ג'ז חופשי (Free Jazz) בדיקטטורה

*

הבאסיסט צ'רלי היידן (2014-1937) נודע בשיתופי הפעולה הנרחבים שלו ובאקטיביזם הפוליטי שלו, שהביא פעם למעצר ולחקירה על-ידי הרשויות האמריקניות, לאחר שהקליט עם ה- Liberation Music Orchestra, הרכב-על של נגני ג'ז שייסד בשנת 1969, קטע שנקרא בפשטות: Song for Ché, על-שם המהפכן המרקסיסטי, הארגנטינאי-קובני, ארנסטו צ'ה גווארה (1967-1928), שר התעשיה של קובה בימי פידל קסטרו, שהיה באותם ימים עבור שלטונות ארה"ב, מה שהיה יאסר ערפאת, באותם ימים, עבור שלטונות ישראל.

     אני לא ארחיב היום על דמותו של היידן, אך ברצוני לתרגם סיפור-מעשה שאירע באמת, שבו היידן התבקש על ידי חברו ומורו, אורנט קולמן (2015-1930), להצטרף לסיבוב הופעות אירופאי עמו, זמן קצר מאוד לאחר שהיידן הפך לראשונה לאב. והנה התבשר היידן מיד כשהחלו להתארגן לסיבוב, כי אחת התחנות הראשונות שלהם היא פורטוגל שנמצאה אז תחת שלטונו של הדיקטטור, אנטוניו די אוליביירה סלזאר (1970-1889). כשמחה על כך בפני אורנט קולמן, והודיע לו שהוא מעדיף לא להופיע בדיקטטורה. אמר לו אורנט, כי לצערו הוא חתום על חוזה ואינו יכול לבטל תחנות, הגם שלא ידע כי סלזאר ושלטונו מנהיגים בקולוניות הפורטוגליות באפריקה צעדים ממשיים להשמדת קהילות אפריקניות שחורות שם. הוא ביקש את היידן לחשוב על איזה פתרון שבכל זאת יאפשר לו, לנגן במופע בקשׁקאישׁ, עיירת-חוף, לא הרחק מליסבון. ראוי לציין, כי באותן שנים אכן העלימה המשטרה החשאית הפורטוגלית חתרנים פוליטיים ומקום קבורתם לא-נודע (הסופר האיטלקי אנטוניו טאבוקי הקדיש לזה כמה מחיבוריו); כך שהסיפור שמספר היידן אינו סיפור מוגזם.

 וכך מספר היידן:

לא זו בלבד שניגנתי באותו זמן עם קית' ג'ארט ופול מוטיאן, אלא שגם ניגנתי עם אורנט והקמתי את ה-Liberation Music Orchestra (=תזמורת מוסיקת השיחרוּר). היתה אז כל-כך הרבה מוסיקה מסביב. יום אחד, זה היה מיד לאחר סיבוב ההופעות, הבנות שלי נולדו, אורנט התקשר אליי ואמר: "יש לי הצעה מג'ורג' ווין לנסוע לאירופה לסיבוב הופעות של פסטיבל הג'ז של ניופורט. יופיעו שם דיוק אלינגטון, ההרכב של מיילס דיוויס עם קית' (ג'ארט), ההרכב של דקסטר גורדון"; הוא אמר לי: "אתה מוכרח לבוא." אמרתי לו: "בן אדם, נולדו לנו עכשיו תינוקות". אמר: "אתה מוכרח לבוא". החלטתי לנסוע.

 כשהגענו לאירופה ראיתי בתכנית המסע ראיתי שאנו עומדים לנגן בפורטוגל, אז הלכתי לחדרו של אורנט ואמרתי : "אני לא מעוניין לנגן בפורטוגל". שאל: "מדוע?" אמרתי: "כיוון שיש להם קולוניות במוזמביק, אנגולה וגינאה ביסאו (=במערב אפריקה על חוף האוקיינוס האטלנטי; גובלת בגיניאה וסיירה לאון בדרום ובגמביה וסנגל בצפון) והם בהתמדה מחסלים את הגזע השחור שם, אתה יודע, אני לא מעוניין לנגן שם, זו דיקטטורה עם ממשלה פשיסטית, סלזאר וקיטאנו"; אמר לי: "חתמתי על חוזה. אנחנו מוכרחים לנגן"; אמר לי: "חשוב על משהו שאתה יכול לעשות" (=על מנת להופיע בכל זאת).

היינו על הבמה בקשׁקאישׁ, עיירת נופש פורטוגלית מחוץ לליסבון. היו שם בקהל אלפים רבים של אנשים. כשהגיע הזמן לנגן לחן שלי, התכופפתי לעבר המיקרופון ואמרתי: "אני רוצה להקדיש את השיר הבא לתנועת השחרור האפריקנית במוזמביק, גניאה-ביסאו, אנגולה" (שומעים ברקע הקלטה של אותו רגע במופע ואת התשואות הגדילות והולכות של הקהל הפורטוגלי). לפני שהספקתי למנות את יתר הקולוניות, קול תשואות סוחף – מעודדים, מריעים, זועקים –  הסתכלתי לכיוון אורנט והוא עסק בהתאמת העלה לפיה של הסקסופון שלו; דיואי (רדמן) ו(אד) בלקוול הרימו את ידיהם (לאות הזדהות) מה שהיה משהו אחר לגמרי. התחלנו לנגן ולא יכולנו לשמוע את השיר, מה שהיה מדהים, ואחרי המופע, חשבתי שהנה הולכים (המשטרה החשאית) לעצור אותי מיד. לקחו אותי למלון. כמובן שלא עצמתי עין כל הלילה, ולמחרת התחלנו ביציאה משם, כשהטלפון צלצל בקבלה וזה היה דקסטר גורדון. הוא אמר: "צ'רלי, תודה על מה שעשית אמש, היה צריך לעשות את זה כבר מזמן. אני רוצה שתדע שאני מברך אותך". זה היה נהדר וגרם לי להרגיש כל-כך טוב, ומיילס (דיוויס) עמד בראש המדרגות ואמר (בהערכה): "אתה בן זונה משוגע". אמרתי (צוחק): "הי מיילס, איך אתה מרגיש היום, בן אדם?".  

    ואז לפתע, הבחור שמאחורי הדלפק של חברת התעופה TWA בא ואמר לי: "מר היידן, הג'נטלמנים הללו רוצים לראיין אותך", ואני אמרתי: "אני לא מעוניין להתראיין, אני מעוניין לעלות למטוס". הוא אמר: "אתה אינך רשאי לעלות למטוס כרגע, אתה מוכרח לשוחח עם הג'נטלמנים האלה"; ואורנט אמר: "אני לא עולה על המטוס הזה בלי צ'רלי". אמרו לו: "מצטערים, אתה מוכרח לעלות על המטוס"; והם לקחו את הבחורים (שותפיו של היידן בהרכב של אורנט) והעלו אותם למטוס, ואני נשארתי שם עם המטען שלי  ועם הקונטרבאס בשדה התעופה. הם התחילו להטיח בי שאלות ואני אמרתי: "ראו, אני אזרח אמריקני ואני רוצה לראות מישהו מהשגרירות האמריקנית". והבחור הביט בי ואמר: "יום ראשון היום, השגרירות סגורה, מר היידן, אתה לא צריך לערבב בין פוליטיקה למוסיקה".     

  דמעות החלו להתגלגל במורד לחיי, כי חשבתי שלא אראה שוב את הבן שלי ואת התינוקות (הבנות). הם לקחו אותי למתקן כליאה ודחפו אותי לתא חשוך ונעלו אותו. שהיתי שם כמה שעות, אולי יממה או שתיים. מובן שפחדתי. לבסוף בא מישהו ולקחו אותי לחדר חקירות מוצף אורות בהירים,  והתחילו לחקור אותי.

  לבסוף, נכנס אדם אחר לחדר, ניגש לחוקר הראשי ולחש משהו באוזנו. ארשת פניו של החוקר השתנתה לחלוטין. הוא חייך ואמר: "מר היידן, אתה אדם בר-מזל. נספח התרבות האמריקני נמצא בחדר למעלה ומעוניין לקבל אותך בחזרה לידיו". השבתי: "בטח, אני מעוניין להתקבל בחזרה!". 

[קטע מתוך הסרט Rambling Boy, על חיי היידן, שנעשה בארה"ב בשנת 2010 על ידי הבמאי והכותב רטו קאדוף (Rato Caduff), בהשתתפות היידן, קרלה בליי, קני בארון, קית' ג'ארט, פט מאת'יני, סטיב סוולואו, ראווי קולטריין ועוד; תרגם מאנגלית: שועי רז, 13.3.2023]  

 

*

   השאלה המהותית העומדת לדעתי בפני הציבור הישראלי אינה האם מדינת ישראל עודה מתנהלת כדמוקרטיה, אלא כיצד להתנגד לממשלה הבריונית שהוקמה כאן. אם ההתנגדות לא תתגבר, אנו נגיע עד מהירה למצב שבו ניתן יהיה לקחת אנשים לחקירה על שהזכירו בדברים שנאמרו בפני קהל עם פלסטיני או מפני שלא עמדו דום מספיק זקוף בשירת התקווה או משום שנשים התפללו במניין משלהן ברחבת הכותל. אלבר קאמי (1960-1913) כתב כי מה שדכדך את רוחו בתקופת ממשל וישי תחת גנרל אנרי פיליפ פטן, היתה הציפיה היתה שאמנים ואנשי ציבור צרפתים יעסקו אך ורק בתכנים שרוחם מביעה נאמנות לממשלה, ללאום הצרפתי ולערכי-המשפחה – באופן שבו הגרמנים הכווינו אותם, או שהממשל הצרפתי סבר – שלא יכעיס את הגרמנים, ואדם נאלץ (קאמי היה חבר ברזיסטנס) להלך בין הטיפות בכדי לא להיעצר. אני בטוח שגם אז דיבר הימין הצרפתי על שמרנות חדשה וראה בהּ מופת אנושי. בטח גם שם היו טיפוסים שמייד ניסו לקדם הדחת שופטים שנחשבו ליברלים או אוהדי זכויות אדם (בטח גם נמצאו מי שהלשינו על כאלה לגרמנים).

ובכן, ישנם עמים המסוגלים להסב נזקים חמורים לעצמם גם בלי לחץ גרמני.

*

*

*

*

בתמונות: שוֹעִי רז, חומוס בקשׂקאישׂ, יוני 2018.       

Husond, Cascais' Public Beach, July 2008 ©

Read Full Post »

קל כענן

*

אף אחד לא אוהב שעוקפים אותו בתור

או במעלה ההייררכיה –

ולך תסביר לאנשים שלא קיים שום תור

וממילא לא הייררכיה;

אלא הכל בראשם, ובעובדה לפיה הם מעניקים זכות-קדימה

למוסדות החברתיים לשחק בראשם;

לקבוע מה ראוי ומה אינו ראוי, מה טמא ומה טהור,

 מה "עובר מסך" ומה כדאי להסיר מִסֵּפֶר, כי זה סימן לטעם רע.

ואיכשהו מנהל התיאטרון יושב עם מנהל הבנק ועם האלוף ועם השר והמפיק,

וכולם – פיהם גוזר-דינים ללא שום העמקה או מובן

וכולם הולכים אחרי החלילנים האלה בטורים סדורים,

בהגיון של טור צועד,

 וילד מגמגם או צולע, שנותר קצת מאחור, ושכבר נעזב לא-אחת, כלומר: עזבוהו לבד –

רואה קצת מרחוק – את הגווים המתרחקים,

מבליע חיוך ונושם לרווחה;

משמיע לעצמו את עבדוללה אבראהים,

לבד על הפסנתר,

במופע בקופנהגן משנת 1969,

למלאת עשור לגלותו מדרום אפריקה, מולדתו –

ממנה נאלץ לצאת משום שהנהיג הֶרכֵּב,

The Jazz Epistles, אפילו לא התבטא פוליטית

וכבר עצרוהו ושחרורוהו, כרדיקל תרבותי,

והוא רק רצה ליצור

בחברה שייעדה אותו, כמו אסיר על-תנאי,

לעבודות-שירות

ואשריו שהקליט ג'ז, נרדף וברח מארצו בזמן

 ואשרינו שמצא ברוחו את המאזן,

 ועצר ברוחו את העצב והכעס

וידע לנגן כל-זאת ללבו, קל כענן;

מבלי לשרת אף-אחד,

אף-פעם. 

*

[שועי, 16.2.2022]

*

להאזנה לאלבום שהוזכר 

*

*

*

בתמונה למעלה: שׁוֹעִי רז, דרומהּ, 21.12.2021

Read Full Post »

יער ועיר

*

1

*

  בפתיחת ספרהּ, שמאניזם וחקר הספרות (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2021, 250 עמודים), מעמידה פרופ' רחל אלבק-גדרון על רגע של התעוררות מ"תרדמה דוגמטית" שחוותה כאשר עמיתה יפנית, פרופ' יושיקו אודה, הציעה לה לקרוא את ספרו קייג'י נישיטאני, Religion and Nothingness, כמבוא להבנת הזיקה בין מחשבת המערב ומחשבת יפן. מקריאה בספר הבינה אלבק גדרון כי הפילוסופיה הקרטזיאנית, שהיתה אחד מהמאיצים המשמעותיים ביותר של פרוייקט הנאורות האירופאי במאות השבע-עשרה והשמונה עשרה, גרמה לאדם האירופאי – בהפרידה בין האינטלקט האנושי ובין העולם הבלתי-אנושי המלא אוטומטים מתפשטים (אקסטנציות) משוללי-תודעה – לחוש את העולם הסובב אותו כעולם עקר, מת וקר. לדבריה, מה שמנע בעדהּ עד אותו רגע להבין זאת לאשורו, היתה עבודתהּ המחקרית על תורת המונאדות של גוטפריד וילהלם לייבניץ – שם מדובר על "מטפיסיקה של תודעות חיות ורוחשות, וצופות בכול, ללא דואליזם כלל" (פתח דבר, עמוד ט). זאת ועוד, לדעתה של אלבק-גדרון כל ניסיון להבין את תהליך ההתפשטות-הגופים בתורתו של דקרט, כבעל ממד מיסטי או מאגי, נמוג ונגנז, משדקרט תיאר את המרחב הזה כמכניסטי ואוטומטי. למשל, אם משורר יכול להתבונן בעץ, כתופעת מליאת חיים המעידה על חייו שלו, הרי דקארט הכרית את האפשרות הזאת. לדידו, האדם עשוי לדמיין או לייחס תכונות חיות בעץ, אבל בעץ אין חיות כלל,  ודאי לא נפש או תודעה. במובן, זה אם שירת ההאייקו והטאנקה היפניות גדושות יחסים דו-סתריים בין הנפש האנושית והטבע הסובב אותה, המכיל נפשות אין ספור (תפיסה אנימיסטית). בתפיסה האירופאית לכאורה, אחרי דקארט, אין שום הבדל עם העץ הוא בצורתו היערית או שהוא מונח בצורת כיסא ישיבה או ארון; וכאן התחילה הבעיה של הכחדת הטבע ושל היצורים (בעלי החיים, הצמחים וגם הדוממים) במיוחד בציוויליזציה המערבית – משום ששיח הקידמה והנאורות כבר לא נתן להניח, כי ליצורים לא-אנושיים יש נפש וחיי תודעה.

    מתוך ההבחנה הזאת בין המכניסטיות המערבית ובין האנימיזם המזרחי מגיעה אלבק-גדרון לעסוק בסוגיית חקר הספרות כפרקסיס שמאני (שם, מבוא עמודים 24-1), כלומר בעצם האפשרות להמשיך ולשאת את העמדה האנימליסטית המייחסת ליישויות השונות בעולם נפשות, והרואה ביצירה הספרותית, דבר-מה, המייצג, לפני-הכל, יחס זיקתי בין נפשות.  היא מתמקדת בדמות השמאן כאדם חלוש בגופו, הנוטה לאפליפסיה או להתקפים מעוררי-חזיונות אחרים, החי בשולי הקהילה, אולי אף מורחק ממנה בעל-כורחו, אך בשעת משבר העיניים נישאות אליו פתאום – והציפיה היא שהתובנות ונתיב התיקון –  שעיקרו איחוי השבר בין הקהילה ובין הטבע הסובב, כמרחב הכולל נפשות רבות (בעלי חיים, צמחים ודוממים) – יימצא על ידי השמאן, וזאת על שום רגישויותיו יוצאות הדופן (המיוחדות).

   יש לשים לב, במוקד עולמו של השמאן לא ניצבת התובנה, התודעה האישית ולא הכושר האנליטי לפרק תופעות מורכבות לפרטיהן. נהפוך הוא, השמאן אינו מבקש לבודד כל תופעה כשהיא לעצמה, להגדירה, לתת לה שם, ולכתוב אודותיה ערך מילוני, ערך אנצקלופדי או מאמר אקדמי. אלא אדרבה, הוא תר אחר איזו סינתזה מרובת-אנפין; איזה רכיב חסר או נעלם היכול להשיב להוויה רבת-הנפשות המקיפה אותו את איזונהּ ואת רוח החיים המאפיינת אותהּ. התכונה המאפיינת את השמאן, אליבא דאלבק-גדרון, הוא קשב רדיקלי לסובב אותו, אף כדי ביטול עצמי (של עצמו כסובייקט).

    להצעתה של אלבק גדרון, גם אמני כתיבה עשויים להתייחס לקהילתם, כיחס השמאן לשבט או לקהילה שבשוליה הוא חי. כלומר, כמציע קודם-כל את תכונת הקשב לסובביו, ומתוכה איזו הבנה מקורית או הצעת דרך תיקון, מתוך התחשבות בכל הכוחות והנפשות אליהן הוא קשוב, שתביא איזו אמירה או הצעת מחשבה המאפשרת השגת איזון מחודש במציאות חברתית וקיומית, הנדמית כאוטית. כמובן, לעתים עשויים דרכי המבע הבלתי שגרתיים של השמאן להיחוות על ידי הקורא, כשהוא פוגש בהן, כטלטלה של עולמו הפנימי, האופייני למי שפוגש באלטרנטיבה הנתפסת לו כזרה לכל דפוסי-חייו, ועם זאת היא מצליחה לנער את תודעתו, ולהביאו עדי עמדה קיומית (היות-בעולם) אחרת.    

    עמדה זאת של אלבק-גדרון, העלתה בזכרוני, עמדה מנוגדת (מקוטבת) שהובאה בפתח ספרו של  פרופ' נסים קלדרון, יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך (עורכים: יגאל שוורץ וטלי לטוביצקי, הוצאת דביר ואוניברסיטת בן גוריון בנגב: אור יהודה 2009, הקדמה) שם תיאר קלדרון בקצרה את האופן שבו הוא וחבריו בנערותם ומאז הונעו על ידי מה שהוא מכנה "רחש קריאה"; קרי, איזו תכונה חברתית שניתן למצותה בתבנית: "האם קראת את ספרו החדש של X ?", כאשר הקהילה הקוראת והכותבת; בוחנת את הספר, אך בד-בבד בוחנת את עצמם מולו או אם אצטט: "הם שואלים מה הספר הזה מלמד עליהם, כיוון שהם זוכרים היטב ספרים קודמים ששרטטו עבורם את הדימוי שיש להם על עצמם" (שם, עמוד 9). לדעת קלדרון, לעתים רחש השיחה סביב ספרים יקר לו לא פחות מאשר הספרים עצמם. למעשה, קלדרון מצייר קהילה המתכנסת סביב טקסטים יסודיים וטקסטים חדשים, כאשר המבקש להשתייך לקהילה תרבותית, ספרותית ואמנותית זו, לעקוב אחר האדוות, לקרוא, להתייחס ולהגיב בהתאם. בהמשך, קובע קלדרון כי הפעם האחרונה שבהם ספרי שירה היו נושאו של רחש קריאה ושיחה מסוג זה, היו אלו ספרים מאת מאיר ויזלטיר ויונה וולך (כלומר, אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת לכל המאוחר), ומאז אינטלקטואלים ישראלים רבים, שוב לא רואים בשירה רכיב הכרחי  בחיי העיון שלהם. טענתו, בהמשך הדברים, היא שהמקום שבו שירה ושירים המשיכו להיות גם מאז נחלה משותפת של האמן ושל הקהל – הוא הרוק הישראלי.

     לכאורה, ניתן היה להציב את עמדת אלבק-גדרון ואת עמדת קלדרון כשני שלבים שונים בתהליך הפצתה וקליטתה של יצירה אמנותית. אלבק-גדרון עוסקת בכוחות המניעים את היוצר ליצור ובאופן שבו היצירה משפיעה על חוֹוֵיהָ ואילו קלדרון עוסק בכוחות המניעים את הקורא או הצופה או המאזין להכניס ספר או יצירה אמנותית אחרת אל תוך עולמו. עם זאת, יש הבדל קריטי בין השניים. אלבק-גדרון טוענת כי היצירה השמאנית מטבעה מטלטלת את חייו של היחיד בהציעה לפניו אלטרנטיבה קיומית שאינה מצויה, לפי שעה, בקהילה או בחברה (או תהא זו רפובליקה ספרותית) אליה הוא משתייך; לעומתהּ – קלדרון תולה את עיקרו של הבאז הספרותי (רחש הקריאה והתגובה) בשאלה מאוד נורמטיבית: "האם קראת את ספרו של X ?", כלומר: הספרות אינה דבר שנועד להוציא את האדם מן המסלול הקבוע של הקריאה שלו. האדם קורא ספר ועוד ספר ועוד ספר. מכל אחד הוא לומד דבר מה ומוסיף ידע, אבל אין בעמדה שמציג קלדרון עירנות לכך שספר יחיד מסוגל להציע לפתע לאדם דרך שונה לחלוטין להבין את המציאות בתוכה או פועל וחושב או להציע לו לצאת מהקווים המוּתווים היטב של מסגרות חייו. בעצם, קלדרון מצייר כאן אינטלקטואל איש-ספר, המעוניין לקרוא עוד ועוד ספרים, ובמיוחד ספרים מעוררי-שיח ונוכחים בחיי הקבוצה בתוכה הוא פועל. בעצם, אם אלבק-גידרון, אליבא דקייג'י נישיטאני, מדגישה את המעלות בכך שהמלומד ינער את עצמו מדי פעם ויילמד לצאת מ"העיר" (הדיסקורס האמנותי והאקדמי השגור), הרי שהאינטלקטואל של קלדרון לעולם לא יעזוב את העיר, בשל תלותו בחברת-השיח – אליה הוא משתייך וברצונו העז ליטול בהּ חלק, בין היתר, על ידי קריאת עוד ועוד ספרים או צבירת מטען הולך וגדל של יצירות אמנותיות אותן חלפה הכרתו.    

    אם אסכם, עד-כאן, אלבק-גדרון, עושה מעשה אמיץ, בפתיחת ספרה החדש, בכך שהיא מנכיחה את העובדה שלצד מרחבי העיר עדיין מצוי היער, כאלטרנטיבה קיומית ומרובת-נפשות, שבה האדם והטבע שזורים להם יחדיו בסביבה רוויית נפשות, ובבואה לעיר, אפשר כי יימצאו הוא יוצרים שמאנים יחידים, שיידעו להציע לעירוניים פתרונות יעריים (מתוך קשב והצעת אלטרנטיבות קיומיות) שיעוררו את נפשותיהם; אצל קלדרון – אין אפשרות לצאת מהעיר; כל יציאה כזאת מהשיח ומהרחש של השיח האמנותי, המגולם בחברה העירונית, נתפס לו כהתרחקות מעצמו ומטבור-התרבות. כלומר, מחבריו ועמיתיו, המגלמים את חיי הרוח כדיסקורס (אקדמי וספרותי) וכתבונה תכליתית; בל לו ליסוג מן הקידמה שמגלמות הערים. לפיכך, לאינטלקטואל של קלדרון טוב ונוח מאוד במקומו, הוא משוקע בו. אין לו שום סיבה לצאת אל מקומות אחרים. למשל, לחקור ספרות יהודית או אסלאמית, הנתפסת בחוגו – כדיסקורס, שלא דווקא מקושר עם הקידמה המדעית ועם התבוניות הרצויה למעגלים חילונים המושתתים על האתוס לפיו, תרבות המערב – עיקר.  לדעתי וכמכסת-נסיוני, עמדתו זו של קלדרון, ביחס לדמותו של האינטלקטואל, ושל הכוחות המפעילים אותו היא עמדה חילונית אורבנית מאוד רווחת.

*

*

2

*

אני מעוניין להדגים את הפער בין העמדה השמאנית-האנימליסטית המרובה ובין העמדה האורבנית של ריכוז  הידע והשליטה בו – באמצעות טקסט בלתי שמאני בעליל.

   ההומניסט וההבראיסט האיטלקי, איש הכמורה הקתולית הבכיר (נבחנה מועמדותו לכהן כאפיפיור), איג'ידיו דה ויטרבו (1532-1469), כתב בספרון על האותיות העבריות  (Libellus de Litteris Hebraicis), את הדברים הבאים:

*

… נותר החלק השלישי של הנביאים הקדומים, שאצלם מצוי יער עצום של שמות אלוהיים, שעד עתה היה בלתי-נגיש לרגלי בני-תמותה. בודדים הם אשר נגשו לכך באמצעות הקבלה, כלומר: מסורת אבות אשר קיבלו כביכול בידיים, בכוח רב של ספרים, כפי שאישר לנו פיקו ואחר כך הגיע ליער פאולוס הישראלי, אחריו יוהנס קפניוס, אסף והביא לא פחות מדי מן החומר הקדוש אל המבנים הקדושים.

[איג'ידיוס ויטרבנסיס, ספרון על האותיות העבריות, תרגם מלטינית והוסיף מבוא והערות: יהודה ליבס, ירושלים 2012, עמוד 14].

*

    כלומר לדעת דה ויטריבו, מגמתם של מקובלים נוצרים (מלומדים נוצרים שהוכשרו בקבלה) כמוהו, היא להיכנס ליער (או לפרדס) עצום של שמות אלוהיים. הגישה אל היער נגישה היא אך ורק באמצעות הידע הקבלי  – זאת על מנת להחיות את רוחם של הנביאים הקדומים ושל הנבואה הקדומה, אבל התכלית אצל דה ויטרבו אינה שיטוט בגן השבילים המתפצלים או בספרית בבל של היער הזה, ואינה הנאה מעצם אינסופיותן של האפשרויות הפרשניות הגלומות בו, אלא אדרבה  סיגולו והתאמתו לדוגמה הדתית הנוצרית, המבטאת לדידו את האמת הטבועה בכל. לפיכך הוא מזכיר את ההומניסט האיטלקי, ג'ובני פיקו דלה מירנדולה (1494-1463), את המומר היהוד-גרמני, פאולו ריקיו (1541-1480) שלימים הפך לפרופסור באוניברסיטה פאביה ואת ראש ההבראיסטים הגרמנים שבדור,  יוהנס קפניוס רויכלין (1522-1455) – כולם מקובלים נוצרים, שניסו לקשור בין טקסטים קבליים ובין אמתות הדת הנוצרית, שלדידם העידה על הסוד האמתי שמעולם עמד ביסוד טקסטים אלוּ. כלומר, לא מגמה פלורליסטית או רב-תרבותית או מגמה סובלנית יש כאן, אלא ניסיון לצמצם את היער הבלתי-מתפענח על-פי רוחה של מסורת דתית אחת ויחידה. כמובן, הגישה הזאת אינה שונה מזאת שאפיינה את רוב המקובלים היהודיים, אלא שאצלם המגמה והתכלית היו כי רזי עולם גלומים דווקא בדת היהודית ומתפענחים לאורהּ.

   נחזור לטקסט. כל קורא רציונלי-מערבי, קרוב לודאי, יבחר להתייחס לדבריו של דה ויטריבו על אותו יער עצום של שמות אלוהיים  כאמירה סמלית; היער מסמל מסתורין, כוליוּת של סוד ואיזה סדר השונה לגמרי מן הסדרים הפרשניים שרוב המלומדים הנוצרים, בני דורו, שלא למדו עברית מפי מומרים או יהודים שהיו נאותים ללמדם, ולא הוכשרו בקבלה, עשויים להבין. עם זאת, דה ויטריבו למעשה אומר כי נמצאה הדרך לברא את היער, כך שכעת לאחר שישנם די מלומדים נוצריים, הבקיאים בעברית ובקבלה, כל שנותר להם הוא להראות כיצד מה שהצטייר במחשבת הוגים נוצרים קודמים כמרחב כאוטי ופראי, כל עולם הסוד הזה, עולה בהתאמה גמורה עם אמתות הנצרות הקתולית. כל מה שנותר למקובלים הנוצרים לדידו, הוא לאסוף את "החומר הקדוש" אל "המבנים הקדושים", כלומר להביא את טוב היער אל מוסדות הדת והכנסיה, כך שבמידה רבה היער שוב לא יהיה יער, אלא יהפוך לעיר שכל דרכיה נהירות בפני הלמדנים הנוצרים.

     כמובן, במידה רבה ,הקדים דה ויטריבו את מגמות הקולוניאליזם האירופאי, כי בעצם אין בדעתו להשאיר את היער כמו-שהוא, קרי: להנות מן המסתורין, הפראיות, והיכולת ללכת לאיבוד בין עציו – הוא מעוניין לראות בו הרחבה ל-Civitate Dei (עיר האלוהים) הנוצרית. הוא מתחיל בבירוא היער; וסופו – שתעמוד שם עיר נוצרית, בנויה כהלכה.  

   נחזור לאלבק-גדרון ולקלדרון. במבוא לספרהּ מעמידה אלבק-גדרון באופן חד משמעי על כך שיוצרים יחידים עשויים להביא אל עולמנו טקסט יערי, טקסט מהלך מסתורין, שלכתחילה אינו משתמע לאיזה סדר פרשני במובהק או לסדר סימבולי. כלומר, היא מכירה מראש בכך שטקסט עשוי להפוך על אדם את עולמו לא מפני שהוא נהיר או מתאים עצמו לאיזה שיח דומיננטי בחיי הקבוצה הקוראת – אלא דווקא משום שהוא חורג במודע או לא במודע מגבולות ההסכמה של הקבוצה. לעומתה, קלדרון בדבריו, הוא בדיוק המבוא לכל אותם המציעים בערבי עיון והשקה ספרותיים כי המשורר הוא "משורר בשל" (אני מוכרח להעיר — משורר אינו מנגו) וכי כתיבת הפרוזה של פלוני היא "מהממת" או "הישג יוצא דופן, המהווה חולייה נוספת בתולדות הרומן בישראל לצידם של …" או כל אמירה ממקמת אחרת, המבקשת לקבל את הטקסט החדש או את הכותב החדש, לחבורה ולדפוסי השיח המאפיינים את דרכה.  בעצם, הקהילה הקוראת של קלדרון, היא חברה שאין בה מסתורין – רק סדר, שיח והייררכיה אמנותית המתרקמת בצילם.  היכן שאלבק-גדרון רואה אפשרות של יער; קלדרון רואה רק עיר ועיר.   

  עם שנהניתי מאוד מכמה מפרקי ספרהּ של אלבק-גדרון ובמיוחד מאלו שהוקדשו ליצירות מאת אהרן אפלפלד, שמעון הלקין, אורלי קסטל-בלום (הדיון בשני האחרונים הוא בחלק השני של הספר הקרוי: עיר ועברית) ורונית מטלון, לא הצלחתי להבין מדוע המחברת רואה בהם מחברים שמאניים, מלבד העובדה שהפכו למספרי סיפורים שקוראיהם המתינו לספריהם הבאים ומלבד שחלקם ראו בערים גדולות, אגני-מצוקה יותר מאשר מעייני-ישועה. הפער הזה היה אף בולט עוד יותר בפרקים שמיוחדים ליצירת א"ב יהושע ודליה רביקוביץ ובכמה פרקים נוספים (יהושע אמנם כתב על יערות) הרחוקים בעיניי, בספרות שהם מייצגים, מתפיסה שמאנית. כשאני חושב על אמני כתיבה שמאניים מודרניים עולים בדעתי אלזה לסקר-שילר, אַקוּטָגָאוּוָה ריונוסקה ,ברונו שולץ, אנרי מישו, אנטונן ארטו, ז'ורז' בטאיי, וויליאם בורוז, אקיוקי נוסקה, ריינלדו ארנס, רוסריו קסטיינוס, אלפונסינה סטורני  חורחה לואיס בורחס, דנילו קיש, אנטוניו טאבוקי, הוגו מוחיקה, אלחנדרו חודורובסקי, פומיקו אנצ'י ויסמין גאטה או כאן קרוב: ע' הלל (ארץ הצהרים ובמיוחד "בסיבוב כפר סבא" ו-"במעלה עקרבים")  יואל הופמן (ברנהרט), נורית זרחי (בשירה ובפרוזה שלה), חביבה פדיה (בעין החתול), דרור בורשטיין (אלה כרגע חיי, הווה) עידו אנג'ל (בכל כתביו מאז רצח/בוים), גיא פרל (במידה מסוימת, במערה) ומרית ג"ץ (לשעבר: בן ישראל)– ברוב כתביה המודפסים והאינטרנטיים (בבלוג שלה: עיר האושר). בכל המחברים והמחברות שמניתי אני מוצא נטייה אנימליסטית של גילוי נפשות רבות בכל הסובב אותן, לרבות בעלי-חיים ו/או חפצים דוממים, ואצל מקצתם, ואולי נכון יותר – מקצתן, לעולם מלווה את הטקסט איזו שאיפה להעניק לחיים האנושיים המובעים, איזה צביון חדש של תיקון ושל איזון מחודש. כמובן, אין העובדה לפיה הייתי בוחר בשורת יוצרות ויוצרים אחרים לגמרי, גורעת במאום מההנאה שבקריאת ספרהּ של אלבק גדרון ומן המבוא המשמעותי ומעורר המחשבה והקשב, שבו פתחה את ספרהּ, המציע נתיב אופציונלי להבנת חוויית היצירה וחוויית הקריאה של קוראים, המבקשים אחר טקסט שחשים בו עולם חי וויטאלי; עולם שעדיין לא הובס לחלוטין על ידי הגיונן המצמית של הערים.  

    לבסוף, אציין, ברוח הימים, כי אפשר שכל הרשימה הזאת –הוֹרָתהּ בהתבוננות בסוכות, ההולכות ונבנות בחצר בחוץ, וביציאה אל הסוכה, כאיזה תווך-מה, המצוי בין השמאני והאורבני, בין היער והעיר.

 

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*

*  

בתמונה: Wifredo Lam (1902-1982), Dark Malembo, God of the Crossroads, Oil on Canvas 1943  

Read Full Post »

הערבים שלֵמים הם איתנוּ

*

משמעות השם רמדאן (רמצ'אן, رمضان) התשיעי לחודשי השנה המוסלמית בו הורד הקראן על ידי הנביא מחמד בתווכו של המלאך ג'בריל (גבריאל), הוא לשון רמץ' כמו: רמץ-אש בעברית. החודש נקרא כך מאחר שהצומות מכלים באש את כל עוונות המוסלמים, עד שרק רמץ נותר מהם בסופו. אכן, לקראת תום הרמדאן בא לילת-אלקדר (ליל הגורל והרוממות) שבו נפסקים גורלות כל באי עולם לכל השנה, והוא ליל שכולו שלום (לא נותרו עוד עוונות; כולם כלו באש). לפיכך נחתם החודש אחר כך בעיד אלפִטְר, חג המוקדש לשמחה ולתפילה, עת המוסלמים שמחים בכך שיצאו מן הדין לחיים ולשלום, כעין מקבילה לשמחת הסוכות הסמוכה לצאת יום הכיפורים אצל היהודים, ולשמיני עצרת ושמחת תורה המלווים בארץ ישראל את יום הושענא רבה שבו נדונים על המים (הגשמים) – הוא (כמסורת אשכנז הקדומה ואצל המקובלים) ליל החותם הגדול.

מעניין להתבונן בהתרשמותו של הסופר והנוסע היהודי, משה בן מנחם מנדל ריישר (במקור: נוסבאום, 1880-1840) ממנהיגי הקהל המוסלמי בחודש הרמדאן בירושלים באמצע המאה התשע-עשרה. ריישר היה בן לעולים שכפי הנראה עלו מרישא שבגליציה לירושלים בשל התכונה המשיחית שאחזה את היהודים לקראת שנת ת"ר (1840). בגיל 20 לערך הצטרף ריישר לישיבה חסידית בירושלים, ואחר כך נתמנה לשד"ר (שליח דרבנן) שלה, ויצא לאסוף תרומות בגליציה; כך, שב למקומות בהם נולדו הוריו. אפשר כי יציאתו את הארץ היתה כרוכה במצבו המדולדל של הישוב היהודי בעיר לאחר מגיפת הכולרה הקשה של שנת 1865. בשנת 1866 ראה אור לראשונה ספרו שערי ירושלים (למברג/ לבוב 1870 ללא מספור עמודים; נדפס שוב בעשור הראשון להופעתו שמונה פעמים בווארשה ובלבוב), החיבור הוא כעין ממואר של הכותב, המאגד זכרונות, שחווה בילדותו ובנעוריו בעיר הקודש, יחד עם סיפורי-מעשים, שהתרחשו בעיר ומנהגים ממנהגים שונים של הקהלים הדתיים השוכנים בה. אברהם יערי, טען בספרו (שלוחי ארץ ישראל: תולדות השליחות מהארץ לגולה מחורבן בית שני ועד המאה התשע-עשרה (ירושלים תשי"א, עמוד 96), כי ספרו של ריישר היה "אחד הספרים החשובים ביותר בספרות-התעמולה לא"י".

וכך כתב ריישר בשער התשיעי בספרו (מנהגי הארץ) על חודש הרמדאן בירושלים:

*

הישמעאלים מתענים חודש אחד בשנה, נקרא אצלם בערבי 'ראמידאן', לפעמים [יהיה] בראש חדש ניסן ולפעמים באב או באיזה חודש שייפול, כי אין להם עיבור שנים, ואוכלים ושותים כל הלילה עד אור הבקר ויושבים בבתי קאפפע ושותים קאפפע וקנה המקטרת, הטאטין לא ימושו מפיהם, ושמחים בנבל וכינור ותופים ושירים וחלילים ומשמיעים קול קנה שריפה, והחנויות שלהם פתוחים עם כל מיני פירות ומאכלים טובים ומשקאות של מי לימון ושאר פירות, וכשיגיע הארת פני המזרח יש אחד מהם שצועק על ה"זמיא" בתי תפלות שלהם כי בתי תפלות שלהם גבוהים מאוד וצרים עד שלמעלה יש לו חידוד דק וכל הבנין הוא עגול כמגדל וסביב הבנין סמוך אל החידוד יש מעקה הנקרא 'גאניק' ומתוכו מדרגות שעולים בם אל המעקה דרך פתח והוא הוחל סביב וצועק בקול גדול וזמרה, ואז כל אחד הולך אל ביתו לישן וביום לא אוכלים ולא שותים ואף לא יקטירו קנה הקטורת טאטין, ולעת ערב חוזרים אל בתי קאפפע ויושבים שורות על ספסלים קטנים ובידם קני קטורת טאטין ואוכלים הרבה ויושבים ומצפים לשעה שתים עשרה וכשיגיע שעה י"ב (=הכוונה לשעות זמניות), באותה רגע קודם צאת הכוכבים חוטפים ואוכלים ושותים, הטאטין וגם משקאות חמוצים ומתוקים, ובירושלים יש להם סימן אחר כששומעים קול הכלי תותח 'קנאנין' מעל החומה הן בבוקר והן בערב. בכל יום שלש פעמים צועק אחד על 'הזמייא' שלהם ושלש פעמים בלילה, כן בכל השנה. ולאחר השלשים יום עושים איד (=חג) ארבעה ימים מלובשים בגדי יקר ואוכלים ושותים ושמחים והרבה חנויות סתומים וסגורים ויושבין בבתי הקאפפע כל היום וכל הלילה ושותין קאפפע וטוטין ואחד משורר בלשון ערבי ואחד יספר להם מעשיות ומליצות ובכל בוקר הולכים בירושלם אל מקום המקדש ואל בתי התפלות שלהם וגם בלילה.

*

ניתן לחוש בדברי ריישר את הרושם העז שהותירה בו תרבותם של הערבים בני ירושלים, במיוחד בכל אשר לשניוּת (בעיניו) שהן נוהגים בהּ בין אדיקות דתיות ובין תרבות פנאי. המוסלמים, לעדותו של ריישר, אינם רק מתפללים וצמים, אלא גם יודעים לחגוג ולהסב יחדיו בערבים, במוצאי-הצום. ומאחר שנאסר עליהם לשתות אלכוהול, הם יושבים בבתי קפה, מעשנים נרגילה, ומאזינים למוסיקה, או לשירה או למספרי סיפורים ולעתים אף יורים ברובים (קני שריפה) להבעת שמחה. אני מניח כי השתוממות זו מקורהּ בהיותו של ריישר בן לעולים מגליציה, מן האדוקים. יש להניח כי בקרב הקהילה החסידית בה דר ריישר ואשר בשמהּ יצא חזרה לגליציה, לא היה נהוג לעסוק בדברים שיש בהם בידור או שעשוע. קשה שלא להשתאות מול הקושי של ריישר להכיר, כי אדם מסוגל לצום ולהתפלל בפני אלוהיו בכובד ראש ובכוונת-לב ואחר-כך להשתעשע במסיבת-חברים בבית הקפה, כשהוא מאזין למוסיקה, שירה או סיפור, הניתן מפי מספר-מומחה. בעצם, הקושי הזה של הכרה בכך ששני הצדדים עשויים לעלות יחדיו, משותפת להרבה משלומי אמוני-ישראל גם היום, הרואים בחומרה כל רגע של "ביטול תורה", ומבדילים בין ספרות קודש ובין ספרות חול (ובין תרבות-קודש ותרבות-חול), כאילו שאינן מסוגלות לדור בכפיפה אחת באדם, והאחת מבקשת למחות את רעותהּ. ריישר, שבילה את ילדותו ואת נעוריו בירושלים, לא הכיר כנראה תרבות יהודית אינטגרטיבית. לפיכך, המציאות האסלאמית שראה בירושלים, תרבות המשלבת בין התפילה המסגדים ובין המולת בתי הקפה, הרעישה את עולמו והביאה אותו ליחד לכך דברים, בבחינת פלא, או מציאות מוזרה ורבת-רושם, שעליו ליידע בה את קוראיו. יש להניח, כי לו היה ריישר בן להורים יהודים בני ארצות-האסלאם, היה נרעש פחות, שכן היה רואה בהתנהלות הזאת, דבר-רגיל, עולם כמנהגו נוהג; ואכן תרבות בתי הקפה התפשטה באזור המזרח התיכון, למן תורכיה ועד מצרים למן שלהי המאה השש-עשרה ואילך.

במקום נוסף בשער התשיעי מספרו דן ריישר בכך שמנהג היהודים הספרדים (כוונתו למזרחים) בירושלים, לקרוא בהגדה של פסח גם בלשון ערבי (ערבית-יהודית); כמו כן, הוא מבחין בין הכפריים המוסלמיים, החיים בעוני גדול ובכל זאת מקיימים, כפי יכולתם את מצוות הכנסת האורחים, כפי יכולתם ומעבר ליכולתם, מבלי להפריד בין מוסלמי ויהודי (כך משתמע), ובין המוסלמים היושבים בערים (למשל ירושלים) שעוסקים במסחר, ובמקצועות חופשיים, ודעתם מעורבת עם הבריות, כלומר יודעים להתנהל בחברת- מערביים. ריישר מציין כי הירושלמים חיים בתוך 'דור דעה ושלום', ומכוון במפורש לחיים לצד הערבים.

זאת ועוד, ליחסים הטובים בין יהודים ובין מוסלמים בירושלים, גם במהלך המאה התשע-עשרה וגם במאות קודמות, ניתנו כמה וכמה ביטויים ספרותיים בכתבי נוסעים יהודיים ועולים יהודים מבני האליטה הרבנית. אזכיר כאן עוד שני מקורות. זאת, על מנת, להאיר אור על מציאות, שבה גם רבנים יהודים יראי שמים מודים כי הקיום המשותף, המוסלמי והיהודי, בארץ הקודש, עולה יפה, והם מתקיימים היטב עימם, ומקווים לבניינה המשותף של הארץ. קשה להעלות על הדעת ולו דמות רבנית אחת בת ימינו שתביע דברים דומים. לא רק בשל מעללי התנועה הלאומית הפלסטינית אלא גם בשל מעללי הציונות והעובדה כי מאז היהודים השיגו שליטה וריבונות על רוב שטחי הארץ.

וכך כתב למשל,  ר' משה בן יצחק בן מאיר אבן לטיף, בביקורו בירושלים 1490:

*

… הנה נשארה בירושלים פליטת עם עני ודל חוסים בשם ה' ומתפללים תמיד. כמו ק"נ (=150) בעלי בתים ועוד, וכלם כאחד משחרין ומעריבין (=מתפללים במועד) ואין עברה של שחוק וקלות דעת נמצא בהם תהלות לאל יתברך.

הערבים שלימים הם אתנו. לא יכו לעולם ולא יבזו על הרוב. הרווח מצומצם לגרים כמוני (=מי שזה מקרוב באו לגור בארץ או רק מתיירים בה) וההוצאה מעטה ג"כ (=גם כן). באמונה – בשר בהמותנו הכשרות חפצים הערבים לקנות עד שפעמים רבות יחדלו היהודים ליקח מפני דרך ארץ ובכל יום  טבחי ישראל מנין שוחטין ונמצא בשר הרבה שמן ובזול.

[מצוטט מתוך: משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל: זכרונות, תולדות, תעודות, עובדות, רשמים, ציונים, מספרים וצרופי מעשים, ירושלים ה'תרצ"ח (1938), עמוד 75]

*   

משה בן יצחק אבן לטיף  מתאר ישוב יהודי המונה כמאה וחמישים משפחות לערך. יהודי העיר מקיימים מצוות וחיים בשלום וברעוּת עם ערביי העיר, כאשר תקריות אלימות של ערבים נגד יהודים נדירות ביותר. אבן לטיף מזכיר, כי הערבים נוהגים לקנות בשר כשר אצל השוחטים היהודים, עד כדי כך, שלעתים יהודים מוותרים על רכישת בשר, מפני דרך ארץ, כדי שערבי הבא לרכוש בשר מיהודים לא ישוב  ריקם. אמנם, ראוי לציין כי בשלוש מאות וחמישים השנים המפרידות בין אבן לטיף ובין משה ריישר, ידעו יהודי ירושלים גם תקופות רעות, אבל מרביתן היו פרי גזירות שהושתו עליהם על-ידי השלטונות העות'מאניים. כמה מקובלים, לרבות ר' חיים ויטאל, התלוננו על מנהגי המוסלמים; האחרון – על מנהגם של הערבים ליטול מאבני קברות ישראל לבנייניהם. הייתי אומר, שקיים מתאם בין עמדתו הפרטיקולריסטית של מקובל בדבר סגולתן העילאית של נשמות ישראל לעומת נשמות הלא-יהודים, ובין האופן שבו נהגו לתאר את יושבי הארץ הלא-יהודים ואת מנהגיהם, וככל שהרחיבו את הפער – כך הגבירו תלונותיהם.

ביטוי נוסף של דרך ארץ מפני המוסלמים ושל בניין משותף של הארץ, ניתן למצוא גם בדברים הבאים. ר' יוסף זונדל מסלנט (1865-1786), היה תלמידו המובהק של ר' חיים מוולוז'ין, ראש ישיבה וולוז'ין, ומורו של ר' ישראל ליפקין מסלנט, מייסד "תנועת המוּסר". הוא עלה ארצה בשנת 1839 (שנתיים אחר רעש האדמה שהחריב מחצית מן העיר צפת), ועמד בראש הכולל הליטאי-פרושי בירושלים. נפטר בשנת 1865 בעטיה של מגפת כולרה. אגב, נשיא המדינה המכהן ראובן ריבלין הוא צאצא של משפחת ריבלין, מאושיות הכולל הליטאי-פרושי ההוא.

*

זקני ירושלים מעידים שהגאון ר' יוסף זונדל סלנטר היה מן המעוררים את צעירי ירושלים לבנין העיר והארץ, וחיבתו ליישוב היתה כה גדולה עד שהיה מטייל בהרי ירושלים ובוכה על שממותם, והיה אומר שהוא שמח לראות גם בבנייניהם של הגויים ובלבד שתיבנה הארץ.

[א' ריבלין, הצדיק יוסף זונדל מסאלנט ורבותיו, ירושלים תרפ"ח, עמוד י"ט; מצוטט מתוך: אריה מורגנשטרן, 'תפישתו המשיחית של ר' יוסף זונדל מסלנט על רקע אירועי זמנו', דעת, 80-79 (2015), עמוד 154]

*

ר' יוסף זונדל היה תלמיד חכמים לא שגרתי. בצעירותו נהג לשוטט בשדות בליטא תוך שהוא משוטט בדעתו בין דברי תורה. ככל הנראה, הרגלי השיטוט שלו נמשכו גם בזקנתו, עת שימש כראש הכולל הליטאי-פרושי בירושלים. עם שנהג בשיטוטיו לבכות על שממת הארץ, הוא מתואר פה כמי שכה ייחל לבניינה של הארץ, כפרי-מאמץ משותף של יושביה, עד ששמח לראות גם בהצלחת בניינם של לא-יהודים והתמדת יישובם בה.  כלומר, יוסף זונדל,  כלל לא העלה בדעתו את שיעבוד הערבים בארץ על ידי היהודים או שליטה בהם ובגורלם, כשם שכארבעים שנה אחריו, תיאר הראי"ה קוק (1935-1865) במכתב לאחד מתלמידיו, משה זיידל (אגרת פ"ט מאגרות הראי"ה, שנכתבה בתרס"ד, 1904), כי ההשתלטות על הפלסטינים ושיעבודם היא מצווה מהתורה. קשה להעריך היכן נתהוותה נקודת המפנה שלאחריה, ליהודים נעשה טבעי לראות ביישוב ארץ ישראל, מהלך המקווה לשלוט ולהתוות ליושבי הארץ הלא-יהודים את חייהם וגורלם; עלייתן של תנועות המאבק הלאומיות, הציונית והפלסטינית, מהוות כנראה חלק נכבד מהתשובה. עם זאת, תשובה נוספת היא צמיחת הכוח הפוליטי וההתארגנות הפוליטית המוסדית של היישוב העברי; ארגונים פוליטיים הם צמתים של הון וכוח, ובעצם כמו תאגידים כלכליים, משעה שצברו די הון וכוח, מטרתם היא להגדיל עוד את כוחם והונם, לא משנה על חשבון מי, ומי יהיו הנפגעים בתהליך, כאשר על פי רוב, המנושלים הראשונים יהיו אלו שאינם חברי-הקבוצה (בני המוסדות), אשר הפגיעה בהם לא תעורר תרעומת גדולה (בני העם, הדת והתרבות האחרת). וכך, נראה כי בתוך פחות ממאה שנים, התהפכה המגמה בארץ, ממאמץ משותף, לקיים בה חיים משותפים, למפגני שליטה והשתלטות לאומיים כוחניים, שבו (לפי-שעה) יד הציונים על העליונה. וכך, אם המדינאי היהודי צרפתי הציוני, אדולף כרמיה (1880-1796) הביע במאמר בכתב העת "המגיד" משנת 1863, כי המטרה בישוב ארץ ישראל היא לקרוא דרור לכל יושבי הארץ ולפעול לקידום ההשכלה הכללית – הנה, ככלות קצת יותר ממאה וחמישים עמדות המוסדות הציוניים שהוקמו כאן, לרבות בתי המשפט, הם עמדה חד-משמעית על זכויות השליטה, ההשתלטות והשיעבוד של יהודים על שאינם יהודים. למצער, נבחרות כאן ממשלות (אחר ממשלות) שזוהי דרכן.

*

לכל הקוראות והקוראים כברכת הרמדאן ועיד אלפטר

كل عام وانتم بخير

ואתם בטוב דבר שנה בשנה

*

*

בתמונה: Gustav Bauernfeind, Entrance to the Temple Mount, Oil on Canvas 1886

Read Full Post »

בן האדם, השווה לי, לא נותנים לי לדעת עליו מאום

*

אם יש דבר-מה המעיד יותר מכל על נטייתה של הספרות העברית לדבוק באידיאולוגיה ההגמונית הציונית או לחליפין לראות בה סיטרא אחרא (אבל בכל זאת להמשיך ולראות בה מגמה ראשית, שראויה להתנצחות) –  הוא היחס לסוגיית קליטת ההגירה. ככל שחשבתי על זה, מעטים וספורים הם הספרים, אשר זכו לקבלת פנים מאירת-פנים, אשר עסקו בחוויית ההיקלטות בארץ, של העולה החדש, ובמארג חוויותיו ותחושותיו שניעורו כתוצאה מהמפגש עם סביבתו. בזיכרוני עלה למשל, הספר, תרנגול כפרות, מאת אלי עמיר, ספר שמעולם לא חיבבתי ( רומן חניכה יותר מאשר רומן הגירה), ובכל זאת הוכרחתי לקרוא אי-שם בתיכון כתולדה של רשימת ספרי חובה של משרד החינוך. אני חושב שמה שהכעיס אותי אז ומכעיס אותי עד היום, היא העובדה כי עמיר כיהן כיו"ר הסוכנות היהודית, ובהחלט זכה בבגרותו לחיבוק החם והמקרב של הממסד הציוני, שגם השפיע בסופו של דבר על נימת ספרו, כילד שבא מן החוץ והפנים את הנחוץ, כלומר הפך לחלק מהממסד (סיפור-הצלחה ציוני); לעומת זאת, לא נתקלתי אז בסיפורי מעבּרות או בסיפורי ימי ראשית העליות הגדולות לארץ, בשנות המדינה הראשונות, שסופרו על ידי אנשים שלא הפכו לאושיות בממסד. בבית הספר לא קראנו רומן חרדי; לא פרוזה פלסטינית המתארת את התחושות לנוכח התגברות גלי ההגירה היהודית לארץ; לא קראנו רומן ממחנות העולים, מ"השטח הגדול", מגבול לבנון או עזה ומצרים; גם לא מעיירות הפיתוח. עד עצם היום הזה, אני זוכר את עצמי, כבן 16.5 אז, מגיע במקרה (תקלה באוטובוס) לעיירה אופקים בדרום, בדרכי לפסטיבל רגאיי, סובב בהפסקה הכפויה בין בתי-הרכבת, בצהרי היום, ובמועקה שהפכה עד-מהירה לבכי, על השקר ששיקרו לי כל חיי, בין בבית, בין בבית הספר, בין בתנועת הנוער, בין בספרים שקראתי, על "כור ההיתוך" ועל "השיויון בין האזרחים". ומאז הבנתי שיש כמה מדינות ישראל, ולא מדינה אחת כפי שדימיתי בנפשי עד אז.

העובדה לפיה ברוב שנות נעוריי יכולתי להיתקל בספרות מזרחית או בספרות ערבית בחנויות הספרים, רק אם הכותב או הכותבת היו מחובקים על ידי הממסד הציוני, או על  ידי פרופסור ומו"ל תל-אביבי, שבעצם הפעיל את כוחו וסמכותו כדי לברור לו את הכותבים החוץ ממסדיים, הכותבים לטעמו, שהוצגו לקורא הבורגני בתיווכו המוסדר (סוג של פטרונות קולוניאליסטית) – מטילה להערכתי צל על חיי עד עתה, וכך על חיי אחרים רבים. יש כאן דור שלא קרא סיפורי חיים פלסטינים, של עולים בני המזרח, של עולי אתיופיה, או למצער התוודע אליהם בשלב מאוד מאוחר של חייו. כשנוסיף לזה, את העובדה לפיה, לכתחילה יש ערים בישראל ובהן שכונות שבהן אין כמעט פלסטינים, לא דרוזים, לא יהודים אתיופיים, לא עולים מהרפובליקות האסייתיות (לשעבר הסובייטיות), לא מהגרי עבודה, לא חרדים וכמעט שאין דתיים –  מקבלים אנשים שלכתחילה, בכל חיברוּת שלהם עם אוכלוסיות שלא גדלו לצידם, ולו גם בשל אידיאל של שיוויון ושל זכויות אדם, יחושו איכשהו שלא בנוח, כמי שאינם יודעים מה לומר, מה לדבר,  מה נהוג אצל בני הקבוצה האחרת; ממש כאילו מארחים לראשונה אדם שמוצאו מארץ אחרת שהמושגים עליה ועל תרבותהּ לא נהירים עד תום. יש משהו מעציב להפליא בעובדה שאנשים יכולים לחיות במדינה זו במרחק של קילומטרים אחדים זה מזה, ובכל זאת, הם לא יכירו זה את זה לחלוטין, ולעתים כל מה שיפרנס את ידיעותיהם אלו דעות קדומות. מה שמעורר עצבות היא במיוחד העובדה, שככל שאדם יודע מעט יותר על תרבותו, אורחות חייו ומורשתו של האחר, כך קשה לו לראות בו אדם השווה לו בכל: בצרכיו, ברצונותיו, בחיי תודעתו, ובמקומו החברתי.

הדבר הזה הופך נוכח במיוחד כשמעלים על הדעת שר בממשלת ישראל המעכב תקציב העומד לעבור לבני נוער אתיופים, בטענה כי "יש לנו שיקולים קודמים מה לעשות עם הכסף" ומתכוון כרגיל להעביר את התקציב לחטיבה להתיישבות, שמציינת מילייה קטן ודי-אחיד של חובשי כיפות סרוגות – מתוכם כבר עלה מפכ"ל, בוגר ישיבות בני-עקיבא, שטען בפומבי כי "לחשוד באתיופי זה טבעי" (בשנת 2016). ובכן, זה לא טבעי. זה טבעי רק לאדם שהתחנך על כתבי הרב הגזען והקולוניאליסט, הראי"ה קוק (ראו אגרת פ"ט לתלמידו משה זיידל משנת תרס"ד בה הוא כתב כי מצווה מהתורה לשעבד את בני חם ובכללם הפלסטינים ושחורי-העור), ואצל ממשיכיו. כמובן, שלקשת המחשבות, הרגשות והחוויות המוליכות את חייו של כהה-העור – לא נמצא מקום, ודאי לא מקום שווה לזה של "ישראל הקדושים" (כדעת הראי"ה קוק ותלמידיו). מכאן, ועד שוטר שירה בסלומון טקה, שלא בשעת מילוי תפקידו, ומבלי שהוכח עד עתה, כי נמצא בסכנת חיים כלשהי –  הדרך קצרה. מה הקשר? ובכן, ראו תגובות בעלי-סמכות ציונים ישראלים, ובמיוחד מחוגי הימין, שמאז הריגתו/רציחתו של טקה, ניסו כבר להשפיע על דעת הציבור בהשמעת נתונים מופרכים על הרשעותיו הפליליות, כמות האלכוהול והסמים בדמו ועוד ועוד, מבלי שעד עתה הוכח כי בכלל נשא נשק, או איים פיסית או מילולית על איש המשטרה, שלא טרח כלל לבצע בו נוהל מעצר או נוהל פתיחה באש כמקובל (חייבים להזכיר, סלומון טקה נהרג; המשטרה מעכבת פרסום תיעוד של האירוע ומפריחה כל מיני האשמות כלפי ההרוג, ועולה השאלה ממה בדיוק מפחדים שם, אם השוטר היורה "רק התגונן"). בהקשר זה, העובדה לפיה כעשרה צעירים מעולי אתיופיה נורו למוות בשנים האחרונות בידי המשטרה, מבלי שמח"ש מצאה ולו את אחד השוטרים היורים חייב בדין.

בשנת 2013 ראה אור ספרהּ של דליה ביטאולין-שרמן, איך שהעולם נהיה לבן, שהוא רובו ככולו, ממואר רגיש ומעורר מחשבה, של ילדה עולה, בת דמותה של המחברת, שעלתה ארצהּ בגיל 5, בשנת 1984, וקורותיה במרכז קליטה בבאר שבע, שחלקו מאוכלס על ידי משתפי-פעולה עם מערכת הביטחון.

ביטאולין-שרמן כתבה כך:

*

  איך שהעולם נהיה לבן אימא הלכה לרופא נשים נטלה גלולות אמרה שאנחנו מספיקות לה התנגדה להוראות של סבא והרביצה לנו פחות ופחות כי היא אמרה לסבא שלהרביץ זה לפגוע במורל של הילד. אחר כך היא לא הסכימה שנסתובב ברחובות וישבנו כל היום מול הטלוויזיה החינוכית ראינו סדרות מצוירות ותכניות נוער עם ג'ינס קרעים ודיסק ממצעד הלהיטים והעמדנו פנים שאני גילי ואחותי גלית ושרנו עם המטאטא והבנות של השכנה ליוו אותנו בקולות רקע … וששאלנו הן נשבעו שהן נולדו עם הדגש על האותיות ח' וע' ואנחנו האמנו להן ולא ידענו שאפשר להחליף את ה-ב' ב-פ' ולא להגיד את האמת.

… איך שהעולם נהיה לבן סבא היה מעט דתי ומאוד חילוני ופעם בכמה זמן הלך לבית הכנסת, הוא אהב את הנברשות, והקישוטים הנוצצים, רעש הקהל. הוא אהב להסתכל על האנשים איך הם נעים עם כל הגוף ממלמלים ומשתחווים … הוא אהב שמסדרים לו מקום קרוב לחזן … ובמיוחד אהב לצאת בסיום התפילה ולהציג את עצמו מחדש לכל אדם בקול גבוה 'אני ישראל, אני ישראל' וכשחזר הביתה צחק שוב ושוב על כך שיש עוד אנשים מאמינים. הוא היה מדליק את הטלוויזיה, 'מץ', תוצרת גרמניה, ומרוב התרגשות ואיבוד התחושה של הזמן מגביר יותר ויותר את הווליום של הטלוויזיה. וסבתא יושבת ומנסה להסתיר את הפנים עם המטפחת לא לראות ולא לשמוע מה השכנים מהקומה ומלמעלה ומלמטה אומרים עליה.

… ואיך שכולם הלכו אבא ואימא אהבו לספר איך פעם היה להם כלב, חתול, תרנגולת עם אפרוחים, חמור, כבשים, פרה, עז וסוס, והם כולם התרוצצו יחד באותו בית עשוי מקש וחצר גדולה ולכל החיות נתנו שמות כמו לבני אדם וכולם חיו בשלום. ואנחנו אמרנו שאין לנו כוח למעשיות של פעם ופיהקנו ומרוב פיהוק גלשנו על הכיסוי הפרחוני של הספה  עד לרצפה והחזקנו את הראש בשתי הידיים והתגרדנו מעל לחולצה בכל חלקי הגוף ובמיוחד מאחורי האוזן וגלגלנו עיניים "כאילו אלוהים ירד מלמעלה" אימא עצרה ושאלה וחזרה להגיד כמה זה חשוב ואנחנו התעייפנו ובהינו בחלל כמו בשידורים של זומביט שלא הבנו אף מילה עד שהתוכנית הסתיימה ובלי שהרגשנו ירדו לנו דמעות שקופות שעברו את מורד הלחי ונגעו בשפה העליונה ואנחנו ניגבנו אותן עם שתי הידיים על כל הפנים וספרנו בלבד את כל התוכניות שהפסדנו. ואבא ישב מאוכזב ואמר "הילדים של היום" קם וכיבה לנו את הטלוויזיה באמצע התוכנית.

[דליה ביטאולין שרמן, איך שהעולם נהיה לבן, עורך הספר: יגאל שוורץ, כנרת, זמורה ביתן – מוציאים לאור, אור יהודה 2014, עמ' 19-18, 21, 30-29 בדילוגים]  

*

ראשית, חוויית ההגירה הבסיסית, יש בה הרבה יותר מאשר מעתק גאוגרפי ממקום למקום. ביטאולין-שרמן מבטאת פה באופן חד את הטרנספורמציה המהותית בנוף האנושי –  מחברה המושתתת על רוב בני אדם בעלי צבע עור שחור ובין חברה המושתתת על רוב בני אדם בעלי צבע עור לבן; חילוף שמשנה לילד את כל הידוע לו על העולם, ותורם לתחושה של הבדל, שוני, אחרוּת – מן החברה המקיפה. אין ספק כי חוויה זו הועצמה עוד יותר מכוח השמתן של משפחות העולים במרכז קליטה, שהתבסס על עולים מאתיופיה ועל משפחות של משתפי-פעולה פלסטינים לשעבר –  כלומר, מקום שבו זכו לכך שהממסד לכתחילה יבדיל אותם מיתר האוכלוסיה היהודית היהודית-הלבנה בבאר-שבע, ועוד יותר –  יקבע את מקומם כאנשים סִפִּיִים, כמי שזה עתה באו ארצה, אבל גם ככאלה –  שאין כל רצון להפכם לאזרחים שווים מן השורה.

אחר-כך, ביטאולין-שרמן, מדברת על פערי הדורות, בין דור ההורים והסבים-סבתות ובין הצעירים, וכן על התפוררות המסורות הכפריות והסמכויות הדתיות, ההופכות במהירות לזיכרון ישן, שאינו אומר מאום לצעירים שגדלו פה, ואשר תכניות טלוויזיה ישראליות ורצון עז להיהפך לחלק מהישראליוּת, הופכות אותם למעט מנוכרים לזיכרונותיהם של בני-הדורות שמעליהם ששוב אינם שייכים לכאן ולעכשיו.

למעשה, גם בני הדורות שמעל מסתגלים ומטמיעים במהרה את האפשרויות החדשות הרפואיות והטכנולוגיות שמציעה להם החברה המערבית הישראלית. בין אם זו האם הנוטלת גלולות למניעת הריון, ובין אם זה הסב –  הזונח טיפין-טיפין את הדת ואת האמונה, ומרגיל עצמו לצפות בטלוויזיה בשבת בקולי-קולות, הגם שזוגתו הסבתא מתביישת מפני תגובות השכנים.

ולבסוף הילדים, ש'אין להם כוח לסיפורים של פעם', מצד; אבל גם את תקוות ההשתלבות שלהם בישראל מבטאת בעיקר הצפייה בטלוויזיה (הם אינם שם ואינם פה). ולא ברור אם הדמעות השקופות יורדות מצער על תכניות הטלוויזיה שהן מפסידות כאשר האב מכבה את הטלוויזיה, או שיש בדמעות גם מטעמו של התסכול על חוסר-היכולת להיקשר לסיפורים הישנים מאתיופיה ולחבור לעולם הזיכרונות מן הארץ הישנה.

    עם זאת, לא רק פער בין-דורי נפער כאן (שיבוש רצף הדורות), אלא מובע כאן גם משבר זהות מתהווה. זהות של ילדה ונערה שהיא בת הקהילה האתיופית ואזרחית ישראלית, שאינה מוצאת את עצמה קשורה לעבר האתיופי ולא לעתיד הישראלי (אלא דרך הצפיה בטלוויזיה, כקולקטיב-דמה). זו גם הצרה של כולנו, שהעלמנו עין ואטמנו אוזן ולא תהינו האם יש כאן קולקטיב אמיתי או קולקטיב דמה (עד היום רובנו מסתפקים בהופעות של בני-סמכא ציונים בכלי התקשורת, המשרתים את מוסדות המדינה, המספרים לנו על "אנשים בעייתיים" ועל "פערים תרבותיים"). וכך, במקום שספרהּ של ביטאולין-שרמן יילמד בבתי-הספר (בבתי ספר שבהם לומדים אנשים מקבוצות חברתיות שונות יחד), ודרכו יתוודעו לסיפורי העליה הזאת, ולקשת האנושית המרכיבה אותה, ממשיכים לגלגל את בעיות הקליטה על צעירי העולים שנולדו כאן. לדעתי, הדרך היחידה לשבור את הדעה הקדומה המופצת בישראל השכם וערב כנגד צעירים וצעירות בני העלייה האתיופית –  היא כניסתם לכל סוגי התפקידים ונוכחותם בכל שדות היצירה בארץ, לא על ידי אינטגרציה כפויה או על ידי אפליה מתקנת, אלא על-ידי שיויון. שיויון כזה דורש את ותיקי הארץ ולבניה לשינוי תודעתי מהיר. השיויון עשוי להתגלות כאמצעי יעיל יותר ממח"ש, מפני שמשעה שהוא ייהפך לנורמה ציבורית, לשוטרים יהיה קשה לירות בצעירים שנדמים להם כמאיימים, בלי לתת דין וחשבון אחר-כך.

*

*

בתמונה:   Augustus Edwin John, Two Jamaican Girls, Oil on Canvas  appr.1937

Read Full Post »

בית עבדים שיורד עליו מן

*

1

לעניין עבדוּת וחירוּת, מאושיות החג הקרב. קריאה מאירת עיניים בספרה של פרופ' חנה כשר, עליון על כל גויים: ציוני דרך בפילוסופיה היהודית בסוגיית העם הנבחר (הוצאת אידרא: תל אביב 2018),הפורש פנורמה פוליפונית של הוגים רבניים ברובם (וכמה אחרים כגון: ברוך שפינוזה, משה מנדלסון, הרמן כהן ועמנואל לוינס) בסוגיית בחירת עם ישראל, ומשמעויות שונות שהוענקו להּ במרוצת הדורות, הקפיצה אותי בחזרה לאגרת פ"ט מאת ר' אברהם יצחק הכהן קוק (אגרות הראי"ה, כרך ראשון: שנות תרמ"ח-תר"ע, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים 1985, עמודים צ"ב-ק"א). כשר הביאה בספרהּ ציטוט קצר מתוכהּ, ממנו עולה כי לדברי הראי"ה קוק בשנת 1904 (תרס"ד), בני חם, כלומר: שחורי עור והכנענים (כוש וכנען הם בני חם), נועדו מטבעם לשמש כעבדים , והדבר הינו לכאורה לטובתם. לדברי הרב: '… ע"כ (=על כן) האנשים הראויים להיות עבדים המה ע"פ (=על פי) תיקונו של עולם שהרחבת חופשתם תביא רעה להם ורעה לעולם, בהיותם בטבעם נוטים לחיים שפלים … ע"כ (=על כן) התגלוּת השפלוּת של חם היא פעלה, שהיוצאים מגזעו יותר הם ראויים להיות עבדים, משיהיו מושלים בעצמם …' (שם, עמוד צ"ו).  מהדברים המקוממים הללו, שנכתבו כחמישים שנה לאחר שחרור העבדים בארה"ב, בעוד שחורי עור נרדפים ברחבי העולם, מדלג הראי"ה קוק, עוד באותו עמוד, להצדקת כיבוש ישראל את הכנענים (שימו לב ללשון ההווה) בזו הלשון: 'וזה יסוד הרצון של ביטול טענות הכנענים שתעודת הכיבוש הנהוגה בכלל האנושיות היא לתכנית הרמת קרן רוח האדם, שהקיבוצים הקטנים עלולים יותר להשפל, וע"י הכיבוש נתאחדו יותר ממלכות גדולות … עד שיש לכיבוש ישראל מיד הכנענים היסוד היותר חזק בשאיפת ההתקדמות האנושית …' (שם,שם); ציטט זה שלא הוזכר בספרהּ של כשר מעניק למעשה אסמכתא-להבא למעשי הכיבוש וההתנחלות, ושל האימפריאליזם  הקולוניאלי, הבולם לכאורה את התדרדרותם המוסרית של כנעני-דורנו. דעת הראי"ה קוק היא שישראל המהווים (לדידו) עלית מוסרית וקידמה גאולית לכל באי-עולם, זכאים לכבוש ובמידה-רבה לשעבד את העמים, החיים במחיצתם בארץ ישראל (כל שכן, להחזיק אותם קצר). קוראי האגרת כולהּ יתבשרו גם כיצד מהלכי השיעבוד הללו הנם חלק מן המוסר הטבעי במין האנושי, וכיצד הם מהווים נדבך חשוב בגאולת ישראל ובתיקון העולם כולו. לא אכנס לשאלה –  כיצד מדינת ישראל מאפשרת מזה שנים למוסדות חינוך ההולכים לאורו של ראי"ה קוק להתקיים ולִרבּוֹת (אולי זה מחיר הדמוקרטיה והפלורליזם). רק אסתפק בכך, שמי שחושב שהרב צבי יהודה קוק (רצי"ה) נטה מדרכו של אביו בהקימו את "גוש אמונים" מוטב שיעיין באגרת פ"ט, שכתב ראי"ה למשה זיידל, תלמיד-צעיר יקר לליבו, ויחזה משם שהראי"ה (שהיה אז כבן 40) חינך כך במפורש את הדורות הבאים, שנועדו להמשיכו. חירות ישראל לדידו אינה מבשרת את חירות האדם באשר הוא אדם. היא מבשרת את חירותם של מי שיצטרפו לישראל בתורתם (לבני-עור, בני שם ויפת) במסע שיעבוד של עמים (לא-לבנים, בני חם) שמטבעם הפחוּת נועדוּ להשתעבד ולהיכנע בפני 'דורשי טובתם'. ראוי לומר, כי גדולי ישראל רבים, במיוחד בימי הביניים (למשל הרמב"ם), התייחסו לשחורי-העור בבוז ובביטול, ולא היו שונים במאום בעמדתם מן העמדה שהביע הראי"ה קוק (אצל רמב"ם מדובר בבני כוש בלבד, לפי שלדידו הם אינם מעוגנים בציוויליזציה, מוסר ורציונליזם – הוא אינו מדבר על כנענים כמציאות, לפי שבזמנו, למיטב הכרתו, אין עוד כנענים). ההבדל המהותי הוא שהראי"ה כתב את הדברים בשנת 1904 ולא בשנת 1204. הצרה היא שרבים מבין תלמידי-תלמידיו מבינים את דבריו והולכים לאורם ב-2018 כאילו עתה 1904. אני בהחלט קושר בין הדברים שנכתבו באגרת פ"ט ובין תכנית גירוש מהגרי העבודה במקומותנו (בג"ץ מסתבר עצר אותה בזמן), וכן ליחס הכולל ללא-יהודים שחורי-עור במדינת ישראל (קבלני כח אדם, משרדי ממשלה, נבחרי ציבור) בהווה. זאת ועוד, האזינו לדבריו של מוסיקאי הג'ז והקומפוזיטור, צ'רלס מינגוס (1964), משמו של אריק דולפי, בראש (Meditations (Praying with Eric, בדבר הזיקה בין מחנות ההשמדה הנאציים וגורל היהודים, ובין שלטון האדם הלבן ושיעבוד קבוצות אנושיות במטעי הדרום-האמריקני (מינגוס ודולפי – שניהם מגדולי המוסיקאים-היוצרים במאה העשרים). הראי"ה קוק (1935-1865) לא הקשיב למוסיקת ג'ז ויש להניח שמעולם לא קרא ספרים שנתחברו על ידי אינטלקטואלים אפריקאים או אפרו-אמריקאים, או פלסטינים או מוסלמים בני תקופתו.  תלמידיו ותלמידי-תלמידיו, כבר אינם יכולים לטעון כי אין ספרים זמינים לקריאה, משום שהם יכולים להתוודע לתרומתם הרבה של שחורי העור לכל תחומי היצירה האנושית (מאז 1904 העדויות לכך בהחלט התרבו) ובכל זאת בוחרים להימנע מכך. אחד הסימנים הבדוקים להיות אדם גזען, הוא אי-יכולתו לעזוב את דעותיו הקדומות, והעדפת קהילתו המסורתית (נחלת אבות, מנהגי אבות), בשם הקדושה שהיא מייחסת לעצמהּ, על פני קבוצות אנושיות אחרות (בעיניו: תתי-אדם). כלפי חלקן הוא נהנה להפגין שנאה,שמצה וביטול. כך, דרך הכחשת-האחר והשפלתו, נוצרת בריה משונה: תודעת-עליונות.

*

2

 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' כך לשון ההגדה. המשוררת חני שטרנברג מקיימת את לשון ההגדה בספרה החדש, תוך כדי נסיעה (2018). ספרהּ מתאר את נדודיה בשנים האחרונות בין הודו, מזרח אירופה ומרוקו, דרך התבוננות מחודשת בתחנות חייה. במיוחד התעכבתי על שיר יוצא מלב, שמעניק לקובץ את שמו, על לילה בו היא ובעלהּ משתפים במהלך שיחה עם זוג מכרים/ידידים את הרגע שבו בנם הודיע כי הוא הומוסקסואל ואילו השומעים מיידעים את המשוררת ואת בעלהּ כי אחייניתם היא טרנסג'נדרית. היציאה הפומבית הזאת, של ההורים למול בני-אמונם, היא כעין יציאה מעבדות לחירות; רגע דומה בעיני המשוררת ללילה שיורד בו מן, כלומר: רגע-נסי.

וכך היא כותבת:

*

אז מתי הבנת היא שאלה אותי תוך כדי / נסיעה, שהבן שלך הומו? /  ברגע הראשון התחשק לִשְׁאֹל אותה / בחזרה, למה זה בכלל ענינהּ …  'לפני חמש שנים' עניתי. / 'ואיך הבנת?' המשיכה ושאלה, ואני, / כמו בעל כרחי, המשכתי וספרתי איך / הוא ספר לנו תוך כדי נסיעה, כבדרך / אגב, כשבקרנו אותו בשנת השרות, כי / חשב שאנחנו כבר יודעים … ופתאם, כמו משומקום, היא סִפְּרָה, שלאח שלה יש בת, שנולדה בן – / טרנסג'נדרית – וכמה היה קשה לאח / שלהּ ולאשתו, לקבל בהתחלה את הַשִׁנּוּי … היא סִפְּרָה את זה, תוך כדי נסיעה, ובתוך הג'יפ שבו נסענו/ – היא ובעלהּ ובעלי ואני, צנח / על ארבעתנו מן. 

[חני שטרנברג, תוך כדי נסיעה, עריכה: אורן עילם, הוצאה ביטאון שירה, רמת-גן 2018, עמודים 118-116, מצוטט בדילוגים]

*

זהו קטע פרוזה של שיתוף ואמון – בו שיחה גלויה בין בני אדם מובילה לקירבה רגשית.  שורת הסיום הופכת אותו לשיר. צניחת המן כאן היא בבחינת השגבת-הרגע. עם זאת, יש בהּ גם משום פקיחת עין והטיית אוזן לפָנים של מציאות וממשוּת, שעדיין לא נוטים להפוך לשירים. ארבעת הנוסעים הופכים לקהילת נוודים קטנה המוכנה להכיל בתוכהּ ובסיפורי חייה את הבנות והבנים, שקהילת האבות והאמהות שלהם, נטו להסתיר, או לדחות. זוהי תחילתהּ של קהילת-ברית שאינה מתעלמת מן השונים בהּ, ומבחירותיהם המיניות והמגדריות, הרואה דווקא בשונות קול המבשר חירות, שלום והשלמה עם המציאות האנושית על שלל גווניה, ולא רמיסתם של יחידים, או שעבודם לקונוונציות חברתיות (מיניות ומגדריות) שאינם לפי מידתם. מן לא יירד על המבקשים לדכא ולרמוס, על המתאווים להשתרר על זולתם, באופן כוחני בשל הזיות של קדוּשה וטהרה, אבל הוא יירד, על-פי המשוררת, על מי שנכונים יהיו לקבל את בחירתם של הילדים לחיות את חייהם כדרכם, וכפי שהטבע ו/או האל יצרו אותם/ן.

 

3

בספרהּ של אילנה שמואלי, אמרי שירושלים ישנה, הובא: 'צלאן ידע להתבדח גם על עצמו. כך למשל גילה לי 'בסוד' ששמו היהודי הוא פסח – והוסיף 'יותר מדי יהודי, אפילו בשבילי' (אילנה שמואלי, אמרי שירושלים ישנה: רשימות על פאול צלאן, אוקטובר 1969- אפריל 1970, הוצאת כרמל: ירושלים 1999, עמוד 36). אני התעכבתי על הפסיחה של פסח אנצל הצעיר לכדי פאול אנצל, מה שהיה רגיל ותדיר בקרב יהודים באותה עת (שם יהודי ושם אירופאי), ונפוץ בקהילות יהודיות ברחבי העולם עד היום, ואז פסיחתו השניה לכדי פאול צלאן (1970-1920), מה שמוחק או מעמעם עוד-יותר את השם העברי שלו (שינוי שם המשפחה). אילנה שמואלי מביאה בספרהּ כי צלאן הרבה לדבר איתה על-דבר זרותו בעולם, ואף תלה בתחושה הבלתי-מעורערת הזאת את הסיבה שבעטיה לא עלה ארצהּ ולא ביקש למצוא במדינת ישראל מקום (אף על פי שיחסו כלפיה היה חיובי מאוד). עם זאת, צלאן לא שכח את שמו, פסח – ואף על פי שרחק ממנו כמטחווי שני דילוגים, נראה שראה בו סוג של סוד, שניתן למסור בלחישה רק ליהודים, ובפרט לידידת ילדות, בת עירו טשרנוביץ', שהכירה אותו לראשונה כצעיר יהודי משכיל בעל חיבה רבה לקומוניזם. זאת ועוד, ברבים משיריו של צלאן ישנה בקשת-פסיחה למציאות אחרת או לממשוּת שנמצאת מעֵבֶר. כך למשל, בפתיחת שיר עלומים שמעולם לא הודפס, מצטטת שמואלי את ידידהּ: 'רק מעבר לעצי הערמונים נמצא העולם' או בשירו גביש (kristall): "… שבעה לילות גבוה מזה נוֹהֵה האדֹם לאדֹם / שבעה לבבות עֲמֹק מזה דופקת יד על השער / שבעה ורדים מְאֻחָר מזה הוֹמֵה המעין" [פאול צלאן, תפנית-נשימה:מבחר-שירים,-תרגם-מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמוד 21] או בשירו מלא המגף מח: "הִלּוּךְ גדול/ הִלּוּךְ גדול יהיה/ מעבר לגבולות שהֻצבו לנו" [פאול צלאן, סורג-שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1994, עמוד 117]; שיריו של צלאן חבורים בתודעה אפוקליפטית או מילניאריסטית, המכירה בכך שהעולם הנוכחי הוא אסון והוא עמק-בכא. ברם, העולם נושא בתוכו גם בשורת פסיחה לעבר מציאות נעלמת (גם אלמת), החונה אחר סיפו, הנה היא כבר אחר כתלנו. אנו מהלכים אליה, והיא מצדהּ הולכת וקריבה אלינו. מן הבחינה הזאת היה צלאן משורר משיחי בדרכו (גם אם היתה זו משיחיות חילונית). לא שונה מנהיית הנס והגאולה, המאפיינת את הפסח, כהצלה מיד מלאך המוות ופדיון מבית עבדים (כלומר, חריגה ממציאות איומה למציאות אחרת מקווה), בין אם הפסיחה הזאת מבטאת את היוודעות המציאות בתיקונה ובשלימותהּ, ובין אם היא מבטא את כליון האלימות, העוול ושפיכות הדמים בהיסטוריה.

*

*

סדנת לימוד חדשה בהנחייתי, "ציוויליזציה: תרבות וחברה בספרות, באמנות ובהגות", תיפתח (יש לקוות) בחנות הספרים העצמאית "מִלְתָּא" ברחובות (רחוב יעקב 26). הסדנא תתקיים בכל יום שני החל ב-9.4, בין 20:00-22:00 במשך עשרה שבועות. מדובר במסע דילוגים בין תקופות ויוצרים מכל חלקי תבל, בנסיון להבין מהי ציוויליזציה, מהי חברת אדם, מה היסודות הבונים אותה ואילו הורסים, מדוע חשוב שלאדם תהיינה זכויות וחירויות, שיישָׁמרוּ גם כאשר הנסיבות הפוליטיות משתנות. כדרכי, אתחיל דווקא בבדידוּת (ובנחיצותהּ לתהליכי היצירה באדם) ולשאלה מה גורם לנוּ לצאת בכל זאת מעצמנוּ ולחבור לאחר. זו אינה סדנה בהגות פוליטית, אלא באופן שבו רוחו של האדם ניבטת מיצירת ספרות, אמנות והגות, ובונה חברה של רעיונות אנושיים הפועלים במציאוּת.

הסדנאות מתאפיינות בשיח הפתוח בין החברות/ים בהּ על יסוד הטקסטים הנקראים במשותף, ועל הרצון ללמוד אלו מאלו.      

לפרטים, עלוּת והרשמה: מילתָּא (אורה ומיכאל), 08-6498979

ניתן גם לכתוב אליי.

 

חג שמח לכל הקוראות והקוראים  

*

בתמונה: Shoey Raz,  Next of Kin, 8.3.2018

 

Read Full Post »