Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קארל צ'אפק’

*

*

כְּשֶיָּבֹא, לִידְיָה, הַסְּתָו שֶלָּנוּ

עִם הַחֹרֶף שֶבּוֹ, בּוֹאִי נִשְמֹר

מַחֲשָבָה, לֹא לָאָבִיב

  הָעֲתִידִי, שֶהוּא שֶל הָזוּלַת

וְלֹא לַקָּיִּץ שֶאָנוּ מֵתָיו,

אֶלַּא לַנוֹתָר מִן הָעוֹבֵר –

הַצָּהֹב הנוֹכְחִי שֶהֶעָלִים חַיִּים

   וּמְשַנֶּה אוֹתָם

[פרננדו פסואה, על העמוד היציב: שירי ריקרדו ריש, תרגמו מפורטוגלית רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה ריש, הוצאת כרמל: תל אביב 2009, עמ' 140, שיר 105]

 *

  העיר שקועה בדמדומים. עוד מעט תיעלם מעין. הדיבורים החלו עוד קודם היעלם האור, ונדמה כאילו האור שנעלט כמו נמזג מתוך קנקן-משקה אל תוך ספלי-מלים. בחצר בית-מלון נוצרי בנצרת, אנשים בגלימות, בבגדים, בגלביות, בכיסויי ראש שונים: סוּפים, אנשי דת מוסלמים, אנשי דת דרוזים, כמרים ונזירים יוונים-אורתודוכסים וקתוליים-יוונים, אנשי-שלום יהודיים: מרכז מורשת אברהם הירושלמים, וכמה נציגי המסדר הסוּפי- יהודי דרך אברהם, ואני בתוכם. חיבוקים; לחיצות ידיים. חיוכים כנים. בין הברכות והדרשות, על חודש הרמצ'אן, על השלום, ועל אפשרות הפעילות הרוחנית המשותפת, אני מאזין לעתים, ועתים משתתף בשיח, עם כמה מן השיח'ים הסופיים הבודדים הפועלים היום בארץ הזאת.

   רוח נעימה מנשבת, מבשרת את נחמות הסתיו, את הפצע הנפתח בכל שנה בהויה כולהּ. על בימת הכבוד ישנה התרוצצות של אנשי דת. לעתים נדמה לי כי כל אחד מנסה לומר כמה שיותר פסוקים בשפתו המאזכרים את המלה הנידחת: שלום. מישהי ישראלית מגיחה משום מקום ומזמרת, לא ברור מדוע, את "אלי אלי" (חנה סנש).אחריה, מישהו חובש כיפה מפדלניקי"ת של פעם, מברך במהירות ברכת כהנים. עוד לפני כן נאמרים מלים, על ידי אחד המשתתפים הדתיים, בגנות דבריו האחרונים של הרב עובדיה יוסף על אודות הפלסטינים. ברכות ועוד ברכות. ברם, כאשר שיח' ח'אמד חילמי עולה לקרוא מן הקראן, קשה מאוד לשמור על ארשת עצורה ומכובדת. הלב כמו נפתח מעצמו ומאיר. כתבי קודש הם רק ספרים. בני אדם הקוראים בהם מחיים את האותיות המתות האצורות בהם, מאירים אותן חיים. כאשר שיח' חילמי קורא בקראן, קשה שלא להסב את מלוא הקשב אל נגינתו העדינה, ולהרגיש כי זהו אדם החי את הספר בכל נימי נפשו.

   רמצ'אן הוא התשיעי לחודשי השנה המוסלמית ובו הורד הקראן על ידי הנביא מחמד בתווכו של המלאך ג'בריל (גבריאל). רמצ'אן לשון רמץ' כמו רמץ-אש בעברית; שיח' חאלד אומר לי, החודש נקרא כך מאחר שהצומות מכלים באש את כל עוונות המוסלמים, עד שרק רמץ נותר מהם בסופו. מחשבתי דווקא נודדת לעפרו הרומץ של עוף-החול האובד באש, ממאן להתכלות ושב לחיות. אני מהרהר בקארל צ'אפק הכותב בשנת הגנן כי ספטמבר הוא החודש של הפריחה השניה המאוחרת. הכל שב לחיות ככלות הקיץ. מתוך רמצי הקיץ באים ניצנים, רמזים ראשונים של עונה מתקררת. הקיץ הוא עונת שריפת החמר, מלאכת הקדר, בימים בוערים כתנור. עוד מעט קט ונחזה מה העלינו בידינו.

   מכל הערב, נותרת מקננת במוחי תמונתו של שיח' אבראהים, אחיו ברוּח של השיח' הסופי הירושלמי, עבד אלעזיז אלבוכארי המנוח, מחייך חיוך עצוב וחכם, ומספר על משפחתו הדרה באחד הכפרים במזרח ירושלים כבר 1,400 שנה. שיח' אבראהים אינו סוּפי. הוא איש רחב לב וחכם, שעניינו בשיוויון בין בני האדם, ניכר לכל שהוא אוהב אדם. הוא מספר לנו על מגבלת תעודת התושב שלו. אי אפשר לו לצאת מן הארץ לפרק זמן הארוך משנה, שאז תישלל אזרחותו לאלתר על ידי המנהל האזרחי. אני חושב על המציאות הפוליטית, מדאיבת הלב, הכופה על שיח' אבראהים לשהות בארץ לפחות בכל גלגל-עונות אחד, כמו פרומיתיאוס בכבלי השלטון, המקום והזמן.

  בדרך חזור, במכונית המפליגה בנתיבי כביש 6 אומר לי חברי, ד"ר אבי אלקיים, ממייסדי דרך אברהם ומנהיגיה, כי לדעתו עוד לא הצליחו במוסיקה הישראלית להאזין אל רחשי האדמה הזאת ולהעלות את צליליה. אני חושב בפעם השניה השבוע על רוח האדמה (דואנדה) אצל לורקה ועל צליליה השחורים. מי שיצליח להבין את המחזורים הללו של יצירה, נדוד ושל כיליון וחלוף וחוזר-חלילה, יצליח להשית ליבו לרחשי האדמה הזאת הרוגעת רק לכאורה, תחתינו, כמו חיית-אש נרדמת.

  לרגע נדמה לי כי רק רמץ שלי הוא היושב במכונית השבה והולכת למרכז-הארץ. וכבר איני יודע האם איני מצוי אי שם מעל המכונית הרצה, זורם כמו חשמל, מחוץ לכבליו, בין עבים תלויים וצמרות, הזועקות צורות חסרות-רסן לחושך.

*

בתמונה למעלה: ראובן רובין, החלון הפתוח, שמן על בד 1965.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »