Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קלוד לנצמן’

1

 

   'אני רוצה להיות מלך העולם התחתון של אמסטרדם. ואז יום אחד אני אשאל מישהי: רוצה להיות מלכּת העולם התחתון של אמסטרדם? ואז נערוך מסיבה גדולה, ובשבילך אבא'לה נביא הרבה וודקה וערימות של בייגלה ומקלות מלוחים' אמרתי.

   'אצלינו במשפחה אין מלכים של העולם התחתון' הוא אמר, 'יש לנו לכל היותר קיסרים של אשפתות ונסיכות רחוב ודודות מטורפות שסחרו בסמרטוטים ומוכרי עיתונים שעלו על המוקד עם העיתונים שלהם, ועוד כמה נסיכות רחוב שמכרו את גופיהן כדי להציל את חייהן והצליחו להציל הכול מלבד את חייהן.. ויש לנו גם אופים, שלא היה להם קמח לאפות לחם, ואפו לחם בכל זאת, וקירחים שייצרו בסתר במרתף שלהם וודקה וכורי קברים, שכרו קברים לכפרים שלמים, ובעלי בתי מרזח שאהבו את הוודקה יותר מאשר את התורה, וישנו כמובן גם אני, אבא שלך, קיסר האשפתות הראשי.'

   'ומה קרה לכל נסיכות הרחוב ההן?'

   'אלהים משחק איתן גולות' הוא ענה 'כי הוא כל כך בודד'.

   וכך ישבנו יחד עד שהגיעה השעה ללכת לישון.

[ארנון גרונברג, ימי שני כּחוּלים, תרגמה מהולנדית: אירית ורסנו,  הוצאת בבל: תל אביב 2011, עמ' 105]

 

   זהו סיפורו של ארנון גרונברג, יהודי בן אמסטרדם, בן לניצולי שואה, ושל מסעו בין נשים ובין מקומות עבודה, בין בארים, ובין נערות הטלפון של העיר; זהו מסעו האחרון של אביו האהוב, הגוסס לאיטו; מסעה של אימו הספק-מטורפת, המבכה את בנה הצובע את שערוֹ ומופיע כך לבית הכנסת; זהו מסעו של נער חסר אמונה, נער שנזרק מבית הספר, שנזרק על ידי אהובתו הראשונה, שמאבד לדבריו, אמון בבני אדם, שאהובותיו המזדמנות רואות בו לדבריו, שטר כסף עם ידיים ורגליים, ובכל זאת ממשיך לעמוד לצד אימו המסורתית, לבוא לליל הסדר, כי אי אפשר לעזוב אותה לבד. 

   זה ספר על אי האפשרות להיות יהודי ועל הכורח להמשיך להיות יהודי משום שתמיד יזהו אותך כיהודי; על הרצון להתנתק מן המסורת המכבידה כל-כך של פוגרומים, שואה וריטואלים דתיים חסרי פשר ועל הצורך להמשיך לשאת אותם, משום שהם ניבטים מכל מקום— קורנים מתווי הפנים, ממלאים את המחשבות ואת הרגשות. זהו סיפורו של יהודי צעיר מאמסטרדם, בין שנות הנעורים ועד שנתו העשרים ושלוש, שאינם מציירים לו תקווה טובה ואחרית, שכן הוא מסיים את הספר כג'יגולו צעיר ונטול עבודה ממשית, כי בעולם של נערות טלפון ראוי שיהיו גם נערי טלפון, כי גם לנשים מבוגרות מגיע להנות. זהו עולמו של צעיר תזזיתי, הסובב כה וכה, ומסתבך והולך ואינו מפסיק לרגע לדבר; משום שאינו יכול לשאת את הדממה שבין המלים, את הבדידות, את הריקות והאבדן. כאילו שאז בדממה ייאלץ להיפרד לרגע מן הנלעגות שלו בעיניי עצמו ושל עולם ומלואו כפי שהם נשקפים לפניו.   

   קשה לומר אם ארנון אוהב את החיים. הוא לבטח שמח לשתות לשכרה, לזיין (כך הוא מתעקש לכנות זאת), לקרוא ספרות, לדבר עם בני אדם. אך לאורך הספר הולך ומתבהר כי ארנון אוהב לספר סיפורים על החיים עוד יותר מאשר לחיות את החיים עצמם. דוחף את עגלת הנכים של אביו, הוא מבין, עד כמה החיים הם הבהוב חולף, עד כמה מושגי הצדק האנושיים הם רלטיביים ובני חלוף, ועוד יותר לדידו, עד כמה הדת ומצוותיה הן מעושות, וכמוהן כנחמת טיפשים למה שחסר כל נחמה.

   ובכל זאת, ארנון לא יכול להינתק: אלהים שהוא אינו יכול לפנות אליו יותר, התפלה שהוא אינו יכול לשאת (גם כאשר נערת ליווי מבקשת אותו להתפלל עליה הוא מוצא שהוא אינו מסוגל), האב האהוב המת, היש האובד באין, עבר יהודי שלם של נסיכי אשפתות (לא תלמידי חכמים, לא גבירים ולא פרנסים) מתרוצצים בקירבו, גורמים לו להסתער על עוד יום נוסף.  סֶמי-שתיין, סֶמי-זיין, סֶמי-דחוי, סֶמי-עלוּב, שלא מצליח ליצור יחסי קירבה ואינטימיות, אבל גם חסר את היכולת לאבד את תקוות רקימת הדיאלוג, המילולי או המיני, להפריח איזו קירבה כלשהי מתוך ניכור מצוי, מתוך מרחק.       

 

2

  

   בשלב הזה היא נקשה על הזין שלי באצבע המורה שלה, כאילו רצתה לנער ממנו אבק. שכבתי על הגב, בזרועות שלובות מתחת לראש, ודיברתי בלי הפסקה כשאני נועץ עיניים בתקרה, כאילו חיכיתי למלאך שיופיע ויצעק: 'זרוק את המאכלת, אברהם.'

   'זה מדגדג?' היא שאלה.

   'כן' אמרתי 'קצת'.

   'סבא שלי לא חזר אף פעם' היא סיפרה לי. היא היתה עסוקה עכשיו באיבר שלי. היא לשה אותו והיא לשה גם את הביצים שלי.

[שם,שם, עמ' 160]

 

      כל אימת שארנון הולך להוריו או אל אימו להשתתף בחגים היהודיים הוא ממשיך אחר-כך בהזמנת נערת ליווי לחדרו.  כאילו יצר שילוב בלתי ניתן להתרה בין הטקס המיני ובין הטקס הלאומי-דתי-תרבותי; כאילו בשעה שהוא אנוס לחוות את יהדותו ללא-חציצה הוא בוחר להימלט אל המין האוניברסלי עם בחורות שונות בני עמים שונים;  כמובן, ניתן לפטור זאת בבדידות התהומית שעשוי לחוש רווק יהודי, די בודד ודחוי (כך אליבא דהמחבר) בחגים.  אבל יש כאן יותר מזה, כעין תשוקה של ארנון המספר לשבר את הנומוס הדתי-לאומי, המהדהד בקירבו בעיקר זכרונות של מחלות, סבל, שואה, כיעור, דחיה ומוות ולילך אל ארץ החיים המינית, רוויית התאוות, בהּ אין ליהדות המסורתית אחיזה וממשות, וממילא שוב היא אינה דורשת אותו להיבדל. במועדוני המין אין מודדים אותו כבן לעם למוד-סבל (מוריו ההולנדים של ארנון אחוזים באובססיה לצפות עם תלמידיהם בסרט 'שואה' לקלוד לנצמן שנה אחר שנה) אלא כאדם נהנתן— וארנון נהנה להימלט מן היהדות המזוהה אצלו עם סבל, כאב ומוות, אל הבילוי ואל הנהנתנות של הבארים ושל עולמן של נערות הליווי.  

    אבל לא ניתן להימלט, לא לגמריי, הדיבור תמיד מסגיר את הזהות היהודית, המחשבות הנודדות דווקא בעת האקט המיני אל אסוציאציות מקראיות כגון מעשה העקידה. היהודי-הצעיר אליבא דגרונברג הוא עוקד ונעקד, הוא מניף את המאכלת, המאכלת מונפת עליו; היהדוּת כמאכלת, כחרדת-מוות-מטפיסית תמידית, כפגיעוּת חסרת מוצא הדהדו בליבי את הגדרתו של ז'ורז' פרק (1982-1936) כיהדות קטסטרופלית שהונחתה עליו (אולי כמו מאכלת) בעטיה של השואה, ומזוהה אצלו תמיד עם תחושת חרדה צפה, העומדת תמיד ברקע הדברים (זו יהדוּת השונה כל-כך מן היהדות האורתודוכסית-קהילתית הנמסרת מדור לדור, ואשר חבריה נהנים מתחושה של ברית ביניהם ובין האלוה); יותר מאשר פרק, ארנון גיבורו של גרונברג, שונא את יהדותו ואוהב אותו בו זמנית— על כל פנים, אינו יכול להינתק ממנה. היהדות לדידו היא עלבון, רעל, דחיה; הנחמה— מין ואלכוהול, ושיחות עם אנשים חולפים (שלעולם לא נשארים). הנחמה זקוקה לרעל; הרעל זקוק לנחמה.  

  גרונברג החזיר אותי לשורות משל המשורר הסקוטי, יוּ מקדרמיד, מתוך הפואמה הגדולה שלו,A Drunk Man Looks at the Thistle  (שִכּוֹר מתבּוֹנן בָּברקן): 

 

הַפְּרוּצָה וְהָאֳלֹהוּת נוֹטְלִים חֶלֶק

בְּצוּרָתִי הַמְעֻוֶּתֶת כְּאִילוּ הָיִיתִי

תְּמוּנַת הַחֲוָיָה שֶהָיְתָה לָהֶם

כְּשֶהָאוֹר עָלַז בְּהַשְפָּלַת עַצְמוֹ

וְאֲדַמָה זִנְּקָה כְּכוֹכָב

[יו מקדרמיד, הברקן והגביע: מבחר שירים, תרגם: יאיר הורביץ, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1983, עמ' 22]  

*

   אלהים, כך אליבא דאביו של ארנון גרונברג, משחק גולות עם נסיכות הרחוב, אבל לאמיתו של דבר הוא כה ערירי בעולם, שהוא רק מדמה לו אותן. יושב לעצמו; משחק עם עצמו. אין לו איש בעולם. 

   אצל בנו רוחשת ודאות אפילה עוד יותר: היהודי נדרש על ידי החברה האירופית וזוכה לקירבה, כל אימת שהוא בעל הון (חומרי או רוחני), לקוח קבוע בבארים, איש העולם התחתון (המטיל אימתו), או אפילו ג'יגולו או זונה. היהודי המצוי הוא רוח-רפאים, ספק חי ספק מת, דחוי תמידית, העשוי למצוא נחמות מעושות בזרועותיה של הדת ושל הקהילה ו/או בתודעה של היות בן בניהם של קורבנות השואה.

 

3

 

  ערב כל נדרי הוא הערב היחיד שבית הכנסת מתמלא קצת. זה הערב של הנדרים, הערב שבו מתירים את כל ההבטחות, מבטלים אותן לגמרי, כאילו מלכתחילה הן היו בסך הכל אבק. אתה אמור ללבוש תכריכים בערב הזה. אין לי תכריכים, אבל אני מכיר לא מעט נוכלים עלובים שלא יהססו לפרוץ לקבר כדי להשיג לך.

   אני מאוד אוהב סטריפטיז טוב. זה תמיד מרומם את רוחי. אבא שלי היה מספר: 'דוקטור לנדסמן אהב מאוד חביתת עין טובה משתי ביצים'. לכל אחד יש משהו שמרומם את רוחו.

[שם, עמ' 320-319] 

 

   בניגוד לדברי גרונברג, ישנם יהודים מקיימי מצוות לא-מעטים שאינם רואים בתפלת כל נדרי את ליבו של ערב יום הכיפורים. חלקם (כמוני) אף אינם מתפללים אותה כלל ומתחילים את היום בברכת שהחיינו ובתפלת ערבית. 'הקיטל' אותו חלוק לבן אותו מצייר גרונברג כתכריכים, אינו בהכרח מסמל את המתים. ישנם יהודים אשכנזים שאמנם נתנו לו טעם של תכריכים שכן האדם בערב יום כיפור לכאורה נכנס בשער דין; ברם, אחרים דימו את הבגד הזה ואת הטלית בה נוהגים להתעטף בערב זה (הערב היחיד בשנה שבו מתעטפים בטלית מצויצת)כעין לבוש של מלאכים, סמל לטהרה,אולי הדהוד ללבוש הלבן שהיה עוטה כהן גדול בעת כניסתו אל קודש-הקודשים אחת בשנה [על פי פילון האלכסנדרוני היה נכנס הכהן אל הקודש עירום כביום היוולדוֹ].

  שלטון המוות הרוחף מעל בית הכנסת האמסטרדמי בערב יום הכיפורים, על פי גרונברג, מעלה אסוציאטיבית את כל אותם משוררים יהודיים ובלתי יהודיים שהקדישו שירים לבית העלמין היהודי (צ'סלב מילוש, גיום אפולינר, יוסיף ברודסקי, אלאן גינזברג, רישרד קריניצקי, הם רק כמה שמות העולים בי מהר וישנם רבים-רבות אחרים/ות); לא ייפלא כי ארנון מספר כי אימו מאמינה שאנחנו החלומות של המתים ומטעים כי אינו מוכן להיות חלום של מת. לכן הוא זקוק לסטריפטיז, למין, למשקה, לסיפור טוב; תפלת ונתנה תוקף דראש השנה ויום הכיפורים גורסת כי האדם הוא כאבק פורח וכחלום יעוף, שבריר חולף ביקום. גרונברג אינו מנסה להכחיש זאת, הוא רק מנסה להעניק לעצמו התרוממות-רוח, לפדות עצמו מן הדיכאון, מתחושת המוות הפנימית שמעוררת בו יהדותו, ככורח. בערב יום הכיפורים הוא אינו מעוניין במראות של חלומות-אדם עוטי תכריכים מול העיניים; הוא מבכר לצפות בסטריפטיז טוב.         

     הספר ימי שני כחולים הוא ספר של אי-נחת, מעורר ומערער את האדמה תחת כפות הרגליים: את הזהות היהודית, את ההשתייכות הציונית; זו אינה יצירת מופת,אבל זו יצירה נוקבת,עתים מקוממת בגסותהּ,המותירה קורא כמוני,עם שפע סימני שאלה בלתי מרפִּים.הנה כי כן דווקא בגלל התהום הרוחשת תמיד תחת הרגליים,בגלל החרדה הנוכחת,ההליכה לאיבוד בתוך הזהות היהודית האירופית, שהמאורעות הפוליטיים של המאה העשרים, הפכו אותה לכעין רוח-רפאים, המתדפקת על שערי הנפש, אבודה ומטורפת, ללא מקום בעולם; מתוך כל אותם שאלות והרהורים, שהעלה אצלי גרונברג בעד ספרוֹ, אני רואה בו יוצר קיוּמי-מאתגר, הפונה אל קוראו ודורש אותו באופן ישיר (עדינות אינה הצד החזק שלו,אף ניכרת בכתיבתו הנאה שבאי-עִדּוּן)לבחון שוב את חייו,את מקומו,את בחירותיו; יצירה כגון ימי שני כחולים הופכת בלתי-שכיחה יותר ויותר בין כל אותם המבקשים לבטא ביצירותיהם את הדעות התקינות, הנכונות, המכירוֹת; כל שכן בימים אלו שבין כסה לעשור,שבהן חנויות הספרים מתהדרות באלבומי חג, המציגים את היהדות כהרמוניה אנושית, ברית שליוה, מחויכת-מזמינה, נסוכה מדור אל דור; אלבומים המעלימים את הכאב הגדול שבעצם היות יהודי: את העצב השותת, את החנק בגרון ואת תחושת חוסר-המוצא.  

 

 

בתמונה למעלה: כריכת הספר— דיוקן דמיוני של ארמון גרונברג כחתן בר מצוה, בתצלום: וינסנט ון גוך בגיל 13, צילום: ב. שוורץ, בריסל 1866 [הכיפה והמשקפים הוספו בידי המו"ל העברי].

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »