Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קהלת’

panda*

 *

וְאַחַר דּוּמָם נֵרֵד אֶל הַנְּהָרוֹת [מתוך: אברהם בן יצחק, 'כנטות היום', שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים 2003, ללא מספּור עמודים] 

 

1

 *

ספר שיריה של נעמה שקד נחושת ונהר (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013) כולל בחובו כמה מן השירים המיוחדים יותר שהזדמן לי לקרוא בחודשים האחרונים. אני רואה ברשימה הזו הזדמנות לדון בהם, אבל גם להעמיד דרכם איזו פריזמה של התבוננות בשירה דתית ואמונית. ובשאלה אימתי אני חש כלפיה קירבה רבה (כשהיא עדינה ומינורית), ומתי רחק גדול (כשהיא סוכנת של התיאולוגיה ומריעה בקולי קולות מושגים של אמונה ונשמות— כאילו תפקיד המשורר/ת הוא לחקות את הדרשנים ושנני ההלכות, המכוונים לחזק את קיום הדת).

במוקד שיריה של שקד עומדת חוויית הפרימה; פרימת מרקם החיים הדתיים הממסדיים-אורתודוכסיים, הגדורים בהלכה, בהייררכיה, ובציות לפסקים, ומתוך-כך טוויית מציאות חדשה, אשר בהּ ובין האלוהות לא עומדים מתווכים, ולא עומדים צדיקים ולא מורי הלכה. היא לא מעוניינת להיפרד מן האלוהות (בין כרעיון, בין כחידה, בין כנוכחות הממלאת עולם ומלואו) וגם היהדות יקרה בעיניה. עם זאת, כל אותם ממסדים שבעבר תיווכו בין הנפש ובין השמיים, הולכים ונפרמים ונקלפים, עד שלא נותר מהם כמעט דבר, אולי רק רושם עתיק של זיכרון:

*

בְּתוֹךְ הַטִּיחַ הַנִקְלָף שֶׁל הַחַיִּים

הַדָּתִיִּים שֶׁלִי   נִבְנֵית קוֹמָה

שְׁלֵמָה רַכָּה   שֶׁל אַהֲבָה שֶׁל

אֱלֹהִים חַיִּים, בַּדִּבּוּר הַפְּנִימִי, בָּעֲצִיצִים

בַּגּוּף הַנִפְתָּח       מִשְׁתָּאֶה

*

לָשׁוּב בִּשְׁאֵלָה

    שְׁלֵמָה

לְפָנֶיךָ, עִם יָדַי הַמְּלֵאוֹת דְּבַשׁ

וּמוּסִיקה סְדוּקָה

וְחֵטְא.

וּדְבָרִים נִחוּמִים.

[נעמה שקד, 'בגוף הנפתח משתאה', נחושת ונהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמ' 54]

 *

  תנועת הדברים, החיים בכלל, החיים הדתיים בפרט, כבית משותף ההולך ומתיישן והנה בתוך מה שכבר דומה כאילו איבד את תקוות ההתחדשות, מגיחה פתע קומה חדשה אשר אי אפשר היה לשער אותה קודם לכן. על פי הבעש"ט ותלמידו המגיד דב בער ממזריץ' כל תיבה בתפילה היא קומה. ועל כן, לא ברור האם לפנינו מטאפורה של בית או של לשון תפלה מן הסידור, ואחר שהתפילה היתה שנים, תפלת חובה וקבע, שנשתגרה על הלשון והתאבנה והפכה כמעט חסרת-חיים; פתאום נגלתה קומה שלימה, פנימית ורעננה, של דיבור פנימי של אהבה לאלוהים חיים על ידי אהבת אלוהים חיים. זוהי קומה נסתרת, פנימית, שכמדומה אינה נשקפת אלי חוץ, וייקשה לאדם המתבונן לראותה, ואף על פי כן היא חדשה וחיה ויחידה. שקד היא במידה רבה כאן תלמידת המקובל האיטלקי בן תקופת הבארוק, ר' משה זכות, אשר ביאר "לךְ לךָ" (בראשית י"ב,1) — לך אל תוך עצמך, אל מעמקיךָ, מתוך התבוננות פנימית (פירושו על ס' הזהר). אפשר שקד היא תלמידתו של ר' בחיי אבן פקודה בעל חובות הלבבות המפרש את הפסוק מספר איוב: "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב י"ט, 26) באופן אפלטוני (האגרת השביעית), כאילו רק על ידי התבוננות פנימית של האדם עשויות להיוודע לו עקבות החכמה אשר טבע האל בעולמו. יותר מכך, כל שירה של שקד בעיניי מדבר על  עשיית חובת הלב הפרטי, גם אם הדברים נתפשׂים כמנוגדים או כלא עולים בקנה אחד עם דת החובות החיצונית. אולי אף יש כאן מהפך, ככל שזה נוגע למסורת יהודית, בין חובת הלב ובין זכות הלב לבחור מה לקיים והיאך ברצונו לקיימו.

ולכך לקריאתי רומז הבית החותם. שבו המונח השגור "לשוב בשאלה" המתרגם על פי רוב לפרוק עול תורה ומצוות הופך ל"לשוב בשאלה שלמה לפניךָ" פרפרזה של לשון התפלה "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך" אלא שכאן השיבה בשאלה היא אישית; היא אינה יציאה בשאלה כי אם שיבה בשאלה; ונעשית היא לפני האלהות, לא למורת רוחו ולא אגב נטישתו. כלומר, יש כאן קריאה לחירות. מצב בו האופן שבו האדם הפרטי מנכיח את האלוהות או את קיום המצוות הופך בעולמהּ של המשוררת לנתון לחלוטין לבחירתהּ. אין כאן כי אם אמירה חדה בדבר זכות הלב לבחור את אורח חייו ואת מידת מסירותו לדת. הדת איננה עול והאלוהות איננו כורח. " גם הדברים אשר לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם פסיקת ההלכה, גם מה שנחווה בעבר כחטא. אינם חטא כלל ועיקר. דתהּ של שקד הופכת דת מופנמת שעיקרהּ הנכחת קול פנימי של אהבת אלוהים חיים, המנץ בקרבהּ.

וכך, הידיים שמלאו דבש, יותר משהן רומזות להיתר ההלכתי הייחודי לאכול דבש דבורים, רומזות באופן מרומז ועדין , לפריהּ הנפתח של התאנה (מקור המלה דבש במקרא הוא דבש התאנים), המזוהה במקורות יהודיים עם הפריון הנשי, ארץ ישראל והתורה. כלומר, רק בתוך המצב הזה של ההתמסרות לקול הפנימי, המשוררת חיה, פרה ורבה ביצירתה. הידיים המלאות בעסיס הדבשי כמו קוראות את זכותהּ של המשוררת לייחודיותהּ המתבטאת ביצירתה; זכותה לקיים קול פנימי; זכותהּ להיעשות כארץ זבת דבש של יצירה מפכה, גם כאשר המוסיקה סדוקה, והמלים נוגעות בהתרסה כלפי מה שבעבר נשפט כחטא וכעת היה ל-'דברים נחומים' שהלב מתנחם בהם ואינו מתייסר בהם עוד.

שיר זה אינו שיר של פריקת עול, אלא של הפנמת החיים הדתיים וייחודם. בד-בבד, קריאה גדולה בזכות החירות השמורה לכל אישה ואיש להנכיח את האלוהות בחייהם כפי רצונם ומסוגלותם, ולעבדו באהבה פנימית, שאינה קשורה בשום גורם מְמָשׁטר חיצוני. עם זאת, אני מוצא  בשיר גם חגיגה פרטית של היצירה האישית, שאינה עוד מרוסנת תחת המשטר הפטריאכלי הדתי, וברה לה דרכים חדשות של חירות ובחירה.

 *

2

 

שיר נוסף שהותירני סחוף-מחשבות הוא השיר הבא:

*

וּמָתוֹק הַחֹשֶךְ לָעֵינַיִם בְּשָעָה שֶׁהֵן נוֹסְעוֹת מִפָּנָסֵי הָעִיר

לָבוֹא בֵּין הֶהָרִים הַחֲשֵֹכִים   וְהַדֶּרֶךְ הִיא נָהָר אָפֵל

בְּתוֹךְ גָּדוֹת גְּדוֹלוֹת וַאֲפֵלוֹת

וְהַעֵינַיִם יְכֹלוֹת לָנוּחַ וְהָעֵינַיִם נִפְתָּחוֹת אֶל הנָּהָר וְהָעֵינַיִם

אַז נֱעֱצָמוֹת מְאֹד  

[נעמה שקד, 'ומתוק החושך לעיניים', נחושת ונהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמ' 53]

*

אם יש תמונת חווייה שעלתה בדעתי כשקראתי שיר זה, הריהי נסיעה מתוך אורותיה של ירושלים הלילית אל בין ההרים החשׁכים. כאשר הציביליזציה וכל המגבלות והגבולות שהיא מציבה לפתח עינינו דועכת ומתעמעמת, ואנו הולכים ונמסרים לחשכה, כמו טובעים בים, או זורמים בנהר חשוך הפועם בכל; כאשר ההכּרה אינה מצליחה להכריע האם היא הולכת ושוקעת בחלום או מאבדת מגע עם המציאות הממשית, או שמא פוגשת פגישה נדירה במציאות הממשית, באיזה הולם וזרם, חשמלי ומכוסה מעין, ההופך גלוי כל-כך בפני העין הפנימית, עד שנדמה כי העולם הגלוי לעין כסוי לחלוטין, והמציאות המכוסה, הרדומה בנו, נפתחת ונפקחת אל הנהר הגדול, שאנו זורמים וזורמים בו, עד שעת השפך אל ים שאין בו כל תנועה או אדווה, והכל בו נתון באחדוּת שווה, ודומה גם כי רחוק הוא מכל ממשוּת.

ההירדמוּת (קשה שלא להתהדהד אל כבד על עפעפינו העולם ללאה גולדברג) שהיא פקיחה והפקיחה שהיא הירדמוּת דומה היא לפתיחת הלב ולפקיחת העין הפנימית בספר הזֹהר, המתאר את מרבית בני המין האנושי כנמים את שנתם או כמתים גמורים בחייהם, באשר ישנם רק מעטים שליבם נפתח ועינם הפנימית נפקחת אל הממשוּת האמתית, המכוסה לחלוטין מעיניי כל. כאילו נתונים אנו בעולם הפוך שבו הגלוי לעין אין בו ממשוּת, ודווקא האינוּת המכוסָה  והמופשטת היא-היא הממשוּת עצמה, וככל שמתקדמים ומתמסרים להשגתהּ כך לכאורה מוצפת העין הפנימית אור, עד שהיא מוכית בסנוורים ורואה חשׁכה בלבד, ודווקא המאור החשוך המכוסה הזה (בוצינא דקרדינותא בלשון הזֹהר) הוא-הוא הממשוּת העלאית, שאודות המפגש עימהּ  קשה מאוד למסור דבר.

אחד המקורות הראשונים לבחינת זרמו של עולם כנהרות או כאורות מופיעה עוד בכתבים נאופלטוניים כנביעות היוצאות מן האחד וכך הובאו בראשית השער החמישי מסיפרו של שלמה אבן גבירול מקור חיים; במיוחד זכתה תפיסה זו לפיתוח בפירושו של ר' משה בן נחמן (הרמב"ן) על ס' איוב שם מבואר הפסוק: בַּצּוּרוֹת יְאֹרִים בִּקֵּעַ וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ (איוב כ"ח, 10) כאילו המלה יאורים הינה למעשה י' (=עשר) הוויות שרק לאחר שנאצלו מן האחד ניתן היה לחזות במכלול ההוויה בשלימותהּ (=ביקרהּ). ביאורים דומים נמצאים אצל מקובלים נוספים בני התקופה ובני אותו חוג (ר' עזרא, ר' יעקב בן ששת) וכן בחיבור מעיין החכמה לחוג העיון. הגדיל המקובל ר' יוסף שלום אשכנזי שתיאר את אותם יְאֹרִים כ- י' אורים (אורות), ובכך השלים את ביאור הרמב"ן בדבר הטבע הכפול (החשמלי והמימי), הזורם-נובע-מאיר,של ההוויה.

וכך הנסיעה הזו מירושלים אל ההרים החשׁכים, הופכים ליותר מאשר תיאור פנמנולוגי של הכּרה, המגלה שהיא הולכת ונפקחת, דווקא בעת שהחלל פחות ופחות גלוי ותחום, והכל נמסר לידי חושך שאין בו מידות וגבולות. דווקא הנסיעה האפילה הקונקרטית, הנדמית כחלומית, הופכת לנסיעה חָלוֹנִית- בהּ נפתח צהר אל הממשוּת המכוסה מעיין, הנדמית כזרימה אטית אינסופית בנהר הקוסמוס ובנהר הפנימי שהינם אחד. כבר אי אפשר להכיר האם זהו מסע חיצוני או פנימי. שעה מיוחדת זו הופכת עבור המשוררת לשעה של מתיקוּת, שבהּ מתק החושך הקונקרטי מבשר את מתק החשכה האלהית, שממשותהּ נעלמת, ונוֹהרת שׁלוֹמים כמי נהר (אפשר לראות בכך תגובה לקהלת י"א,7 על האור המתוק לעיניים). מתיקות אותה השעה חוזרת אל המתק הדבשי של הידיים המליאות דבש של פריון ויצירה. הנה גם נסיעה בחשכה, מה שעשוי להיחוות כסבילוּת וכגלוּת-מן-האור,הופך כאן, במציאות הפנימית, לנגהּ הקול הפנימי, לשעה פעילה של גִּלוי, הסרת-מסָכים, והיפּקחוּת אל המוחלט.

*

תמונה למעלה: צבי מאירוביץ, פנדה (ללא שם), פסטל על נייר, שנות השבעים המוקדמות.

Read Full Post »

nay1

*

על חיפוש מקום עבודה, יום ההולדת, המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה, מארג הדברים, תפירות ופרימות.  

*

1

 

לפני כמה ימים התראיינתי טלפונית למשרת אוצֵר יהדות בספריה הלאומית (שמחתי שתיאמו איתי ראיון). היה ראיון טוב ושוטף (כעשרים וחמש דקות). אי ניסיוני בניהול תקציבים ורכש כנראה עמד לי לרועץ. יש לי נסיון לא מבוטל במחקר, בתרגום, בעריכת תכנים; גם ידע לא שכיח בענייני ספרים. ובכל זאת, מעודי לא הייתי איש אדמיניסטרציה ולא עסקתי במכירות או בשיווק. ואם אני בכלל בנוי לזה, זה מצריך לימוד, אולי גם כינון מחודש.

לאחר 17 שנות עבודה רצופות (להוציא אולי חודשים אחדים בין עבודות), אני מחפש עבודה. תקציבו של מקום העבודה בארבע השנים האחרונות (אני מניח שעיקר תפקידי היה במחקר-מכין ועריכת תוכן של מחקרים וספרים) –  אזל, והניסיון לגייס את הסכום הדרוש לא עלה יפה (למרבה הצער). אני בן 40, בעל כמה כישרונות מוכחים, המתגלים כמועילים מאוד בין אנשי-ספר, אך לא רבי תועלת בכל מני תפקידים הרחוקים מן הספרים והרעיונות. כמובן, ישנם קורות חיים שכלל לא זוכים למענה. אני מניח כי מי שקורא אותם (אם קורא אותם) מבין שבעשור האחרון עבדתי בעיקר במשרות הקשורות בעולם האוניברסיטאי (הוראה/מחקר/עריכה) , ואם עבדתי לפני כן כמעט חמש שנים במחקר כלכלי בין-לאומי, זה כבר היה מזמן. אני מנסה, ככל יכולתי, לשמור על איזון, ענייניות וחיוך, ובכל זאת לאורך התקופה הזו, יוצא לי יותר ויותר לחוש סוג של חיוורון פנימי (זה פיסי ממש). אני ממש לא בטוח כי באותן שעות גופי מטיל צל.

   אני עדיין לא ממש סגור על המקום שבו הייתי רוצה לשבת; אני כנראה זהיר מדי,מעט קפוא. חושש קצת לעשות צעד לא נכון, או להתיישב במקום לא מתאים. אני זקוק לשקט, עבודה מסודרת, ביטחון כלכלי (אין לי עיניים גדולות), בשנים האחרונות עברתי קצת יותר מדי טלטלות וכאבי לב מכדי לאפשר לעצמי להמשיך להתנהל במצב עניינים קפריזי. אני מתחיל להפנים עד תום כי השתלבות באקדמיה אינה ממש ריאלית (הדלת לא נסגרה, אוכל להמשיך בכל קבוצות המחקר בהן אני חבר, אך נותר כמדומה רק חריץ אור דקיק). כנראה עוד אנסה להתחרות על מלגה או שתיים. אני גם צריך להגיש גם מהדורה מתוקנת של הדוקטורט שלי שכבר עבר שיפוט, כדי לקבל אישור סופי. סוף הדיקטוּר וסוף דרכי באקדמיה, נראים פתאום כמהדקים קשרי ידידוּת.

   העולם הוא גדול ופתוח, אני מזכיר לעצמי, סטודנטים אהבו את הרצאותיי, אנשים נהנים מכתיבתי. ובכל זאת, ברגעים קודרים יותר, הכל מרגיש לי כמשקולת. מאוד הייתי שמח להגיע לימים קלים יותר של נשימה. קצת קשה לי, קצת רגיש לי, כרגע. לפעמים אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר.

*

 *

2

 

ביום ההולדת שלי:

כבשו הויזיגותים את רומא,

נולדו הפילוסופים הגרמנים: יוהאן גאורג האמאן, וגאורג פרידריך הגל (שניהם לא מחביביי)

נולד אמן הצילום, הדאדאיסט,  מן ריי (עמנואל רדניצקי).

הוכרזה ונסתיימה מלחמה בין אנגליה וזנזיבר, המלחמה הקצרה אי פעם, (נמשכה בין השעות 9:00-9:45 בבוקר).

וולט דיסני הוציאו לאקרנים את מרי פופינס.

נולד הסקסופוניסט והכובען, לסטר "פְּרֶז" יאנג.

הביטלס ואלביס פרסלי נפגשו בביתו ב-L.A. התקיים ג'אם סשן  קצר בן כמה שירים, שלא הוקלטו מעולם (האפשר לדמיין את לנון עם אלביס? איך הם מתיישבים אחד עם השני?).

מולדובה פרשה מברית המועצות והכריזה על עצמאות.

כוכב מאדים שהה במרחק הקרוב ביותר לכדור הארץ (מזה ששים אלף שנה).

 

אם העולם הוא אוסף מקרים שרירותי (ואפשר שהינו). הלאו אין כל טעם לדון ברשימה של מקרים שקרו ביום מסוים של השנה בתקופות שונות. הן גם לוחות השנה, גם הזמן המדיד, הן תולדה של מחשבה אנושית ושל הגיון אנושי. אם כן הוא, הריי אין בין האירועים שנזכרו כאן ובין אין-ספור אירועים אחרים שום הפרד—אלו מקרים ואלו מקרים.  כלומר, לוּ נניח הייתי מחליף ברשימה לעיל, בין כיבוש הויזיגותים את רומא ובין כיבוש התורכים את קונסטנטינופול. ההיה משתנה משהו? ההייתי חש אחרת?  ואילו הייתי מחליף בין האמאן והגל ובין דקארט וולטר? או בין מן ריי למרסל דישאן? לו לא היה מדובר במרי פופינס אלא ב- A Shot in the Dark לבלייק אדוארדס (אותה שנה, עם פיטר סלרס כאינספקטור קלוזו), או ב-Le Roi de Cœur לפיליפ דה ברוקה (שנתיים אחר-כך, עם אלאן בייטס)? אני עדיין לא מצליח לדמיין את לנון עם אלביס (תאריך הולדתו של אלביס קוסטלו מוקדם לתאריך יום הולדתי  ביומיים). או את מולדובה עם ברית המועצות. איכשהו משמח אותי כי ביום הולדתי חלה המלחמה הקצרה ביותר שארכה ארבעים וחמש דקות (היא התקיימה כמעט 80 שנה לפני שנולדתי) . איני זוכר שנתקלתי באינפורמציה הזו אי-פעם בספר היסטוריה. לא פחות מכך, אני משתהה לנוכח סמיכותו של כוכב מאדים. אני כמעט מנופף אליו בכובעי. מרי פופינס מתקרבת אליו עוד יותר (בעזרת המטריה המעופפת שלה).  שישים אלף שנה זה לא הולך ברגל. הסמיכות הזו כמעט הופכת אותנו לשכנים בשיכון. אני גם נזכר במורבז'ין, אידיוט הרוצח הסדרתי, גיבור ספרו של בלז סנדרר, הטוען כי הגיע מן המאדים, וכי המלה היחידה בשפת המאדים (בכתב פונטי) היא: קֶה-רֶה-קאוּ-קאוּ קוֹ-קֶקְס, שפירושה: כל מה שאתה רוצה [תרגמה מצרפתית: עדה פלדור, הוצאת כרמל: ירושלים 1996, עמ' 191].

*

*

*שמעתי כי מקובלי ירושלים לא נהגו לחגוג ימי הולדת, ועזר לכך מצאו בדברי קהלת "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". גישה אסקטית מחמירה במקצת. עוד לא נמצאה הדרך שבה אסלק מזכרונותיי את כל שקיות ימי ההולדת, הבלונים, הזרים המתנות והצפצפות. יותר מכך, אין סיכוי שאוותר במחי יד על הזיקה שזה עתה נגלתה לי, בין יום הולדתי ובין המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה, ועל סמיכותו של הכוכב מאדים לכדור הארץ (הכי קרוב בשישים אלף שנה). הרבה צרות היו לי עם המלחמות. מעט אסטרונאוט. במצבי הנוכחי אני מזכיר כוכב לכת: (עוגה, במעגל אחוגה)/ אסתובבה כל היום עד אשר אמצא מקום). גם אם עולם ומלואו הם אוסף מקרים שרירותיים, ממילא, אינני חדלים לקשור ביניהם באופן זה או אחר. אם רק נרצה, נוכל לקשור כמעט בין כל שני יישים. ליצור מארג (Text) מתוך רשימה של נתונים.  אולם איך יודעים שזה המארג הנכון? כל מה שנספר לעצמנו, כל מה שנקשור, סובל מהטיה (האם בשעה 9:45 חתמו הזנזיברים על הסכם כניעה, או שמא זוהי השעה שבה נחתם הסכם השלום בינם ובין האנגלים?). שתי התנועות הדומיננטיות ביותר של חיי המחשבה הן: פירוק העולם לנתונים—תחום שכשלעצמו סובל מהטיות; ושזירתם המחודשת במארגים אפשריים של רשמים/נתונים. וכך, תופרים ופורמים את שמיכת הימים ומדמים שהאביב כמעט נגמר.

*

 הערה:  מסתבר כי ביום הולדתי נחתם גם הסכם קלוג-בראיינד ההיסטורי (1928), בו חתמו מעצמות עולמיות מובילות, בכללן: צרפת, גרמניה, אנגליה וארה"ב ומדינות נוספות על אמנה בין לאומית המוציאה את המלחמה אל מחוץ לחוק והופכת אותה לבלתי חוקית ובלתי לגיטימית. קשה לומר כי האמנה הזו יושׂמה מעולם. אין ספק כי עליית הפשיסטים והנאצים באירופה במהלך שנות השלושים טרפה את הקלפים.  אך בכל זאת, נותר ההסכם הזה כאפשרות, המורה לאנושות לעתיד דרך לילך בהּ. 

*

בתמונה למעלה: Ernst Wilhelm Nay, White Spring, Oil on Canvas 1963 (הציור נראה כחתול באמצעות עיגולים)

Read Full Post »

Dawn after the Wreck circa 1841 by Joseph Mallord William Turner 1775-1851

*

וּלְאִטָּם פּוֹסְעִים לְצַד נָהָר עַל הַגָּדָה

דֹב גַּם קוֹף וְכֶלֶב וְצוֹעֲנִי מוֹבִיל אוֹתָם

[גיום אפולינר, מתוך: 'מאי', מבחר שירים,תרגם מצרפתית: משה בן שאול,הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2000,עמ' 28]

*

על אותו חלון ממנו השליך עצמו המתאבד הונחו זרדים;דוגרת שם כעת צפור על שתי ביצים.לו רק היתה מחישה את דגירתהּ כדי מספר ימים אולי היה הקופץ נחפז מעט פחות לחצות את אדן חלונו שמא ייפגום חלילה באם או בגוזליה. אולי לנוכח החיים,התלויים לנגד עיניו, היה עולה בו היסוס. מי יודע אולי היה בוחר להמתין לרגע.

 אך הטבע מתנהל מתוך קצביו,כמו גבר מבוסם,המפזר בחוצות גזרי נייר צבעוניים,חוגג את התחדשות הכל,לא מתהרהר לרגע. לא איש העומד להשליך עצמו,לא קן צפור—מעוררים את רחמיו. כמו מתופף צעיר המצעיד גייסות לקרב—הוא לא לוקח בחשבון את שאבד,את שנרמס. את צחצוחם של הרחובות מדם ומשברי ביצים הוא מותיר לנו; אנו הפגיעים,המתהרהרים,הממהרים לחפש מוצא מן הכורח העריץ,שלא נותן מנוח.

לפעמים יורד לפתע גשם שוטף בלב מאי; פתאומי, לא נהיר. אנשים סובבים כה וכה,בלתי מוכנים,רטובים עד לשד עצמותיהם, אבל משועשעים מן הפלא; העולם נדמה כאילו יצא לגמריי מן הסדר. ביום אחר תינוק משמיע מילה ראשונה. ביום אחר מחריבה סופת טורנדו אזור באוקלהומה, סופה שעלתה מן הים, היכתה בתוך רבע שעה אחר כך. בית ספר הומה ילדים נמחק; חיים שייאבקו מעתה לשיקום ולהתחדשות. אנשים חסרי קורת גג ממלמלים אבודים בחדשות הערב. אצלנו— שלכת של סיגלון מוטלת על מדרכת. רק השכן העולץ שוב יוצא לפזר בחוצות גזרי נייר צבעוניים,עד שמתחשק לשאול אותו,איך השיג את הג'וב הזה,ואיך הוא מסוגל להמשיך ולעשות אותו גם בנסיבות הקיימות. איך הוא יכול להיוותר אדיש כל-כך למתארע על הארץ.

במקום זה,כרגיל מתמקדים בתינוק (האומר את מילותיו הראשונות). וליפעת התקווה והפלא,שוכחים את הכל; מטאטאים מן הרחובות את עדויות החורבן; ממשיכים נחושים בחיים האלה. למשל,יושבים לקרוא ספר, הנדמה כעין פרי קיץ מתוק .לפני שתשים לב תיקלע לעלילה שבמוקד שלה שפחה אפריקנית אמריקנית בשנת 1850,שלאחר שנפגעה פעמיים בראשה,מתחילה לראות חזיונות בהם האירופאים אמריקנים והאפריקנים-אמריקנים הם שווי זכויות. אחד מהם,מן העתיד,דומה להיות בן דמותו של מרטין לותר קינג. סוחרי אדם מכל מקום דולקים אחריה ללוכדה.כולם מבקשים לסחור בה או לאבדהּ.אחד המבקש לעזור לה ממאן להתפעם מחזיונות רוחהּ: הוא משיב לה, מפוכח; כן, אך מה נעשה בינתיים?

בספר אחר, ממש בסמוך, אני מוצא את דברי ימי המרי הבלתי-אלים של אנשי הורד הלבן (או השושנה הלבנה): הנס שול,אלכסנדר שמורל,סופי שול וכרסטוף פרובסט; סטודנטים גרמניים בשנות העשרים לחייהם שהפיצו שישה קונטרסים מודפסים בגנות היטלר והנאציזם— לא פחות,בגנות כל עריצות המוציאה שוב ושוב את האזרחים לשדות הקרב ומונעת מהם את חירויותיהם. הללו נלכדו,עונו,נשפטו ונערפו בשנת 1943, למען ייראו ויירָאוּ. מעוּדד לשמוע על חיבתם לג'אז; נרגש-מה מן האפשרות כי הקבוצה נתכנתה על שם ספר של ב' טראוון;מן העובדה שבקונטרסים שלהם מצוטטים לא יוצרים גרמניים או פילוסופים קלאסיים בלבד,אלא גם פיסקות שלמות מתוך דאו דה צ'ינג וספר קהלת.בכל זאת,אני משוכנע כי בשעה שהם נערפו פיזר השיכור אחוז התזזית ניירות צבעוניים והרחיב חיוכו העולץ,כדרכו (תמיד עם הקונפטי).

   צריך לזכור את זה. כמו את האגדה שמביא יוסיף ברודסקי על כך שבשעת מותו של לורקה,מול כתת היורים,הוא תהה על כך שבכל זאת מאיר יום ועולה השמש. השמש תזרח ותשקע בין אם נמחה או לאו,אם נכתוב אם לאו אם נקרא אם לאו; הטורנדו יעבור, התינוק ימלמל מילים ראשונות, המתאבד יזנק מן החלון הפעור, הציפור תדגור על גוזליה. הסיגלון יתפזר לכל עבר. הדברים יתהלכו לפי דרכם בין אם נמחה על כך ובין אם לא נסכין להוציא על כך מלה, ולו מלה אחת. בין אם נסב מבט נתקע בפרצוף הסדרים המושתים עלינו אצבע משולשת. לא,הטבע לא חולם; הוא מבצע את שלו בעתו, בחריצות. גם העריצות הפוליטית מוציאה אל הפועל; לעולם לא מתהרהרת (חשבון נפש נחווית כחולשה של הפרט, או כנסיון לערער את אושיותיה). כל שנותר הוא להתקומם אל מול הענקים הפעלתניים-האדישים-המבוסמים-האכזריים,ולהטיח בפניהם האדישות את שלל חלומותינוּ;לגלות שכלל לא איכפת להם (ומעולם לא היה להם איכפת); אבל עדיין ניתן למצוא בעלי חלומות. והחלום יורה דרכּנו.

 *

ספרים/שירים שהוזכרו:

ג'יימס מקברייד, שיר שעוד יושר, תרגמה מאנגלית: מיכל קריזנר, כנרת בית הוצאה לאור: אור יהודה 2010.

אנט דומבאך וג'אד ניובורן, סופי שול והורד הלבן, תרגמה מאנגלית: ענת רז, הוצאת פן ומשכל הוצאה לאור: תל אביב 2013.

יוסיף ברודסקי, 'הגדרת השירה', עקדת יסאק: שירים, תרגם מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמ' 20.

 

בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, Dawn After a Wreck, Watercolour, gouache and rubbing out on paper 1841

© 2013 שועי רז 

 

Read Full Post »

*

*

פִּתְחוּ חַלּוֹנוֹת לִרְוָחָה!

סוּפַת הַסְּתָו— מֵעוֹלָם אַחֵר

הִיא שְלוּחָה

[טיקיטסו, 'ללא שם', נדפס: אומרי שיר על סף המוות: מבחר שירים יפניים ומסת מבוא, תרגם והקדים מבוא: יואל הופמן, הוצאת מודן: מושב בן שמן 2001, עמ' 155] 

*

  הוא יושב אצלי בסוכה, מבשר ואומר, אחרי כוסית מי יודע כמה של ברנדי, 'אני קֹהלת מלך הייתי בירושלים'. אבל לא ברור לי איזה מלך הוא היה אי-פעם, כי מלכים אין בירושלים כבר הרבה מאוד זמן. 'אולי דוכן פלאפל?' אני מהרהר, 'אולי שתיין מדיצינל אגדי?'. הוא מיישיר אליי מבט, עיניו אדומות, מבט של טור נמלים שאיבדו את הכיוון; יודה מלים: לא מכוונות, חסרות התאמה, במאמץ גדול. הוא נדמה כמי שמנסה לשחות חזה בתנועות של פרפר, או פרפר המנסה לעופף בתנועות של שחיין חזה: 'לאיש הנעלה אין עצמי, לאיש האלוהי אין הישגים, לחכם אין שֵׁם'.

  כשבא לישב אצלי בסוכה, הייתי כבר רעוע יותר מן הסוכה, עד כדי כך שנדמה היה לי שהתהפכותה של הסוכה, כמה דקות לפני כן, מחמת הרוחות החזקות והגשם— דילוג עקלתון של שלוש-מאות-ושישים-מעלות מעל גדר עץ, היישר על רכבם של השכנים מקומה חמש— היתה רק השלכה-אל-החוץ של סערת רגשותיי. אחרי שקראו לי ילדי השכנים וירדתי למטה, הפכתי את הסוכה הרטובה, גררתי אותה בחזרה לדשא ותיקנתי את האומר תיקון, שבתי אל החוף כמו ספן הקושר סירה למזח חורפי ופניתי להביא את בקבוק הברנדי מן המקרר שבבית. אחר שבתי לסוכה, והתיישבתי עם שתי כוסיות, אחת לי, אף השניה לי. ראשו הציץ אל הסוכה. עיניו נמשכו אל הברנדי. מזגתי לו כוסית אחת.

   'אתה יודע' הוא אומר, והמשיך אחרי פאוזה ארוכה-חלודה: 'כל בני האדם מבינים את התועלת שבמועיל, ואיש אינו מבין את התועלת שבחוסר תועלת'.

  אני מחייך. הוא מחייך בחזרה. עיניו נעצמות, כמו ילד שליטפו את ראשו, בטרם שינה, עת מלמל דבר מה של חכמה. ראשו נשמט בבת אחת על השולחן, ראש של מלך שהיה בירושלים; קֹהֶלֶת מלא כֹּהֶלַת.

   אני שותה עוד כוסית ומול עיניי מתחילים להתערבב מדרשים יהודיים וקטעי חדית' אסלאמיים יחדיו כבר לא ברור מיהו מי.

*

   למשל, "אמר הנביא: אדם מאמין הקורא את הקוראן משול לאתרוג,שריחו טוב וטעמו טוב.מאמין שאינו קורא את הקוראן משול לתמר,שאין לו ריח אבל טעמו מתוק. אדם צבוע הקורא את הקוראן משול לרֵיחָן, שריחו טוב וטעמו מר.ואדם צבוע, שאינו קורא את הקוראן משול לפקועה, שאין לה ריח וטעמהּ מר".  

     "מה אתרוג זה,שיש בו טעם ויש בו ריח—כך ישראל,יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים; כפות תמרים,אלו ישראל— מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל: יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים;וענף עץ עבות,אלו ישראל – מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל: יש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה;וערבי נחל אלו ישראל,מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח. כך הם ישראל: יש בהם אנשים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים".

*

  מן הצללים באים אנשי הוָּקף ומהצד השני של הזירה כמה רבנים,שלוחי מצווה שאינם ניזוקים,ומנסים להפריד את המדרש ואת החדית'-אחד מהשני,כדי שחלילה לא יתערבב אתרוג עם אתרוג,תמר עם תמרה,רֵיחָן עם הדס, ופקועה עם ערבה.כל כך נחפזים להפריד ולהבדיל, שאפילו אינם מוכנים לאפשר רגע לעצמם את השהות להבין שאולי נוכחותם כקובעי הסדר הטוב כלל אינה מתבקשת. הואיל וראשי כבר מסתובב בזה כמה וכמה סיבובים, אני חוכך אם להציע גם להם כוסית ברנדי,אבל מגיע חיש למסקנה לפיה זה ממש לא לעניין להציע אלכוהול לאנשי הוּקף— הם עלולים להבין לא נכון את כוונותיי ולהיעלב עד עמקי נשמתם— וגם שלוחי המצווה, אני חושש, לא שותים אלכוהול כזה, שאין לו הכשר בד"צ.

ועדיין לברנדי שלי יש טעם וריח,ואני מבין היטב את התועלת שבחוסר התועלת בצריכתו,ובטוח שאם הייתי שואל את קֹהלת הוא היה מאשר את הדברים עם עינו האדומה הרוחשת הפוזלת,ומבקש עוד סיבוב,כי גדולה לגימה שמקרבת. אני תוהה אם היה יכול להשיג עם עיין שכזאת עבודה,כמגדלור בנמל יפו; עיין משוטטת באפלה, זרקור אדום מרושת, אפילפטי, מרצד כה וכה. זו עין שמפחידה סערות. קוראת להן להיוותר בחסות התהום.

   לא יודע כמה זמן ישנתי. כשהתעוררתי היה הבקבוק ריקן, ראשי מדמדם והסוכה דוממת. חשבתי על המיתוס של אליהו הנביא העובר מבית לבית בליל הסדר ולוגם מן היין שבכוס שהושארה לכבודו. לקֹהלת הזה, מסתמא, יש עניין דומה בסיבוב אלכוהולי בחג הסוכות, אבל הוא מהדר אחר ברנדי (גם לא אומר לא לערק). אפשר הלך לתוּר מעט מדיצינל בירושלים; מבעד חלון הסוכה נשבה רוח סתוית מרגיעה, כאילו נושבת בחסות מציאות חסרת תועלת.

*

*

הערות/מקורות:

מדיצינל היה ברנדי זול ונגיש, תוצרת הארץ, שיוצר והופץ בבתי הקפה של ירושלים בשלהי תקופת המנדט הבריטי ובשנים שאחרי קום המדינה, ועוד רווח שם בשנות השישים והשבעים, גם לאחר שהובאו לבירה מותגי ברנדי וקוניאק איכותיים יותר.

הציטוט:  'לאיש הנעלה אין עצמי, לאיש האלוהי אין הישגים, לחכם אין שם', נלקח מתוך: ג'ואנג דזה: הספר האמיתי של פריחת הדרום, תרגם מסינית והוסיף מבוא ונספחים דן דאור, הוצאת עם עובד והוצאת חרגול: תל אביב 2010, עמ' 23.

הציטוט: 'כל בני האדם מבינים את התועלת שבמועיל, ואיש אינו מבין את התועלת שבחוסר תועלת'שם, עמ' 53.  

 החדית', אמר הנביא וכיו"ב נאסף מתוך: עולמו של הנביא מחמד: חברה ודת על פי החדית' מתוך אוסף המסורות של אל-בוח'ארי, תרגם וערך עמנואל קופלביץ, הוצאת כרמל: ירושלים 2011, עמ' 218.

המדרש מה אתרוג זה וגו' מצוטט מתוך ויקרא רבה פרשה ל', פסקה י"א: מובא במלואו בספר עולמו של הנביא מחמד, שם, עמ' 219.

ָ

בתמונה למעלה:  Nicolae Grigorescu, Two Drunks, Oil on Canvas, Date Unknown

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

אַתָּה בְּעוֹלָם כְּגֵר/ עָבַר וְלָלוּן פָּנָה

אִם לֹא בְּיוֹם זֶה תַּעַש/ אָן תַּעֲשֶה לְךָ, אָנָה

[שמואל הנגיד, בן קהלת, מהדורת ש' אברמסון, תל אביב תשי"ג, שיר קצ"ג, עמ' 75]

*

בערב החג, בלָילה-בלָילה, אני יוצא לסוכך את הסוכה. ארבע סוכות ניצבות בשורה על המדשאה שבחצר. אחת סמוכה לחברתהּ; אני נעצר על יד האחרונה, הקטנה יותר מחברותיה. מביט-סוקר לאחורי את הטור; כמו ארבע חוליות שנשתמרו ממאובן של חיה פרה-היסטורית, שנתגלתה פתע בעיבורהּ של עיר. יריעות סדינים לבנות במקום כתלים. סוכה אחר סוכה. שכנים אחר שכנים. רכבת רפאים חונה בתחנתהּ, לאורם הקלוש הצהוב במודגש של פנסי הרחוב. הטלויזיה הכריזה קודם על שחרורו המקווה של גלעד שליט מבית שביו. אורות כחלחלים מרצדים מן החלונות. מדברים ומדברים. מומחים אחר מומחים. בלבי שמחה פשוטה. הגיע הזמן שיגיע הזמן. בעוד אני פורס את הסכך מעל קרשים המונחים על גג הסוכה אני חש בזרזיף של מטר ההולך ומתחזק. הוא הופך עד-מהרה לגשם שוטף. אני עומד בסוכה המתוקנת, המוכנה; מחייך בגשם.

  עד לפני שנה עמדה הסוכה במרפסת בקומה התשיעית, שם דרנו אז. כעת, בקומה רביעית ללא מרפסת, בנינו את הסוכה קרוב לאדמה, על יד סוכתם של השכנים. מה שמזכיר לי פתע, עד כמה היהדוּת הרבנית היא דת חברתית, של משפחה, של מניין, של קהל ושל שכנים  בחג עצמו, סוכה על-יד סוכה, עוברים ומאחלים חג שמח אלו לאלו. ובכל זאת, את הסוכה אני אוהב, מפני השעות היחידות שבהּ אני יושב בהּ עם ס' הזהר או הדומים לו  או ספר שירה עם כוס תה חזק או קפה שחור ובקבוק ערק, והראש הומה מחשבות על אדם, עולם ואלהוּת. כמו הסוכה, הכל בר-חלוף ושברירי, ובכל זאת גם משהו חולף עשוי להאיר לרגע חולף את צללי ימינו.

   אני יושב בסוכה ומדמה שהיא Sukia, חדר תה, כעין מה שכתב אוקאקורה קאקוזו בספר התה (1906):

חדר התה (Sukia) אינו מתיימר להיות יותר מסתם צריף – בקתת קש, כפי שאנו מכנים אותה.

הסימול-הגראפי המקורי של סוקייה פירושו "מעון הדמיון". לאחרונה, אמני-תה רבים החליפו סימולי לשון סיניים שונים על-פי תפיסתם את חדר התה, ולפיכך המונח סוקייה עשוי לסמל גם "משכן המקום הפנוי" או "מעונו של הלא-סימטרי". זהו מעון האשליה. מפני שהוא מבנה בן חלוף שנבנה כדי לתת מקום לדחף פיוטי. הוא משכן הריק, מפני שאין בו שום קישוט, לבד ממה שאפשר לשים בו כדי לספק איזה צורך זעיר של הרגע. הוא משכן אי-הסימטרייה, מפני שהוא מוקדם להערצת הפּגוּם—הבלתי שלם. היות שנבנה כך, מושארים בו כמה פרטים בלתי גמורים, כדי שהדמיון יוכל לשחק בהשלמתם.     

[אוקאקורה קאקוזו, ספר התה, תרגם מהמקור האנגלי: יורם קניוק, סידרת עופר האיילים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 62-61]

 

   הנה גם הסוכה יכולה להפוך ל-Sukia של שבעה ימים. להיות לשעות בודדות במהלכם "מעון הדמיון", מקום להתוות קוים ראשונים, ניצני רעיונות  של ראשית השנה. הרחק מן הבתים, מן הקביעוּת המדומה, ההרמונית, הסימטרית כביכול, אל עולם של שבריר, של צרימה, של דיסהרמוניה ושל א-סימטריה, כעין פריטות מהוססות על פסנתר ששנים לא הרשיתי לעצמי לנגן על קלידיו; זמן של הבל הבלים כמו שכתב קהלת או זמן של Ukiyo  ("העולם הצף")— בו אין לנו אלא רישומי יופיו של החולף. וכי מה נותר,אלא לאהוב את העולם,בכל זאת,בכל לב,ולנסות לרשום במלים אנושיות את יופיו של החולף,כגון: סוכות העומדות בליל בגשם; בתוך אחת מהן עומד איש ומחייך לעצמו לבדו כי הגיעתוֹ שמועה טובה; משב רוח ממושך, כמו היה נשימת-כל-הדברים, גורף עימו במסעו כמה עלי שלכת צהובים,המעופפים עימו כפרפרים, באור חשמל מלאכותי, המעורה באור הלבנה; הנה היא שם, ברקע ההתרחשוּת, יודעת כי כל אימת שבאה שעת הגאות, אף שעת השפל הולכת וקריבה.

בתמונה למעלה Chen Zhou (1427- 1509), Landscape, An Illustrated Manuscript

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »