Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קוונטין טרנטינו’

*

בספר ליקוטים מתורות הבעש"ט (ר' ישראל בן אליעזר ה"בעל-שם-טוב", 1760-1698) שאספו תלמידיו, כתר שם טוב, מוצג קין, הרוצח הראשון, כארכיטיפ של כל-אדם. עונשו של קין "נע ונ"ד תהיה בארץ" מסב אצל הבעש"ט למצבו הקיומי התלוי על בלימה של האדם; נע ונד בין רום המעלה ובין התהומות, כבמשחק סולמות וחבלים מתמשך. ארבע מאוד וחמישים שנה קודם חכן, תיאר המשורר בן פירנצה, דנטה אלייגרי (1321-1265), מסע אנכי, תחילה מטה מטה, דרך מעגלי התופת היורדים בדרכם הסלולה תחת הר ציון בירושלים, ועד צאתו דרך חלחולת השטן באנטיפוד (הצד השני על פני כדור הארץ) ומשם טיפוס מעלה-מעלה אל טור-הטוהר ואל העדן השמיימי; בחלקו האחרון של המסע, חוברת אליו ביאטריצ'ה אהובת-נפשו, שבחייה הארציים – נישאה לאחֵר, ומתה בדמי-ימיה.

אני רוצה לייחד כמה מלים לספרו השני החדש והמיוחד של נחמי דרימר, המסע הגדול לבוצ'צ'ה, שבמידה רבה מתחקה אחר מסעותיהם האנכיים של הבעש"ט ואליגיירי, ובכל זאת מהווה תופעה ספרותית שאין לה אח ורע, כרגע לפחות, בספרות העברית. דרימר מצליח בטקסטים המצחיקים-מבכיאים-הזויים-דוהרים-רמוסים שהוא מוציא ממקלדתו, להוציא ממני את אותה ציפיה שלוותה אותי בעבר לקראת קריאת קומיקס חדש של דודו גבע, קומדיה-טראגית שלא הכרתי של וודי אלן (טרום הפרשות בהן הואשם), סרטים מדברים של האחים מארקס או סרטים אלמים של באסטר קיטון (שכרגיל עולם ומלואו מתמוטטים על ראשו וכולם רודפים אחריו), ובמיוחד איזו הומאז' נסתר ארוך ששזור בכתביו עם הקומדיאנטים היידישאים ומשוררי היידיש (במיוחד איציק מאנגער, שמככב בספר החדש) ולבסוף (ואולי לכתחילה) עם מעשיות הצדיקים החסידיות, אותן הגיוגרפיות שבהן הצדיק מחבר שמים וארץ, נוסק לרום המעלה ומתרסק ממנו מטה-מטה פעם אחר פעם, לאחר שהוא מחיה מתים, מציל משוגעים, צולל להציל את חסידיו מבאר שחת ואז הוא והמשיח או הוא וגדולי הדורות – הולכים מכות, כי בעולם הבא מצווה גדולה לילך מכות. דמות האדם אצל דרימר, נתונה במסע גדול בין הרקיע השביעי בשמים ובין עברי פי פחת: התהום, פח האשפה, חור-תחת וקטטר, והכל באיזה  תזמור משונה (בליווי מקהלה) שכמו מציית לקול הגורל האפל, שבספר החדש מבטאת אותו סבתא-רבתא שלו המאגיקונית, יענטה הפּלאית, המסוגלת לרדת לתהומות ארץ כדי לחלץ את נינהּ מציפורני הסיטרא-אחרא ובאותה מידה להושיע אותו מסיעת מלאכים נודניקים במעלה רקיע, אשר ב-sunny side of the street. אבל גם יענטה, הטווה את הגורל האפל, לא תוכל להושיע תמיד מהגורל ההולך ונפרש ובו בזמן גם מתקצר והולך, תפר אחר תפר.

וכך הוא כותב:

*

טרוט עיניים, תשוש פיזית ונפשית, הבליחה בי ההכרה בלילה חסר ירח אחד, שאין לי ברירה – עלי לצאת לשטח, לנסוע לרומניה, לא להסתפק רק במסע שורשים וירטואלי, אלא להלך על האדמה עליה פסעו אמהותי ואבותי, ועליה עשיתי את שמונה-עשרה החודשים הראשונים בחיי, להפוך את רגביה ואבניה ולחשוף את … מה שלא יהיה, אולי אפילו שאין לי כלל שורשים שאפשר למשש, שכן איני אלא ילד מאומץ, אסופי, ששמות הוריו לא יוודעו לעולם.

מיד קניתי כרטיס טיסה, בנותי הסיעו אותי לשדה התעופה, בכיתי כשנפרדנו, אין לי מושג למה.

[נחמי דרימר, המסע הגדול לבוצ'צ'ה, עריכה: אלי הירש, עולם חדש הוצאה לאור: תל-אביב 2020, עמוד 19]

*

ובאותו זמן על גשר ברומניה:

*

עומדת לה יענטה על הגשר הקטן שמעל נהר הז'יז'יה שבדורוהוי, מביטה למרחקים ולוחשת את תפילת הדרך:

     יהי רצון מלפניך, תהא אשר תהא,

     שתוליכו לשלום ותצעידו לשלום ותדריכו לשלום

      ותגיעו למחוז חפצו לחיים לשמחה ולשלום

      ותצילו מכף כל אויב ואורב וליסטים וחיות רעות בדרך

      ומפני מיני פורענות המתרגשות לבוא לעולם …   

[שם, שם, עמוד 21]

*

אל תתנו לנחמי דרימר לעבוד עליכם. הוא לכאורה בישל מרקחת ספרותית, המתארת מסע הזוי למדי, לעתים מצחיק, לפרקים מבכיא, ולעתים רחוקות מעורר מבוכה (הספרות המהוגנת-הנראטיבית כבר  מזמן שכחה שחלק מהותי מחיי הספרות הם טקסטים מעוררי בלבול ומבוכה שבא לנו להתחבא מהם לא-פחות משמתחשק לנו לקרוא אותם), אודות אלמן ואב לשתי בנות היוצא את ביתו שבכפר סבא ונוסע לרומניה ארץ אבות-אבותיו לבקר בקברי אבות ואמהות, ומפזר על דרכו הרבה צעצועים, ממתקים וסמי מרץ, מכל טוב הארץ, כגון: חקירת משטרה, קוונטין טרנטינו, הנסיכה מרתה ביבסקו, ערפדים, סקס עם אומה ת'ורמן, נקרופיליה, מועדון מעריצים של משה אידל, זמרת רומניה בלונדינית מסתורית, מלווה שפעם למד תורה בירושלים, פרודיה על שיר של פאול צלאן, יעקב פרנק ודרקולה, אבל לב ליבו של הסיפור אינו המסע האופקי-הגיאוגרפי כלל, אלא המסע האנכי שבו האדם עומד למרבה מבוכתו משתומם מול כוחות גדולים ממנו, שמילא אם היו נותרים שווי נפש אליו ונותנים לו מנוח – אבל הם מתערבים ללא הרף בחייו היומיומיים ביותר. המסע בעקבות אבותיו, שהוא החוט העלילתי של הסיפור, אינו רציונלי בלבד, כלומר: מנסה להתחקות אחר שורשי הזיכרון והגעגוע וזיקת הנין-ונכד, איש התיאטרון והסופר החילוני במפגיע, כלפי אבות אבותיו יראי-השמים, בעלי-ההנהגות המחמירות; כי אם, כפי שהולך ומתברר, דרימר, ממש כמו הארי פוטר, מהווה עוד חוליה ברצף מאגי רב-דורי, שבו הכישוף, הקללה ויצירת גלמים והקמתם מעפר, הם חלק אינטגרלי מהכוחות הפועלים בדעתו והולכים איתו לכל מקום שהוא הולך. המסע הארוך אל קצה הלילה של דרימר מגיע לסיומו רק משהוא יווכח בהיותו נינהּ החד-משמעי של סבתו יענטה המכשפה וכי קהילת אבות-אבותיו ממלאת שמים וארץ, ויש להּ מהלכים בין היושבים במרומים. כך למשל, לבסוף, פוסט-מורטם, ניצָלים לפתע חייו.

והנה כך למשל, במהלך הסיפור דורשת יענטה אל המתים, ומעלה את רוחו של סבהּ הצדיק, האדמו"ר אליעזר זאב מבוטשעטש (1851-1800), מייסד חסידות בוטשעטש, על מנת לשאול אותו מה ידוע לו על העומד להתרגש על ראש נכדה, מחמל עינהּ, ואם ידוע לו כיצד ניתן לבטל את רוע הגזירה, אם אכן נגזרה כזאת. הנה כך מתאר זאת הנין-ונכד, דרימר:

*

היא נגעה בידית הדלת של "האוהל" הקדוש זה שר' אליעזר זאב עושה בו את מנוחתו האחרונה. הייתה זו הידית מחוללת הניסים, "הקליימטה" שכל הנוגע בהּ יוושע. אך הידית סירבה לנוע, והתעקשה לא לפתוח את הדלת האדומה. רקעה יענטה ברגליה בכעס. היא כבר נמצאת על הסף, ומתנכלים לה! אך דבר לא קרה, הדלת לא זזה. החליפה יענטה מעט שמן על הידית, והיא נעה סוף-סוף כלפי מטה והדלת נפתחה בחריקה. נכנסה יענטה ל"אוהל" והדליקה ל"ו נרות נשמה והניחה אותם על ראש המצבה של רבי אליעזר זאב, הוציאה פיסת פחם שחור מהכיס בשמלתהּ, ציירה מגן דוד הפוך, נעמדה במרכזו וקראה בקול רם מאוד:

"משביעה אני עליכם כל שידין ושידתין ולילין וזיקין ומזיקין וכל רוחות בישין וכל רוחות של סיטרא אחרא השוכנים מתהום הארץ ועד רום הרקיע בשם אלו השמות שיעלה ויבוא מעמקי השאול זקני, אליעזר זאב בן חיים, מיידבלי איחור ועיכוב כלל".

להבות הנר ריצדו אבל דבר לא אירע.

יענטה לא אמרה נואש. היא גייסה את המילים המעטות בלטינית שידעה וצעקה:

"דיאבולו, דיאבולו! אינפרנו! אינפרנו! פאדרה! פאדרה! ויני! ויני! ויני!"

לרגע נדמה היה לה שהאותיות החרוטות על המצבה צוחקות. אלא שהן דממו, והכל מסביבן דמם איתן. דבר לא נע, לא זע, לא מש. יענטה הזדקפה מלוא קומתה והכריזה: "לא אזוז מפה עד שתופיע!".

כך ניצבה זקופה במשך שבע שעות, בלי ניע, בלי זיע, בלי למצמץ, בלי לומר מילה, כמעט בלי לנשום.  

 [שם, שם, עמ' 72-71]  

*

בהמשך הדברים כל טקס ההשבעה המאגי המתואר כאן בפרוטרוט, דווקא נושא פרי. אבל אני מעוניין דווקא להתעכב על ההקדמות הרבות, על העיכוב ועל שיהוי המהלך, וההתמקדות בידית הדלת, המסרבת להיענות לידה של יענטה המבקשת לפתוח את הדלת ולחצות את הסף.

הידית או הקליאמקע (הקליימטה, אצל דרימר; בשיבוש או בהגיה רומנית) בחסידות חב"ד היא אכן עיקר גדול; שם נוהגים החסידים לברך זה את זה בזו הלשון: "אנהאלטן זיך אין דעם רבי'נס קליאמקע" ובתרגום: "שנזכה לאחוז בידית הדלת של הרבי".  אין לי מושג אם בידית הספציפית מדובר בידית דלתו של ר' שלמה זלמן מליאדי (1813-1745), מייסד החסידות או לדלת ביתו (בניו יורק או בכפר חב"ד) של האדמו"ר השביעי, ר' מנחם מנדל שניאורסון (1994-1902) דווקא. מנהג האחיזה בדלת הוא ככל הנראה ייחוס למגע בידית את האחיזה בתודעתו של הרבי, כלומר: סוג של מעשה-מאגי או סגולה, שאינה מפגינה את נאמנות החסיד לצדיק בלבד אלא מורה גם על מאוויו להיאחז בעולמו התודעתי של מורו, באשר הדלת היא הסף של המעבר מדעתו שלו לדעת האדמו"ר המהווה צינור לעליונים ודרכו יורד שפע ממרום לבני העדה. בהקשר זה, חשוב להזכיר את דלתות התודעה — מונח ששימש לראשונה אצל המשורר האנגלי וויליאם בלייק (1827-1757) בסוף המאה השמונה עשרה, ואחר-כך עשה בו שימוש גם אלדוס אקסלי (1963-1894) בספרו הנודע על חומרים פסיכו-אקטיביים כאמצעי להשגת מצבי תודעה אלטרנטיביים.

כך או אחרת, העיכוב והשיהוי של הדברים: הדלת שאינה נפתחת, הצורך לשמן את הדלת, השדים שאינם נענים להשבעה המאגית, האופן המעט-נלעג של השימוש בבליל מלים לטיניות שאחריהן – שוב לא קורה דבר, ואז ההמתנה הדרוכה במשך כשבע שעות, מעלה על הדעת איזה פרפורמנס קומי על אודות המאגיה ומה שנכתב במאספים יהודיים מסוימים העוסקים בכישוף (וליהודי אירופה יש לומר היו מבואות גדולים בעיסוק בכישוף. מבחינת כתבי יד שנשתיירו מהעולם היהודי במזרח ובמערב –  זה כנראה התחום המשגשג מכולם). עם זאת, מצד אחר יש כאן מעין ליווי דרוך של תודעתהּ של יענטה שכנראה לא ניסתה לדרוש אל המתים עד אז, ודאי לא להקים מן המוות את הסב הצדיק, שיכעס עליה מאוד בהמשך על העזתה להחריד אותו ממנוחתו. בד-בבד, זהו אשנב לתודעתו של דרימר עצמו, יהודי חילוני בן המאה ה-21, הכותב באריכות על ריטואל מאגי, לאו באמונת-משוכנעים אלא בספקנות-קומית, של מי שמנסה להבין, לבאר ולקיים איזה אשנב בתום עצמו לעולמהּ של אם-סבתו המאגיקונית. "לרגע נדמה היה לה שהאותיות החרוטות על המצבה צוחקות" כותב דרימר, גם משום האותיות על המצבה הן לכאורה הקהל היחיד למעשיה של יענטה, אבל גם מאחר שהוא מעוניין דווקא באי-השגבת המעמד המאגי אלא להראות כיצד הוא עשוי להעלות בת-צחוק.

לבסוף, הזכיר לי ספרו של דרימר את סרטו של פרסטון סטרג'ס, Sullivan's Travels  משנת 1941, הכולל גם הוא גיבור, שלאחר נדודים ותלאות רבות, מגיע עד כדי תא כלא ומאסר, מאבד את זיכרונו, וחלק מהזמן מלווה אותו שותפה למסע. סאליבן לומד לאחר תהפוכות רבות כי עדיף להמשיך להפעיל כנגד הסבל האנושי את הקומדיה, הגורמת לאנשים לצחוק ולהקלה, על פני ייצוג הסבל על המסך (סאליבן הוא במאי קולנוע). בכך במידה רבה שותף לו – דרימר. ובכן, לפנינו ספר-טיסה אולטימטיבי. לו רק ניתן היה לטוס במצב הנוכחי. אבל זה עדיין לא מבטל את מעמדו . יש מטאטאים בארון. הוציאו אותם וטוסו. אתם תהנו והאותיות על המצבות ייצחקו!

לרשימה שהוקדשה לספרו הקודם של דרימר, הספר השחור (2017), ראו נחמי והזאבים.

*

שנה טובה מטוב, יסוּר מכאוב, פּוּר יִשפּוֹר, גורל יסבוב

*

*

 

בתמונה למעלה:  Le Danse Macabre, Taken  from The End of the Seventh Seal by Ingmar Bergman 1957

Read Full Post »

sorensen.1994

*

אך כלום לא היינו יכולים לדמות לעצמנו שאלֹהים העניק לפתע הבנה לתוּכִּי, והתוּכִּי כעת מדבר לעצמו? – אבל יש חשיבוּת לכך שכדי לדמות זאת, נעזרתי בדימוי של אלוהות. 

[לודויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית והקדימה מבוא: עדנה אולמן מרגלית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1994, סעיף 346, עמוד 145]

 *

   את ספרו של סרחיו ביסיו בורחסטיין  [תרגמה מספרדית: סוניה ברשילון, זיקית הוצאה לאור: ירושלים 2014] קראתי כבר לפני כחודשיים וחצי; ספר מהנה, כמו נניח הצגה יומית טובה של סרט דרום אמריקאי יצירתי ועצמאי, אי-שם בשלהי שנות השמונים או ראשית שנות התשעים בקולנוע לב, או דיזינגוף, או טיילת או בקולנוע של מוזיאון תל-אביב. אני כותב את הדברים לשבחו של הספר; מציין את הרעננות שבו, את עבודת הכתיבה הרהוטה והנעימה הארוגה בו, ובכל-זאת, כאשר בשעתו חשבתי אם יש לי מה לומר על מסע שעברתי עם הספר, עצרתי מלכתוב עליו. לא חשבתי מאז שקראתי בו לשוב אליו, והנה לאחרונה התחלתי לשמוע מן העבָרים א/נשים המציינים/ות את הספר כפנינה ספרותית ראשונה במעלה, או לכל הפחות כספר השנה. אני מודע לכך שלאנשים שונים טעמים שונים ועוד יותר מקבל את זכותו של הזולת להנות ולהוקיר כל דבר שהוא חש צורך להנות ולהוקיר, ובכל זאת דווקא הקולות הללו בלוויית חוויית הקריאה השונה שלי, הביאו אותי לישב ולכתוב את הרשימה הזאת, בהּ איני מקווה חלילה לשלול את חוויית הקריאה של אחרים/ות, גם לא את ההנאה המסוימת שחשתי בזמן הקריאה בספר. אלא בעיקר על מנת לבקר את התפישׂה לפיה מדובר בפנינה ספרותית, קלאסיקה בהתהוות.

הספר כולו נקרא על שמו של מטופל אלים התוקף בסכין את הגיבור, הפסיכיאטר אֶנסוֹ, תקיפה המהווה טריגר לעלילה, משום שבעקבותיה מחליט הגיבור לרכוש בית-עץ על יד מפל-מים רועש, הרחק מן העיר, הרחק מזוגתו השחקנית-העולה חוּליה, אשר יחסיהם עלו על שרטון (היא נושאת את ילדו ברחמהּ אולם רוקמת רומן אהבים עם גבר אחר). כמו כן, הולך ומתבאר כי הגיבור ידע בעבר הלא-רחוק אבדן של אהובה ובת זוג (קיוּ), בתאונת דרכים קלה שאירעה אחר החלמה מתאונת דרכים קשה שהצריכה תהליך שיקומי ארוך.  בורחסטיין התוקפני שב להטריד את הגיבור, אלא שעד שלב די מאוחר בספר כלל לא ברור האם בורחסטין הוא אדם מוחשי או רק ביטוי לדכאונו ולנסיגתו ההולכת וגוברת של גיבורו הפסיכיאטר מן החברה. היו רגעים שבהם חשתי כי הסיפור הולך למקום בו יתבאר כי בורחסטין הוא סוג של הטרונים או אויב דמיוני; ביטוי לכאב הפנימי של הגיבור המבקש לפגוע בעצמו, במיוחד כאשר הוא מצטט שיר מאת בורחסטיין באזני שומעים, וכאשר הם שואלים אותו האם השיר שלו הוא עונה שהשיר חובר על ידי חבר (משורר סוריאליסטי) שמת.

 בורחסטיין בעיניי הוא, בראש ובראשונה, תרגיל ספרותי, בהשראת חרדת ההשפעה להרולד בלום. המחבר מעניק למטופל התוקפן שם הממזג בין שתי השפעות-בולעניות: חורחה לואיס בורחס ולודוויג ויטגנשטיין ומנסה לעצב לעצמו נתיב ספרותי,החורג מעולמם. הוא מסרב להיבלע. מבחינה זו הפומה המופיעה על יד הביקתה בכפר, התוכי המכור להתחשמלוּיוֹת; המפל הרועש שיש להחריש; וגם המטופל נושא הסכין, הם ביטוי לחרדת ההיבלעות הזאת ובד-בבד לאיווי להיבלע ולא להיות עוד; ביסיו יוצר ספרות אינטלקטואלית ברוח בורחס ועם זאת משאיר את המטפיסיקה, האפיסטמולוגיה, התיאולוגיה – החביבות כל-כך על בורחס והמזוהות עימו מחוץ לספרו; קו דומה מייחד המחבר בכל הנגע לויטגנשטיין המאוחר. הוא עוסק בשאלות של זהות, ודאות וספק, ובשאלת משמעות השפה ומשמעותן של המלים; עם זאת, גם כאן, מותיר ביסיו את התמות החוזרות אצל ויגטנשטיין, ואת האובססיה שלו למילולי וללוגי מחוץ לספרו. ביסיו מבכר להדגיש את שותפות-הגורל בין בני-אדם ובין חבריהם האנושיים/בעלי החיים –   אגב, כך הוא מצביע על מוגבלותם של המלוליות ושל ההגיון. מערכת התייחסויות שלנו אלו אל אלו, הקשרים הבלתי מילוליים שאנו רוקמים, הם לדידו משמעותיים לאין שיעור.

שמעתי מציינים את מקוריותו של ביסיו בכל הקשור בפרוייקט החרשת המפל של אֶנסוֹ, ובטוויית דמותו של התוכי המלנכולי, המכור להתחשמלויות, גואליצ'ו, המפוחם כולו מבפנים. אבל ניכר בעיניי כי ביסיו קרא כמה וכמה ספרים בני הדור האחרון, ואלו אפשר שהעניקו לו השראה. אֶנסוֹ העלה בזכרוני את טורו אוקאדה גיבור ספרו של הארוקי מוריקאמי, קורות הצפור המכאנית, המתמודד עם היעלמם של אשתו ושל חתולו, תחילה בירידה לבאר, ובהתרחקות מהכל, ואחר-כך, תוך מסע בסופו הוא נכון להמשיך בחייו (חסר-מזור, מודע לאלימות חסרת הקצה המשתוללת בעולם). קריאת הצפור המכאנית המבטאת את הדטרמניזם ואת החורבן הבהבה בי את גאוליצ'ו של ביסיו, הנמשך פעם אחר פעם אל השקע להתחשמל כמעט-למוות, כאילו הדבר כלל אינו נתון לבחירתו. כמו כן, מערכת היחסים בין אֳנסוֹ ובין גואליצ'ו הדהדה בזכרוני את יחסיהם של ויקטור ומישה הפינגווין, בספרו של אנדרי קרקוב, המוות והפינגווין; גם שם מוצג הפינגווין כדמות אנושית ונוגעת ללב. גם שם בסיום, מצליח הגיבור להגיע למצב שבו הוא יוצא ממשבר קיומי ומהסתבכות רבתי בכל מערכי חייו לחיים חדשים (אמנם ללא הפינגווין חולה הלב שלו, ולמרות האלימות המשתוללת שידע מקרוב); אנסו אף הוא מצליח בתום תהליך לשקם את עצמו, הן מבחינה מקצועית ונפשית, אולי גם מבחינה זוגית. הוא גם הופך אב. אנו יודעים שהאלימות והאבדנים שידע ילווהו גם הלאה. אך הוא פונה להמשיך.

מבחינה זאת, יש לדעתי למנות את בורחסטיין לצידם של קורות הצפור המכאנית והמוות והפינגווין (אולי גם לצד חברו של המנוח, ספר נוסף של קרקוב, אשר בין גיבורו טוליה ובין גיבורו של ביסיו ישנן כמה הקבלות מעניינות, גם בתהליך אותו הם עוברים).  איני בטוח אם אף אחד מהספרים האלה הוא יצירת מופת; אל אף אחד מהספרים הללו לא שבתי אחר שקראתיו. ואיני זוכר בהם קטעי כתיבה מפעימים המלווים אותי שנים. אבל הם ספרי עלילה מקוריים, עצמאיים; דומה כי יוצריהם ניסו להימנע מנוסחתיות אף לא כיוונו לכתחילה אל רשימות רבי המכר. כמו יוצרי קולנוע עצמאיים [האחים כהן, האל הארטלי, ג'ים ג'רמוש, דיוויד לינץ', קוונטין טרנטינוֹ –  ובכל זאת, איש מהם איננו Author  כקורוסאווה, גרינוויי, אנגלופולוס או פליני], שסרטיהם נכחו לא-מעט בחיי הצעירים, כך הספרים האלו, כוחם— בקריאוּתם, ביכולתם לצאת מן הקוים, ולערער על מגמות נוסחתיות קיימות, להציג אפשרויות רעננות פרוזה. האם בורחסטיין הוא פנינה ספרותית? אני חושב שאת התשובה שלי כבר נתתי— מדובר בספר קריא מאוד, מהנה, מקורי, כיפי. ספר נהדר לקחת לנסיעות. מן הסוג שאחריו רוצים לקרוא עוד כאלה (אבל שלא יהיו יותר מדיי כאלה; שלא ייהפך לשיטה). ובכל זאת, וזו אמת מידה בלתי מבוטלת לדידי: למרות שעלעלתי בו שוב לצורך כתיבת הרשימה הזאת, לא ניעור בי חשק לשקוע שוב בקריאתו.

לדף הספר

*

*

בתמונה למעלה: Arne Haugen Sorensen, Cat and Bird, Oil on Canvas 1994  ©

Read Full Post »

 

  

לאור בקשות קוראים, אני מתכוון לפרסם במהלך השבועות הקרובים סקירה ספרותית על ספרו של קורמאק מקארתי,  הדרך, שראה אור לאחרונה בעברית. עד שזה יקרה, החלטתי להעלות בינתיים סקירה ספרותית, פרי מקלדתי,  שראתה אור לראשונה לפני שנה בדיוק (במגזין האינטרנט קצתתרבות בעריכת דרור קסטל) על ספרו הקודם של מקארתי בעברית, לא ארץ לזקנים,  היושבת יפה על עצם הימים שלפני פרוס הפסח. במיוחד הריישא והסיפא שלה.

 

 

  כמו טור של גלדיאטורים בואכה קרקס מקסימוס אנו קדים ומברכים "ההולכים למות מברכים אתכם, תאגידי הענק". ברצונכם תאריכו לנו את קווי האשראי וברצונכם תקצרו אותם; וברצונכם תיתנו לחולים במחלות חשוכות מרפא להיפטר מן העולם מבלי שיינתן להם מזור, כי הקמתם ועדות מטעמכם – ששוב קבעו כי טובת הכלל תובעת לקדוח עוד באר נפט, לפתח עוד טיל חימוש גרעיני, ולייסד עוד רשת עולמית של מזון מהיר או של משקאות חריפים. ישנה אנושות של צמיתים, צרכנים קטנים, שייוותרו תמיד בטווח מדיר השינה של ג'נוסייד, רצח פרטי או פשיטת רגל מבוקרת. וישנה אריסטוקרטיה של וסאלים, שיכולים להניף אצבע ולסמן לחיים או למוות, לשלול את אדמתך, עבודתך, משפחתך וכיו"ב. אין ספק, העול כבר הוטל על צווארנו. ימי הביניים מתקרבים.

   הספר לא ארץ לזקנים של קורמאק מקארתי. הינו לכאורה ניאו-מערבון. הוא מתרחש בפריפריה האמריקנית אי שם על גבול מקסיקו בדרום. הוא כולל עלילה מצומצמת ומהודקת למדי בסגנון ה-Hard Boiled, וכולל שלושה נראטיבים שונים:

   [1]. בחמש קם צייד בן שלושים ושש, בוגר מלחמת וייטנאם, ויוצא את ביתו אל המרחבים האמריקניים, אלא שאיתרע מזלו והוא נתקל במכונית מנוקבת כדורים ובתוכה מספר גופות מדממות, משלוח סמים ו- 2.4 מיליון דולר במזומן. הוא לוקח עימו את הכסף ומתעלם משוועת פצוע גוסס המבקש ממנו מים. בשובו אל אשתו בת התשע עשרה הוא אינו מספר לה על הסכום ורק מודיע לה שאירע דבר מה העתיד לשנות את חייהם מן היסוד. לאחר שהוא מבלה איתה את הלילה הוא מחליט לשוב אל המכונית, אלא שאז הדברים מתחילים להסתבך.

   [2]. רוצח מיומן למדי בורח ממעצר וחותר להגיע אל המכונית ולהשיב את הכסף לאיל הון אי-שם. רוצח זה הוא בלתי מנוצח, וכנראה בעל עבר עשיר בשירותי הביון האמריקניים. הוא רוצח ללא הבחנה כמעט, ולעתים נדירות חס על קרבנותיו – לאחר שהימרו נכונה בהטלת מטבע על חייהם. משנתו של הרוצח ברורה: הוא אינו משאיר עדים חיים לפעילויותיו הפליליות; הוא מנחם את מצפונו (אם אמנם יש לו עדיין כזה) בכך שההיתקלות בו היא פרי גורלו הדטרמיניסטי-פאטאליסטי של כל אחד מקרבנותיו (אינקומפטיביליזם פסימיסטי – שבו החיים על הקשריהם הגנטיים והסוציו-אקונומיים מוליכים את האדם לנקודה שממנה אין חזור).  

   [3]. שריף – העומד לפני פרישה, זוכה צל"ש הצבא האמריקני על מעשה גבורה שביצע (או לא ביצע) במלחמת העולם השנייה – מנסה להתחקות אחר מקרי הרצח ההולכים ומתרבים במחוזו. הוא מגיע בעקבות השניים אל המכונית ומתחיל להתחקות אחר מעשיהם מתוך רצון כן, שהולך ומתערער ככל שהעלילה מתקדמת, להתמודד עם הרשע ולהשיב את הצדק על כנו. אל חשש, מקארתי אינו סרג'יו ליאונה גם לא קוונטין טרנטינו, ולכן כל זה לא יסתיים בדו-קרב שבו כולם יורים בכולם.

   ככל שהולך ומתקדם הסיפור, הולך ומתבהר כי לא הצייד דווקא מוביל את הסיפור אלא הרוצח. כל הדמויות בעצם הופכות לדמויות העוקבות אחר מהלכיו בהשתהות. הרוצח עצמו אמנם בעל שם (אנטון צ'יגר) ובעל עיניים כחולות, אך הוא מתקדם כפאנטום חרישי ומאתר רצח אחד למשנהו, ואכן ניכר בדמויות ששוב הן אינן בטוחות ביכולתן לעצור אותו מלהשלים את מלאכתו ולהחזיר את הכסף לארנק טפוּח אי-שם, אשר צ'יגר מעוניין להיכנס עימו לעסקים סדירים.  

   ספרו של מקארתי הזכיר לי מאוד את ספריו של הסופר האנונימי האירופאי, בן המחצית הראשונה של המאה העשרים, ב' טראוון (פסיאודונים), אשר עלילות מקצת מספריו (האוצר מסיירה מאדרה, השושנה הלבנה, קוטפי הכותנה) התרחשו במקסיקו (שם התגורר באחריתו) או בגבולה. בספרים הובעה מחאה חריפה נגד האימפריאליזם האמריקני ובמיוחד נגד השתלטותן האלימה של חברות הנפט על אדמותיהם (האסיינדות) של האינדיאנים-המקסיקנים התמימים, המועברים למעין שמורות ונאלצים לכלכל את בני משפחותיהם בשכר רעב שהרוויחו בקידוח נפט – תוך עידוד מתמיד להשקיע את משכורותיהם באלכוהול אמריקני זול וזמין. טראוון תיאר מציאות שבה הדבר היחיד שמניע את האמריקנים הוא בצע הכסף. אינדיאני-מקסיקני שלא הסכים למכור את נחלת אבותיו אושפז בכפייה או נורה לבסוף בצד הדרך. את אילי ההון לא עניין מספר העובדים המתים בכל יום במתקניהם, אלא רק תפוקת הנפט היומית ומספר הבארות הפעילים. כדאי גם מאוד לקרוא את ספרו אנית המתים, המוכיח כי בעיית הפליטים חסרי הבית הנעים ונדים בין מדינות בלי תקווה ממשית הינה בבחינת "במערב אין כל חדש'" ואפיינה מאוד את אירופה בין מלחמות העולם.

   בספרו של מקארתי המציאות שמתאר טראוון עברה, לאחר חמישים שנה או יותר, להיות נחלתו של הצד האמריקני של הגבול. התאגידים ואנשיהם הם מעין דגי פיריניאה הזקוקים לטרף דגים השוחים עימם בבריכה. מה שעשו קודם לכן בחסותן של אידיאולוגיות קולוניאליסטיות גזעניות, הם עושים כעת בארצם, משום שהכסף הפך ליסוד המכונן את האנושות וליסוד המוסר החדש. (הייתכן כי החרפת האלימות בחברה הישראלית בשנים האחרונות מקורה בתהליך הפנמה דומה?).

   היסוד המשותף הנוסף בין טראוון ובין מקארתי הוא הייאוש השקט. ההנחה שלא ניתן בעצם לעצור את הרוצחים, וכל שנשאר לאנשים הישרים הסובבים הוא לנסות להימנע מהיתקלות ברשע התאגידי. כשם שהאדם הסביר יודע שמוטב שלא לפתוח בקרב עם משפחת פשע מוכרת, כך כל מאבק בכוחות הכלכליים הגדולים נדון בעצם לכישלון בחסות החוק, אשר עשוי לעלות בחיי המבקש התמים שעוד שבוי בחבלי הצדק הנשכח של העולם הישן.

   הספר הוא אפוא דיון תכליתי בבעיית האלימות האנושית, ובמיוחד בתופעת הרצחנות הכלכלית החדישה. תפישתו היידגריאנית – והאדם בו נידון להיות מושלך לעולם זה ולהיאבק על חייו ההולכים כל העת לעבר המוות הידוע מראש. האם ישנה עוד תקווה בתחתית תיבת הפנדורה כמו תולעת בתחתית בקבוק הטקילה? דומה שהאדם, אם הבנתי לאן חותר מקארתי, עשוי רק לברוח כל חייו אל שתי אלטרנטיביות עיקריות: [א]. צריכת אלימות תאגידית מרוסנת [צפייה בערוצי הטלוויזיה מבלי לצאת מהחדר] ו/או קניית שירותים כאלה ואחרים המסופקים על ידי חברות הענק, כדי להשביע את תיאבונן. [ב]. חיים מודרים ממרכזי החיים האנושיים (חיים בפריפריה) מתוך רצון כן להימנע מכל קשר עם העולם הכלכלי הרצחני שמובילה המדיניות הכלכלית הגלובאלית. אך בד-בבד, שני המחנות צריכים לדעת, כי לצד הפגישה היומית עם מיטב הקוגלמרטים העולמיים בצרכנייה השכונתית הקרובה למקום מגוריהם – העולם שמכוננים אילי ההון עשוי לדפוק בכל רגע על דלת הבית ולבשר לאזרח המודאג באופן קונקרטי ומדמם כי זמנו עבר, סיפור חייו בטל ומבוטל, והחוזה עימו כמשתמש-קצה שוב לא יוארך עד עולם.

    ספרו של מקארתי אינו יצירת מופת, אך הוא בהחלט מעורר מחשבה, גם אם מחשבה מבהילה מעט על כך שבעולמנו ההבחנה בין טוב ורע הפכה להיות תלויה בנראטיב הספציפי שבו אוחז האדם, יותר מכל דבר אחר. זה עולם שטכנולוגית משתפר פלאים, וכלכלות המערב פורחות וכך גם השפע בהן, אך כל זה נמצא בתהליכי אנומיה מוסרית מתפשטת תחת הנהגתם של כוהני-הכלכלה החדשה, המשמיעים חדשות לבקרים שלל תחזיות צמיחה כלכליות ודירוגי אשראי תוך השפלתו ורמיסתו של האדם באשר הוא אדם, באופן מחושב, גס וקר.

   לא ארץ לזקנים ולחולי לב. לא ארץ לישישים דמנטיים ולחולי סרטן. אבל אל דאגה, לפני פסח יזמינו אתכם הרשתות הגדולות לקנות להם מעט מזון לכבוד החג. גוויעתם תואט מעט בחסות אוליגרכים טובי לב ואלטרואיסטים אשר קימטו את החקיקה הכלכלית, כך שאין סיכוי שהנצרכים יוכלו לקנות מכספם-שלהם תרופות החיוניות לבריאותם. איזו נדיבות, איזה עולם נפלא. חג שמח לכולם (יום העצמאות כבר בפתח). עם טוב לב שיווקי כזה כל כך מתחשק להיכנס לסניף ולגהץ את כרטיס האשראי ולשכוח, ולו לכמה רגעים, את מדווי העולם ומדוחיו. אבל היזהרו כאשר אתם פותחים לאליהו הנביא את הדלת, כי אולי יתגנב פנימה, כפנטום חרישי, איש התאגיד.

קורמאק מקארתי, לא ארץ לזקנים, תרגם מאנגלית: אמיר  צוקרמן, הוצאת עם עובד: תל- אביב 2007, 276 עמודים.

  

בתמונה למעלה:  Andy Warhol, Campbell's Soup, Pop Art 1968

© 2009 שועי רז    

Read Full Post »