*
בתוך שלל המהפכות החברתיות והפוליטיות הפוקדות לאחרונה את העולם הערבי, במיוחד את גזרתו הצפון אפריקנית, נפקד כמעט לגמרי קול חשוב וחיוני מאין-כמותו לתהליכי הדמוקרטיזציה והליברליזציה המקווים במדינות ערב: הקול הנשי. יתירה מזאת, לטעמי חיזוק יסודות השוויון וזכויות האדם בקרב נשות העולם הערבי חיוני הוא להגברת יסודות השוויון וחירויות הפרט הכלליות בחברות האסלאמיות בכל מקום. השבוע, כאשר צפיתי בחדשות הערב במטוסיו של קדאפי המפציצים את הכוחות המהפכניים, נזכרתי לתומי בהשתלשלות המהפכה האראנית בשעתו. בשלהי שנות השבעים נלחמו בשאה האראני ובכוחותיו, כלל סיעות האופוזיציה: החל בסיעות האסלאמיות וכלה בתנועה הקומוניסטית האתאסיטית. חלק נכבד מן המהפכנים היו סטודנטים, שסיכנו את חייהם ואת עתידם לצורך הכנעת השלטון העריץ.
מתוך ספרו הפיוטי של הסופר האראני הגולה בהולנד, קאדר עבדוללה, כתב יתידות (זמורה ביתן 2009), עולה כי הפעילים הקומוניסטיים המהפכניים באראן לא ציפו כי בשוך ההפיכה לאחר שלחמו עם חומייני וסיעתו, על אף הפערים האידיאולוגיים הניכרים, ייגמלו להם חבריהם לקרב לשעבר, ברדיפות, גלי מעצרים, עינויים, מעשי אונס בנשים והוצאות שיטתיות להורג. אשר על כן, דומני כי כל סיעה מהפכנית שתשמיע את זעקת הנשים בעולם הערבי לשוויון, תיטיב לבדל עצמה מראש מאותם תנועות אסלאמיות-פונדמנטליסטיות, אשר חירויות הפרט אינן מהוות מאומה עבורן, לנוכח מה שהן תופסות כרצון אללّה והפצת תורתו של הנביא.
על כל פנים, ראיתי לנכון לשתף בקול ותיק שכזה, הקורא לשחרור יצירתיותהּ של האשה הערביה-מוסלמית—קולה של המשוררת והמוציאה-לאור הכווייתית סֻעָאד אַ-צַבָּאח (ילידת 1941). הנה שיר הלקוח מן הקובץ פֻתַאפִיָת אִמְרַאה (= פירורי אשה), אשר ראה אור בשת 1989:
אוֹמְרִים
שֶהַכְּתִיבָה הִיא חֵטְא חָמוּר…
אַל תִּכְתְּבִי אֵפוֹא.
שֶהַתְפִלָּה אֶל מוּל הָאוֹתִיוֹת הִיא… אֲסוּרָה
אַל תִּקְרְבִי אֵפוֹא.
שֶדְיוֹ הַשִּירִים הוּא סַם מַרְעִיל
הִשָּמְרִי אֵפוֹא מִלִּשְתּוֹתוֹ.
וְהִנֵּה אֲנִי לִפְנֵיכֶם
לִשְתּוֹת הִרְבֵּיתִי
אַךְ לֹא הִרְעָלְתִּי מִדְיּוֹ הַקֶּסֶת שֶעַל שֻלְחָנִי
וְהִנֵּה אֲנִי לִפְנֵיכֶם
לִכְתֹּב הִרְבֵּיתִי
וּבְכָל כּוֹכָב הִצַּתִּי תַּבְעֵרָה עֲנָקִית
וְלֹא זָעַם עָלַי הָאֵל וְלוּ פַּעַם אַחַת
גַּם לֹא עוֹרַרְתִּי מֵעוֹדִי אֶת כַּעְסוֹ שֶל הַנָּבִיא.
אוֹמְרִים
שֶבְּשִירָתִי פָּרַצְתִּי אֶת גֶּדֶר הַפָדִילָה
שֶהַגְבָרִים הֵם הֵם הַמְשוֹרְרִים
כֵּיצַד אֵפוֹא תָּקוּם מְשוֹרֶרֶת בַּקַבִּילָה?
כָּל פִּטְפּוּט הַסְּרָק הַזֶּה מְעוֹרֵר בִּי צְחוֹק
אֲנִי לוֹעֶגֶת לְאֵלֶּה הָרוֹצִים בְּעִדַּן מִלְחֲמוֹת הַכּוֹכָבִים
לִקְבּוֹר חַיִּים אֶת הַנָּשִים
וְאֶת עַצְמִי אֲנִי שוֹאֶלֶת:
מַדּוּעַ זִמְרַת הַזְּכָרִים מֻתָּרָה
וְקוֹל בָּאִשָּה תוֹעֵבָה?
[סֻעָאד אַ-צַבָּאח, 'אומרים', תרגמה מערבית: לאה גלזמן, בתוך: קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננו, בעריכת: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2007, עמ' 101-100].
מעבר להבעת המחאה, ההתרסה כנגד החמולה הפטריאכלית: בית האב (פדילה) והשבט (קבילה), המעוניינים גם בעידננו זה ל"קבור חיים את הנשים", כלומר לשעבדן כליל לסדרי החברה המוכתבים בידי הגברים וממסדיהם, אצורה בשיר אמירה יפה בדבר היות כתיבת השירה או קריאת השירה כעין "תפילה מול אותיות" וכן את הבעתה הדתית-רוחנית של המשוררת היודעת ומכירה בכך שעבודתהּ השירית היא לרצון בפני הבורא ונביאו. כלומר היא כיוצרת יודעת שאין כל ניגוד בין החוויה הדתית ובין החוויה היצירתית, כפי שאנשי דת מסוימים מעוניינים היו להתוות. כלומר, לא חירות הערבית ולא החתירה לשיוויון זכויות הנשים הינן חתירה כנגד אושיות האסלאם, אלא אדרבה עשויות להפוך את עולמם של המוסלמים לעשיר, מגוון, סובלני, ליברלי ופלורליסטי יותר. שירהּ של א-צבאח ראה אור לפני כעשרים שנים ויותר, ומבחינה זאת קריאתו היתה ונותרה כתקווה עמומה ומרוחקת; ברם, בת-מימוש.
בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, מנוחה בפאתי מסע, ללא ציון שנת יצירה
© 2011 שועי רז