Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קונפוציוס’

stel-1952

*

איש המעלה— מכֹח תרבּוּתוֹ הוא קונֵה לוֹ חברים;

ומכֹח חבריו הוּא מתקּן את-מדוֹתיו

[קונג פו דזה, 12.24, מסינית: דניאל לסלי ואמציה פורת]

 

כשהתחלתי לפני שמונה שנים (ספטמבר 2008) לא דמיינתי שתעבורנה שמונה שנים ואתחיל שוב שנה חדשה באתר. בינתיים הפכתי אב בפעם השלישית. עברנו דירה. הגשתי דוקטורט. עברתי אוניברסיטה. התמודדתי עם מחלה. איבדתי מקום עבודה קבוע (תקציבו אזל). בניתי את עצמי מקצועית מחדש. התחלתי לפרסם שירה ופרוזה. קיבלתי תואר דוקטור. הבן האמצעי שלי  גילה שהוא מוסיקאי ג'ז. נדמה לי שכ-600 אנשים באים הנה בקביעות או מדי פעם, מהם קרוב ל-500 מנויי-מייל. אני שמח בכך. הרבה השתניתי בשמונה השנים האחרונות. לפעמים נדמה לי שאפילו איני אותו אדם (כמו שבסיום The Princess Bride ממנה ווסלי את איניגו מונטויה לרב החובל רובּרטס הבא). כל כך הרבה קרה. הרבה נודע. ומכיוון שזה אני— הכל הותיר חותם.

אני רוצה להכיר תודה עד כאן. תודה מקרב לב לקוראות/ים הקבועות/ים ובמיוחד לשורת המגיבות/ים. חלקם באתר זה הוא בלתי מבוטל, משום שהשיח איתם דירבן אותי לשבת ולכתוב את הרשימה הבאה. תודות מלב לורד נבון, מרית בן ישראל, מיכל שטיינר, ארנסה, תמיהה קטנה, דודו פלמה, איריס קובליו, dart434 ונינה רמון. תודות גדולות  גם לטלי כוכבי, לנטלי מסיקה, לחני שטרנברג ולצבי נח שליוו לא-מעט את האתר הזה בשחר ימיו.  תודה גם למי שחלקו לאתר זה מלים טובות בכל מני הזדמנויות, ובמיוחד תודה— לכמה צעירים וצעירות שסיפרו לי בשנתיים האחרונות, שהחלו לקרוא את הבלוג שנים אחורה, עוד בשלהי ביה"ס תיכון או בזמן שירותם הצבאי, וכי הוא השפיע על עולמם— מבחינת גישתם לספרות, לאמנות ולמוסיקה. אני לא אדם שמתרגש בקלות. זה בהחלט עורר בי שִׂמחה.

אני יודע שאני כותב פחות. בשנה האחרונה 44 רשימות בלבד. אני לא מעוניין לחזור על עצמי, ורוצה להתפתח גם בכתיבה וגם בנושאים בהם אני דן. יכול להיות שיש באתר רשימות עם תימות דומות, אך אין רשימה דומה לחברתהּ. אני עדיין מאלתר הרבה. כלומר, כמעט אף פעם איני יודע על מה תהיה הרשימה הבאה, וגם כשנדמה לי שכן— כשאני מתיישב לכתוב, יוצא משהו שונה לחלוטין ממה שכיוונתי לכתחילה. אני משתדל לא לקבל דברים כמובָנים מאליהם; מתאמץ אף לא לראות את העולם אך ורק מזווית של שבר (ויש בי נטייה לזה), כי בכל זאת לעתים צצה איזו תובנה ותקוה, ונקווה חיוך דק. ואף על פי,  שהכל יכול להיעלם בן רגע, עדיין ניתנה לכולנו הזכות לעמוד בעולם מבולבלים, מחייכים וגם חופשיים לשיעורין. כל החירויות הרי תכליתן להביא לכך שהחיוך המבודח הזה, הפנימי, ישרור, ויתמיד (Eppur si mouve).

אם לחוייתכן/ם, האתר הזה אינו אתר של סקירות ספרים, אמנות ופילוסופיה בלבד, אלא גם יומן רשת של כותב שחווה ילדות ונעורים כאלו, שמכל צד רואים את הסימן, והצליח להטות את אפיק-חייו למקומות רחוקים מאלימות, וקרובים לעיון, לשיויון, לזכויות ולחירויות— הרי שעמדתן/ם על יסודו של פרוייקט הכתיבה כאן. בנוסף, אני חושב שהלימוד שהפקתי מכתיבת הבלוג הזה ומן המפגש עם המגיבות והמגיבים בשמונה שנותיו, הוא אוצר נחמד שלא שיערתי. למדתי הרבה דברים על עצמי. במיוחד על האהבות והרצונות שלי, ועל מה שחשוב לי באמת. זה באמת חשוב, כי שנים רבות כלל  לא היה לי ברור מה חשוב לי באמת; או לפחות— לא העזתי לעשות מזה עניין.

לבסוף, אני מזמין אתכן/ם לקרוא שוב את המוטו בראש הרשימה, ולחשוב עליו— לא מנקודת מבטו של קונפוציאני אלא מנקודת מבטו של דאואיסט, ויפה לכך הרמז: כל בני האדם מבינים את התועלת שבמועיל, ואיש אינו מבין את התועלת שבחסר התועלת [ג'ואנג דזה, 4.9, מסינית: דן דאור].

*

תודה גדולה ועמוקה לכולכן/ם

שנה טובה

*

*

בתמונה למעלה: Nicolas de Staël, Sea and Clouds, Oil on Canvas 1952

Read Full Post »

 
 
 
 

  צ'יאן מוּ  (Qian Mu, 1990-1895מגדולי הפילוסופים וחוקרי ההיסטוריה האינטלקטואלית הסינית, במאה העשרים, וממייסדי ההגות הפילוסופית בטאיוואן, דן בספרו העיוני, מחשבות רגועות משפת האגם (1948), במקומה של ההגות הקלאסית הסינית בתוך הגות העולם, ובמיוחד בסוגיית יחסהּ אל העולם המערבי המודרני, לרבות התיעוש, המדע והטכנולוגיה על השינויים המהותיים שהסבו למין האנושי ועל פניהם המאירות ופניהם האפלות. המחבר נסה להציע סינתזה הרמוניסטית חדשה בין ההגות הסינית הקלאסית ובין ההגות המערבית הרציונליסטית מתקופת הנאורות ואילך.  

   בהקדמה לספרוֹ כתב מוּ כי האירועים הפוליטיים המטרידים שטלטלו את ארצו טלטלו אף את נפשו. ברם, הואיל ומעולם לא ניחן 'בחכמה ובחוסן נפשי' על מנת לדון בעניינים הפוליטיים ולהציע להם פתרונות מעשיים,הוא יימנע מן העיסוק בהם בספרו. מנקודה זו ואילך אכן ניכר במחבר שהוא איננו אידיאולוג פוליטי אלא הוגה פילוסופי-דתי,המעוניין לדוּן במקומן של המטפיסיקה ושל האתיקה בפילוסופיה הסינית (כמורה בקי בכתבים הקונפציאניים והדאואיסטיים) בעולם המודרני המתועש, כאילו המשטרים הפוליטיים הינם חולפים-עוברים בזמן, ואילו מסורות מחשבה שונות עמידות מהן, ומלוות את אשר בוחר לנהל את חיי ההכרה לאורן,

   וכך כתב מוּ בסוגיית מקומה של האלהוּת ושל הדת שוחרת האלהוּת בעולם המודרני:

*

הבא נניח לדיון על מעורבות הרוחות בחיים ונחזור לדבר באלוהויות. האלוהויות הן ההיבט החיוני והנעלה יותר של הרוחות. העולם הזה עלוב מדיי, מנוכר מדיי, ועל כן אנו מבקשים אלוהיות שיעוררו אותו, ירוממו אותו, יפיחו בו תנועת חיים רוחנית. [אולם] העולם הזה [בלאו הכי] מתחדש מדי יום ומדי חודש, אין רגע דל, אין רגע ללא תנועה דינאמית. לשוט בין העננים ולרכוב על הערפל [כמו בני האלמוות] לעלות השמיימה ולרדת ארצה. בעבר היו פונים אל האלוהות שתחולל ניסים כאלה. ואילו היום, מסוגל האדם לחולל אותם בעצמו, לממש אותם בפועל. בתקופה כזאת, האלוהות מעדיפה להיות בשוליים, מכירה תודה לעצמה על שאינה בולטת.

אין זו טעות, המדע אכן מוטט את האמונות הטפלות שלנו, אולם המדע גם גירש את אותם דברים שכולם היו מעוניינים בהם וכולם רוממו אותם.

(צ'יאן מו, מחשבות רגועות משפת האגם, תרגם מסינית גדי ישי, הוצאת מאגנס: ירושלים  2008, עמ' 119)

 

   לדעת מוּ, סוד קיסמה של הדת הקלאסית היה הפדוּת כביכול מעולם החלוֹף: מן הטבע המנוכר, ההיסטוריה המדממת, שחיתות המשטרים, אסונות הטבע, המחלות ושדות הקרב. האמוּנה באלהוּת,החיים הספיריטואליים-ריליגיוזיים,הפיחו באדם תקווה לכך שיש בעולם הרבה יותר מכפי הנגלה לעיין.אבל משעה,שבאו לעולם טכנולוגיות מדעיות אשר הרחיבו מאוד את יכולתיו של האדם להתמודד עם הטבע ועם מוראות הקיּום חלה התרחקוּת רבתי מן החיים הדתיים והרוחניים,משום שהאמונה בנסים,בהשגחה פרטית על כל אדם ואדם, התחלפו בידע מדעי מבוסס המסוגל לחולל את שנחשבו בעבר נסים (שינוי סדרי הטבע,רפואת חולים וכיו"ב). האלהוּת במצב זה כמו לקחה עצמה אל שולי שוליה של ההכרה ושל התודעה האנושית, והיא נחלת אלוּ המסוגלים לרומם אותה לא מתוך הדוגמוֹת הדתיות של הממסדים אלא מתוך הכרה פנימית שבהתבוננות.הקיוּם הדתי,שאינו נרתע מתוצאותיהן של ההתפתחויות האנושיות במאות האחרונות,לכאורה נמצאת כעת האלהוּת בשולי העשיה האנושית ואין לה עוד את המעמד המרכזי כאשר היה שמור לה לפנים. על האדם הדתי, למיטב הבנתי את מוֹ, לקחת עצמוֹ  בעקבות אלהי הכרתו, ולהתמקםֹ בשוליים, להכיר בעצמוֹ כתופעת-שוליים מבחינת עשייתו הרוחנית-דתית. לא לבקש את הבכורה, כלומר: את ההכרה העולמית בדת אמת כלשהי (מה שהיה בעולם העתיק, ואולי עד ימינו אנו, יסוד למלחמות דת ולשפיכות דמים איומה). אלא לראות את עשייתו ואת הגותו הדתית כדבר מה אישי-פנימי מאוד,עבודה שבהכרה, שבנהיה אל האלהוּת, אשר אליה הוא מבקש להידמות (Imitatio Dei) מבחינת מקומה בשולי האנושות. כמובן, שאין דימויו העצמי של ההוגה הדתי, כאיש שוליים, עשוי לגרוע כהוא זה מן הרצינות הכנה שבה הוא מתייחס לעבודות הדתיות ולהגות המטפיסית. רק אל לא להניח כי עצם המחשבות, ההכרות, המובילות אותו אל אלהי אמוּנתוֹ נמצאות הן בקדמה, בחזית העשייה האנושית. מטבען, אינן אלא מחשבות, נצוצות הכרה, המפיחות את רוחו, הבהובים של אפשרויות, צפיה במה שמעל ומעבר, שאין בהן כל אמת אובייקטיבית כלל-אנושית, אלא אמת הכרתית סובייקטיבית פנימית, צלולה, יוצאת דופן. צ'יאן מוּ רואה איפוא בהגות פילוסופית דתית במאה העשרים עשייה אינטרוספקטיבית,העומדת בשולי האנושות, אך עשויה לרומם בדרכיה, בכיווני המחשבה שהיא מעלה, את רוחו של האדם באשר הוא אדם. אפשר גם כי הגות אחת תחולל הגות אחרת. מגע של הכרה אנושית אחת בזולתהּ, בסוד שיח, כדברי מרטין בובר 'כי במקום בו שניים שרויים יחד באמת. הרי הם כך בשם אלהים' (מרדכי מרטין בובר, פגישות, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים תשכ"ה, עמ' נ').   ֹ   

   לבסוף, נראה לי כי מוּ, בהצגתו את האלהוּת הפונה אל השוליים לנוכח התעצמותו התבונית-מדעית של האדם, מצטט או מכוון אל אחד מן הקטעים המפורסמים יותר בחיבור היסוד של הדאואיזם הסיני, דאו דה צינג (=ספר הדרך והסגולה) המיוחס ללאו צה:           

 
 

 כשהאולם מלא זהב וירקן

לא יוכל בעליהם לשמור עליהם

כשהעושר והכבוד גוררים גאווה,

הם זורעים את זרע המפלה.

כשהושלמה המלאכה

והושגה התהילה 

הפרישה לצל 

היא דרך השמיים

(לאו צה, דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית יורי גראוזה וחנוך קלעי, מוסד ביאליק: ירושלים תשמ"ז, פסקה ט, עמ' 37)

 

 אם אכן קטע זה היה נטוע במחשבתו של צ'יאן מו בעת שכתב את הפסקה אודות התרחקותו הרצונית של האל כבכיכול אל שולי החיים האנושיים. הריי שהמדע והישגיה התבוניים של האנושות, אמנם מבטאים את תהלת האל. כמוהו מתבקש איש הדאו, המבקש להידמוֹת כפי יכולת האדם לנטוּל השם, להיות שרוי באפס מעשה ולהטיף באין אומר, להיות למעשה תלוי ועומד בעולם הזה, והכרתו (עין שכלוֹ) תלויה בשמיים. הדאו הוא הדרכים הצדדיות ובהן שומא על האדם הרוחני-דתי לתור אחר נתיבים חדשים ישנים של התבוננות והבנה. כימי דור אחר פטירתו של מו, רכון על ספר, על פני אותו כוכב צלא -חיים ונידח; בן לעם קטן ושולי בתולדות ימי האנושות, עתיק כימי עמו של צ'יאן מו, אבל זעיר ממנו כמותית לאין-שיעור, מחזיק בדת שמפאת קוטנה, כבר קצת נראה תלוש לחשוב שלפנים תפשה איזה מקום של כבוד בתולדות האנושות. בשולי הדת הקטנטנה הזאת, אי שם בשוליה, אני מנסה להאמין במחשבת האדם ובנכונותו להיטיב עם זולתו, משום שבכך ניכרת התהלה האלהית. אני שמח בחלקי בשולי היקום, אי שם בשולי הכל. 

 

בתמונה למעלה:  Wu Zen (Died 1340), Bamboo in the Wind, Hanging Scroll, Ink on Paper

                     

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »

*
*
 
 

-א-

*

 

זה היה חתול שהכרתי וקראתי לו ביני ובין עצמי מקופל האוזן-זכר בוגר שחור בעל מבנה גוף רזה,גמיש,ואמיץ ביותר,שאזנו האחת המקופלת שיוותה לו מראה מלא חן,כעין צייר החובש כובע בֶּרֶט,אבל למעשה נראה לי דווקא כלוחם קרטה, או כמרגל המכיר את שיטות הקונג-פוּ, לבסוף זכה לשם החניכה קונפוציוס.

(חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל-אביב 2008, עמ'  266)

 

   בחלוף העתים,שהלא כבר חלפו להם כשישה חודשים,מאז קראתי לראשונה את ספרהּ של חביבה פדיה,בעין החתול,ואני סובב בלי יכולת לשכוח את החתול השחור, בעל האוזן המקופלת, קונפוציוס,המתואר בין פרקי החיבור (עמ' 270-266). לא אשתהה, אומר,כי כל-כמה שקונפוציוס הנו חתול, משהו בסיפורו גרם לי לחוש הזדהות אישית עמוקה. 

   את קונפוציוס מוצאת פדיה בראשונה, פצוע קשה ברגלו, שוכב מותש על יד פח אשפה גדול. היא מאכילה אותו במשך שלשה ימים. לאחר מכן הוא קם ממרבץ חוליו, כמי שקם מן המתים, ומדדה למקום מסתור בגן ילדים סמוך. האכלתו נמשכת ולבסוף הוא קם מדלג, רץ במהירות, והופך, לזמן קצר, לאחד מבאי ביתה החתוליים של פדיה.לאחר מכן, הוא נעלם לפרק זמן של ששה שבועות ושב. נעלם לחצי שנה- ושב ובא, מדי פעם ופעם, מגלה סימני ידידות וקירבה כלפי מיטיבתו- אך לעולם אינו הופך באמת לאחד מבאי החצר הקבועים, לנדבך בלהקת החתולים.הוא שב בכל פעם שנחוץ לו מזור, וממשיך לדרכיו החידתיות בכל עת שהוטב לו. מדי פעם הוא שב, כבדרך נס, לאחר שיושבי הבית כבר נואשו מתקוותם. סופו, שהוא שב אל החצר חולה בדלקת עיניים חמורה ובאי ספיקת כליות המחישים עליו את קיצו. ועם זאת, המחברת כמו ממשיכה לצפות לשובו של החתול,שדמעתו כמו נושאת את עצב העולם (הרי נהג גם בעבר להיעדר ואז לחזור ולחזר אחר חברה אנושית מוּכּרת וקרובה):   

 

כביכול התרחש תהליך של פרידה ביני ובין קונפוציוס, אף נפרדתי ממנו ממש בלטיפת יד ובדיבור בטרם יצאתי, אבל היתה זו פרידה שחשתי כקרע של העדר פתאומי. הוא יצא מן הבית ולא חזר. אף על פי שידעתי מה עלה בגורלו נדמה כחתול שלפתע נעלם ואין ידוע סופו. בכל פעם שאני פותחת את שער החצר לחלק שיריים לחיות ואין הוא מדלג לעומתי על רגלו האחת, ממשיכה אני לתהות: ומה עם קונפוציוס? איפה  הוא? נדרכת שנייה, הנה הוא, כבר יופיע.

(חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל-אביב 2008, עמ' 270)

 

  קונפוציוס-יותר משהוא קונפוציאני (למעשה כל אורחותיו אנטי-קונפוציאניות),הוא דאואיסט-אנארכיסט,חתול-מסתורין,המחפש כל ימותיו איזו התאמה לסדר השמיימי,לא דרך מוסדות חברתיים,לא בעד היררכיות חתולים,ודומה כי הוא נכון לקבל את הסדר החברתי ואת חברת החתולים ואת עזרת האדם כל אימת שהם מיטיבים עימו ותורמים לו את אשר הוא צריך למען התמד קיוּמוֹ והתמד מסעיו. גם הקירבה הנוצרת בינו ובין פדיה יש להבין יותר כברית בין שווים,יותר מאשר בין יונקים המקיימים את מקומם בהיררכיה החברתית והרואים את חייהם כמסירוּת אין-קץ לחובות שהושתו על כתפיהם משום מסורת אבות.פדיה כותבת כי שמור בידה תצלום של קונפוציוס. הייתי שמח לראותו. הוא מצייר היטב את דמות הפילוסוף או איש הרוח כחתול או את דמות החתול כאחד מאלה.אולי יותר מכך:כסמל לאיזו חכמה או תובנה,הנגלית לאדם,ואז מסתתרת,שבה ומתארעת עליו לעתים ואז חוזרת ונעלמת, והעדרה מורגש ממש, והאדם, היושב לבדוֹ, לעתים כּן ונוּגהּ לעתים מבולבל ומחייך,מה נכסף- הוא לשובהּ,כשוּב אדם קרוב מן המרחק.

   קונפוציוס קשור לדעתי בשני חתולים נוספים בספרה של פדיה:שדר (עמ' 213-205) והג'ינג'י של הרב וייסמנדל (עמ' 363-362).קונפוציוס כמו שדר הוא צולע ובעל אזן מקופלת.יש לו נטייה לשוב לחיים לאחר שמצבו הרפואי הגיע לאחר ייאוש.

  שניהם מגלים גינוני ידידוּת למיטיביהם האנושיים.שדר שהיה זכר דומננטי ובעל גינוני מלכות מיטיבים דווקא,נרצח לבסוף על ידי סיעת כלבים משוטטים.קונפוציוס,הרחוק משררה ומחברת חתולים,קרוב יותר לחתול הג'ינג'י של הרב וייסמנדל,הבא למוּת על סף דלתהּ של פדיה,זמן-מה לאחר שמיטיבו עקר לבני-ברק.מה שמשיא את פדיה להרהורים על מות חתולים ועל הגעגוּע והשיבה אל האם הגדולה. אולי, אם יורשה להוסיף מליבי, אל החכמה הנצחית- הנסתרת.

*

-ב-

*

לאחרונה,בדיון סביב שולחן (קבוצת מחקר),נתבקשתי להשיב עד כמה אני מרחיק לכת בטענתי לפיה יהודי עשוי לרקום זהות קוסמופוליטית, שבה תהווה השתייכותו הלאומית-דתית דבר-מה שולי בלבד.השבתי:'אני יוֹנק'.אנשים צחקוּ אני התכוונתי ברצינות רבה. לכן,אחרי הפאוזה,ומתוך תחושת ברית שאינה מצטמצמת בגבולות האדם, חזרתי שוב על אמרי: "אני יונק, ממש".

 **

*

 

בתמונה למעלה: Marc Chagall, Paris Through a Window, Oil on Canvas 1913

*

© 2009 שוֹעִי רז       

 

Read Full Post »