Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ראבעה' אלעדויה’

 

לפני כארבע שנים יזמתי ערב משותף עם המתרגמת, המשוררת וחוקרת התרבות האיראנית, ד"ר סיון בלסלב (שדיברה על פרוע' פרח'זאד), ועם המשוררת, הסופרת והמהנדסת תהילה חכימי (שדיברה על מאיה אנג'לו), בחנות הספרים העצמאית "ספור פשוט" בנוה צדק תל אביב יפו. הערב שנקרא:' הֱיוּ כָּמוֹהָ— נִפְלָאוֹת: על יצירה נשית, פמיניזם, זהות וחירות' ,  התקיים לציון יום האישה הבינלאומי. במהלך הערב דיברתי על יצירתן של שתי נשים ערביות בנות המאה השמינית והתשיעית לספירה שהפכו לבנות סמכא בעיני ראשוני השיח'ים הסוּפים ובסוּפיות של ימי הביניים, ושירים או דברים פרי עטן צוטטו מאות בשנים אחר כך על ידי כותבים גברים; האחת – ראבעה אלעדויה  (801-717 לספ') מהעיר בצרה שבעראק שהיתה משוררת מיסטית שהעמידה בלב דבריה את דבר אהבתה היוקדת לאל; השניה היא אשת השיח' אלחכים אלתﱢרמד'י (נפטר 893 לספ') מאוזבקיסטן, מגדולי הסוּפים בדור המייסדים (המחצית השניה של המאה התשיעית), שהיתה חולמת וחוזה, כאשר את הדברים שבהם חלמה וחזתה –  היתה מספרת לבעלהּ וזה כתבם על ספר, כי ברובם נגעו אליו.

ברשימה שכתבתי בעקבות הערב ההוא, הבאתי בתרגום מאנגלית (מאת חוקרת המיסטיקה הבריטית מרגרט סמית') את אחד משיריה של ראבעה. לפי שהמקור הערבי לא נמצא באותה העת בפניי. בחודשים האחרונים בעקבות קורס שלי בתכנית לתרבות ערבית-יהודית באוניברסיטת בן גוריון בנגב  "קחה סוד מלשון עברים והגרים: שפה ותרבות ערבית יהודית בימי הביניים ובתקופה הקדם מודרנית" חיפשתי את לשון השיר המקורי, בתוך דיון של מספר שיעורים על אהבה ועל אהבת האל במקורות ערביים וערביים יהודיים,  ולאחר שקראתיו היטב, החלטתי לתרגמו מחדש, לפי שהתוצאה שהעמידה סמית (הנחשבת לאחת מגדולות חוקרות הסופיות במאה העשרים) נתגלתה כלא מדויקת ואף עמומה לפרקים, ועם כל הערכתי למפעלה המחקרי של סמית', הצטערתי על שתרגמתי לפני עת ארוכה שיר זה בהסתמך על תרגומהּ. הנה אפוא תרגומי  המחודש לשירהּ.

*

*

מנוחתי, הוֹ אחי-לדרך, היא בהתבודדותי / ואהובי תמיד נוכח איתי 

שכן לאהבתו לא אוכל למצוא תחליף / ואהבתו – בין הברואים – ניסיוני ומנתי

היכן שיחזה לי ביופיוֹ שם אתבונן / הוא גומחת תפילתי; בו מחוז-הגותי

לוּ אמות באהבתו,  ולא אפיק רצון / אשא בתוכי את מרחקי ואומללותי   

הו, החובש  ללבבות, המרפא באהבתו / מה שנותר אחר השגתךָ רִפֵַּא את עומקִי  

הו אתה, מקור אושרי וחיי / ממךָ מוֹצָאִי ועליך שִׂמְחַתִי  

מכלל הבריאה כבר הִגרתי, ותקוותי / להִדָּבֶּק בך עד קצה דבקותי.

[תרגם מערבית: שועי רז, שלהי אוקטובר 2019]

 

לא אבחן את השיר טור אחר טור (זו מלאכה למאמר). רק אזכיר כי אף שראבעה קדמה לסופים – כמה מהמונחים הטבועים בשיר זה אכן הפכו לימים ליסוד בהשתלמות הרוחנית הסופית. כך למשל حلوة (חַלְוַּה, התבודדות) ו-   حضرة (חַצְ'רַה, נוכחות); כאשר השורה השלישית ושימושה במושגים האסלאמיים محراب (מִחְרַאבּ, גומחת תפילה) ו-قبلة (קִבְּלַה, כוון התפילה) –  מסמלות דווקא את אי ההתפשרות של המחברת עם הוראת האסלאם האורתודוכסי של זמנהּ. היא אינה מחפשת את הקשר עם האל במסגד דווקא ולא באמצעות מורי הדת. כמו כן, כיוון תפילתה אינו דווקא מכה או ירושלים (על פי מקורות אסלאמיים מסוימים כיוון התפילה הראשון של הנביא בתקופת מכה טרם ההִג'רה היה דווקא ירושלים) – אלא היא שמה יהבהּ בכל מכל כל באללﱠה לבדו מבלי להזדקק למתווכים בינה ובינו ותוך אמון מלא בכך, שגם אם לעתים קשה לדעת האם האל נעתר ללב האוהב אותו.  בכל זאת, אין בכוונתה להפסיק ומבחינתהּ אף יותר מהעולם עצמו (הבריאה) – האל עצמו ממשי וקיים והדביקות בו ונוכחותו בחייה –  היא תקוותה היחידה. כל אלו אכן הפכו במאות התשיעית והעשירית ליסודות חשובים בקרב חוגי הסוּפים שהתעוררו לפעול בין מצרים, עיראק ואיראן, וכמו שהראינו אף בעיר תרמד' שבאוזבקיסטן.

*

*

ביום חמישי הקרוב, 2.1.2020, 19:30 באודיטוריום מנשר לאמנות, ערב השקה לספר שיריו של המשורר והאנליטיקן, גיא פרל, "מערה".

תוהו ובואו (כניסה חופשית). הרכב דוברים מרשים וחתול צ'שייר על גב חד אופן. על ספרו של גיא פרל כתבתי כאן.

 

בשלישי הבא, 7.1.2020, באולם כנסים אורן א (בנין 26) באוניברסיטת בן גוריון בנגב, אירוע השקה לספרהּ של ד"ר חמוטל צמיר "ביאליק בעל גוף: תשוקה ציונות, שירה".

פעמיים כי טוב (יום הולדתו של ביאליק והשקת הספר; גם צום י' בטבת, אבל סמוך לצאתו); הכניסה חופשית. שוב הרכב דוברים מרשים וצ'יף בירדשוט, שידבר הפעם (יותר מדויק, יגיד) בנושא: "לגופה של שכינה: המקום הציוני והיהודי של ביאליק בסימן כתבי שפינוזה ורמח"ל".

ביאליק*

בתמונה למעלה: Suad Al-Attar (b.1942, Baghdad), The Flying Soul, Oil on Canvas 1996©

Read Full Post »

Eugène_Delacroix

*

הגיעה עת לומר כמה מלים על אודות על שתי נשים מוסלמיות בנות המאה השמינית והתשיעית לספירה, כמאה עד מאה וחמישים שנה אחר הופעת האסלאם, שהפכו למרות נסיבות זמנן והחברה הפטריאכלית-שמרנית בתוכה חיו, הרבה בזכות גברים שידעו להוקיר את קולן, לנשים שהובילו בדרכן מהפך רוחני, ועוררו. כל אחת במקום מושבה, אם באוזבקיסטן ואם בעראק, את מה שלימים הפכה לדרך המיסטית בסונה האסלאמית, הדרך הסוּפית.

הראשונה, היתה ראבעה אלעדויה אלקייסיה מן העיר בצרה שבעראק (801-717 לספ'), אשה ששירי אהבתה היוקדת לאללה, המשיכו לשמש עוד מאות רבות אחר-כך כמופת לאהבת אלוהים; השניה, לא נודע שמהּ, היתה אשתו-זוגתו של האתיקן והמיסטיקון, עבדאללה מחמד אבן עלי אלחכים אלתרמד'י (905-830 לספ' לערך), מן העיר תרמד' שבאוזבקיסטן, אדם שסבר כי מחמד אמנם היה חותם-הנביאים, הנביא האחרון בהחלט, אבל לא אחרון ידידי-האל. לשיטתו, עוד נמשכה ההתגלות החזיונית למתי-מעט של ידידי-אל, בהם מנה את עצמו, ולמרבה ההפתעה, גם את אשתו. את חלומותיה שלה רשם והם כפי שטען בכתביו הנחו את דרכו ואת השתלמותו הרוחנית. הוא אף קיבל את ההנחה לפיה מעלתה הרוחנית של אשתו היתה מרוממת בתחילה הרבה מזו שלו עצמו.

ראבעה נולדה למשפחה עניה מרודה; הוריה מתו עליה בקטנותה. היא נמכרה לעבדוּת כשפחה. באחד הימים תקף אותה גבר מינית והיא שברה את ידה תוך כדי ההימלטוּת. היא הפכה מאוד אדוקה ביחסה לאל, כאילו בו תמצא מפלט ופדיון מקשי ימיה. באחד הלילות, חזה בה אדונהּ כשהיא מתפללת, וחווה כאילו הילת-אור מקיפה אותו מכל עבריה. החיזיון הזה גרם לכרוניקאים אחר-כך לתאר את ראבעה כמי שזכתה להתגלות אלסﱠכינה (=השכינה, מונח השאול מן העברית, והובא בספרות האסלאמית). על כל פנים, כתוצאה ממה שראה החליט האדון לשחרר מיד את ראבעה מן העבדוּת ולעשותהּ בת-חורין. ראבעה החופשיה הרבתה לנדוד ולהתבודד; לבסוף הקימה סוג של בית-תפילה, שאולי הקהיל אליו נשים הדומות לה, והפך אט-אט למקום עליה לרגל, גם לאינטלקטואלים בני הדור, שרצו לפגוש באשה המיוחדת הזאת, ששמהּ הלך לפניה. היא עצמה לא כתבה, כפי הנראה, אבל שירים מפיה צוטטו עוד מאות בשנים אחר-כך בכתבים ערביים שונים, במיוחד של אנשי הזרם הסוּפי באסלאם. ראבעה זכתה שם למעמד מיתי, כאחת המייסדות של הסוּפיוּת, וכדמות מופת שיש להתחקות אחריה בכל הנוגע להבנת האסלאם, כעומד בראש ובראשונה על האהבה ואהבת אלוהים. כמה מיסטיקונים ובעלי חזיונות גם תיארו היאך ראבעה התגלתה לפניהם בחלומותיהם ונשאה אליהם מסרים של תפילה בזכות אהבת אלהים.

הנה  מן הנודעים ביותר בשיריה:

*

שְׁלוֹמִי, הוֹ אחָי, הוּא בִּבדידות

ואהוּבִי עִמי תמיד

שכן לאהבתו לא אוכל למצוא תחליף,

ואהבתו— נסיוֹן-לי בקרב בני-תמותה

היכן שיחזה לי ביפיוֹ, שם אתבּונָן,

הוא גומחת-תפילתי; כלפיו אתפלל

לוּ אגווע באהבתי, לוֹ אייחל

הניחו חרדה שבעולם, הניחו למצוקה,

הוֹ החובש ללבבות ומרפא באהבתו,

מה שנותר בי אחר שנתייחדתי עימו ריפא את נשמתי

הו מקור אושרי וחיי,

שכן ממך נובע מקור חיים ויסוד אושר,

הבדלתי עצמי מכלל הנבראים

תקוותי להתאחד עימךְ בתכלית החשק.  

 [תרגם: שוֹעִי רז, מתוך תרגום לאנגלית מאת חוקרת המיסטיקה הסוּפית, מרגרט סמית', בספרהּ על ראבעה שראה אור בלונדון בשנת 1928; הספר כולל בתוכו אנתולוגיה גדולה של בתי שיר ומעשים שיוחסו לראבעה על ידי מחברים סוּפים שונים]

 *

בשיר מדובר על נטישת כל שבעולם מלבד אהבת האל, המשגיח על העולם ממרחקיו, אינו נוכח בו ישירות, הוא המנסה את ראבעה כביכול, האם תדבק באהבתו או תלך אחר אהבת היישים הגשמיים, כיתר הבריות. המיסטיקונית אינה מעלה על דעתה אלא אפשרות של התייחדות עם האהוב במציאות הפנימית והתודעתית של התפילה, המאפשרת איזו חזוּת של אותו אהוב, מקור החיים ויסוד האושר.

ראבעה מוּדעת לחיי הבדידוּת וההתבּודדוּת שהיא מציבה לעצמה היא מתארת עצמה ככובשת את כל מידותיה על-מנת לעזוב כל-שבעולם זולת האהוב וזכרוֹ, כאשר כל תקוותהּ היא לזכות בעוד רגע חסד של מבט או איחוד. הדברים כאן מזכירים מאוד גם את דבריה של דיוטימה מורתו של סוקרטס בדיאלוג המשתה לאפלטון, המתארת את האהבה הרוחנית, וכן את תיאור האקסטזיס עם האחד, כחוויה על-רציונלית, שבעצם לא ניתן לומר עליה דבר, באנאדה השישית לפלוטינוס. אם יש תוכן פוזיטיבי לאותו ייחוד שראבעה מזכירה הריהו בהיותו מחבש לפצעיה ורופא ללבבהּ ומסיר מעליה את אימת העולם הזה וכל האמור בו.

כמובן, ניתן להבין כיצד הפכו שיריה של ראבעה למופת בעיניי הסוּפים ממשיכיה. מושא שיר האהבה של ראבעה הוא אללﱠה; כמו שאהבת השולמית לדוד בשיר השירים נמשלה לאהבת הנשמה את הקב"ה בחיבורים קבליים— כך הוא הדין בשיריה של ראבעה שבעצם בתי-שיריה הפכו למביעים למישרין את השתוקקות נפשו של הסוּפי להגיע למעלת ההתאחדות או למעלת הכיליון האל, ואת תהליך התרחקותו מן החומר והתקרבותו אל היישים הרוחניים, עד התאחדותו וכיליונו באחד שאין בלתו. מבחינה זאת, ראבעה היתה אמנם אישה, אך התהליך שאותו הביעו שיריה, אותה אהבת אל נחושה, אינה תלוית מגדר. יותר מכך, במוקד החיים הפנימיים עומדים על הזיקה שבין הנפש ובין אלוהיה בלא תיווך החוק הדתי או הממסדים החיצונים.

את חזיונותיה של אשת חכים אלת'רמד'י מביא השיח' עצמו, בן זוגהּ. לא רק מפני שהוא רואה בהם דברי התגלות, אלא מפני שהם מעידים על שליחותו כידיד האל ועל מעמדו הסף-נבואי. וכך הביא באגרת בה סיכם את פרטי התפתחותו, בשם אשתו:

*

ובעוד אני נתון בזה סיפרה לי אשתי: ראיתי בשנתי דמות פוסעת באויר מחוץ לבית בסוכה, דמותה כעין בחור צעיר, מקורזל שיער, לובש לבן ונועל סנדלים. שמתי את קולו הולך באוויר. ואני ישבתי כשגבי פונה אליו. שאלני: היכן היכן בן-זוגך? אמרתי: יצא לדרכו. אמר לי: אמרי לו שהנסיך פוקד עליו לאחוז במידת הצדק, והלך לו.

[תרגם מערבית: שועי רז, מתוך חאתם אלאוליאא' לאלתרמד'י, מהדורת בירות 1965]

*

בהזדמנות אחרת חולמת אשת חכים אלת'רמדי על מלאך לבוש לבן, הדומה לאותו אמיר, הפוקד עליה לצוות את בעלהּ לטהר את הבית ולהתכונן לקראת יום הדין ותחיית המתים. היא שואלת אותו מדוע הוא אינו מתגלה לבעלהּ בעצמו, והוא אומר שאין זה חשוב מספיק, וכי היא ממונה על כך. בהזדמנות אחרת היא חולמת שהיא מארחת שני אורחים נכבדים, ונאלצת לעורר את בעלהּ לארח אותם כיאות. לאחר מכן הם אומרים לה כי הם הנביא מחמד וישוע, וכי האירוח הנאה יברך אותם, את ביתם ואת זרעם.

ב-21 לחודש הרמצ'אן חולמת אשת חכים אלת'רמד'י  והנה היא שומעת קול שאינו מן העולם הזה, היא עוקבת אחריו עד שהיא ניצבת מחוץ להיכל  אופף-אור; בתוכו— גומחת תפילה שם היא בעלהּ מתפלל לכאורה בסיועם של מחמד וישוע, ושומעת את הקול אומר: יש בכח תפילתו של זה להושיע את האנשים, בתנאי שיישמר מהם ומאורחותיהם.

הנסיך (האמיר) חוזר גם הוא אל חלומות האישה. הוא מצווה אותה לומר לו שעליו למצוא ארבעים אנשים נבחרים, שאלמלא יאסוף אותם, ויימָנה ביניהם, גורלם (אולי גם גורל האנושות) יהיה לאבדון. בחלום אחר היא פורצת בבכי כשמתברר לה שבעלהּ ייאלץ ללחום ברשעים, אולם הנסיך מרגיע אותהּ באמרו שהוא ינצח ועימו הארבעים  לא בחרב כי אם בכח ליבו הרחום. בחלום נוסף מתאחדים דמותו של הנסיך ודמותו של אלחכים אלתרמד'י, והאישה לומדת כי אלת'רמד'י הוא בן-דמותו הארצי של הנסיך, הוא גם הראשון מבין הארבעים, ולמעשה הגיע כדי לבשר לה כי את מה שבעלהּ יודע בלבבו ולמעשה הוא שציווה אותו לבוא אל חלומותיה כדי לעוררו.  חכים אלתרמד'י מסיים דבריו בכך שאשתו לא רק שזכתה לחזונות הרבה אלא גם למדה אותו את משמעותם הנסתרת של 99 שמותיו היפים של אללﱠה, ולא זו בלבד אלא שאללﱠה בחסדו גילה לה שם נוסף ונסתר.

נראה כי בעצם אשתו של אלחכים אלתרמד'י מחזירה את בעלהּ בתשובה ובעצם הופכת אותו לבעל ייעוד רוחני הצריך לאסוף סביבו תלמידים-שליחים. בעצם, במידה רבה, ואלחכים אלתרמד'י אינו מכחיש זאת. אשתו היא המבשרת שלו. היא מהווה כעין מדיום מתווך בינו ובין מהותו העליונה המוארת, והיא סוללת דרכו אליה.

אלתרמד'י לא היה דמות פופולרית ורבים המוסלמים האדוקים, כך הוא טען שהביעו כלפיו עוינות (על אף שהיה באמת מסור לאלוה). קרוב לודאי שלא הסכינו גם עם דמות האישה החוזה-נסתרות. עם זאת, אלתרמד'י הפך לאחד מאבות הסוּפיוּת, וכתביו ומעמדהּ המיוחד של אשתו בהם, עוד הועתקו ונלמדו מאות בשנים.

לבסוף, רבים האומרים לי, איזה יופי לגלות שבזרם הסוּפי הוענק לנשים מעמד של מייסדות. ובכן, זה נכון בחלקו בלבד, שכן איזו ברירה היתה לנשים יוצרות לפני כאלף שנים ויותר – הן יכולות היו להיעשות אמניות טוויה ואריגה, הן יכולות היו להיעשות בעלות חלומות או מיסטיקוניות כאשת אלתרמד'י, או להיעשות נשים אדוקות, המגלמות בדעת הגברים את השכינה ואת הקדוּשה, כראבעה . בהתחשב בכך שבאסלאם נחשב החלום כאחד מארבעים ושש בנבואה, ונאסר לספר ברבים חלום שלא באמת נחלם (זוהי הלכה), הפך החלום לאחד מכלי הביטוי שיכולים היו לציין נשים ולא הושתקו. כללו של דבר, הבחירה של אותן נשים היתה מצומצמת מאוד. הן לא יכולות היו להיעשות אמנויות ציור וקליגרפיה, לא להיהפך מוסיקאיות, ולא להימנות בין המלומדים בדורן. כשחושבים על זה כך, ספורן של ראבעה ושל אשת אלתרמד'י הוא סיפור מופת על נשים החותרות כנגד מוסכמות זמנן, אבל גם נאלצות לכבדן, ולא לנתץ אותם לגמרי, כדי להיוותר בחיים (קשה להניח כי החברה הגברית האסלאמית היתה מקבלת לשורותיה מלומדת אסלאמית או פרשנית של כתבי הקודש). כך שלצד היופי שוכן גם עצב עמוק.

*

*

בתמונה: Ferdinand Victor Eugène Delacroix,  Greece on the Ruins of Missolonghi,  Oil on Canvas 1826

*

Read Full Post »

birolli.1956

*

המשורר הסוּפִי-תורכי, יוּנוּס אֶמרֶה (1320-1240 לערך), היה אנארכיסט-רוחני שהעז לכתוב בגלוי כנגד הלמדנות העקרה של חכמי הדת הרחוקים כל-כך (כך חשב) מאלהים. הוא  כתב כחולה ירח על אהבת האל הבוערת בקירבּוֹ, ממש כמו היתה נשמתו חלק שנפרד מן האלהות ונפרט אל עולמנוּ; עלה שלכת בוער, סינגולארי ויחידאי, ושמו יונוס. לדידו של יונוס, משעה שעמד על דעתו ונזכר במקורו האלהי-הראשון נצתה בו אש הנהייה. בשיר להלן הוא בוער מרוב כיסופים לאלוה ומרוב געגועיו למורו המת. זוהי עצבות חסר מוצא, זוהי שמחה שאין לה סוף, זו קדחת שאין לה מרפא:

*

אֲנִי מִתְהַלֵּךְ וּבוֹעֵר

הַתְשוּקה צְבַעַתְנִי בְּדָם

לֹא שָפוּי וְלֹא מְשֻגָּע

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

פָּעַם מְנָשֵּב כְּמוֹ רוּחוֹת

פָּעַם מְאֻבָּק כּמוֹ דְּרָכִים

פָּעַם סוֹחֵף כְּמוֹ שִטְפוֹנוֹת

רְאֵה מָה הַאָהֲבָה עָשְׂתָה לִי

 *

גוֹעֵש אֲנִי כְּמוֹ אֶשֶד

הָעֶצֶב אֶת נַפְשִי צוֹרֵב

נִזְכָּר בְּמוֹרִי וּבוֹכֶה

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

קַח אֶת יָדִי הָרֵם אוֹתִי

אוֹ קַח נָא אוֹתִי אֵלֶיךָ

כְּבָר בָּכִיתִי תָּצְחִיק אוֹתִי

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

אִנִי נוֹדֵד כְּמוֹ מְשֻגָּע

רוֹאֶה אֲהוּבִי בַּחֲלוֹם

אֲנִי מִתְעוֹרֵר בְּעֶצֶב

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

 *

יוּנוּס מִסְכֵּן חֲסַר אוֹנִים

הֲמוֹן פְּצָעִים עַל כָּל גּוּפִי

רָחוֹק מֵאֶרֶץ יַקִּירַי

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

[יונוס אמרה, אותי שגעה אהבתך: אנתולוגיה של שירים סופיים, תרגם מתורכית: דניס אוז'לוו; עזרו לידו: סלים אמאדו ואברהם מזרחי, ערכו: תנחום אבגר ועמינדב דיקמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2009, עמ' 38]

*

  תרגום השיר לעברית מחמיץ את החריזה הפנטסטית של אמרה. משורר-עממי, מהלך בין הכפרים, ואם שיריו המשיכו להלך קסם על התורכים דורות על גבי דורות הריי זאת משום המוסיקליות האצורה בשיריו ושאיפתו להביע עצמו למישרין ללא-סייג ובפשטות (מבחינה זאת ומבחינות אחרות הוא קצת מזכיר לי את המשורר היידי איציק מאנגער, שהמשיך בעצמו מגמות של שירה עממית יידית בת הדורות שלפניו). מן השיר עולה זעקת הכאב והשבר של משוררו, על חיי ההלך, על הנדוד, על חוסר יכולתו למצוא מקום בעולם מאז הִתלבה באש אהבת-אלהים, כלומר: מאז נזכרה נשמתו כי היא חלק שנפרט מן האלוהות. ובעצם אש זאת, היא שהשיאה בו את שיריו, היא שנתנה לו את מתת השיר, אשר רבים משננים, ושהפך להיות חלק בעולמם הפנימי, ביטוי לרגשות מהוסים, לתקוות כמוסות. דם, אש, עצב, צחוק, בכי ופצע— אופניה של האהבה. והלאו אדם אוהב אינו יכול להפסיק לאהוב; זה מה שעשתה לו האהבה. המשורר לא מבקש נפשו למות על אף כל מדוויו ומכאוביו. הוא מבקש להמשיך לשאת את חוויית נשיאת האש האלוהית בליבו– כל ימי חייו וכל ימי מותו.

   במידה רבה מזכיר מהדהד שירו של יונוס את שירת האהבה הבלתי אמצעית לאלוהים של מייסדת הסוּפיוּת, רַאבִּעַה אלעַדַוִּיַה (נפטרה בשנת 801 לספירה) מן העיר בצרה שבעראק, שהעזה לכתוב שירי אהבה לאלוהים בביטוים השאולים מאהבת בשר ודם, כעין מה שנמצא במגילת שיר השירים. יש אומרים כי, ראבעה בנערותה אמה מוסלמית ממוצא יהודי.

   כמו-כן, מזכיר לי יונוס את אחד מראשוני הסוּפים ד'וּ א-נון אלמצרי (נפטר בשנת 860 (, שהיה צעיר נוּבי (ככל הנראה שחור עור), נווד שחיפש במדבריות דרכים להתקרב לאל. בסוריה, בערב הסעודית (חג'אז) ובעראק— שם עוּנה ונגזר דינו למוות בידי התיאולוגים, שראו בהתמסרות המוחלטת שלו של נפשו לאלוהים, ואת העדפת הקשר הבלתי אמצעי של הנפש אל הבורא, לאו דווקא באמצעות הקוראן ומלמדיו, סוג של מינות וכפירה. הוא נחלץ בעור שיניו לאחר שענשו הומתק ברגע האחרון. אחר כך הפך לתלמידן של נשים שסבבו במדבר, נשים חצי מטורפות שקיבלו על עצמן את בקשתו של האהוב השמיימי, משולל הגדר.

    משתלהבים-מאוהבים אחרים: הרמב"ם (1204-1138) הטוען כי מידת אהבת ה' הראויה היא "אהבה יתירה עזה עד מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולי האהבה שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו"(משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה פרק עשירי, הלכה ג')–כמובן, שהרמב"ם מדבר על אהבה אינטלקטואלית ודביקות שבמחשבה, הבאה לידי מעשה (בקיום המצוות, בתלמוד תורה ובכללם המדעים הפילוסופיים, ברדיפת חסד צדקה ומשפט); אלוהיו של הרמב"ם הוא טרנסצנדנטי במוחלט. לא האדם ולא נפשו הינן חלק מן האלוהות; האדם אם בכלל עשוי להידמות בתבונתו לשכל, שהוא הכח המניע והמחולל את התהליכים בקוסמוס. אבל האדם אליבא דהרמב"ם הינו שכל הנתון בחומר, ובעצם לעולם לא יוכל להשתחרר מן החסר החומרי הזה.

  איש ההלכה הספרדי-תורכי-צפתי, ר' יוסף קארו (1575-1488), גילה ביומנו המיסטי-קבלי מגיד מישרים שנמסר מפי המָגִּיד (רוח-המִשְנָה/ קוֹל פְּנִימִי המדבר מתוך גרונו), את רצונו להיתוקד (=להישרף) על קידוש ה' לעוצם אהבתו את האל, ובמקום אחד– את רצונו לעלות כעולה על המזבח לרצון ולהעלות רוחו כעין קטורת-בְּשׂמים (השוו: ספר הזהר חלק א' דף ק"כ ע"ב ביחס לעקידת יצחק), כמו שלמה מולכו לפניו, שטען להיות משיח, והועלה על המוקד בצו קיסר ספרד וגרמניה, קרל החמישי, ברייגנסבורג (יוסף קארו, מגיד מישרים, ירושלים תש"ך, עמ' קמ"ה). הרמב"ם אוהב בשׂכלו (אולי משולהב אך אינו מתלקח) ורואה בפעילות האינטלקטואלית ובעשות חסד משפט וצדקה בארץ (מורה הנבוכים  חלק ג', נ"ד) את החיים האנושיים המושלמים; קארו–רואה את האקט של קידוש השם, של היכולת לאהוב את האל עד כדי מסירת נפשו עליו, להיעלם כולו מן העולם לעוצם אהבתו את הבורא, היא לדידו מצווה וזכות גדולה— אפשר מבקש הוא להידמות לאליהו הנביא (שעל פי ספר מלאכי עתיד לשוב לימות המשיח) שכמסופר התעלה במרכבת אש השמיימה או לשלמה מולכו, שידע למסור נפשו על אהבת בוראו (אחרי עלותו על המוקד בעשור הרביעי של המאה השש עשרה, עוד נתקיימו אגדות על כך שגופו נעלם כליל בטרם אחזה בו האש).  כמובן, מהדהדים דברי קארו גם את האגדה התלמודית על קידוש השם של ר' עקיבא, שקרא את פסוק שמע ישראל והוציא נשמתו ב"אחד" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס') .

    משולהב אחר, איש ההלכה והמקובל הליטאי המתבודד, ר' אליהו בן שלמה זלמן מווילנה (1798-1722), כתב בפירושו על ההיכלות בס' הזהר (זהר חלק א' דף מ"ג ע"ב) כי הקרבנות והתפילות בבית המקדש היו כעין מזון שקיים את עולם ומלואו, וכמו שאדם צריך כדי שתי ארוחות ביום "ואם לאו אזיי נשמתו שורפת את הגוף", כך מיום שנחרב בית המקדש ופסקו הקורבנות "אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה". שכן העולם יצא מאיזון; העולם מזה-רעב, עני וחסר, נשמתו שורפת את גופו. מבחינה זו תפילות ישראל היא נחמה פורתא, פליט ממלט נפשו. שום דבר לדידו של ר' אליהו מווילנה, לא ישוב באמת למקומו, לאיזונו, ולתואמו עדי בניין המקדש והשבת עבודותיו על כנן [על-פי: ספר היכלות הזוהר עם ביאור הגר"א, קניגסברג 1857, דף כ"ז ע"א].   

   פעם שמעתי כי משמעות השם רמדאן (רמצ'אן, رمضان) התשיעי לחודשי השנה המוסלמית בו הורד הקראן על ידי הנביא מחמד בתווכו של המלאך ג'בריל (גבריאל), הוא לשון רמץ' כמו: רמץ-אש בעברית; וכי החודש נקרא כך מאחר שהצומות מכלים באש את כל עוונות המוסלמים, עד שרק רמץ נותר מהם בסופו. אכן, לקראת תום הרמדאן בא לילת אלקדר (ליל הגורל) שבו נפסקים גורלות כל באי עולם לכל השנה, והוא ליל שכולו שלום (לא נותרו עוד עוונות; כולם כלו באש). ובכל זאת, איזה הבדל יש מחשבתם של יונוס, של ראבעה ושל ד'ו א-נון, ובין מחשבתם של אנשי ההלכה היהודיים או המחשבה האורתודוכסית האסלאמית. האחרונים (יהודים ומוסלמים כאחד)— תכליתיים-שיטתיים, מבקשים תמיד ללמד על התועלות העולות מאהבת אלוהים וקיום מצוותיו לבני הקבוצה או למין האנושי כולו. החיים לדידם הם תיקון עולם מתמשך, והמוות המובחר הוא פסגת חיי האמונה. לעומתם, יונוס וחבריו, מהלכים בצדי הדרכים. אין להם ספרי קודש, לא גמול, לא תקנה ולא תכלית. הם אינם מבקשים גאולה ולא מזור, כי אין למחלתם רפואה, ודרכם איננה דרך הקהילה או העם. הם חיים וכלים דוּמם באהבת אלוהים. בידיעה כי כיליונם הינו רק שיבתו של חלק הנפרט-הנפרד, שהיֹה היתה נפשם-נשמתם, אל האחד; מותם אינו דילוג של אמונה, אלא חיבור מחודש; כיבוי כל הגעגועים. רק סוף הנהיה.

*

ידידי המשורר הסוּפִי בן העיר נצרת, ע'סאן מנאסרה, מזמין לסדרה של סעודות אִפְטַאר (=סעודת מוצאי צום הרמדאן)  המלוות במוסיקה, שירה ושאר רוח:    

לילות-רמאדאן

 

בתמונה למעלה: Renato Birolli, Fire at Night, Oil on Canvas 1956

  ©2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

1

*

בספרהּ ספר היצורים כותבת המשוררת רחל חלפי:

*

היקום יונק את שביל החלב

שביל החלב יונק את מערכת השמש

מערכת השמש יונקת את הארץ

הארץ יונקת אותנו

אל תוכהּ

*

אנחנו יונקים את הארץ

הארץ יונקת את מערכת השמש

מערכת השמש יונקת את

את היקוּם

*

וכלנוּ

שוכבים ופועים בחיק

אלהים

[רחל חלפי, ספר היצורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תשע"א, עמ' 270]

 *

   שתי תנועות של יניקה מתרחשות. כמו שאיפה ונשיפה. נשימת היקום. בנשיפתו משמיע היקום את קול פעיית יצוריו. כולנו, אליבא דחלפי, צאן; כבשים בנאות הדשא האלהי למרחביו האינסופיים, שוכבים ופועים בחיקו של אלהים. התמונה החותמת את השיר גורמת לי לצחוק. היא אינה צפויה. חלפי דיברה עד אז במרחקים עצומים, בתנועות קוסמיות ענקיות, במונחים השייכים לשדה האסטרונומיה, האסטרופיזיקה, ולהבדיל— מספרות הקבלה (יניקה, עיבור, מוחין דקבלת האר"י וממשיכיה—בספרהּ של חלפי ישנם כמה שירים המעידים על העניין שהיא מגלה בספרות הקבלה). יניקה הלאו אינה אך ורק יניקת תינוק או גור, אלא גם יניקת מנוע, או יניקת עשן סיגריה, ואמנם התמונה המצטיירת עד לבית החותם היא של מכניזם עצום מימדים המתנהל במעגל שבו היונקים בתורם הם המניעים את תנועת היניקה, כולם מקבלים אלו מאלו ומעניקים אלו לאלו. התמונה החותמת של שכיבת כולם בחיק האלוהי; הפעייה הזאת המשותפת-המדבקת— כמו מחזירה את האלהים הקוסמי המרוחק אל דימויו התנ"כיים, כאלהיהם של רועי צאן, המדמים את אלהיהם לרועה צאן, המחולל את העדר ותנועותיו בחמלתו, כבקרת רועה עדרו, או שמא כטלאים הפועים לאימם הגדולה שתיניק אותם בעת מחסור ורעב. עם זאת, בניגוד לאלהי התורה, המוליך את האבות, את יוסף ואחר כך את משה ובני ישראל, יש כאן את תפישה פחות פרטיקולרית של ההשגחה האלהית לפיה אין מדובר באלוהי ישראל בלבד (שאין כמוהו בקרב האלים), אלא באלוהי היקום, כלומר האל המוביל ומנהל את היקום כולו לא כפועל יוצא של תולדותיהם של בני ישראל, אלא שבני ישראל נתונים הם בעולמו משפיעים ומושפעים, יונקים ומוּנָקים, כמו כלל בריותיו. לא זאת בלבד, אלא שקיוּמם תלוי הוא בהיותם מקבלים מבני האדם האחרים ונותנים להם משלהם; היות ביחד של הנבראים כביכול, בני אדם ובעלי החיים כולם באשר הם, הנם התנאי-הבסיסה להמשך פעימת החיים; נכון יותר, פעייתם הנמשכת.

*

2

*

   אני מניח כי ציורו של פיליפו קרקַנוֹ, המובא לעיל, עדר האנושות, הוא נסיון לצייר תמונה ברוח הפסוק המובא בספר יחזקאל ל"ו (פסוקים 38-37):

*

כֹּה אָמַר, ה' אלהים, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן, אָדָם כְּצֹאן קָדָשִׁים, כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ–כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת, מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי ה'

*  

   קרקנו צייר את הציור בשנת 1906. ציור מלא חמלה, מלא תקווה. אני משער שהואיל וקרקנו היה איטלקי- קתולי, כי הוא ודאי התכוון לעתיד האדם תחת מלכות שמים ברוחו של ישוע (אצל פאולוס ואילך הנוצרים הם ישראל האמיתי, ישראל שברוח); מנגד, פרשן רבני, היה ודאי מפרש את אותם פסוקים על תקומת עם ישראל; בבתי כנסת של ברסלב (למשל, זה שבפאתי העיר העתיקה של צפת) נוהגים לקרוא בשמחת תורה בקולי-קולות "צאן קדושים" (כמקרא הפסוק לעיל) ולפעות כל הקהל (במיוחד הילדים), כאילו שאמנם כולנו פועים בחיק האל ומכוונים לעתידו הגדול של ישראל בעת הגאולה.

   כאן מתכרכמים פניי, הואיל וקרקַנוֹ צייר את התמונה הזאת בשנת 1906. בפתח המאה העשרים— שבה משטרים פוליטיים רבים מדיי הובילו בני האדם כצאן לטבחה. הדבר הבטוח ביותר לומר על האדם המאה העשרים בכללה, ובמיוחד בחמישים שנותיה הראשונות, כי דומה כי כי יצר האלימות האנושי השתכלל בה והפך סדיר ומתוקן, "כצאן ירושלים במועדיה" (=הכוונה לקורבנות שהוקרבו מדיי יום ובמועדים המיוחדים על מזבח הזהב בבית המקדש כשהיה קיים), כלומר יותר מדיי בני אדם הוקרבו על מזבחות של אמונות אידיאולוגיות, לאומיות ודתיות—ותחת שלטונות של דיכוי, כיבוש וטרור יום-יומי. אנו בפתח המאה העשרים ואחת, ובכל זאת, דומה כי עדיין לא סר מעימנו הרצח, רצח העם, שנאת הזר. גם אם ציוויליזציות פורחות, עדיין דומה כי הכל שביר ומאוים בכל עת, וכי חירויות הפרט תמיד תלויות על בלימה, וגם במשטרים הדמוקרטיים הליברליים, עתידם עדיין לא נמצא מעל לכל ספק. ציד אדם, הרג המונים, סחר באדם, עינויים וכיו"ב הם עדיין חזונות מצויים, מצויים מדיי; דיווחים של חולין במהדורות חדשות. לעתים דומה כי אנו פועים ופועים, אבל הפעיות אינן מרחיקות את המאכלת, כי המאכלת עודנה מונפת.

 *

3

*

   הסוּפים (בתעתיק מערבית: צוּפים, נהגה: סוּפים) נהגו לעטות על גופם מלבוש עשוי צמר כבשים; מכך, כפי הנראה, נגזר כינויים, שכן צַוְּף בערבית הוא צמר כבשים. קשה אף לדמיין אדם העוטה צמר כבשים לגופו בעת נדודיו במדבריות ערב, ובכל זאת סוברים החוקרים, כי דווקא לבוש זה ציין את ראשוני הסוּפִים, אולי מפני שביקשו לסגף עצמם, כדרכם של פּרוּשִים, מתבודדים ונזירים.

   עם זאת, לאחרונה קראתי חדית' קדסי (מסורת שבעל-פה מן הנביא מחמד ותלמידיו) שאולי תוכל לתת למנהגם המשונה של אחוות החווים הרוחניים הזאת פשר נוסף:

*

אמר הנביא: כל אחד מכם רועה וכל אחד מכם אחראי לצאן מרעיתו. האמיר (=הנסיך, ש.ר) רועה, והגבר רועה לבני ביתו, והאישה רועה לבית בעלה ולילדיו. כוכם רועים, וכולכם אחראים לצאן מרעיתכם.

[עולמו של הנביא מחמד: חברה ודת על פי החדית' מתוך אוסף המסורת של אל-בוח'ארי, ערך ותרגם: עמנואל קופלביץ, הקדמה מאת מאיר בר אשר, הוצאת כרמל-ירושלים 2011, עמ' 191]

*

הסוּפים ראו בעצמם במידה רבה ממשיכיו של הנביא בהיותם נהנים מקירבה מיוחדת לאללה. ברם, נחשבו תחילה על ידי חוגים אסלאמיים נרחבים כמור(ד)ים בהוראת מורי-האסלאם (במיוחד בתיאולוגיה הסונית-האורתודוכסית) את חוגיהם אכלסו צעירים ממשפחות רמות-יחס, שזנחו את מקומם החברתי בשירות הצבא והמדינה, והצטרפו לשורותיהם מתוך מחאה חברתית ורצון לשנות את פני החברה הערבית ואת מצב האדם; נשים זכו למעמד של חוזות מן השוּרה (ראביעה' אלעדוּיה, המשוררת והחוזה, חולת האהבה לאל, נחשבה לדמות מייסדת קאנונית, אף על פי שהקדימה את ההתארגנות הסוּפית); היו בהם מתבודדים, סגפנים, חוזים, וחולמי חלומות שביקשו את קירבת האל קודם כל דרך נפשם ואחר כך בעד ההתארגנות החברתית הממוסדת הייררכית (מקצתם לא הביאוה בחשבון). מן הבחינה הזאת, אפשר כי לבושם המקובל של אותם סוּפים/ות ראשונים/ות בא להבהיר כי הסוּפי/ת רואה עצמו/ה כשה לפני אללה, שהוא הרועה היחיד שאין בלתו; מבחינה זאת, אפשר שראו עצמם כהתגלמותו של צאן האדם כמתואר בספר יחזקאל; או כפועים וכפועמים בחיק האלוהי יחד עם הברואים כולם, באי שמים וארץ. על כל פנים, החל במאה האחת עשרה, ובמיוחד במאה השלוש עשרה ואילך החל תהליך של התמסדות הסוּפיוּת בעולם האסלאמי, שכללה התמסרות לארגון חברתי, מסדרים, שיח'ים המבקשים את הציות העיוור של תלמידיהם; כך בהתאמה לעולם השרעי (ההלכה האסלאמית), חל פיחות מהותי במעמד הנשים בעולם הסוּפי (אף על פי שהיו מיסטקוניות צופיות עוד במאה התשע-עשרה, למשל: את המסדר השאד'ילי-ישרוטי של עכו ייסדה, ככל הנראה, אשה), שנדרשו למלא את חובותיהם בבתי-האב הערביים. עם זאת, אני חושב, כי משהו באותם חוזים ומתבודדים יחידים, שהטיפו לשוויון בין בני האדם בפני אללה, ולהתמסרותם, אך ורק, למרות אלהים (ולאו דווקא למתיימרים להיות נציגיו הארציים), נותר אתגר בעיניי גם בימינו, לא בפני דתיים בלבד, אלא גם בפני יוצרים ואמנים, השואפים ליצור ללא מגבלות של אוטוריטות, המבקשות (בדרך כלל מבקשים)  לכאורה לכוון אותם בדרכם, אך למעשה מצרים את צעדיהם ואת אופקיהם המחשבתיים, ומנסים להתאימם לדפוסים יצירתיים קיימים ושולטים, המתאימים להם. פרדוקסלית, דווקא ההתמסרות לרועה-האלהי בלבד, כלומר לתנועת הפעיה בחיק האלהי שכולנו שותפים שווים בה, אם יש אלהים, ואם אנו רק פועים ופועמים בפני הנעלם מאיתנו, שאינו אלא נהיה בתוכנו למשהו, שקיים אי-שם, אפשר: זעקה למשמעות), היא המבטיחה את יצירתיותו החופשית של האדם.

 *

*

 חג שמח של נביעה, יניקה, קירבה והתחדשות לכולן ולכולם

*

בתמונה למעלה: Fillipo Carcano, The Herd of Humanity, Oil on Canvas 1906

© 2012 שוֹעִי רז   


Read Full Post »

*

1

*

   ישנם גברים רבים, חלקם או מיעוטם אוהב את המין (ג'נדר) הנשי. אהבת המין הנשי אינה תלויה דווקא בהעדפותיו המיניות (סקסואליות) של הגבר, אבל דומני כי בקרב גברים הטרוסקסואלים אהבת האישה, הרצון בחברת אישה ובשיח עם אישה, בחיים משותפים ושיויוניים עימהּ, אינה תופעה שכיחה עדיין כלל ועיקר.

אל מה אני מתכוון? כעין שירו הנפלא-מפליא של נאזים חכמת, שנכתב בשנת מותו, אשר מעת שהתוודעתי אליו הפך להמנון-פנימי, מן הסוג שתופסים אצלי רק מיעוט של שירים, ההופכים לחלק מחיי הפנימיים ממש:

*

בּוֹא הִיא אָמְרָה לִי

הִשָּאֵר הִיא אָמְרָה לִי

חַיֵּךְ הִיא אַמְרָה לִי

מוּת הִיא אַמְרַה לִי

 

 בָּאתִי

נִשְאַרְתִּי

חִיַּכְתִּי

מַתִּי

(נאזים חִכְּמֶת, 'לוֶרָה [2]', מתוך: ענק כחול-עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מטורקית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 66)

  *

   מזה כמה חודשים שאני נותן את השיר לחברים לקרוא. רק אחד מהם הבין ללבי, ואפילו הקדים לקרוא את הספר, ולעמוד על גדולתו של שיר זה. היתר אינם מצליחים להבין.

   יתירה מזאת, הראיתי את השיר לכמה חברות/ידידות ואף לאשתי. כולן חשבו שיש בשיר משהו קרבני- נואש, כמו מסרבות לראות את האושר שבהליכה, שבהישארות, שבחיוך ובמוות לצד בת הזוג.

   כמו הפרפר הנמשך אל כיליונו באור, משום השתוקקותו-משיכתו לאור, כך חכמת בוחר בחיוך לללכת, להישאר לצידה של אישה בחייו ואז למות.

   הטרגיות של הגבר,אוהב הנשים, אינה בהיותו טיפוס מלנכולי-נואש, אלא דווקא ששמחת ההליכה-שבי שלו היא בלתי מובנת לרוב סובביו.

  אין מדובר פה בהליכה אחר פאם-פטאל מפתה.  מדובר בהליכה רצונית אחר האישה-האהובה, כעין "לך לךָ" שאין ממנו חזרה.  כמה חלומות הורג אדם בכדי להשאיר חלום אחד חי. חלומו החי של חכמת הם החיים לצד האשה.

*

2

*

    ועדיין דיברתי על אהבת אישה מיוחדת ולא על אהבת נשים בכלל. ברם, דומני כי ככל שאני מנסה להבין את תולדותי, תמיד העדפתי נשים, אם כבנות זוג, אם כחברות, אם כידידות, אם כמורות אם כמדריכות. החל בילדות המוקדמת ממש ואילך. במחשבה לאחור, גם במקומות עבודה בהם עבדתי נהניתי יותר כאשר המנהלת הישירה שלי היתה אשה. יש לי כמה וכמה חברים-גברים, ואף הם יודעים, כי יש לי העדפה לבנות שיח על פני בני שיח.  וכך מאז ומעולם, אני חושב,  מקיפות אותי כמה וכמה חברות-נפש, ואני מאושר בקרבתן.

*

3

*

    לאחרונה למדתי מפיה של חוקרת הסוּפיות, ד"ר ערין סלאמה-קדסי, על הבחנה שהבחין השיח' הסופי הבע'דאדי הגדול, בן המאה השלוש עשרה, עמר אלחפס שהאב א-דין א-סהרורדי (נפטר 1235), בין אפשרותו של התלמיד המבקש להשתלם בדרכי הסוּפים, ללמוד באופן עיוני מכל ספר, להיפגש עם כל שיח', ולשמוע כל דבר; אבל את התרגול הרוחני, שומא עליו לעשות בהדרכתו של שיח' אחד בלבד, שמא תתבלבל עליו דעתו, ותרגולו יתקלקל בשל ריבוי המורים.

   לא יכולתי שלא לקחת זאת אל המקום של אהבת- נשים בחיי. כל כך הרבה דעות ומחשבות ורגשות ובינת לב והתבוננויות קיבלתי מנשים בחיי,וכל כך הרבה למדתי מהן, עד שבכל הנשים הקרובות אני נוטה לראות שיח'יות שלי. ברם, תמיד בהיותי בזוגיות הקפדתי על מונוגמיה, משום שאת התרגול המעשי של האהבה יש לעשות בהדרכתה של שיח'ית אחת בלבד.

  לא ייפלא כי מייסדת הסוּפיוּת, רַאבִּעַה' אלעַדַוִּיַה (נפטרה בשנת 801 לספירה) מן העיר בצרה שבעראק, היתה אישה. מגמת שיטתה היתה אהבה לאל ונהיה אליו מתוך ביטויים השאולים מאהבת בשר ודם, כעין מה שנמצא במגילת שיר השירים, ואכן לסברות מספר, היתה ראבעה' בנערותה אמה מוסלמית ממוצא יהודי. רבים מן הסוּפים הראשונים בעראק היו עולים אליה לרגל כדי להנות מתורתה ומהנהגותיה. הם לא חששו, כבר אז, ללמוד ולקבל תורתם מפי אשה.

*

בתמונה למעלה: Amadeo Modigliani ,La Jeune Bonne, Oil on Canvas 1919

Read Full Post »