Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קיבוץ’

*

בשלהי ספרו של המשורר והמתרגם,שלמה אֲבָיּוּ (יליד 1939), מעֵין הבטחה (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010) הובא השיר הבא, שיותר משהוא שיר הריהו בעיניי מכתב אהבה (או מכתב פכחון בעת אהבה), שיש בו מיפי-מכתבי אהבה מאוחרים, המציעים פרספקטיבה עשירה על  יחסי המינים, על מין ועל האהבה:

 

גִּלּוּי לִבֵּךְ, לִכְאוֹרָה, בְּהַסְבִּירֵךְ הַיּוֹם

שֶׁמַּה שֶּׁאֵרַע לִשְׁנֵינוּ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת

הָיָה מִין לְבַדּוֹ בְּלִי כָּל אַהֲבָה מִצִּדֵּךְ –

סִלְחִי, אֲנִי מַעֲדִיף לְהִתְעַלֵּם מִוִּדּוּיֵךְ. 

 

עִם מְלֹא הַעֲרַכָתִי לַמִּין וְלִנְחִיצוּתוֹ,

מִבְּשָׂרִי בָּדֶּרָךְ הַקָּשָׁה לָמַדְתִּי לַדַעַת

שֶׁהָאַהֲבָה הִנָּה כּוֹכָב אַחֵר וּמְלֹאוֹ

וְהַמִּין לְבַדוֹ אֵין בְּכֹחוֹ לְמַלְּאוֹתוֹ.

 

גָּם עַתָּה כְּשֵׁאֲנִי רָחוֹק וּמְנֻתָּק מִמֵּךְ,

וְדָבַר לֹא יָֹשוּב יִתְרַחֵש בֵּין שְׁנֵינוּ –

כְּאִשָׁה בְּמַעַרְבֹּלֶת חוּשֶיהַ וּמְאֹהֶבֶת

מּכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאש אֶזְכְּרֵךְ עַל אַפֵּךְ.

 

19.8.09

[שלמה אֲבַיּוּ, 'גילוי ליבך, לכאורה', מעֵין הבטחה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 68]

*

זהו שיר המדבר בעד עצמו, מעורטל לגמריי ממסווים, המעלה על נס את תחושת ההתאהבות שהיא זכות השמורה למאוהב גם לאחר שמאהבתו הודיעה לו שמבחינתי דובר במין בלבד שאין עימו אהבה. מהרבה בחינות הופך כאן אביו את קערת הציפיות המגדרית על פיה. תרבות המערב רגילה להציג נשים דוגמת אנה קרנינה, אמה בובארי, סקרלט או'הרה, הנשים של נתן אלתרמן (זמר שלש התשובות, פונדק הרוחות) או של אלכסנדר פן (וידוי) –  הממשיכות לאהוב, לעתים עד מוות, את הגבר המכזב שאינו מוכן להשיב להן אהבה, והסתפק רק בפיתוי, או במין, אבל מעולם לא התכוון לתת להן את ליבו. ההיפוך שמציע כאן אביוּ גם אינו הבבואה-המגדרית של הגבר הנטוש, למשל ז'ק ברל ב-Ne me quitte pas,המתחנן בפני אהובתו שלא תעזוב, הוא מוכן אפילו להיהפך לצל-צלה או לצל-כלבהּ, רק שלא תעזוב. אֲבַיוּ בהפוך-על-הפוך נותר רט באטלר הנטוש, שבאמת לא שם קצוץ (או לא שם זין) על וידויה של המאהבת לפיה דובר במין ללא אהבה. לדידו, אין דבר כזה. הוא יוסיף לזכור אותו על אפה ועל חמתהּ.

קשה להתעלם מן העובדה לפיה את השיר הזה כותב משורר בשנתו השבעים. משורר שתמיד היה בן-סורר שלא ניסה להתיישר עם ציפיות החברה הסובבת אותו,ועל-כן,גם לעת מלאת לו שבעים עדיין אינו מבכר לכתוב שירה מנומסת, ומעדיף קוצים על ורדים. שיריו של אביו תמיד המו טרוניות כלפי אפליית מהגרים, שחיתות בקיבוץ, ובגידת המוסדות הציוניים בעולים החדשים שהגיעו ארצה ונושלו מתרבותם. שירת אביו כוללת שירות כואבות ונוגעות ללב כאחת, כגון: מָה וּמִי לֹא בָּגַד בִּי וּבְדוֹרִי?/דָּת, מָסֹרֶת, עַמִּים, תְּנוּעוֹת או: אֵינִי יָכוֹל אֲפִילוּ לְהוֹכִיחַ שֶׁחָיִיתִי.אֵין הוֹכָחוֹת. [רוקי מרציאנו, גיבור נעורי: מבחר שירים 2005-1973,הוצאת קשב לשירה: תל אביב  2006, עמ' 117, 119] כאשר נתבקש בשלהי שנות השבעים לכהן כראש "התאחדות הסופרים המזרחים",יוזמה חדשה שהתעוררה אז,הוא סירב בתוקף משום שלדעתו (עד היום) "אין כתיבה אשכנזית וכתיבה מזרחית" רק "כתיבה טובה וכתיבה רעה". עמדה אמיצה מאוד, משום שהיא בודדה אותו ממי שראו בו דווקא כמנהיג פוטנציאלי של מאבק.

כזה הוא גם אֲבַיּוּ בשיחות אישיות (למדתי אצלו לקרוא כתבי יד יהודים-עות'מאניים בלאדינו,כך פגשתיו לראשונה,בביתו בקיבוץ געש,לפני שמונה שנים;מזה כשנתיים אני חבר בחוג בית המתקיים אצלו בקיבוץ אחת לחודש, אשר משתתפותיו ומשתתפיו מעיינים יחדיו בשירה)—שירה אצלו אינה דבר נעים,אורירי ומלטף;משורר הינו לוחם-חופש,מתאגרף בזירה הקיומית (אֲבַיוּ הוא המשורר היחיד שבפתח מבחר שיריו מופיעה תמונה של המתאגרף רוקי מרציאנו מאגרף במכת-וו מתאגרף אחר); מי שלא דופק חשבון לא לעצמו,לא למשפחתו ולא לחבריו;מי שמתערטל ממחלצות וכבודות ומנסה להתנסות ככל יכולתו בעולם (אני עד היום זוכר נאום שהרביץ בי לפני-שנים על הזיקה האדוקה בין יצירה ובין מיניוּת, ועל כך שאדם שכובש את מיניותו הריהו כשור חבוש: פר מטומטם ועקר).

אֲבַיוּ,כפי שעולה מן השיר לעיל,ומשירים אחרים הוא רומנטיקן-חי ומר. למשל בשירו עם מָרִיבֶּל בעיניים, הוא מתאר את זוגתו, באותו עת,מריבל, ממנה נפרד לבסוף בונצואלה (2000) ושב ארצה: בְּאַהֲבָתֵךְ זָכָה הַחַי/וְאֲפִילוּ לְהֶרֶף עַיִן/אֶצְבַּע אֵל נָגְעָה בּוֹ./לֹא לַָֹשּוְא,לֹא לַָֹשּוְא /הָיוּ חַיָּיו (רוקי מרציאנו, עמ' 106). את אחרית הדבר של מבחר שיריו הוא חתם בהצגתו העצמית: "אני הוא האיש שמריבל אהבה לרגע קט",ואלמלא הייתי שומע במו אזני את אֲבַיּוּ מציג כך את עצמו במספר הזדמנויות, כנראה לא הייתי מבין עד תום,עד כמה המפגש עם מריבל שינה אותו ואת כל מערכי חייו.

כמו חברו הטוב,המשורר הקטאלני ז'ואן מרגריט (אֲבַיּוּ תרגם לעברית עד כה שלשה מספריו),הבוחן בספרו זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012) יופי נשי צעיר וחש את הצער על כך שהוא כבר מבוגר מדיי בשביל יופי כזה,ובספר אחר ממליץ לקורא לשמור את מכתבי האהבה שלו כי הם כל מה שיישאר לו לעת זיקנה,דומה כי גם את אֲבַיּוּ מעסיקה יותר ויותר שאלת ה-Dignitat (כבוד, הדרה, יושרה) בחיים ובשירה,כלומר כיצד לשמור על היושרה בשירה ובחיים,כמו גם על הכבוד-העצמי של אדם הולך ומזדקן.אם אֲבַיוּ,הצטייר עד כה כבעל מזג לטיני,הוא אמנם בעל מזג כזה,אבל הוא לפני הכל משורר ואינטלקטואל חד-מבע. מה שמדהים אותי במכתב-האהבה לעיל היא עד כמה הוא מעורר את הזדהותי בכל עת בה אני נדרש אליו. גם אני ידעתי כמה אהבות, ודומני כי בדיעבד לו רק היה נאמר לי שאהבתי לשווא, ובשביל האשה לצידי היה מדובר רק במין לבדו,הייתי ממשיך לאהוב מרחוק על אפה ועל חמתה. ליתר דיוק, גם אהבות שנסתיימו מזמן-מזמן לרצונם של שני הצדדים (והיה הייתי אחד הצדדים)—אף פעם לא גמרתי לאהוב.

*

לשלמה אֲבֲיּוּ יוענק  ביום ראשון הקרוב, 4.11.2012, 19:00, פרס ניסן הרפז לספר שירה מטעם התאחדות הסופרים העברים, על ספרו מעין הבטחה. הטקס ייתקיים באודיטוריום שפרינגר במוזיאון ישראל בירושלים במעמד חברי צוות השופטים: נורית גוברין, אבנר הולצמן ומירון ח' אייזקסון. יישאו דברים: שלמה אֲבַיּוּ ורפי וייכרט; קטעי נגינה בנבל: בטי קליין.

הכניסה חופשית. הקהל מוזמן.

 *

*

  בתמונה למעלה: Mikhail Larionov, The Rain, Oil on Canvas 1904

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »