שמערכות גופו מתפקדות באופן מכניסטי, מזרימות חמצן לכל הגוף, ומשליכות ממנו והלאה את הפסולת. אבל אדם זה מיוסר במהותו בעצב וחולי כמו כל בני האדם (זהו הקוסמוס)— על כן על אף שיעור קומתו נזקק אף הוא בעיניה לחסד האלוהים ולאהבתו; האמן הישראלי משה גרשוני בשיחה עם שרה בריטברג-סמל אמר, כי "אנחנו יצורים פגומים של אלוהים פגום, שצריך אותנו כדי שנאמר הללו־יה לפגימות שלו"; אם נשאיל את דבריו ונשימם בפרפרזה בפיה של דה פיזן, הרי שלדידה: אנו יצורים כאוטיים של טבע כאוטי, שצריך אותנו כדי שנחזה בטבעו הכאוטי (ונייחל לחסדו המיטיב של האל).

בנוסף, דומה כי דה פיזן נוטלת כאן את דמותו של רואה החזיונות ההלניסטי בדיאלוג פוימנדרס הפותח את הקורפוס ההרמטי (ע"ש הרמס טריסמגיסטוס; הרמס בעל שלוש ההתגלמויות/ההופעות). גם שם ראשית ההתוודעות לסודות הקוסמוס ראשיתה בכך שהחוזה מביט בדמות גבר-ענק המגלם את הקוסמוס הפיסיקלי בכללותו ואת סודותיו. כריסטין כאן מחליפה את הפילוסוף-השלם בעיניי עצמה. היא נוטלת את מקומו של הגבר ויוצאת לדרך הגותית-חזיונית משלה

ואולי דה פיזן היא בת דמותה של השולמית של שיר השירים המתארת את דודהּ באופן המהדהד את אותה דמות קוסמית העולה בחזיונהּ:

*

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב

עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת

לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר

יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים

שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם

[שיר השירים, פרק ה', 16-10]

*

אולם,בניגוד לשיר השירים שבו הדוֹד החמקן מוצג ככליל השלימות והסדר,כריסטין דה-פיזן אינה חוששת מן הכאוטי ומן הנכאב;לא השכל ולא הסדרים הפוליטיים שתיקנו גברים הם שצליחו למוטט את אושיות הכאוס והפגימה השוררים בעולם. רק האהבה וחסד האלוה לדידה, שום דבר ארצי, יכולים להקל במקצת על המכאוב שתמיד אצור בהווייתם של כל היישים הכלולים בטבע (בכך היא מזכירה את משנתה התיאולוגית-פילוסופית של סימון וייל,1943-1909. אולם וייל מבטלת-מתעבת את הטבע הקוסמי, היא כמו מדלגת מעל כבידתו של עולם אל החסד האלוהי המצוי אולי מעבר לעולם, ואסור לבקש אחריו; פיזן אוהבת את הטבע על אף פגימותיו). אולי היא אף רומזת לכך, ובצדק רב אם כן, שבכל אהבה כנה חייב להתרוצץ איזה רכיב כאוטי, שלא ניתן להגדירו, להבינו, ולדובבו; אנרגיה משולחת לכל הרוחות, כפריחה משתוללת, חסרת מובן, של פרחים ועשבים בחוצות, בראשית האביב.

לעולם לא אבין אותה, את הפריחה הזאת.

לקריאה נוספת: מרית בן ישראל// עיר הגבירות- קומיקס מימי הביניים וכריסטין דה פיזן 

הערה: הציטוט משיחתם של שרה בריטברג-סמל ומשה גרשוני נדפס בתוך: שרה בריטברג סמל, גרשוני, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות: תל אביב 2010, עמ' 273-272.

*

*

כמה הודעות/המלצות על אירועי תרבות בשבוע הקרוב:

מזמור, ערב דואטים—  שלשה דואטים בהשתתפות תמר בורר, רות דולורס וייס, זמיר חבקין ויהוא ירון; ביניהם מופע בכורה המשלב בין פרפורמנס ושירה (טקסט מאת רות דולורס וייס). ימי שלישי ורביעי, 19-20.3.2013, 20:30, בית עמותת הכוריאוגרפים, מחסן 2, נמל יפו; לפרטים נוספים, כאן. 

במרחק הליכה משם, בדרך היורדת אל מחסן 2: היכלות נטושים—תערוכת צילומים של האמן המתעד שרון רז ובמוקדהּ בתי קולנוע נטושים בעזובתם,רגע לפני ההריסה.שרון בעיניי אוחז יכולת נדירה להתבונן במקומות נטושים, בהרס, בעזובה בעין אמן רגישה. הגלרייה בבית האדריכל, רח' המגדלור 15, יפו. לפרטים נוספים, כאן.

Seam: דיסק הבכורה של הקומפוזיטורית, המייצגנית, אמנית הקול והנבל, עדיה גודלבסקי. הזדמנות לגלות את אחת המוסיקאיות המיוחדות והמקוריות הפועלות בארץ (אני עדיין מחכה שהיא תאסוף את כל שירי המשוררים שהלחינה לאלבום). לפרטים נוספים, כאן.

בתמונה למעלה: אביבה אורי, נוף, עיפרון על נייר 1961.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

חוֹטֵם וְטַאבּוּ

לפניכן/ם קרנבל תחפושות לפורים, בו ניכרת חדוות ההתחפשות. במקום להסתיר, דומה שהתחפושת דווקא חושפת ומגלה טפח, אולי אף טפחיים, מנבכי נפשם/ן, המכוסה בדרך כלל, של כל אחד/ת מן המצטלמים/ות.

*

*

 *

*

 *

*

*

*

אסיים את תהלוכת השיכורים הזאת במילותיו של אחד מגדולי המתחפשים של המאה העשרים, המשורר הליסבוני רב הזהויות, פרננדו פסואה (1935-1888), האיש שניהל מחדרו חלק גדול מאוד מחיי השירה של פורטוגל, מבלי שאיש היה ער לכך: "נפשי היא תזמורת נסתרת; איני יודע באילו כלים היא מקישה ופורטת, מיתרים ונבלים, צימבלים ותופים, כולם בתוכי. אני מכיר את עצמי רק כסימפוניה" [פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, תרגם מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל: תל אביב 2006, עמ' 42]. אפשר כי כל תחפושת, בסופו של דבר, חושפת עוד נדבך של חיי הנפש, מגלה צלילים וכלים חדשים בתזמורת הנסתרת שלנו.

תוספת מאוחרת: לאור בקשתהּ של נטלי, הוספתי מחווה משלי

 

**

שועי רז

שועי רז

בתמונות:

 Else Lasker-Schüler Plays  the Flute, Anonymous Photographer, 1909

Hugo Ball reciting a sound-poem  in the Cabaret Voltaire, Anonymous Photographer,1916

Man Ray, Andre Breton, 1930

Man Ray, Self Portrait, 1931

Graucho Marx as a Cowboy, Anonymous Photographer,1940

Philippe Halsman, Dali with three Girls, 1949

Méret Oppenheim, Self Portrait, 1964

Irving Penn, Woody Alan as Charlie Chaplin, 1972

Read Full Post »