Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קמה ורדי’

stel-1952

*

איש המעלה— מכֹח תרבּוּתוֹ הוא קונֵה לוֹ חברים;

ומכֹח חבריו הוּא מתקּן את-מדוֹתיו

[קונג פו דזה, 12.24, מסינית: דניאל לסלי ואמציה פורת]

 

כשהתחלתי לפני שמונה שנים (ספטמבר 2008) לא דמיינתי שתעבורנה שמונה שנים ואתחיל שוב שנה חדשה באתר. בינתיים הפכתי אב בפעם השלישית. עברנו דירה. הגשתי דוקטורט. עברתי אוניברסיטה. התמודדתי עם מחלה. איבדתי מקום עבודה קבוע (תקציבו אזל). בניתי את עצמי מקצועית מחדש. התחלתי לפרסם שירה ופרוזה. קיבלתי תואר דוקטור. הבן האמצעי שלי  גילה שהוא מוסיקאי ג'ז. נדמה לי שכ-600 אנשים באים הנה בקביעות או מדי פעם, מהם קרוב ל-500 מנויי-מייל. אני שמח בכך. הרבה השתניתי בשמונה השנים האחרונות. לפעמים נדמה לי שאפילו איני אותו אדם (כמו שבסיום The Princess Bride ממנה ווסלי את איניגו מונטויה לרב החובל רובּרטס הבא). כל כך הרבה קרה. הרבה נודע. ומכיוון שזה אני— הכל הותיר חותם.

אני רוצה להכיר תודה עד כאן. תודה מקרב לב לקוראות/ים הקבועות/ים ובמיוחד לשורת המגיבות/ים. חלקם באתר זה הוא בלתי מבוטל, משום שהשיח איתם דירבן אותי לשבת ולכתוב את הרשימה הבאה. תודות מלב לורד נבון, מרית בן ישראל, מיכל שטיינר, ארנסה, תמיהה קטנה, דודו פלמה, איריס קובליו, dart434 ונינה רמון. תודות גדולות  גם לטלי כוכבי, לנטלי מסיקה, לחני שטרנברג ולצבי נח שליוו לא-מעט את האתר הזה בשחר ימיו.  תודה גם למי שחלקו לאתר זה מלים טובות בכל מני הזדמנויות, ובמיוחד תודה— לכמה צעירים וצעירות שסיפרו לי בשנתיים האחרונות, שהחלו לקרוא את הבלוג שנים אחורה, עוד בשלהי ביה"ס תיכון או בזמן שירותם הצבאי, וכי הוא השפיע על עולמם— מבחינת גישתם לספרות, לאמנות ולמוסיקה. אני לא אדם שמתרגש בקלות. זה בהחלט עורר בי שִׂמחה.

אני יודע שאני כותב פחות. בשנה האחרונה 44 רשימות בלבד. אני לא מעוניין לחזור על עצמי, ורוצה להתפתח גם בכתיבה וגם בנושאים בהם אני דן. יכול להיות שיש באתר רשימות עם תימות דומות, אך אין רשימה דומה לחברתהּ. אני עדיין מאלתר הרבה. כלומר, כמעט אף פעם איני יודע על מה תהיה הרשימה הבאה, וגם כשנדמה לי שכן— כשאני מתיישב לכתוב, יוצא משהו שונה לחלוטין ממה שכיוונתי לכתחילה. אני משתדל לא לקבל דברים כמובָנים מאליהם; מתאמץ אף לא לראות את העולם אך ורק מזווית של שבר (ויש בי נטייה לזה), כי בכל זאת לעתים צצה איזו תובנה ותקוה, ונקווה חיוך דק. ואף על פי,  שהכל יכול להיעלם בן רגע, עדיין ניתנה לכולנו הזכות לעמוד בעולם מבולבלים, מחייכים וגם חופשיים לשיעורין. כל החירויות הרי תכליתן להביא לכך שהחיוך המבודח הזה, הפנימי, ישרור, ויתמיד (Eppur si mouve).

אם לחוייתכן/ם, האתר הזה אינו אתר של סקירות ספרים, אמנות ופילוסופיה בלבד, אלא גם יומן רשת של כותב שחווה ילדות ונעורים כאלו, שמכל צד רואים את הסימן, והצליח להטות את אפיק-חייו למקומות רחוקים מאלימות, וקרובים לעיון, לשיויון, לזכויות ולחירויות— הרי שעמדתן/ם על יסודו של פרוייקט הכתיבה כאן. בנוסף, אני חושב שהלימוד שהפקתי מכתיבת הבלוג הזה ומן המפגש עם המגיבות והמגיבים בשמונה שנותיו, הוא אוצר נחמד שלא שיערתי. למדתי הרבה דברים על עצמי. במיוחד על האהבות והרצונות שלי, ועל מה שחשוב לי באמת. זה באמת חשוב, כי שנים רבות כלל  לא היה לי ברור מה חשוב לי באמת; או לפחות— לא העזתי לעשות מזה עניין.

לבסוף, אני מזמין אתכן/ם לקרוא שוב את המוטו בראש הרשימה, ולחשוב עליו— לא מנקודת מבטו של קונפוציאני אלא מנקודת מבטו של דאואיסט, ויפה לכך הרמז: כל בני האדם מבינים את התועלת שבמועיל, ואיש אינו מבין את התועלת שבחסר התועלת [ג'ואנג דזה, 4.9, מסינית: דן דאור].

*

תודה גדולה ועמוקה לכולכן/ם

שנה טובה

*

*

בתמונה למעלה: Nicolas de Staël, Sea and Clouds, Oil on Canvas 1952

Read Full Post »

Sailboats in antibes

*

בספרו של ישראל אלירז, אֶלְזֶה, הכולל מחזור שירים המוקדש לזכרה של המשוררת היהודית-גרמנית אלזה לסקר-שילר (1945-1869), שבימים אלו חלו 70 שנים לפטירתהּ, מצאתי כמה שירים יפים ומביאים לידי הרהור; זהו בעיניי הלכיד וההדוק מבין ספרי אלירז שקראתי. מחזור השירים היפה ביותר בו בעיניי הוא השישי: מֵאֲחוֹרֵי הַמָּוֶת עוֹמֵד מָוֶת, ומתוכו אני מבקש לקרוא בשיר הבא:

*

לְהַשְׁאִיר סִימָן רָפֶה

עַל הַקִּיר, לִמְחֹק

אוֹתוֹ.

*

רֶמֶץ הַמִלִּים, יַעֲטֹף אֶת

מַהֲלַךְ הַשִׁכְחָה

*

לְמִי שֶׁהִצְבִּיעַ לְעֶבְרֵנוּ

(לִפְנֵי בֹּאֵנוּ לְכָאן)

נֹאמַר:

*

מַפְלִיגִים

[ישראל אלירז, אֶלְזֶה, בעריכת: דרור בורשטיין, רישומי פחם: אלכס קרמר, אפיק: ספרות ישראלית, רמת גן 2014, עמוד 88] 

*

   קשירת הנסיגה מן החיים, היציאה אל הבלתי נודע השוכן מעבר להם, להפלגה אל הבלתי נודע, כמו בקשה אחר יבשות חדשות, מעלה על הדעת, כמה דמויים אחרים של ספינות אבדון; בין סירת המתים של כארון המפליגה על נהר סטיכס להאדס; בין אוניה שיכורה לארתור רמבו ובין ספינת המוות לד"ה לורנס; בנוסף, דימוי האדם לאוניה ושכלו כקברניט יונק עוד מאפלטון (פוליטיאה ספר שישי, שם האניה היא המדינה ורב החובל שלה הוא המלך-הפילוסוף), וכך התגלגל גם בין היתר למורה הנבוכים לרמב"ם ולכתבי פרשנו שם טוב אבן פלקירא, וכן קודם לכן נתגלגל לאותו חוג סתרים של מלומדים בני דתות ולאומים שונים בני העיר בצרה' בעראק (המאה העשירית), אשר כינו עצמם, אחי הטהרה (אח'ואן אלצפאא'); אצלם מופיעה תחת ספינת המוות הדקדנטית של רמבו (800 שנה אחר-כך) ספינת הישועה, שהיא התפישה לפיה כינון החיים לאורו של השכל ולאורו של העיון המדעי, עשויה להביא את האדם לישועתו ממשברי הזמן ותהפוכותיו הזוממים תמיד, כך נדמה, לבלעו.

רולאן בארת עמד יפה במיתולוגיות שלו על דחיסותהּ הבלתי אפשרית של הצוללת נאוטילוס אצל ז'ול ורן; מנגד להדגשת היישות אצל ורן, שמעבר להּ עומד רק התהום והאיִן, כעין דיכוטומיה מוחלטת בין יש ואין, דומה כי אצל אלירז כל החיים הנם בחינת הותרת רישום רפה בהווייה; רישום שממילא הולך ונמחה הן מבחינה אונטולוגית (הצבע מתעמעם; הקיר מתפורר) והן מבחינת אפיסטמולוגית (לא רבים זוכים לשמור על צלילות דעתם בשלהי חייהם). בנוסף, זיכרו של אדם ההולך ומתעמעם גם אצל מוקירי זיכרו אחר פטירה; הקיום אינו אלא רישום דק, אשר רב חלקו באין. כך או אחרת, תקוות הרישום הופכת בשלב כלשהו, עתים באין-יודעין, לתולדה של מחיקה, של התכסות (עִטוּף בַּהעלם) ונשיה הנגזרים מן הזקנה, החולי, פטירת חברים והתרחקות מן העולם. כך או אחרת— יוצא אדם לבסוף למסע המתרחק מן הנמל, מסע שאין חזור ממנו; מפליג למרחקיו.

אבות ישורון תיאר פעם בראיון עם בתו הלית את הרגע הזה כמומנט קוטבי להתאיינות; הוא תיאר אותו כהליכה אל הכל; השעה בה הפרט הולך אל הכל. במלים דומות תיאר המשורר התורכי נאזים חכמת את אותה השעה: שְעַת הַפְּרֵדָה קְרֵבָה מִדֵּי יוֹם,// הֳיֵה שָלוֹם עוֹלָמִי הַיָּפֶה,/ בָּרוּךְ הַבָּא/ הַיְקוּם כֻּלוֹ… [נאזים חִכְּמֶת, מתוך: 'רובעיית (מרובעים)', ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מטורקית, העירה וכתבה סוף דבר: עפרה בנג'ו,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 147]. אצל אלירז אין הליכה אל הכל ולא אל האין.יש אי ודאוּת אגנוסטית לגבי תולדת ההפלגה מן ההיות-כאן אל מה שֶׁמֶעֶבֶר, זאת-אומרת, אם ובמידה שיש מֶעֶבֶר. למי שסימן את קיומנוּ בהויה (אם זi אלוֹהוּת, תודעה, אני פנימי או סופר-אגוֹ) הרי ניתן להיפרד ממנו לשלום ולומר: מפליגים.        

ההפלגה הזאת מהדהדת בזכרון את הפלגתו האחרונה של אודיסאוס כפי שהיא מתוארת בקנטו 26 מחלק התופת של הקומדיה האלוהית לדנטה. אודיסאוס הזקן מפליג למסע האחרון מאתיקה. הוא מבקש להרחיק מעבר לגיברלטר אל הבלתי-נודע. הוא וצוותו טובעים בים, עד כי סוגרים המים על ראשיהם, כמו-גם את מסעו של ישמעאל על גבי סיפונה של הפיקווד. עת נשכר הוא לתפקידו רומז לו אחד מן השותפים, כי הרצון לראות עולם אין די בו למבקש להימנות על צוות ספינת ציד לוויתנים. הוא רומז לו שאפשר כי חיי החוף דווקא מליאים בנופים מעניינים וחיים יותר מאשר שנים של נוף ימי מאופק ועד אופק על גבי ספינה. בפרק אחר משקיף ישמעאל מראש התורן ונדמה לו כי מקן הציפור הזה נשקף לו היקום כולו ורזיו, אך הוא זוכר כי שם גם נשקפת התהום.

אבל יותר מכל, דומני כי שירו של אלירז מתכתב-מתככב עם שיר פרידה מן החיים של לסקר-שילר:

*

הִגַּעְתִּי לִמְחוֹז חֵפֶץ לִבִּי.

שׁוּם קֶרֶן אוֹר לֹא מוֹלִיכָה עוֹד מִכָּאן.

אֲנִי מוֹתִירָה מֵאֲחוֹרַי אֶת הָעוֹלָם

מִתְעוֹפְפִים הַכּוֹכָבִים: צִפּוֹרֵי זָהָב.  

*

מֵנִיף מִגְדַּל הַיָּרֵחַ אֶת הַחֲשֵׁכָה –

הוֹ, כֵּיצַד מִתְנַגֵּן בִּי לַחַן חֲרִישִׁי ומָתוֹק…

אֲבָל כְּתֵפַי מִתְרוֹמְמוֹת, כִּפּוֹת חֲדוּרוּת גַאֲוָּה.

[אלזה  לסקר,'הגעתי', פסנתרי הכחול, נוסח עברי: נתן זך, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011, עמוד 75]

*

   שיריהם של לסקר-שילר ושל אלירז נפגשים בנקודת הגבול של החיים; שירו של אלירז משולל את הנימה הרומנטית-אקספרסיוניסטית של יפי המוות ושל הגעה אלי מוות מתוך תחושת מתיקות צבעונית חגיגית (חשבתי בהקשר לצפורי הזהב על נשותיו המוזהבות של גוסטב קלימט) השורה על שירהּ של לסקר שילר. שירו אינו חגיגה חשוכה אלא מינמליזם מופשט הנוהה אל האין; דומה כי הצבעים היחידים הקיימים בו נובעים מתוך רמץ המלים העוממות שאולי הרכיבו את הסימן הרפה שאי-פעם נרשם על הקיר. לסקר שילר מותירה אחריה עולם ומלואו; אלירז מותיר אחריו מחיקה ומהלך של שכחה. לסקר שילר פונה אל עולמהּ הרגשי ובוחרת ברגשות השלמה וגאווה. אלירז הוא כמו סמן המוחק את עצמו עדי אפיסה עד שכל מה שנותר היא תנועתו הרצונית (שיש בה קורטוב הומוריסטי) אל הבלתי-נודע; לסקר שילר מקיימת את עצמהּ עד הרגע האחרון. היא לא באמת מתה, ולא מתקדמת אל העֶבֶר. היא נותרת ב-Pause נצחי בין העולם המופז שהותירה מאחור ובין האפילה המוחלטת.

*

*

ראה אור גיליון 02: שיטוט של גְרָנְטָה: כתב עת לספרות מקומית ובין לאומית [פברואר 2015]; בין הסיפורים והשירה ועבודות האמנות שראו אור בגיליון נמצא גם סיפור קצר שכתבתי, השעה הסגולה (עמודים 176-171).

*

בשבת הקרובה 28.2.2015, 11:00 זוכת פרס פסטיבל חיפה לתיאטרון ילדים, ההצגה "יואל אמר" עם רונית קנו וסיימון סטאר ובבימויהּ של מרית בן ישראל, מגיעה לתיאטרון גבעתיים

מדובר בשעה של דיאלוגים קולחים, שנונים, מצחיקים ומתנגנים מלווים במוסיקה

ובמרכזו ספּוּר הידידוּת הנרקמת בין רונית ובין סיימון המחכים ליואל (הופמן) כותב הספר

בפברואר כדאי לקנות פילים  

אצלי הותיר המופע טעם של מופע וודוויל

ואני אוהב וודוויל (משם הגיעו האחים מארקס)

חוץ מזה, פברואר טרם תם,

קנו פילים!

*

ביום רביעי הבא, 4.3.2015, 19:00 סִפּוּר פָּשׁוּט, ערב השקה לספר מארדי והמסע לשם  מאת הרמן מלוויל בתרגומו של יהונתן דיין (אינדיבוק: 2015) בהשתתפות המתרגם, מורן שוב, יעל כהנא, ארז שוייצר ותומר שרון (תומאשׁ). 

  *

*

בתמונה מעלה: Nicolas de Staël, Sailboats in Antibes, Oil on Canvas 1954

Read Full Post »