Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קסטיליה’

Idris_the_prophet

*

 מציאה בלתי צפויה בעליל נמצאה לי בסיפרו החדש של פרופ' יוסף דן תולדות תורת הסוד העברית: ימי הביניים, כרך ט': המקובלים בספרד במאה השלוש עשרה [מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי: ירושלים תשע"ג/2013] — מפתח השמות שבסופו (עמ' 525-515). הטעם לכך: כמה מפרקי הספר עוסקים בתורת האצילות השמאלית של ר' יצחק בן יעקב הכהן מסוֹריה (Soria), ותלמידו ר' משה מבורגוס, שניהם שילבו בכתביהם שמות רבים של כוחות הרע בכללם  שלל שמות שדים המאכלסים את היכלות הטומאה (כנגד מלאכי השרת הממלאים את היכלות הקדושה). מי שערך/ה את הספר בחר לאכלס באינדקס של החיבור שמות רבים של שדים ודמונים לצידם של חוקרים אקדמאים מוכרים ורבנים מגדולי ישראל, וכך ניתן למצוא שם למשל את חתולירון (שדים דמויי נשים ההופכים לחתולים שחורים) לצד ר' חיים ויטאל וחביבה פדיה;  את משה בן מימון (רמב"ם) לצד מלכת שבא, מחלון, נובכדנצר, ונקמיאל; את עזא, עזאזל, עוגיאל, וערב רב, לצד ר' סעדיה גאון, שלמה פינס ואסי פרבר גינת; ואת שטן, קפצפוני, קצפיאל, רומולוס (השד ומייסד רומא), רגזיאל, תנינעוֹר, ושדין יהודאין (שדים יהודיים) לצד ר' משה קורדוברו, ר' יוסף קארו, רש"י, שבתי  צבי, גרשם שלום, וגם איזה אחד עול-ימים, מעוט-מעשים: שועי רז (שלא ברור מאיזה צד הוא הוזמן לשמחה והאם מקומו יכירנו שם).

תחילה, נזכרתי כי עוד בראשית המאה השמונה עשרה כונו חוקרים, אסטרונומים ופילוסופים, שקיבלו את תפישתו ההליוצנטרית של קופרניקוס בספרות רבנית בשם: "בכורי שטן" (סיפרו של הרופא היהודי ר' טוביה כ"ץ ממץ, מעשה טוביה או ספר העולמות). הסלט הזה, סיכמתי לעצמי, הוא רק המשך של מגמה עתיקה.

  אחר כך, התחלתי להשתעשע ברעיון להתחיל לצטט בהרצאות אקדמיות עוגיות מפי עוגיאל או ליחס את תגליתו של כתב יד חדש לשדין יהודאין. או לכתוב מייל בקשה לגלי צה"ל ליתן תכנית קבועה ברדיו, "שעה היסטורית", לפרופ' תנינעוֹר.  מנגד, דומה כי בקרוב יתחילו אנשי הקבלה המעשית (מאגיקונים/ות) להטיל כישופים ולכתוב קמעות הכוללים שמותיהם של רבנים דגולים מן העבר או חוקרים אקדמיים בעבר ובהווה.

  אחר התהרהרתי  על הפער הדק (הזיקה והמרחק) שבין "מגדל השן" האקדמי המפורסם, ובין היכל הטומאה של המקובלים הקסטיליאנים, אשר נתעָרוּ זה בזה ברצון העורך/ת ויהיו לאחד.  כך שכאשר נניח אתה מבקש לטפס במגדל נניח ולהיפגש עם פרופסור כלשהו, לעולם לא תדע מי ייפתח את הדלת: שד, רב או פרופסור. "בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם" (נחום ב', 11). זה מה שצפוי כנראה על כל צעד ושעל באותו המגדל.

באות ו' חיפשתי לשוא וולדמורט ולא מצאתי. היה שם ומפיר, וורוולף (איש זאב), חי כובעי, וגם ר' משה דוד ואלי (תלמיד הרמח"ל) ויוסף וייס (חוקר החסידוּת)— אבל לא וולדמורט. ככל-הנראה, בשל האיסור על נשיאת שמו לשווא.

אין סוהרסנים; יש סמריאל, סמאל, וסנדלפון (המלאך).

לבסוף, מה שלמדתי מכאן הוא ששֵׁם הוא רק שֵׁם. אין משמעות עמוקה לכך אם בן אנוש הוא אם לאו, ואם הוא ממשי או מדומיין. כמעט התקשרתי לחבריי הטובים, מרסייה וקאמייה, לבשר להם שהמרחק שאי פעם שרר בין ממשות ומיבדה פס סוף סוף מן העולם. אך אללי, בשל קוצר זיכרונו של יצור אנושי, איני מצליח לזכור איפה רשמתי את מספריהם להודיעם. מה שכן, אולי כבר באה העת שבהּ נוכל להתייחס בפומבי לכל החברים הדמיוניים שאנו נושאים בתוכנו. ההחלטה המבריקה של העורך/ת היא בהחלט צעד גדול לאדם ולשד בדרך לשם.

*

*

בתמונה למעלה: An Imagining of Idris visiting Heaven and Hell, Taken From an Iluminated Manuscript Version of Stories of the Prophets , 1557

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

*

בָּאֹפֶק שֶל קַסְטִילְיָה

הַדְּמָמָה בְּאֵין רוֹאֶה

מִתְנַשֵׂאת מִן הָאַרֶץ.

הָאֲנָשִים –  מְתוּחִים

 

וְרִקְמַת צַלֶּקֶת

עַל לְשוֹנוֹתֵיהֶם.

עֲדַיִן דוֹר מַמְלִיחַ

אֶת הָאֲדָמָה הַזֹּאת. 

[סִימוֹר מיין, 'תוּכִּים, גנרלים', לנסוק לתוך האור הכי חזק, תרגם מאנגלית: משה דור, תל אביב 2009, עמ' 47]

*

   כי בסופו של דבר לא ברור אחר שתי כוסות ערק  וקצתיים מן הבורבון, האם אני אניה של מתים או אנית מעפילים, או שמא אני נוסע סמוי נחבא בירכתיים, כה נסתר, עד שאין כל רישוּם על צאתי ובואי, על הימצאותי בעולם, ואף העכברים שכמדומה תמיד מתרוצצים בבטנן של אניות סוחר, אנה ואנה, אינם יודעים על דבר הימצאי; גם החתולים שהביא הכלכל כדי למָעט את העכברים, אינם חשים בי, או אולי חושבים שאני אחד משלהם, כאשר עיניי מתמגנטות דרך נקב בחבית אל האור הלבן המסמא של הירח, לילה שלם. ואם נעלה על שירטון מה ייוותר, צרור עם כמה רשימות? קברניט שיעזוב אחרון? רוח מרחפת על פני המים? אנחנו יושבים, הצל אני והירח ושותים, כמו שעשה לי בּאי בשעתו. והירח שתוּי כּלוט ואני חושב על קשׂטיליה. קשׂטיליה של ספר הזהר לנגהּ הלבנה, כאילו שאין לי דבר אחר להרגישו או לעשותו.

   לעתים אני חש כאינדיאני שגורש עוד לפני שעמד על דעתו לשמוּרה, ושם הוא מנסה לשכך את מוּדעתוֹ לאלהִי, השבה ופוצעת לעתים, בארבע מנות נקיות של אלכוהול. על אדמתו השתרר זה כבר האדם הלבן , שדעתו נתונה לצבירת רכוש, ונכסי דלא-ניידי. נתפסתי, גורשתי, איני נאחז בדבר. ומעֶבֶר לָכָּל, המים המלוחים מקו אופק עד קו אופק, אופפים בעלטה את הכל.

   כמזכרת לָקיוּם— אני מלטף בידי האחת הרועדת את אמת ידי האחרת, ליטוף עדִין, כמו מזכיר לעצמי, בכל זאת, שגם אם אין לי כל כוונה להילחם, שום דבר אינוֹ ממש אבוּד.

   הירח ניצב פתאום, כּתוּכּי על כּתפי, מפטפט בארמית יְרֵחִית, באינדיאנית או סִינית— אני נאלץ להקשיב. נהנה מן הקשב. איני יודע מה יעלה בגורל הידידוּת הזאת.

*

*

הערות:

לי בּאי (762-701), משורר סיני דאואיסט, כנראה ממוצא תורכי, שתיין מוּעד, מת כשנפל שיכור לנהר בנסיון לחבק את הירח. השיר המתאר את השתיה המשולשת המשורר,צילו והירח נדפס בתרגומו של דן דאור: 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2001, עמ' 70.

בֶּמְבֶּדֶי הוא המונח, באמצעותו ייצגו האינדיאנים את "התחושה המסתורית" או את "תחושת נוכחותו של הנסתר הגדול" או "המוּדעוּת לאלוהי" בחייהם, ראו: צ'רלס א' איסטמן (אוֹהִיֶסַה, 1939-1858), נשמתו של האינדיאני, תרגמה מאנגלית: ניצה פלד, נהר ספרים: בנימינה 2007, עמ' 18.

מיכאל פינגשטן (1943-1883), יוצרהּ של התמונה המקדימה את הרשימה, היה צייר וגרפיקאי צ'כי-יהודי , זכה להצלחה רבתי בברלין בשנות העשרים ואילך, בשנים 1928-1927 נסע לספרד וצייר את נופיה; אחר עליית הנאצים בשנת 1933 נמלט בעור-שיניו לאיטליה; שם נכלא בשנת 1941 במחנה ריכוז; נפטר כתוצאה מזיהום לאחר ניתוח כושל שבוצע בו  כמה ימים לאחר שהצבא הבריטי שחרר את המחנה בשנת 1943.

סימור מיין הוא משורר יהודי-קנדי (יליד 1944) המכהן כפרופסור לספרות באונ' אוטווה, מרבה לכתוב בהשראת מוטיבים יהודיים ושירת יידיש.

*

*

בתמונה למעלה: Michael Fingesten, The Drinker, Pencil and Coal on Paper 1919

© 2012 שוֹעִי רז


Read Full Post »