Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קרל סנדברג’

babitz.duchamp *

בחודש דצמבר 1922 ראה אור בניו יורק הגיליון הרביעי של Manuscripts  בעריכת אמן-הצילום אלפרד סטיגליץ. העורך פנה בשאלה פתוחה לשורה של יוצרים וידוענים ניו-יורקים לכתוב לו על 600 מילים על שאלת היחס והזיקה בין צילום ובין ציור, ובמידת האפשר, כדי לדון בשאלה האם הצילום עתיד להיות ענף באמנות ממש כמו הציור שקדמוֹ. זיהיתי מעט מאוד מתוך רשימת האנשים אליהם פנה סטיגליץ. מעל כולם בולטים שם המשורר קארל סנדברג, הקולנוען וכוכב הראינוע צ'רלס צ'פלין, והאמן הדאדאיסט מרסל דישאן. סנדברג כתב-מה-שכתב באריכות ובכובד ראש; מזכירו-האישי של צ'פלין כתב כי לדאבון-ליבו הכוכב עסוק ביצירת סרט חדש ואין לו שהות למלא את בקשתו של סטיגליץ; ואילו דישאן, כמו דישאן, ענה תשובה בלתי נשכחת; ואפשר כי לכן זכתה להידפס בראש מסכת הטורים, לצד הקול-הקורא של העורך, בדף השער הפנימי של הגיליון:

*

סטיגליץ יקר,

אפילו כמה מילים אין לי חשק לכתוב.

אתה הן יודע בדיוק מה מחשבותיי על צילום. הייתי מעוניין שהוא ייגרום לאנשים לבוז לציור, עד שמשהוּ אחר יגרום לצילום להפוך בלתי-נסבל.

הנה, כאן אנו עומדים.

ברגשי חיבה,

מרסל דישאן                                                        22 במאי 1922

(צייר, מומחה לשחמט, מורה לצרפתית, מומחה לתקתוק במכונת כתיבה)

*[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז]

*

   מעבר לפרובוקציה המשועשעת-מחויכת של דישאן, יש טעם גם לבחון את דבריו בסוג של רצינות:

א.  דישאן כדאדאיסט בז לממסד האמנותי ובמידה רבה למסורת האמנותית, הוא אינו מעוניין בחברה של מאסטרים ושוליות, של קליקות, זרמים, ותנועות; אלא כאנארכיסט הוא מעוניין בכך כי מגמה אמנותית תימשך רק כל זמן שהיא כוללת יסוד ויטאלי ומעורר מחשבה (דישאן לא היה איש של רגשות)— מבחינתו, כאשר מגמה אמנותית הופכת "בלתי נסבלת", כלומר: סוג של קלאציסיזם עקר, יצירה שהיא תל ארכיאולוגי, הנשמר מכל משמר, במקום להיבנות מחדש או להיהרס עד היסוד, מוטב לה שתיעלם.

ב. דישאן כפוטוריסט (מדובר בדישאן הצעיר, כעשור אחר Nude Descending  a Sraircase No. 2) מעוניין בתנועה הפרוגרסיבית, בקידמה של ידע ושל טכנולוגיה; דישאן כקוביסט (אותו הציור ממש), מעוניין בשבירה של רצפים, מסגרות, תנועות; אני מניח שדישאן (ודאי דישאן הצעיר) היה מתעניין מאוד בתכנות לעיבוד תמונות הזמינות היום למשתמשי מחשבים. הוא וודאי היה רואה בהן את המדיה האמנותית החיה-ופועמת של זמנינו, מי שמחליפה במידה רבה את הצילום האמנותי. מעניין האם הוא היה מוותר על לוח השחמט שלו ומשחק מול המחשב.  על כל פנים, יש להניח, כי לו רק היה נשאל היחס בין התכנות הללו ובין צילום אמנותי, מהסוג עליו דיבר סטיגליץ. הוא היה עונה באותה מטבע. מקומן של התכנות הוא לגרום לאנשים לבוז לצילום האמנותי, עד שמשהו אחר ייגרום לתכנות הללו להיהפך לדבר מה בלתי נסבל.

ג.  יש בתשובתו של דישאן סוג של הבעת בוז כלפי כל ממסד אמנותי, כולל כלפי כל מי שביקשו להפוך את הדאדא לתנועה ממוסדת או לדון בה במסגרת ההיסטוריה של האמנות. לשאלתו של מן ריי ב- Dadaessay משנת 1958 "האם הדאדא מת?" יש להניח כי דישאן היה עונה "ברוך שפטרנו". כלומר, לא היה לו עניין בהנצחה ההיסטורית ובמיסוד אמנותי. דאדא לדידו היא חתרנות, היא תרבות-נגד, היא ערעור המגמות הקיימות וחוקי המשחק המקובלים. מי שאמנותו היא מחאתו, מוכרח להמשיך להיות מורד בכל סמכות ואוטוריטה. אסור לו להתאהב בפעילותו ההיסטורית, בוודאי לא אחר 40 שנה.

*

Ray.Duchamp

*

ד. ובכל זאת, בשנת 1963 הועלתה תערוכה רטרוספקטיבית של מכלול עבודותיו של דישאן. איני יודע אם הוא יזם אותה (קצת קשה לי להניח, אך הכל אפשרי). אבל הוא יזם את תצלומו המשותף משחק עם אווה באביץ' העירומה שחמט על רקע התערוכה ('הזכוכית הגדולה' ניבטת ברקע). אולי בבחינת התכתבות מאוחרת עם אותה תשובה קצרה שכתב לסטיגליץ. כלומר, הצילום הוא המדיה המאתגרת החדישה. צילום העירום מחליף את ציור העירום במוקד הגלריה (דבר שספק אם היה אפשרי מבחינת מוסכמות בשנות העשרים של המאה העשרים). בהמשך אותו עשור יפרסם דישאן את עבודתו האניגמטית, EtantDonnés:LaChutéd’eauLe-gazd’éclairage  [נתון: 1˚ מפל מים 2˚ מנורת הגז, 1966-1946]. קשה לומר כי גם באחרית חייו הוא ביקש לנוח על זרי הדפנה של עברו, אלא שאף להתחדש כל העת. בראיון מאוחר אף הדגיש שלמזלו הטוב מעולם לא היה צריך לצייר לפרנסתו, ועל כן לא ראה בציור משלח-יד, לא היה לו אטלייה, והוא יכול היה לפנות אל האמנות רק כאשר חש צורך לומר דבר מה חדש. אין ספק, כי עד סוף חייו היה בעיניי עצמו מומחה לשחמט יותר מאשר צייר-אמן או "דאדאיסט" פעיל.

ה. ככותב וכחוקר אקדמי כלשהו, דברי דישאן פוגשים אותי בכמה מיני רגישויות. ראשית, בכל פעם שאני כותב על חיי אני שואל עצמי באיזו מידה אני מתעד-מצלם ובאיזו מידה אני יוצר-מצייר; אני מנסה להימנע ככל הניתן מריטוש-פוטושופ של העבר, אבל גם הבנתי את העבר משתנה כל העת, לעתים תוך כדי כתיבה; כחוקר אקדמי— נו טוב, האקדמיה עוסקת במידה רבה בקיבוע זיכרון היסטורי, באוטוריטות, במיסוד. המאמר האקדמי, הוא ללא ספק, מסמך שמרני, שדרכי ההבעה הנהוגות בו, רחוקות מלהציע לקוראים דרכי מבע חדשות, וקשה מאוד לפרוץ באמצעותו דרכי חשיבה חדשות (זהו שיח הכלוא בתוך עצמו). מדי פעם אני מתהרהר באפשרות ליצור ז'אנרים חדשים של מאמרים. מובן מאליו, כי נסיונות אלו אינן יכולות להצליח לעבור היום ועדות מערכת של לקטורה אקדמית. היה לי ניסיון כזה לפני שנה. מאמר שנסב על ספרות ושירה. הלקטור סבר כי המאמר כתוב היטב כיצירה, אך למרות שהיו כלולים בו הפניות למחקרים רבים, הוא סבר כי הוא אינו עולה בקנה אחד עם "המקובל" ו-"הנהוג" בכל הנוגע למאמרים אקדמיים. המאמר—זה מובן מאליו, נדחה והוחזר אליי.

*

מרית בן ישראל על "נתון" למרסל דישאן

*

בתמונות:   Man Ray and Marcel Duchamp playing Chess, Taken from the Movie

 Entr'Acte by   by René Clair and Erik Satie 1924

Eve Babitz and Marcel Duchamp playing Chess at the Pasadena Art Museum, Photographed by Julian Wasser 1963

© 2014 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

  

אלורו דה-קמפוש, ההטרונים המודרניסט, חם המזג והמצחיק, של פרננדו פסואה (פורטוגל, 1935-1888) פתח את 'אודת נצחון' (1914) שלוֹ, האומרת כולה בשבחי הטכנולוגיה והתיעוש במלים הבאות:

 

לאורן המכאיב של נורות החשמל הגדולות במפעל

אני כותב, קודח.

אני כותב בחֵרוּק שִנָּיִם, חַיַּת-טרף לָיֹּפִי של כל זה,

לָיֹּפִי של כל זה, שהקדמונים כלל לא הכירוּ.

 

[פרננדו פסואה, 'אודת נצחון', מה עשיתי מן החיים? שירי אלורו דה קמפוש, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי ופרנשיסקו דה קושטה ריש, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 65]

 

   דה-קמפוש (פסואה) אינו ציניקן. נורות החשמל מכאיבות לעיניו. הוא כותב בחרוק שיניים, כמו עוקב אחר תנועות גלגלי השיניים של פס היצוּר במפעל. אם יש כאן כאב, אין זה כאב של שבר, אכזבה ופכחון, נסיונם הנלהב של האישונים להצליח ולעקוב משתוממים, הלומי-יופי, אחר המראות החדשים, האפשרויות החדשות המגולמות בטכנולוגיות החדשות [לאחרונה, אני הולך ומתוודע לכך שגברים בני גילי פשוט שוקעים בנקל בשיחות על טכנולוגיות חדישות (סלולאר, לוויין, מחשב) בהתמוגגות של נערים. לא ממש שמתי לב לכך עד עתה. והנה בשבוע שעבר נכחתי באיזה אירוע-חברתי, אליו הוזמנתי, אשר משתתפיו הגברים היו עסוקים בדיבור בלתי-פוסק על טכנולוגיות, ועל ייעול טכנולוגיות. לא ממש מצאתי את עצמי שם].  

   בן דורו של פסואה, היוגי פרמהנסה יוגאננדה (הודו וארה"ב, 1952-1893), מראשוני היוגים במערב, כתב באוטוביוגרפיה שלו (1946), דברים המקוטבים לחלוטין למגמתו של פסואה. אף בהם מככב הנור החשמלי:

 

קְרִיָיה-יוגה היא שיטה פסיכופיזיולוגית פשוטה,שבאמצעותה הדם עובר סילוק של דו-תחמוצת הפחמן וטעינה בחמצן.האטומים של החמצן הנוסף הופכים לזרמי חיים המרעננים את המוח ואת מרכזי עמוד השדרה. על ידי הצטברות הדם בוורידים מסוגל היוגי להפחית או למנוע את התנוונות הרקמות […] גופו של האדם הממוצע היא כמו נורה של חמישים וואט, שאינה מסוגלת לעמוד בעומס מיליארדי הוואטים של העוצמה המתעוררת בתרגול מופרז של קְרִיָיה. באמצעות הגברה הדרגתית וקבועה של השיטות הפשוטות והבטוחות של הקרייה, גופן של האדם עובר מיום ליום תמורה אסטראלית– עד שהוא כשיר לבטא את הפוטנציאל האינסופי של האנרגיה הקוסמית, שהיא הביטוי הראשון, הפעיל מבחינה חומרית, של הרוח.

[פרמהנסה יוגננדה, אוטוביוגרפיה של יוגי, תרגמה מאנגלית: שחר לב (דיויה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2006, עמ' 270, 275]

 

   בעוד פסואה מדבר על אור החשמל-המתועש-מודרניסטי המשלהב אותו; יוגאננדה מדבר על תרגול-רוחני פנימי, המאיר את חייו-הפנימיים והולך ולוהב באור יקרות. עם זאת, יש לשים לב, כי יוגאננדה כאן אינו משתף, הלכה למעשה, בהלכי רוחו הפנימיים בעת תרגול הקרייה-יוגה, אלא מסביר לקורא את לכאורה באופן מדעי (או פסיאודו-מדעי, על אף הישיגיהם המוכחים של יוגים), כעין מנשר (ברושור) את תהליך התרגול ותכליתו, כעין טכנולוגיה של הגוף ושל ההכרה. אם פסואה כותב בחרוק שיניים, כך נדמה, על מנת להדביק את הטכנולוגיה המשלהבת את חושיו ולהדביק אותו במיאוצם המשותף, יוגאננדה, כמו מבקש, ללמדנו איך להעצים באמצעות תרגילי נשימה את הפעילות החשמלית של גופנו,  בכדי שיהיה לבסוף לאחד עם האנרגיה הקוסמית, ועם הרוח, סוד האושר לדידו.

   גם אצל פסואה וגם אצל יוגאננדה יש איזו בקשה של עוצמה ושליטה על הטבע, על הגוף. ויוגאננדה אף מבקש להתוות דרך סלולה, שאין בלתה, להשגת אותה התכלית, לדידו, לרווחת כל בני האדם. בסופו של דבר, אצל שני ההוגים ניכרת חשיבה גברית-מערבית, הרואה ב-Telos את המטרה הנכספת; שירת העולם החדש המופלא, הרַנַּה את רוחו של האדם החדש, מחד גיסא;  וההגעה דרך תרגול הקרייה יוגה אל הממשות הקוסמית כדרכם של קדמונים, מאידך גיסא (יוגאננדה כותב כי כבר ארג'ונה, אליהו, ישו וכיו"ב בקיאים היו ברזי הקרייה יוגה).  קשה לי שלא להעמיד מול שני היוצרים, גם ככלות יובל, את השאלה: האם אינם הורסים יותר מאשר בונים, כאשר הם הולכים שבי אחר תפישות דוגמטיות קרות של גאולת האדם באמצעות טכנולוגיות, האם תרגול רוחני באמצעות כתיבת שירה ו/או ישיבה באסאנה  אינה אמורה להיות לא 'מטעם' ולא 'לתכלית' מסויימת, אלא לשם מבע של חוויה יצירתית עצמאית-ייחודית, שאולי מבוססת על תורות קודמות, אבל אינה חותרת דווקא לשעתוקן החווייתי הפנימי (כלומר העתקת הישגי מתרגלים קודמים/ נסיון להעתיק אל העולם הפנימי את חדוות הטכנולוגיה), כי אם ליצירה חופשית, הנובעת באופן עצמאי- מקורי בנפש?

  מבין השניים, דווקא פסואה נדמה לי כחופשי וכמשוחרר יותר, אך זאת רק באופן יחסי, ואולי אך הואיל והוא 'כותב קודח' (בכלל פסואה, על שלל ההטרונימים שלו, נדמה לי לעתים כלוא עד לכאב בתוך חיי הכרתו; וכמי שפוחד עד מוות להכיר ב"אחרותם" של סובביו, שאינם, לדידו של פסואה אלא דופליקאטים של עצמו). שניהם נדמים לי כפרומתיאוסים בעיניי עצמם (כלומר, מעניקי אש לבני אדם), אשר לאמיתו של דבר, כבולים לבלי מוצא לתפישה המקדשת את הקידמה ואת המודרניזם המערבי (באותה מידה שהדרכים בהן יוגאננדה הביע את דרכו-הרוחנית בספרו האוטוביוגרפי מעציבות אותי, אני לוקה בדכדוך רב, כל אימת שאני נתקל במקומותינו בבתי ספר לקבלה, המבטיחים לתלמידיהם אמת, אושר, וסינתזה מושלמת בין הקבלה הלוריאנית ובין הפיסיקה המודרנית).   

   

    היכן אני עומד? אולי, אי שם, בקרבת מה למה שמביע שירו-הפרוזאי של הסופר והמשורר האמריקני, קרל סנדברג (1878- 1967),"Happiness". הנהו בתרגום בזק:

 

            ביקשתי פרופסורים המלמדים את משמעות החיים

             לומר לי מהו אושר.

             והלכתי אצל מנהלי-עסקים, הממוּנים על עבודתם של

             אלפי אנשים.

             כולם נדו בראשיהם וחייכו אליי קלושות כאילוּ

             שאני מנסה לשָטות בהם.

             אבל אז, באחד מימי ראשון אחר-הצהריים, טיילתי לאורכו של נהר Des Plaines

             וראיתי חבורה של הוּנגרים תחת העצים

             עם הנשים שלהם, והילדים, וחבית של בירה

             ואקורדיאון.

           

     באמת לא צריך יותר מזה: כמה א/נשים קרובים/ות, שיח הנובע מלב, נוף טבעי, נהר, הליכה, מעט בירה ואקורדיאון.  בחיי, לא משנה כמה פעמים אקרא את השיר הזה של סנדברג, עדיין אסיים את הקריאה מחייך.

 

בשישי-שבת הקרובים (21.8-20.8) יתקיים ביער קק"ל, שבלב המועצה האזורית מגידו, פסטיבל יערות מנשה. אירוע שיכרוך יחדיו אדם, טבע, מוסיקה, אמנות פלסטית, מחול, ספרוּת ושירה (כדאי להציץ באתר האירוע). יצוין, כי הפסטיבל יהיה נטול חסות-תאגידים, ויקיים שורה של אירועים מחממי לב ומעוררי נפש.  כרטיסים יימכרו למטרת כיסוי עלויות ולא למטרות רווח.  למתמידים/ות, ניתן להגיע בלווית חבית בירה ואקורדיאון, או סתם עם חברים/משפחה (ולתת למארגנים להשלים את הפער).

 

 בתמונה למעלה: Des Plaines River, Ilinois

© 2010 שועי רז

Read Full Post »