Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קברט’

savoji.2012

*

יותר ויותר איני מסוגל לשמוע או לראות דבר המתחולל סביב המלחמה בעזה. בודאי שלא את המוני הפרשנים המלהגים בכל יום ויום על האופן שבו יש להיכנס בהם ושישראל אינה גרועה כמו משטר אסד בסוריה, והדברים הרגילים על ערפל הקרב ועל המוזות ששותקות כשהתותחים רועמים, לחיות על החרב, במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, ובמלחמה כמו במלחמה (מעודי לא שמעתי אדם אומר: בשלום כמו בשלום). אתמול בערב, במהלך "סיכול ממוקד" של איש הזרוע הצבאית של החמאס נקטלו 25 בני משפחה אחת בזמן שסעדו סעודת אפטאר. כמעט שגרה. אבל מיום ליום מעמיק העצב.

באחד הבקרים השכם חיפשתי באינטרנט שיר על שלום מאת משוררת פלסטינית, וקיבלתי  תמונה של גופת ילדה פלסטינית קטועת ראש ומתחתיו אוסף של תגובות הקוראות להרג יהודים מצד מוסלמים ואירופאים. אני יודע, לוחמי צה"ל ההרוגים, והמחבלים הצצים מתוך מנהרות ביישובי עוטף עזה, והרקטות המשוגרות כבר שנים ליישובי הדרום והכל. אבל ילדה פלסטינאית בלא ראש. גווייתה מורמת מן הקרקע על ידי בני משפחה. האם צווחת. אחת מתוך 500 ויותר הרוגים פלסטינים, מרביתם אזרחים חפים מפשע. ועימם 25 וחמישה חיילים ישראלים. לבסוף, כל צד ייקבור את מתיו, ישקם הריסות, וכעבור זמן במאמץ הדדי יוכלו להתניע מחדש את מכונת ההרג.

אט אט ניכר בעיניי השיח שאני שומע סביבי, כאילו אין פה חלוקה המתבססת על יסוד פוליטי דווקא, אלא  שוררת מחלוקת עמוקה בין מיליטריסטים ובין הומניסטים. הראשונים: כובשים יעדים, משיגים מטרות, מוציאים להורג, מונים הרוגים, מחריבים שכונות; האחרונים: שמים במרכז השיח את האדם, ובימים האחרונים את חורבן האדם, וכל רצח, או הרג, או הרס באחד הצדדים טורד את מנוחתם. לחשוב שכל התנועה הסואנת הזו של רקטות ושל מטוסים מפציצים, של לוחמים פלסטינים ושל לוחמים ישראלים, התבקעה והתפרצה סביב רציחתם של ארבעת הנערים, ומאז נוספו עליהם עוד כמה מאות הרוגים, רובם כמותם— אזרחים, היא משהו שקשה לשאת.

בינתיים, כאילו שלא דיי בעתונאים קשקשנים, הולכים ומתפרסמים פסקי הלכה של רבנים המוצאים להתיר הריגת אזרחים פלסטינים חפים מפשע ואפילו להחריב את עזה כולה. כבר שמעתי בסיבובים הקודמים רבנים ותלמידיהם שמצאו (על יסוד סוגיה תלמודית) כי הריגת שישית מאזרחי עיר במצב מלחמה מותרת. רובם חוזרים לפסקי הלכה של הנצי"ב מוולוז'ין (לגבי חיילים יהודים בצבא הצאר) ושל הרב שאול ישראלי (לאחר פעולת קיביה, 1952), שהתירו בזמן מלחמה לישראל להתנהג כפי שמקובל בזמן מלחמה בין האומות. מה הם הורגים אזרחים— כך מותר לישראל. אבל כעת, כבר הוצא פסק הלכה, הנשען על ביאור של המהר"ל מפראג (בפירושו על פירוש רש"י על התורה, גור אריה) על פרשת החרבת שכם  על ידי בני יעקב— והרי התורה עצמה מוסרת שם את זעזועו של יעקב על מה שחוללו בניו, ויעקב אף טורחת לקלל את שמעון ולוי על חלקם ברצח הזה בצוואתו (פרשת ויחי); יתר על כן, פסק ההלכה החדש נשען ביאור על התורה, טקסט בלתי משפטי (משפט עברי) בעליל, שאין בו משא ומתן עם מקורות משפטיים קודמים ועם פסיקתם של ראשונים. העובדה כי יש רב בישראל (במקרה הספציפי, בקריית ארבע), החושב כי כך פוסקים הלכה היא כל כך מגוחכת ומרתיעה, עד שבנוסף לזילות חיי אדם, יש יסוד לתלות בו את זילות ספרות ההלכה ומקורות היהדות הרבנית. עם זאת, אני משוכנע כי רבהּ של קריית ארבע נח היטב על משכבו בלילות, שכן קדמוהו כמה וכמה, למשל רב בבית אל שפרסם בשלהי שנות השמונים חיבור בשם שו"ת (=שאלות ותשובות) אנתפאצ'ה שבו התיר לקהל שומעי ליקחו לירות למוות בילדים ובנערים פלסטינים, משליכי אבנים, כמצווה מן התורה. דומני כי רוצחיו של מחמד אבו ח'דיר דילגו על הקטע של השלכת האבנים (שכן כל נער פלסטיני לדידם הוא משליך אבנים), ומכאן הדרך עם פח הבנזין ליער ירושלים היתה קצרה.

נזכרתי אמש בשירו של המשורר,  העורך, ואיש התיאטרון והקברט היהודי, ולדיסלב שלנגל (ורשה, 1943-1910), אני מחפש את האדם, שאפשר שמציע איזה מענה לשון חד כלפי אותם מיליטריסטים (חילונים ודתיים) המתירים בקלות רבה כל כך דמם של בני אנוש:

*

בִּצְעִירוּתִי, וַאֲנִי

כֹּה צָעִיר, עַד כִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שָאַפְתִּי לִתְפֹּס,

הֶעְדַּפְתִּי אוֹר עַל מַמְתַּקִים,

הֶרְאוּנִי בַּסְפָרִים הַמְלֻמָּדִים וְקָרָאתִי

עַל הַיֹּפִי הָאֱמֶת וְהַטּוֹב

כְּאִלּוּ שֶׁכָּל אֵלּוּ בְּלֵב הָאָדָם גְּלוּמִים.

שָׁאַלְתִּי: הֵיכָן הָאָדָם?

הֵשִיבוּ לִי: הַמְתֵּן…

גָּדַלְתִּי…

מַכִּיר אֲנִי מַפּוֹת, סְפָרִים, עִתּוֹנִים,

אִגְרוֹת מִן הָעֹולָם, תַּצְלוּמִים…

הֵיכָן שֶׁהוּא חַיָּב לִהְיוֹת כָּאן הָאָדָם…

לְדַאֲבוֹנִי…

            לְמָצְאוֹ אֵינִי יָכוֹל.

אֲנִי מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים הַגְּדוֹלוֹת

לֹא עוֹצֵם עַפֱעַפַּיִם כְּבֵדִים,

בְּאַרְגְּמַן הַשֶׁמֶשׁ, בְּכֶסֶף הַכּוֹכָבִים,

אֲנִי מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים

וְשוֹאֵל: הָאָדָם הֵיכָן הוּא?

אֵינֶנִי מוֹצְאוֹ:

לֹא בְּאִגְרוֹת כְּתוּבוֹת בְּשַׁחְצָנוּת,

בְּתִכְנוּנֵי רֶצַח וְכֹחַ כְּפִיָּה,

לֹא בְּעֵינֵי אֲנַשִים מְעוּנִים,

לֹא בְּצִוְחוֹת פִּתְאֹם בְּמַחֲצִית הַלֵּיל,

לֹא בְּאֶגְרוֹפִים הַמּוּרָמִים הַשָּׁמַיְמָהּ,

לֹא בְּעֵינַיִם, בָּן בּוֹהֲקוֹת תַּאֲווֹת,

לֹא בְּאֵלּוּ שֶׁלֶּחֶם מְחַפְּשׂוֹת

לֹא בְּיָדַיִם שֶׁכֶּסֶף מוֹנוֹת,

לֹא בְּפִיוֹת הַמְשַׁקְּרִים

וְלֹא בְּעֵינֵי הַבּוֹכִים,

לֹא בִּנְאוּמֵי דִּיפְּלוֹמָטִים מְעֻנָּבִים

וְלֹא בְּטֶקְסְט הַפְּלָקָטִים הַחוּמִים,

וְלֹא בִּדְּפוּס, בְּאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנוֹת בַּעִתוֹנִים

עַל אֲנָשִׁים בְּגַז חֲנוּקִים, מְיַלְּלִים

שֶׁבַּעֲלִיַת הַגַּג שֶׁל סַבְתָא מְחַטְּטִים,

וְלֹא אֵצֶל הַמַּכִּים זְקֵנִים עַל רָאשֵׁיהֶם;

יֶשְֹנָהּ חַיָּה נִרְדֶּפֶת,

יֶשְׁנוֹ צַיָּד מְטֹרָף,

כּוֹבֵשֹ, שָׁקְרָן, טִפֵּשׁ

קָרְבָּן, צַוְחָן, סוֹחֵר,

וְשוּעָל, וְנָבָל, וְסַרְסוּר,

וְאֶבֶן סֶלַע, וְשֶׁרֶץ, וְשַחֲקָן עָלוּב,

וּמֻכֶּה וְנִכְבָּשׁ וְנִבְעָט

וְגוּף וּבָשָׂר וּפְצָעִים

וְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה חַסְרַת תִּקְוָה

וְהָאָדָם בְּשׁוּם מָקוֹם אֵינוֹ נִמְצָא! 

[ולדיסלב שלנגל, 'אני מחפש את האדם', אשר קראתי למתים: שירי גטו ורשה, תרגמה מפולנית: הלינה בירנבאום, הוצאת טרקלין: תל אביב 1987, עמ' 32-31]

 *

השיר הזה נכתב כנראה בשנת 1938 והובא לארץ במקורו הפולני על ידי עולה חדשה עוד בטרם פרוץ מלחמת העולם. מרבית שיריו של שלנגל, שמעולם לא הוציא ספר שירים, נאספו ונלקטו על ידי אנשים ששמרו גזירי עיתונים בהם הם נדפסו לפני המלחמה, או שהעתיקו אותם בכתב יד בימי גטו ורשה; לעתים אף נלמדו בעל-פה על ידי הצעירים בגטו. הלינה בירנבאום המתרגמת מקדישה את הספר כולו לחבריה שקראו עימה את השירים בגטו טרם חורבנו המוחלט. תרגום אחר של בירנבאום לשירו של שלנגל התחנה הקטנה טרבלינקה הולחן ונכלל באלבום אפר ואבק מאת יהודה פוליקר ויעקב גלעד (בנהּ של בירנבאום).

כמובן, שלנגל הולך אחרי הפילוסוף הקיניקנאי דיוגנס, הנושא עששית בלילות ושואל עוברים ושבים האם ראו את האדם. גם שבעים ושש שנים אחר שלנגל, עשוי איש ללכת, נניח ברחובה של עיר ים תיכונית כשהשאלה הזו טורדת מחשבתו. אלא שאם יישאל אותה בקול עלול להתגולל עליו גל עכור של אלימות מילולית, אפשר גם מכות. והאיש בן ארבעים, והוא שואל את עצמו, האם ילדיו יאלצו לגדול במציאות הזו, המייאשת כל-כך, ומה תקווה לה. ושואל את עצמו האם האנשים האלימים והילדים האלימים במחיצתם גדל— רק גדלו, ועל כן אותה מציאות אלימה של ימי ילדותו, נגזר עליה להשתכפל ולהשתכפל, כי האנשים הם אותם אנשים, ואלימותם— אותה אלימות. וכך או אחרת נדמה לו כי בעיקר בספרים שכוחים או עם מיעוט של בני אדם הוא חש כי עדיין ניתן למצוא איזה מכנה אנושי משותף, מתוך קול המקהלות הצועקות נקם, הרג, ושפיכות דם.

*

*

בתמונה למעלה: Maryam Savoji, Untitled, Oil on Canvas 2012©

Read Full Post »

monkey

*

   איני מרבה להביא לדון כאן בספרות רבנית, ובכל זאת בין דפי הספר מעשה טוביה או ספר העולמות [נדפס: ונציה 1707; קרקוב 1908] מצאתי כמה פיסקות שחשתי רצון להביאן כאן, משום שהן מבטאות איזה מעבר בלתי נהיר בין מיתוס, אגדה, פולקלור ודברי הווי, ובין אינטואיציה מדעית. המחבר, הרופא היהודי ר' טוביה כ"ץ  (1729-1652) למד באוניברסיטת פרנקפורט (נאלץ להפסיק את לימודיו שם בשל יהדותו); הוסמך כרופא בפאדובה, שימש כרופא חצר בפולין ואחר-כך בקונסטנטינופול/ איסטנבול; עלה בשנת 1715 לארץ ישראל ובה נפטר. סיפרו, שנכתב בעברית רהוטה, יישר קו עם הסיפרות הרפואית האירופאית, בת זמנו. טוביה לא נרתע מאזכור חידושי המדע, וכך הביא בין סיפרו את התיאוריה הההליוצנטרית הקופרניקאית (הוא אמנם דוחה אותה משום שלדידו היא מתנגשת עם האמונה) וכן את תורת מחזור הדם שחידש במאה השבע עשרה ויליאם הרווי (אין לו הסתייגות לגביה); כ"ץ מדייק בדבר מקורו האנגלי של הרווי. עם זאת, משום מה נדפס כי החוקר האנגלי חי סביב שנת 1300, ולא כמי שתגליתו התחדשה רק עשורים אחדים בטרם ראה אור סיפרו של כ"ץ.   כמובן, אפשר כי התאריך שהובא בדבר חיי הרווי הוא שגגת מדפיסים ולא יצא תחת ידי המחבר.

   להלן שלושה פרקים מתוך ספר עולם קטן, החלק הרביעי מתוך ספרו הנזכר של ר' טוביה כ"ץ. על הקוראים לזכור, כי דיונים כגון אלו לא היו נחלת סיפרות רפואית יהודית בלבד, אלא באותה עת, עוד נידונו נושאים שכאלה בכובד ראש, בסיפרות רפואית ומדעית בת הזמן:

 *

פרק שביעי: ידבר במהות הצינטרברוש והוא חצי אדם וחצי סוס ואם ראוי שנאמין במציאותו ואם לאו

והנה אחרי התגלגל ספור השתנוּת הצורות באחד מאיברי האדם לא אחדל מחלקור במהות הצינטרברוש בלע"ז והוא חצי אדם וחצי סוס אחרי שגדולי האומות יאמתו מציאותן וכותבי חידושי העולם הרבו לספר מהם בזמנים נפרדים שהביאו מין זה לפני כמה מלכים ושרים להראות פעולת הבורא יתברך והשתנוּת הטבע וכפי דברי החוקרים יהיה מין חיה כתמונת קוף הדומה לפרצוף האדם במראה ובמעשה, ואם כן הוא, אין מן הנמנע שנאמין מציאותן אולי תהיה השתנוּת הטבע אשר בלטין מונשטרא.

[…]

פרק תשיעי: ידבר במהות הסירינא שהוא חצי אדם וחצי דג

וכענין זה ראוי לחקור אחר מהות הסירינא שהוא חצי אדם וחצי דג פעם ימצא בצורת איש ופעם בצורת אישה ובלשון ספרדי סירינא דה לה מאר ובלשון אשכנז איין וושר מאן אדר וושר וויב. וכדברי רושמי הארץ שכיח יותר בים אוקינוס והנה חכמנו זכרם לברכה האמינו כדאיתא בגמרא מסכת כלאיים פרק ח' משנה ה' ואני דיברתי עם אנשים ישרים אשר ראוהו פה קושטנדינא וראוי לסמוך עליהם לאמת מציאותם, ואם שקשה לי להאמין.

[…]

פרק אחד עשר: מספר באיכות הקוף הדומה לאדם בכל ענייניו

תמיהה גדולה ולא מצאתי תשובה מספקת עליה. מדוע בכל בעלי החיים לא נמצא דם נִדוֹת מה שבלשון חז"ל וסת זולת באשה ובקוף עם היות שכל בעלי החיים מתברכים בבנים יותר ואיני יודע כיצד; איזה מהרופאים אומרים שהריר הנוזל מהנקבות של הבהמה וחיה הוא במקום דם נדה ועם כל זה דחוקה התשובה.

[טוביה כ"ץ, מעשה טוביה או ספר העולמות, מהדורת משה שטרנברג,  קרקוב 1908, דף ס"ט ע"ב- ע' ע"א]

 *

  יש להניח כי כ"ץ לא היה יוצא דופן בדיוניו הספק-מאמינים ספק-סקפטיים אשר למציאותם של קנטאורים ובנות ים. שלהי המאה השבע עשרה היו מליאים באמונות בשדים, רוחות רפאים וביצורים מוזרים. רופא ומדען כסיר תומאס בראון (1685-1602) פרסם ספר שלם, (PseudodoxiaEpidemica (1672, אוסף אנקדוטלי של אמונות, מנהגים ואמונות טפילות אשר רווחו באירופה בת תקופתו; ברוך שֹפינוזה (1677-1632) שלל את מציאותם של שדים ורוחות רפאים. אמנם, הוא לא הרחיק לדון במציאותם של יצורים מיתולוגיים.ברם, דומה כי דעתו על כך, במנוגד לדעת רוב-בני-זמנו, היתה שלילית לחלוטין אשר לאפשרות הימצאם.

   יש לזכור כי באותה תקופה היו הרופאים לומדים, בין היתר, טקסטים לטיניים בני העת העתיקה, התקופה ההלניסטית, ימי הביניים והרנסאנס. מבחינה זו, קשה היה להם לשלול מכל וכל עדויות של נוסעים, חוקרים ורופאים קדמונים על אשר ראו עיניהם או על שמועות שהגיעו לאזניהם.

     אשר לקנטאור, ניכר כי כ"ץ אינו אץ לאמץ את אמונת מציאותו,הוא רק טוען כי הואיל ובטבע כלולים גם חריגים, משונים בטבעם (באחד הפרקים הקודמים של חיבורו דן כ"ץ במציאות תאומים סיאמיים), אפשר גם כי על פניו יוולד יצור שחציו אדם וחציו סוס. עם זאת הוא מדגיש, כי יצור זה יהא כה משונה בטבעו עד אשר יוּכּר כמעורר פלצות (מונשטרא, Monster) בעיניי הרואים אותו.

   בדומה לכך, קשה לכ"ץ להכיר במציאותם של בני/בנות ים, הואיל והוא קרא אודותיהם בספריהם של גאוגרפים ("כותבי הארץ"), ראה בגמרא כי ייתכנו יצורים כאלו, ואף שמע באיסטנבול עדות פיהם של אנשים נאמנים, כי אכן חזו בבני/בנות ים. דומה כי כ"ץ ממאן לשלול מכל וכל את קיומם של יצורים אלו על סמך מכלול העדויות בכתב ובעל-פה על קיומם. עם זאת, הואיל והוא לא זכה לראות יצורים כאלו מעודו הוא מסיים את דבריו בהבעת ספק בדבר מכלול העדויות הידוע לו על מציאותם/ן.

    הפרק האחד עשר מפתיע ביותר, משום שמצויה בו אינטואיציה של המחבר (או כך הוא מציג את הדברים) בדבר הקירבה היתירה שבין בני המין האנושי ובין הקופים. מיוחדת גם הדגשתו הרפואית על כך שהקופה דומה מאוד לאדם באשר למחזור החודשי, וכי האדם והקוף מיוחדים בכך משאר מיני בעלי החיים. כמובן, אין להרחיק ולהציע כי כ"ץ הקדים את צ'רלס דרווין, שכן הערות בדבר קירבתו של הקוף לאדם הושמעו עוד בסיפרות העתיקה, אבל כן ניכר כאן משהו שניתן להכתירו בכותרת "הדמיון הוא צייר גדול", כלומר: המחבר סוקר בפרקים קודמים שורה של יצורים משונים (בין היתר עם סאטירים, ויצורים אנושיים המחוברים לאדמה בטבורם), אפשר מיתיים ודימיוניים— ומעיר על כך שאם כלל נמצאים, הריי קיומם אפשרי רק על דרך השתנוּת הטבעים, כלומר: חריגה מפלצתית מן הטבעים הקיימים; סופו שמשמיע הערה על קירבה דמיונית בין בני האדם ובין הקופים. לוּ רק היה מוסיף את המשפט: 'ואפשר כי האדם הוא השתנוּת טבע הקוף או הקוף הוא השתנוּת טבע האדם', ניתן היה  לראות באינטואיציה שלו, דבר מה שהקדים את צ'רלס דרווין (1882-1809), גם אם משולל את תיאוריה של אבולוציה. ברם, הואיל ונמנע מכתיבת הדברים, לא נהיר האם אמנם התיר כ"ץ לעצמו לסבור כי גם במקרה האדם והקוף מדובר בהשתנוּת טבעים. קרוב לודאי כי מגבלות של דת, אמונה, תרבות ונומוס מנעוהו מלכתוב, ואפשר כי גם מנעו אותו מלחשוב באורח כזה, שיש להניח שהיה מעמיד את הסמכתו כרופא, ואת מקומו בקהילה היהודית, בסכנה גדולה.

   איני יכול שלא לחשוב בצל הדברים, על כך שכל קידמה-מדעית מחייבת חופש יחסי: חופש מחשבה, חופש חקירה, חופש ביטוי. בחברות בהן מסוכן להביע דעות חריגות, או לחקור כנגד מוסכמותיהן, אפשר שהחוקר יעלים דבריו; גרוע יותר: אפשר כי הוא יעלים את מסקנותיו קוראות התיגר, אפילו מעצמו, ויותיר אותן רק כהנחות דמיוניות או כתמיהה גדולה, בשולי דבריו. דברים שאולי היה ראוי להרהר בהם, אך אין זה מתקבל על הדעת לחוקרם לעומקם.

*

*

בתמונה למעלה: A Dialogue at the Berlin Zoo, Photographed by John Heartfield, 1934

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

  

   מומוס (במקור: Nicholas Currie, יליד 1960) בן דמותו של אל הלעג והביקורת החברתית אצל קדמוני יוון, מלווה את חיי כבר 13 שנים. אמנם, שירים מתוך אלבומיו הראשונים שמעתי כבר קודם לכן, אבל את העותקים הלגיטימיים של האלבומים: Circus MaximusThe Poison Boyfriend  Tender Pervert, Monsters of Love:Singles השגתי רק מעט אחרי שהשתחררתי מעול השירות הסדיר בשנת 1995. מעט אחר כך, התוודעתי גם לאלבומיו האלקטרוניים המאוחרים יותר, ובראשם לטעמי: Timelord  ו- The Philosophy of Momus ,אשר שירים 19-8 בו מהווים יצירת נהדרת. אלבום נפלא נוסף הוא :The Ultraconformist המבוצע כולו בהופעה חיה, אך כולל חומרים חדשים מראשיתו ועד סופו. בעזרת חברי הטוב, גל ובר, התוודעתי גם לאלבומים נוספים של הגאון הסקוטי בו עסקינן (מאחוריו עשרים אלבומים בעשרים שנות קריירת סולו; עוד הלחין והפיק כמה וכמה אלבומים נוספים לאמנים נוספים ואף הוציא אלבום נוסף כסולן ההרכב The Happy Family  בשנת 1982). מאז 2003 מתגורר מומוס בברלין (עם בת זוג) ושם אף הוציא את שלשת אלבומיו האחרונים. הוא מרבה לפרסם רשימות בבלוג הפורה שלו: Click Opera.

קשה להציג באופן מדויק את דמותו של מומוס. מדובר בנסיין כפייתי, פורץ גבולות, הנהנה לבחון בכל פעם מחדש את כושר ההמצאה שלו לא פחות משהוא נהנה לאתגר את יכולת קליטת החומרים הבלתי רגילים שהוא מוציא תחת ידו אצל מאזיניו. מדובר באמן של סאונדים דיסהרמוניים; אחד מאמני הפופ היחידים המסוגל לבנות שיר פופ על אדני מוסיקה א-טונאלית. סאונדים חריגים ולעתים מופלאים המתנגנים על רקע דיקלום/שירת טקסטים הנסבים לא-מעט על סיטואציות מיניות, חלקן ייחודיות למדיי, בהשראת סרז' גינסבורג, וספרות אירוטית מגוונת. בשלהי שנות התשעים ובתחילת העשור הנוכחי הוציא מומוס סדרת אלבומים שהתבססה על מוסיקה- אותה כינה Analogue Baroque ("בארוק אנאלוגי"), מוסיקת בארוק המנוגנת על גבי סינתיסייזר בלווית סאונדים בלתי אפשריים וטקסטים שנשאו גוון של חמשירים מתוחכמים משהו אבל בוטים למדיי בהקשרם המיני והחברתי. מומוס שעבד אז הרבה ביפן (הוא כתב מספר אלבומים לכוכבת הפופ היפנית, קאימי קארי) הושפע כנראה מתרבות הקריוקי בטוקיו, מסרטי האנימה, מחוברות המנגה, מדוקטרינת הוואבי-סאבי (מציאת פגם בכל יופי ובכל קיום//יופי בכל דבר פגום). אך, גם בתקופה הזאת הקפיד מומוס למלא כל אחד מאלבומיו במספר שכיות חמדה במיטב המסורת, ואף אם חשדתי לפרקים כי הבחור התחפף/ עומד להתחפף. כעבור זמן עמדתי על דעתי, כי הנסוי הצליח, הבעיה היתה לא בו אלא בי. אייכשהו, מומוס תמיד מקדים את זמנו , וברור לי כבר לגמריי כי כאשר ייתגלה על ידי חוגים רחבים (האם יש עוד תקווה?), יוכר כאחד המוסיקאים הגדולים של המאה העשרים (בכל הנוגע למוסיקה קלה). את תסכולו המיוסר (אך המבריק) על חוסר הצלחתו להגיע לפרסום נרחב שחרר מומוס בשיר, How to get and to stay famous, שהוא טקסט הלקאה עצמית יפהפה בכנותו ובאכזריותו, ויוצא דופן בחדותו. דומה, כי לא מקרה הוא שאלבומו הבא אחר כך, Stars Forever, היה בלשונו נסיון לצייר פורטרטים מוסיקליים. האיש הוא אמן ורסטילי מורכב, ובהקשר לציור ומיניות: כעין אגון שילֶה של זמנינו, רק במוסיקה ומלים (כרזת תערוכת הציורים הראשונה של שילה בוינה, כמו גם עטיפת אלבומו הראשון של מומוס, נשאו את דיוקן האמן כסנט סבסטיאן, ירוי החיצים).

Ocky Milk (דצמבר 2006) , האחרון שבאלבומיו, לפי שעה (אלבום חדש אמור לצאת בדצמבר 2008), ממשיך את תהליך היפרדותו של יוצרו מאלבומיו של ראשית העשור. אגב נטישת הקו המיני הבוטה, לטובת רומנטיקה ואירוטיקה עדינה, שאפיינו את אלבומיו עד אמצע שנות התשעים (להוציא את ,אלבומו, Hipopotamomus , מראשית שנות התשעים שניסה להתיז מיניות אנטי-בורגנית לכל עבר). הסאונדים הולכים ומתעמקים ודומה כאילו מומוס תופס כעת את עצמו בראש ובראשונה כאמן המצייר בסאונד, יותר מאשר מלחין את שיריו  (התהליך החל כבר באלבומו המשותף עם האמנית הגרמניה אן לפלנטין, Sunmmerisle). עם זאת, מעבר לאוונגרד פופי סוריאליסטי, כולל האלבום גם מספר שירים קליטים ומלודיים ועדיין מורכבים ויפהפיים למדיי, במיוחד: Nervous Hearbeat , ו- Hang Low המזכיר מעט את ה- Pet Shop Boys בימי תפארתם. למיטיבי הדאו של מומוס, מומלץ בחום לתת אזנם ל: Dail Phone הבארוקי, ל- Permagasm  ול-7000 BC  האוונגרדים-סוריאליסטים, ל- I Rfuse to die הקברטי- צ'רלסטוני, וכן לרצועה החותמת Ex-Erotomane ('בעל תשוקה מינית בלתי ניתנת לריסון לשעבר'), שאומרת כמעט הכל על היוצר יוצא הדופן הזה,  שאינו מפסיק לחקור את העולם ואת תודעתו, ואינו חדל להתחדש, להפעים או להרעיש את מאזיניו בכל פעם מחדש.

 

Μomus, Ocky Milk, Analog Baroque: Berlin 2006

 

*

ָָ

 

 

 

 © 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »